ראש השנה נה

בע"ה כט אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראש השנה נה

 

ישנם שני סוגי תשובה (שמעתי ,בן השאר,מראבן קסל)

בעמידה , אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו…הרוצה בתשובה" ורק אחר כך "סלח לנו אבינו כי חטאנו"

אבל לכאורה היינו צריכים להגיד זאת בסדר ההפוך: נדבר על חטאים ורק אחר כך על התשובה!

אלא שהתשובה היא לא מהלך שנולד אחרי או בעקבות החטא

התשובה נבראת לפני בריאת העולם. מטרתה היא ליצור את האפשרות שהאדם יתקרב אל הבורא למרות היותו גשמי . כאילו האלוהים האציל מעצמו לתוך האדם הגשמי (וייפח באפיו נשמת חיים) והוא דואג שמה שהכניס באדם לא ילך לאיבוד, ולכן, הוא ברא את התשובה , הכלי כדי להחזיר האדם למסלול שהתכוון אליו בבריאה.

אם כן, אין התשובה קשורה לחטאים! זה מהלך של קרבה אל הבורא. מהלך של האדם אל עבר האנושיות, הרוחניות שבו.

אחרי שהאדם חטא, הוא יכול להשתמש באותו התהליך כדי לצאת ממסגר החטא. זו תשובה מסוג שני, התשובה שעליה, אנו בדרך כלל מדברים, התשובה מן החטא . אבל היא לא התשובה העיקרית הראשונית.

"טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך": מהלך התשובה נראה הפוך מעניין היושרה! כי הרי אדם שחטא חייב עונש . התשובה תעוות את הדין!

זה היה נכון אם היינו חושבים על הגדרת התשובה מהסוג הנמוך (התשובה שנולדת אחרי החטא)

אבל הפסוק מדבר על התשובה העליונה, זו שנבראה לפני העולם, שמאפשרת הקרבה של האדם אל הבורא. כל פעם שה' עוזר לאדם לחזור בתשובה, הוא בעצם "ישר" כי הוא הולך לפי חוקי הבריאה שהוא קבע כבר לפני הבריאה!

אם כן "התשובה" היא מהלך שקיים כבר בבריאת האדם שעוזר לו לזכור את תפקידו המיוחד, שהוא בן אדם ולא חיה!

 

המטרה של ראש השנה לעניות דעתי:

המטרה היא אחת ויחידה: שיהיה טוב יותר לאדם בשנה הבאה.

אין כאן לא רצון להעניש ולא להפחיד לשם הפחדה. אין כאן גזרת גורל. להיפך. כל מה שמצווה לנו ה' הוא לטובת האדם עצמו.אם כן , נפרש כאן את כל המוסגים של ראש השנה כדי להבסיר העניין הפשוט הזה.

 

יום הזיכרון (לע"ד)

התורה קוראת ליום הזה "יום הזכרון" בלי להנחות אותנו את מה עלינו לזכור?

התורה רגילה להנחות אותנו לזכור דברים מסוימים: יציאת מצרים, עמלק, מרים..אבל כאן, יש לנו לזכור מה?

נראה לי שההנחיה היא פתוחה, עבור כל אדם, יש לזכור דברים שונים. ככל יכולתו, לפי חייו, לפי דרכו:

אדם שצריך לחזור בתשובה, הוא אדם שצריך לחזור אחורנית ולמצוא בחייו רגעים ומחשבות טובים כדי שיוכל להישען עליהם ולהתקדם בחייו בצורה טובה יותר

מה שמפריע לאדם להיות טוב אלה הרגלים או התנהגויות שמונעות ממנו להסתכל בעיניים פקוחות על חייו. כל אדם, אמור לעשות את הטוב עבור עצמו. אבל מתברר שלא כן הדבר. האדם פועל לפי דרכים שמפריעים לו לחיות טוב. לפעמים, החיים מאלצים אותו לחיות בדרך שהוא בעצמו יודע שהיא לא טובה לו. אבל, הוא מרגיש שאי אפשר לשנות. אולי כי הוא יותר מדי מלא רוע והרגלים שאי אפשר לשנות.

הפתרון יכול לבוא רק כשהוא מרגיש נקודות טובות שיש בו. משם, מהנקודות הטובות שלא נפגעו, הוא יכול לתקן את השאר ולהתחיל מחדש.

לכן, דרוש מהלך של זיכרון:

יש לזכור נקודות טובות שמהן יהיה אפשר להתחיל מחדש.

למשל, בזוגיות, אפשר לזכור את ההבטחות והחלומות שהיו לנו בעת הנישואים או האירוסים. האהבה הראשונה. משם, אפשר להתחיל שוב.

