בע"ה ד כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

הפטרת ויצא

הושע 11-12

ישעיה דלזאס

1. הושע הוא נגד הקרבנות. הוא מעדיף שהאדם יהיה ישר , "ונשלמה פרים שפתנו" שנבין, נידע ..
2. וארשתיך לי לעולם..וידעת את ה': כדי להגיע לדעת את ה', כמו לדעת את בן זוגו, חייבים לבטוח בשני. אפילו אם אין ביטחון, אין ביטחון בהצלחה. וגם צריך להסכים בכשלונות, בתסכולים. ללמוד לחיות עם התסכולים
3. העיקר נמצא בדרך ולא בהגעה! המהר"ל מסביר שהגלות מאוד עוזרת
4. קשר בשל הוא להסכים לתסכול. ושיחיפוש הוא תמידי ה' הוא לא "תשובה" אלה דרך חיפוש
5. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם. הדרך הוא העיקר . זו הדעת האמיתית
6. הושע משווה את היחס בן האדם ליחס בין איש ואשה.
7. יעקב הולך בדרך. וזו הדרך ליחס נכון עם ה'.
8. מי שחושב שהוא "הגיע" , לא הגיע לשום מקום, הוא אפילו לא יצא בכלל!

 

פסוק יב'	פסוק יג
ישראל עובד באישה ישראל עובד כדי להשיג אישה האישה היא העיקר העבודה היא האמצעי אבל נראה לכתחילה שהאמצעי זו האישה כי הוא עובד "בה".	ה' מעלה ישראל על ידי נביא נביא הוא האמצעי המטרה היא ישראל עבור ה'
באישה שמר עבור המטרה שהיא האישה, יעקב מוכן לשמור הצאן, לשמור את העבודה, לעבוד.	בנביא נשמר על ידי הנביא, ה' שומר את הקשר עם ישראל שהיא המטרה

 

הושע פרק יא

 

(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

(י) אַחֲרֵי יְקֹוָק יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם:

(יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם יְקֹוָק:

ס הושע פרק יב

(א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

(ג) וְרִיב לַיקֹוָק עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:

(ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

(ו) וַיקֹוָק אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְקֹוָק זִכְרוֹ:

(ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד:

(ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב:

(ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא:

(י) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

(יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה:

(יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

(יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

(יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

(טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו:

הושע פרק יג

א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת:

(ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:

(ג) לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

(ד) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

(ה) אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת:

 

רש"י הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב שדה ארם וגו' – כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו:

ובאשה שמר – את הצאן:

(יד) ובנביא העלה ה' וגו' – ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו':

 

אבן עזרא הושע פרק יב

 

(יג) ויברח – היה לכם לחשו' כי אביכם בברחו אל ארם עני היה וכן אמר ונתן לי לחם לאכול:

ויעבד, באשה – זהו הלא ברחל עבדתיך ובעבו' אשה היה שומר צאן ואני העשרתיו גם העליתי בניו על יד נביא הוא משה ושב ישראל כמו צאן ושומרן משה ושכח ישראל כל זה:

רד"ק הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב – והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו:

ויעבוד ישראל באשה – אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו שמר צאנו גם כן ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים:

(יד) ובנביא העלה – ועוד עשיתי חסד עם בניו שירדו למצרים ונשתעבדו שם ושלחתי להם נביא שהעלה אותם ממצרים ברכוש רב והוא משה:

ובנביא נשמר – ארבעים שנה שהיו במדבר נשמרו ע"י נביא שנתתי להם ולא חסרו דבר וכל הטובות האלה אינם זוכרים ומכעיסים אותי בתועבות ובלא אל זהו שאמר:

 

מצודת דוד הושע פרק יב

 

יג) ויברח יעקב – הלא כשברח יעקב מפני עשו אל ארם אז עבד ללבן בעבור אשה היא רחל ואח"ז חזר עוד לשמור צאן לבן בעבור אשה אחרת וכל זה היה מגודל עוני כי בא בידים ריקניות וכאומר הלא חזר ברכוש גדול ומי נתן לו זה הרכוש הלא אני ואיך תאמר אך עשרתי מצאתי און לי:

(יד) ובנביא – הלא ע"י משה נביאי העלה וכו' וע"י היה נשמר בדרך וכאומר הכל בא בהשגחתי ואיך תכחשו לומר שאינני משגיח ומכיר מעשה האדם:

 

 

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ב

 

ישראל (שמות ד) כמה שמח, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (בראשית כח) הלך אצל לבן ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב) ועבד בלבן עשרים שנה שנאמר (בראשית לא) עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' ולבסוף העשיר והוליד בנים וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו ושלם את נדרו ולא המתין בשמחתו אלא ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד) ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד, ומה יעקב הצדיק כך שאמר לו הקב"ה עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) ולא המתין בשמחתו הרשעים על אחת כמה וכמה לכך כתיב אמרתי להוללים אל תהולו, וכתיב לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב)

 

 

 

הושע בן בארי

 

ל פי המסורת היהודית, הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי הוא נביא אשר פעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל. ספרו, הכולל ארבעה עשר פרקים, הוא הראשון בספרי תרי עשר. עיקר נבואותיו של הושע הן תוכחות לאנשי ממלכת ישראל, אולם הן מכילות גם פניות אחדות לאנשי ממלכת יהודה.

ספר הושע כולל גם שני סיפורים על נישואי הושע עם אישה זונה, המדמים את היחס בין אלוהים ועם ישראל. סיפורים אלו מפורשים על ידי הפרשנים השונים במגוון דרכים, ועל כך ראו להלן.

תוכן עניינים [הסתרה] 1 רקע היסטורי 1.1 כותרת הספר 1.2 תוכן 2 פרטים אישיים 2.1 שמו 3 ספר הושע 3.1 תוכנו של הספר 3.1.1 נישואי הושע 3.1.2 חטיבה שנייה 3.1.3 רעיונות מרכזיים 3.2 סגנון 4 הושע בחז"ל 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה]רקע היסטורי

הושע בן בארי נתנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל. היו אלו ימים של עצמאות מדינית רעועה, ותחלופה מהירה של מלכים אשר רצחו איש את קודמו. כמו כן, בימים אלו גדלה עוצמתה של ממלכת אשור, וחייליה צעדו לראשונה בארץ ישראל.

ישנן שתי דרכים לקביעת זמנו המשוער של הושע: כותרת ספרו, המספקת מידע כללי למדי – ויש הטוענים שאף אינו מדויק; ותוכן הספר, שנבואותיו מרמזות על אירועים מסוימים, לעתים באופן מעורפל. בעיה נוספת בקביעת הזמן על פי התוכן היא, שאפשר שלא נשתמרו כל נבואותיו ואנו מחזיקים בידינו רק את חלקן, בהתאם לכלל החז"לי "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (בבלי, מגילה יד ע"א).

[עריכה]כותרת הספר

על פי הכתובת המופיעה בראש ספרו, פעל הושע "בִּימֵי עֻזִּיָּה, יוֹתָם, אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". עם זאת, קביעת תקופתו של הושע איננה פשוטה כל כך. ראשית, כבר בכתובת זו ישנה בעיה, שכן תקופות אלו אינן חופפות לגמרי: מלכי יהודה הנמנים כאן המשיכו למלוך גם עשרות שנים אחרי ירבעם מלך ישראל. ימי המלוכה של כל המלכים הללו יחד מגיעים עד קרוב ל-90 שנים. לדעת רבים, אין זה סביר שהושע, אשר כבר בתחילת פעילותו הנבואית היה בגיל הנישואין (א', ב: תְּחִלַּת דִּבֶּר-ה' בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים), חי ופעל במשך תקופה כה ארוכה. יש בחז"ל כמה התבטאויות מהן נראה כי אכן חשבו כך, אולם הפרשנים החדשים אינם מקבלים זאת, והם מנסים לקבוע את זמנו בטווח זמן מצומצם יותר. יש מהם שאף הציעו, כי רשימת מלכי יהודה באה בכותרת רק משום שגרת הלשון (ואולי כתוספת מאוחרת של עורך בן ממלכת יהודה, שהייתה בידו מסורת לא מדויקת על זמנו של הושע), על פי כותרת ספר ישעיהו.

ליישוב הסתירה בצורה אחרת, יש המשערים כי הכתובת בראש הספר מונה רק את המלכים החשובים, ולכן חסרים מלכי ישראל האחרונים, שלא מלכו פרק זמן ארוך ולא הותירו חותם משמעותי על הממלכה. אולי הכתוב משמיט במכוון את המלכים שהשיגו את כיסאם על ידי שפיכות דמים, ואת זכריהו בן ירבעם מפני שמלך רק שישה חודשים. רש"י מביא בפירושו לספר דעה, על פיה זכה ירבעם להזכר בין המלכים, כיוון שלא קיבל לשון הרע על עמוס (כמתואר בעמוס ז', י-יז).