אפשר לזכור את מה שאנו הבטחנו לעמנו בשנה שעברה. או מה שהבטחנו בבר מצווה שלנו. לזכור מה שהיינו רוצים להיות. לזכור מה שההורים ציפו מאיתנו . לזכור אולי עוד יותר רחוק, מה שהדורות הקודמים חלמו עבורנו. על מה הם נלחמו כדי שלנו יהיה טוב. נזכור את האבות. נזכור את נוח והרצון האלוהי להציל את האנושיות שבנו אפילו כשהכול נראה אבוד ומושחת. נזכור אפילו את הכוונה של הבורא בבריאת אדם הראשון.

 

הזיכרון הוא מהלך שבו האדם מתיצב מול כוונות, שאיפות, חלומות, ציפיות שהיו לו או שהיו לאנשים שהביאו עד כאן. משם, הוא יכול להתחיל מחדש!

יש פן חיובי מאוד בזיכרון. הוא, כולו לטובת האדם.

אבל יש פן קשה מאוד: הזכרון דורש מהאדם למדוד הפער בין העבר, השאיפות והטוב שהוא היה אמור לחיות והמצב שלו בהווה! הפער הזה כואב ודורש תיקונים. רוב הזמן, אנו בורחים מההסתכלות הזאת. אנו מעדיפים לטייח ולא לזכור ! יום הזכרון הוא אכן מציב אותי מול בעיה קשה. אם אני מתמודד, אז יהיה לי טוב, למרות הקושי.

אדם פתח עסק. אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנו להסתכל אחורה ולבדוק האם הכסף שהוא השקיע אכן נתן את התשואה שהוא חשב בהתחלה. האם הוא רווחי? למרות שהוא מרגיש ש"הולך לו טוב", קשה לו להסתכל על המספרים כדי לבדוק האם באמת העסק עומד בצפיות שהיו לו. משם, הוא נדרש להתיצב מול מציאות שקשה לראות לפעמים. זה לטובתו. בלי זה, הוא ישקע יותר בחובות. זה מאוד קשה אבל זה מאוד טוב!

עליו אולי לפטר עובדים. עליו אולי לשנות כיוון, עליו אולי לקחת החלטות קשות. זה לטובה אבל זה קשה ומזעזע!

 

יום תרועה

כדי להגיע להסתכלות ללא פשרות על העבר , על התוכניות, השאיפות והכיוונים שפספסנו, אנו צריכים זעזוע. להתעורר מהתרדמה שבוחרים , בדרך כלל להיות בה. כל הקושי של ימים נוראים אלה, באה מהזעזוע הנדרש.

 

יום הדין

התורה לא מדברת על דין. אבל החכמים תרגמו את כל מה שנאמר לעיל על ידי המושג "דין". כי באמת לדין אין פשרות. הדין מציב אותי מול האמת. הדין מונע ממני להתחמק. קושי הדין נובע מהעיוות שלי . לא בגלל שיש בית משפט חיצוני שרוצה להעניש אותי. העונש הוא כבר בי, במידה ואני לא מתמודד על התפקיד שיש לי. הטוב נמצא בתוכי. כדי להגיע אליו, אני חייב להתמודד עם האמת שבי ושאני לא רוצה להתמודד איתה. בעצם, האדם מתייצב מול בית הדין של עצמו!! כי מהלך הזיכרון שנדרש ממנו מציב אותו במצב של דין מול עצמו.

 

בחודש השביעי באחד לחודש

כך קוראת התורה את ראש השנה. למה? כמובן שאי אפשר להסתפק בקביעת המועד באופן סתמי. העובדה שהוא חל ביום הראשון של החודש השביעי מצביע על מהות היום הזה:

כל "שביעי" הוא הזדמנות שניתנת לאדם להתנתק לרגע מהחיים הרגילים ולחשוב על השישה שעברו. כדי לתת תוכן, טעם. וכדי להכין את השישה הבאים בצורה יותר נכונה.

השבת עושה זאת בשבוע. ראש השנה עושה זאת עבור ששת החודשים שחלפו. לוקחים פסק זמן ודנים את עצמנו על מה שעבר ועל לאן אנו הולכים.

התחלת השביעי, ביום הראשון, מתחילים לקבל את השבת. מתחילים לעשות חושבים.

 

ראש השנה

החכמים צמצמו את כל זה בשני מילים.

ראש= יש לחזור לראש. הראש מנחה אותנו: הראשית . הזכרון מפנה אותנו אל עבר הראשית. ראשית החיים שלנו, ראשית המהלכים שלנו, ראשית הבריאה…

שנה= מלשון שינוי. כדי להשתנות ממש!

ראש השנה= אם תחזור לכוונת הראשית, אז תוכל להשתנות באמת

 

שנה טובה

נראה לי שהאיחול הזה מכיל בתוכו את העיקר של החג. לחיות יותר טוב בשנה הבאה. אבל השינוי דורש עבודה פנימית קשה .