[עריכה]תוכן

בשל העמימות בה מנוסחות נבואות הושע, קשה לקבוע בביטחון לאילו אירועים היסטוריים מתייחס הנביא. ישנם אירועים, אשר לוּ התרחשו בתקופת הושע היו ודאי צריכים להותיר בספרו את חותמם. בין אלה ניתן למנות את המס שהעלה מנחם לאשור (מל"ב ט"ו כ), ומלחמת רצין ופקח באחז (המלחמה הסורית-אפריימית) ותוצאותיה: חורבן ממלכת ארם, וכיבוש שגרר הגליית חלקים נרחבים מצפונה של ממלכת ישראל בידי אשור. דבר זה גורם למחלוקות באשר לקביעת זמנו של הושע, כיוון שפרשנים שונים רואים בנבואות שונות התייחסויות לאירועים שונים. למשל, ישנם פרשנים הרואים בנבואה בפרק ה', ח – ו' ו נבואה המתייחסת למלחמת רצין ופקח, ועל כן מתארכים את הושע בהתאם. לעומתם, חוקרים אחרים לא קוראים קטע זה כך, ובעקבות זאת משערים אחרת.

ראייה ברורה למדי לכך שהושע נתנבא עוד בימי ירבעם או זכריה בנו, אפשר למצוא בפרק הראשון בספרו, בו ה' מבטיח לבית יהוא חורבן: "…עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא" (ד). כיוון שאלו הם אחרוני מלכי בית יהוא, אפשר להניח שהנבואה שייכת לימיהם. ברם, גם ראייה זו אינה מקובלת על כל הפרשנים. יש מסבירים, ש"בית יהוא" הוא כינוי כללי לבית המלוכה בישראל (כפי שהאשורים כינו את מלכי ישראל בשם "בית עמרי", גם שנים רבות לאחר שחדל לשלוט). יחזקאל קויפמן אף הציע לשנות את הנוסח ל"בית יהורם", ולתארך את הנביא הזה לימי יהורם בן אחאב.

קשה לטעון שהושע לא המשיך להתנבא גם לאחר ימי ירבעם: חילופי המלכים המהירים שבאו רק לאחר תקופת ירבעם מהדהדים במספר מקומות בהושע, דוגמת: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם; כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (ז' ז).

חורבן שומרון (כאירוע שהתרחש) אינו מופיע, כך נראה, בנבואות הושע, ולכן אפשר להניח שחדל להתנבא לפני כן.

 

תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדימוזכר ברשימת המעלים לו מס.

גבולות זמן אלו מוסכמים כמעט על כל החוקרים (למעט קויפמן וחוקרים אחדים שהולכים בגישתו, המובאת להלן), אך הם רחבים למדי (למעלה מ-25 שנים), והמיקום המדויק בתוכם שנוי במחלוקת. יש הסוברים שהושע נתנבא לאורך כל התקופה, יש המקדימים את הפעילות רק לראשית תקופה זו, ויש מאחרים אותה לסופה. המיקום המדויק תלוי בפרשנות שמעניק כל פרשן לפסוקים מסוימים ולעובדות מסוימות. למשל, האם שני האזכורים של הגלעד (ו', ח: "גִּלְעָד – קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" וי"ב יב: "אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ") מעידים כי הגלעד היה עדיין בשליטת ישראל, או שמשתמע מהם דווקא להפך? הגלעד נתלש מממלכת ישראל במלחמה הסורית-אפריימית בימי פקח בן רמליהו. מי שיראה בפסוקים עדות לכך שהוא עדיין בשליטת ישראל, יסיק מכך שנבואות אלו קודמות למלחמה זו. מי שיפרש אחרת, יקבע את ימי הושע כמאוחרים למלחמה זו. גם מאי-אזכורה של ממלכת ארם בכל הספר כולו, אם נניח שאינו מקרי, אפשר להסיק דבר והיפוכו: היה מי שהסיק מכך שהנבואות מאוחרות למלחמה הסורית-אפריימית, בה חרבה ארם, והיה גם מי שטען ההיפך: לו היה הושע מתנבא לאחר המלחמה ולאחר חורבן ארם, היה ודאי מזכיר אירוע היסטורי חשוב זה בנבואותיו. שאלה דומה נוספת היא, כיצד רואה הנביא את אשור (המוזכרת כשמונה פעמים בספרו): האם היא אויבת מרה מבחינתו, או שהיא עדיין בעלת ברית אפשרית, כמו מצרים? גם שאלה זו יכולה להשפיע על קביעת התקופה.

יחזקאל קויפמן הציע, שספר הושע עשוי מדברי שני נביאים אשר צורפו, משום מה, לספר אחד. מעשי ונבואות הראשון (שניבא בימי יהורם בן אחאב) מופיעות בפרקים א'-ג', ונבואות השני (שפעל בימי הושע בן אלה) – בפרקים ד'-י"ד. דעה זו נשארה כמעט דעת יחיד.

[עריכה]פרטים אישיים

על הנביא הושע מסופרים במקרא (בספרו בלבד; הוא איננו מוזכר במקום אחר בתנ"ך) כמה פרטיים אישיים באופן מפורש. בכותרת ספרו נמסרים זמנו והעובדה שהיה "בן בארי". בְּאֵרִי הוא כנראה שם אביו, ואולי שם עירו. בפרקים א' ובפרק ג' מסופר כי ה' ציווה על הושע לשאת אישה זונה. ישנן גישות פרשניות רבות לסיפורים אלו, ועל כך ראו בהמשך.

מספרו אפשר לשער פרטים נוספים על הרקע האישי שלו. הוא ידע והתמצא בפוליטיקה הפנימית בממלכת ישראל וביחסי החוץ שלה, ולכן מסתבר, שהיה שייך למעמד הגבוה. גם הכרותו עם ההיסטוריה, עם פסוקי התורה וספרות החכמה והמזמורים (הניכרת מדבריו), מסייעות לטענה זו. יחד עם זאת, הדימויים הרבים הלקוחים מן הטבע ומעולמו של האיכר הבאים בספרו (למשל י"ב יב; ו' ג; ב' י יד; ט' ב; ועוד הרבה), מרמזים שגם עולם זה לא היה זר לו.

מרבית החוקרים והפרשנים מסכימים, שהושע היה בן ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה. ובמדרש מובא כי היה בן שבט ראובן, כמה ראיות לדבר, ובהן:

עיקר דברי הושע מכוונים לאנשי ממלכת ישראל, ורק פעמים אחדות מזכיר הוא את יהודה. השוואה בין כותרת ספר הושע לכותרת ספרו של עמוס הנביא, איש יהודה שנתנבא לאנשי ישראל, יכולה לרמז על כך. אביו של הושע, בארי, היה ידוע בממלכת ישראל – בניגוד לאביו של עמוס, שכנראה לא היה ידוע ועל כן לא הוזכר.

לשונו של הושע שונה מזו של ספרי המקרא האחרים מתקופתו (שנוצרו בממלכת יהודה), ואף ניכרת בה השפעת ארמית, שדוברה בארם, שגבלה בישראל אך לא ביהודה.

הושע מרבה לכנות את ממלכת ישראל בשם 'אפרים', ולא רק בשם 'ישראל'. הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את ירושלים, אך שומרון נזכרת בדבריו חמש פעמים.

לעומתם, ישנם גם חוקרים אחדים הסבורים כי הושע היה בן ממלכת יהודה שנשלח לאנשי ישראל להוכיחם, בדומה לעמוס. גם לסברה זו כמה נימוקים.

מדבריו נראה שנרדף על נבואותיו: "נָבִיא – פַּח יָקוֹשׁ עַל-כָּל-דְּרָכָיו" (ט' ח). אפשר להסיק מפסוק זה שהיה הושע שייך לקבוצת בני הנביאים, שלא כעמוס, שהדגיש שאיננו כזה: "לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי" (עמוס ז' יד).

על פי חז"ל (בפסיקתא דרב כהנא), היה הושע בן לבארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדה"א ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור. לדבריהם, בארה היה גם הוא נביא.

מבנה הקבר המיוחס להושע בצפת

[עריכה]שמו

השם 'הושע' הוא שמם של כמה אנשים הנזכרים במקרא. ישנם עוד כמה אנשים הנקראים בשמות דומים, כגון יהושע (יהושע בן נון אף נקרא 'הושע' בטרם שינה משה את שמו; במדבר י"ג טז), הושעיה או הושעיהו. ייתכן ש'הושע' הוא קיצור של אחד השמות הללו.