 

יום טוב

התורה מצווה אותנו שהיום הזה יהיה יום טוב "מקרא קודש". שמחה, אוכל טוב, בגדים  נאים. לא עושים ווידוי. לא מזכירים עוונות. כי אנו חיים את ההזדמנות שמעניק לנו הבורא בחסדו: לחיות יותר טוב בשנה הבאה!! העיקר הוא הטוב.לחיות טוב. בתור בני אדם שהתכוון הבורא לברוא.

כל הפן ה"נורא" של היום הזה איננו בא אלא בגלל קושי המהלך שיביא אותנו לטוב הזה!

זה מסביר את ההוראה בספר עזרא  "אכלו משמנים…" בראש השנה

 

השופר

יש בשופר שני הפנים ההפוכים שתיארנו לעיל

  • שו= הפן הטוב. החסד. המתקת הדינים. (הארי זל מפנה אותנו לגימטריה של שו= 306 ועוד יד של התוקע המחזיק בשופר= 14. סה"כ 620, ש"ך שהוא סמל המתיקות בחיים) גם ה"דבש" הוא בגמטריה 306
  • פר= הפן הקשה. לפר יש קרניים שנוגחים! פר הוא תמיד סמל למידת הדין.

השו-פר= הוא כלי שמבטא גם הטוב וגם הקושי שיש במהלך השגת הטוב.

גם בתקיעות יש את שני הפנים האלה:

תקיעה= החסד הראשוני. ה' נותן לנו כלים להשתפר. ה' אוהב אותנו ורוצה בטוב עבור האדם

תרועה= השגת הטוב באה על ידי התעוררות האדם והזכרון וההתיצבות מול מידת הדין של עצמו.

תקיעה אחרונה= מידת הרחמים של שילוב בין שני המהלכים הראשונים.כמו העולם, שילוב בין הדין והחסד בונה את העולם והאדם.

 

השופר ככלי

השופר חלול. האדם (במיוחד הגברים) משתוקקים לראות, לגלות את ה"חור" שממנו נולד הכל. החלל שממנו נולד האדם. החור המכוסה, המסתורי, שממנו באים החיים.

האדם יודע ששם הכל התחיל ושם סוד החיים ולשם הוא רוצה להגיע כדי לחקור את החלל הריק הזה.

 

קולות השופר

כמו שהחלל הוא העיקר בשופר, כך האוויר הוא העיקר באדם! לא הדיבור  ולא קולות יפים. כל אלה מכסים ומעוותים את היסוד עצמו. כי היסוד של האדם הוא מה שהאלוהים שם באפיו ביצירתו כאדם: הרוח, האוויר, הנשימה, הנשמה. איפה נמצאת הנשמה הזאת? בחור שבתוך לב האדם! עמוק עמוק מי יראנו!משם הכל מתחיל משם יש להתחיל מחדש.

על ידי קולות  או על ידי דיבורים, ניתן לזייף. ניתן עדיין לשקר לעצמני. לכן, ההוראה היא לפנות אל האין סופיות הבלתי ממשית שמקיימת את הנשמה. האוויר, הרוח שבתוך האדם.

מהקולות האלה , מכווים לנגוע לאוויר, לנשמה של השומע.

מקרב הלב של התוקע אל חלל הלב של השומע.

קריאה מהאלוהים שבתוך האדם (הנשמה שנפח בו) אל האלוהי שבתוך האדם האחר.

"ה' בקול שופר"= לעניות דעתי, שה' בעצמו נמצא בקול של השופר.

הבורא שם משהוא משלו בתוך האדם. "וייפח באפיו נשמת חים". מהרגע הזה, יש באדם חלק מהאלוהים בתוכו. אל החלק הזה הלא נראה והמכוסה כל כל, פונים בראש השנה.

 

הרמזים בליל ראש השנה

  • ביום של ראש השנה, יש את הדין האמיתי. כי רק ביום ניתן היה לקבוע מתי ראש חודש לפי עדים שבאו לבית הדין. רק ביום ידעו שהוא ראש השנה. בערב, אנו יודעים היום שהוא ראש השנה בזכות הלוח שיש לנו. אבל, זו רק הבטחה על מה שבאמת יקרה למחרת. ביום,, אם כן יש דין במעשה.

לכן, תוקעים בשופר למעשה. במעשה, כדי להמתיק הדינים

  • בלילה, יש דין רק במחשבה. כי מקבלים עלינו את ההזמנה לבית המשפט למחרת. אין עדיין דין אבל יד כבר מחשבות על המעמד. זה דין במחשבה.

לכן, עלינו להמתיק את הדינים על ידי מחשבה. לא על ידי מעשה

לכן, אנו אוכלים "רמזים", לפי "מנהגים", אלא קר "סימנים". כל דבר שמצביע על דבר שאיננו מעשה  הלכתי ברור לקבוע כמעשה.