השם הושע והשמות הדומים לו מופיעים גם בחותמות עבריים קדומים, בכתבי יב ובחרסי לכיש. אדם בשם הדומה להושע נזכר בשטר קניין אשורי מהמאה השביעית לפנה"ס מהעיר גוזן, וייתכן כי מדובר באחד מגוליעשרת השבטים.

משמעות השם היא אמירה: "ה' יושיע" או בקשה מה': "ה' – הושיעה!".

[עריכה]ספר הושע

ספר הושע הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הוא חולק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ-197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים (הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו, וממשיך אל מעבר לגבולות הספר).

[עריכה]תוכנו של הספר

 

פסלו של הושע הנביא בידי אליג'אזיניומראשית המאה ה-19, בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס, קונגוניאס, ברזיל

הספר מתחלק באופן ברור לשתי חטיבות, אשר רב המבדיל ביניהן, אך יש בהן גם מרכיבים משותפים. בחטיבה הראשונה (פרקים א'-ג') ישנם סיפורים על מעשים סמליים אשר ביצע הושע, נבואות פורענות שתבואנה בעיקר כתוצאה מעבודת הבעל, ונחמה שתגיע אחר-כך.

בחטיבה השנייה (פרקים ד'-י"ד) ישנן נבואות רבות, רובן נבואות תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה; העוונות שעליהם מוכיח הנביא את העם והכהנים הם, בעיקר, עבודת ה' בשיתוף עם אלים אחרים ופולחן אלילי, בין השאר בעגלי הזהב שלירבעם בן נבט; גם מקומה של תוכחה על השחתת המידות והמוסר לא נפקד בנבואות.

מנגד, נעדרת כמעט לחלוטין מספר הושע תוכחה על פערים חברתיים. בניגוד לנביאי דורו, עמוס, מיכה וישעיהו, לא השתמרו בידינו נבואות תוכחה חברתיות של הושע.

[עריכה]נישואי הושע

בראשית החטיבה הראשונה מסופר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: 'לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם" (א' ב-ג). בהמשך, גֹמר יולדת שלושה ילדים (בן, בת, בן), והם נקראים על ידי הנביא בשמות סמליים, מבשרי חורבן: "יִזְרְעֶאל – כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה – כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט).

בפרק ב' ישנן נבואות המתייחסות באופן ברור ומכוון למעשים אלו: שמות הילדים – במשמעותם הסמלית, עם רמיזות לכך שמדובר בשמות הילדים – חוזרים בתוך הפסוקים, התיאור של האם והאישה כאשת זנונים ("רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", ב' ד), נבואות הפורענות ("וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ – וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ – אֲשֶׁר אָמְרָה: 'אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי' – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", יב-יד).

בפרק ג' בא סיפור דומה לזה שבפרק א': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים'. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, וְחֹמֶר שְׂעֹרִים, וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. וְגַם-אֲנִי, אֵלָיִךְ'. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (ג' א-ד).

כמה שאלות עולות מכך:

האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?

מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?

מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

שאלות אלו נשאלו הן על ידי פרשני המקרא המסורתיים והן על ידי החוקרים החדשים.

פרשנות המקרא המסורתית דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה (למשל: ישעיהו כ', בו הולך ישעיה ערום ויחף שלוש שנים; יחזקאל ד', בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות).

הדעה הקיצונית ביותר שייכת לתרגום יונתן, הסובר שלמעשים אלו לא הייתה אחיזה, אף לא קלושה, במציאות, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. בתרגום זה, גֹמר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

מפרשים אחדים טענו, שכל המסופר היה בחלום ובמראות הנבואה. רבי אברהם אבן עזרא כתב: "חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים … והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים… כל זה במראות הנבואה". גם רד"ק כתב ש"כל זה העניין היה במראה הנבואה". הרמב"ם במורה נבוכים (ב, פרק מו) התייחס לנושא המעשים התמוהים בנביאים באופן כללי, והזכיר גם את הושע ואשתו: "והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה… וחלילה לאלהים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון".