יש אפילו דעה שמציעה לא להגיד שום "יהי רצון" על אכילת הסימנים כדי להדגיש שאלה רק סימנים ולא הלכה ממשית!

 

דין המתקה
בלילה במחשבה ממתיקים הדינים על יד רמזים
ביום במעשה- בפועל ממתיק הדין על ידי השופר

 

תפוח בדבש (לע"ד)

התפוח הוא פרי מושלם. יש בו ריח טוב, יש בו טעם טוב, הכל נאכל בו. אין לו כליפה שיש לזרוק. הוא יפה. ייתכן אפילו, שיש מקורות מדרשיים שמציעים שהוא היה פרי עץ הדעת.

כל דבר מושלם, מזכיר לאדם שהוא איננו מושלם! הוא מציב אותו מול מה היה רוצה להיות והוא איננו. זו באמת מידת הדין! האלוהים הוא נמשל לתפוח. האדם איננו תפוח. האדם חטא על ידי התפוח.

לכן יש להמתיק את הדין של התפוח על ידי דבש!

 

תקיעות מיושב ומעומד

מיושב= התשובה הפרטית של כל אחד.

מעומד= התשובה הכללית. התשובה של הפרט שנמצא בתוך כלל ושדואג לכלל.

 

שני ימים

היום הראשון= לפי הרבי מסוכטושב, הוא יום הדינים הקשים. מתפללים ודואגים על עצם הקיום שלנו

היום השני= הוא יום הדינים הרכים. ניתן אז כבר להתפלל על הפרנסה ועל שאר צורכי האדם

 

בכסה ליום חגנו

החכמים מפרשים את הפסוק מתהילים: ביום שהלבנה מכוסה, שהוא ראש השנה.

נראה לי שהמילה המתאימה ביותר ליום הזה היא באמת "המכוסה" כי פונים אל הדברים המכוסים שיש באדם . האדם חייב להתמודד מול הדברים המכוסים ביותר שיש בתוכו, להעלותם לזכרון , אפילו אם הם מזעזעים אותי ומעוררים אותי מתרדמתי.

 

יוסף

"ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים"

הגמרא אומרת שיוסף יצא מבית האסורים ביום ראש השנה.

אחרי שאמר לשר המשקים "וזכרתני". הוא נשכח שם. והוא יצא ביום הזכרון שקבע האלוהים!

הזכירה הנכונה היא הזכירה של האלוהים, כלומר, הזכרון שנדרש לעשות אותו בראש השנה. ולא הזכרון של בני האדם שזוכרים רק את מה שנוח להם ומה שכדאי להם.

לכן יוסף נשאר בבית הכלא של מצרים (המצרים) שנתיים לפי שאמר פעמיים "וזכרתני". ויצא אחרי שתיקן הפגם הזה, על ידי יום הזכרון האין סופי והבלתי תלוי של ראש השנה.

 

יצחק

  • (מניטו)למה זוכרים דווקא את יצחק מבין שלושת האבות ביום הדין? הלא יצחק הוא איש הדין. היינו מעדיפים שיבוא אברהם איש החסד כדי להעיבר אותנו מהדין הזה אל הרחמים!

אלא שרק איש הדין יכול לבקש רחמים באמת כי מי שהוא בעולם החסד, כשהוא נתקל בדין, אז הוא חסר אונים! רק מי שמתנהג לפי הדין, יכול לבקש רחמים!

  • נראה לי להוסיף בעניין אחר: קוראים את פרשת לידתו של יצחק כי היא הלידה של היהודי הראשון. לידה נגד הטבע. לידה שדורשת תפילות וניסים. כמו שלידתו היתה בנס, כך חייו המשיכו בנס כי הוא נדרש למות בעקידה וניצל משם בזכות המלאך. אם כן, לידתו והעקידה מזכירים לנו שהחיים שלנו ניתנים לנו במתנה ושעלינו לזכות בהם בכל רגע ובמיוחד בשעת הדין. האם אנו ראויים לחיים האלה שניתנו לנו במתנה? זה מדרבן אותנו להיות יותר טובים!

 

קום מכיסא הדין ושב בכיסא הרחמים

למה ה' נמצא באותו היום בכיסא הדין?

הרבי מסוכטשוב אומר שככל שה' נמצא בדין באותו היום,, כך הוא יוכל להתנהג איתנו ברחמים! כלומר, מידת הדין שהוא יושב בה, עוזרת למידת הרחמים!

כמו שהסברנו לעיל: כגודל הזכרון והקושי בהתמודדות איתו, כך יוטב עם האדם בסופו של דבר!!

כגודל מידת הדין, כך גדלה מידת הרחמים!!!

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.