מעברו השני של המתרס עומדים רש"י, המתבסס על מאמר הגמרא (פסחים פז ע"א) המובא להלן, ור' יצחק אברבנאל. רש"י כותב בקצרה: "רבותינו אמרו: כמשמעו (…) כמו שמפורש בפסחים". אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: "הנה הרב המורה (הרמב"ם) כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה… ואני כבר כתבתי (…) שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים … ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה… ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא (…) כי הנה הנביאים (…) היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל". המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: "…והת"י (=תרגום יונתן) יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל… והיה הוראת שעה".

בין החוקרים החדשים ישנה כמעט תמימות דעים לגבי השאלה הראשונה. הנחתם היא, שמחבר הטקסט אכן התכוון לכך שה' פנה להושע וביקש ממנו להינשא לאשת זנונים. בנוגע לשתי השאלות הנוספות ישנה מחלוקת.

כיצד בדיוק התרחש המעשה? ישנן כמה גישות. הגישה המקובלת יותר קובעת, שהושע נשא לאישה את גֹמר בטרם ידע כי מדובר בזונה, ורק לאחר הנישואים גילה כי היא בוגדת בו. למפרע הבין, שהנישואין היו מכוונים מן השמיים במטרה לדמות לעם ולו את היחסים בין ה' לבין עם ישראל. לאחר מכן, כך טוענים המחזיקים בגישה זו, ברחה ממנו גֹמר ומכרה את עצמה לאיש אחר – דבר הנרמז, לדעתם, בפרק ב' ד-כב. בפרק ג' הולך הנביא וקונה מחדש את גֹמר לאישה. כל זה הוא משל, בעיני הושע, לאהבת ה' את ישראל, כפי שמנוסח כל פרק ב' וסופו של פרק ג'.

גישה אחרת מניחה, שכל סיפור מעשה הנישואין עבר עריכה מאומצת בידי אנשים מדורות מאוחרים יותר; בתחילה, היה רק סיפור על לידת בני הושע ושמותיהם, ללא ציון העובדה שמדובר באשת זנונים ובבני זנונים. אחר כך, הבינו העורכים את הנבואה בפרק ב' כמוסבת על חיי המשפחה האישיים של הושע, ושינו בהתאם את פרק א'. תפקידו של פרק ג' לפי גישה זו, ניתן להתפרש לכמה צדדים: אולי זהו מעשה סמלי באמת, ואולי סיפור מקביל לסיפור בפרק א'.

האוחזים בגישה שלישית סוברים, שהושע נשלח לשאת אשת זנונים על ידי ה', שרצה להראות בכך לעם את יחסי ה'-ישראל בצורה ברורה, ולהבהיר לו שאיננו הולך בדרך טובה. פרק ג' ניתן להתפרש כאן כפי שהתפרש בגישות האחרות. יש גם מי שטוען, שבתחילה סירב הושע לקבל עליו את השליחות, ופרק ג' הוא חזרה על הציווי (בצורה שונה מעט).

היה גם מי שהציע, שכל מה שנצטווה הושע היה רק להציג הצגה, בו אשתו מתלבשת בבגדי אשת זנונים, והושע נוהג בה כפי שצווה.

[עריכה]חטיבה שנייה

החטיבה השנייה כוללת נבואות רבות, רובן פורענות ומיעוטן נחמה. נבואות אלו קשות להבנה והפרשנות עליהן נתונה במחלוקת רבה. החטיבה נפתחת בתוכחה כללית על השחתת המידות והמוסר: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד', א-ב). אחר כך, ישנה תוכחה לכהנים על כך ש"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (יג). בפרק ה' א-ו יש קטע נבואה קצר, המיועד לאזני הַכֹּהֲנִים, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, "כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-ה' לֹא יָדָעוּ" (ד).

בפרק ה', ו-ו' ח ישנה נבואה המדברת באופן מעורפל על מלחמה, שבפרשנות החדשה יש שהסבו אותה על המלחמה הסורית-אפריימית. פרק ז' א-יב עוסק בעיקר בחוסר היציבות השלטונית בממלכת ישראל בימי הושע, והפורענות העתידה לבוא עקב כך: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם. כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי; אֶפְרַיִם – בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה; אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע. גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע" (ו-ח). הושע מאשים ש"לֹא-שָׁבוּ אֶל-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת" (י).

בפרק ח' ממשיכה נימת הזעם כלפי אלו העובדים לפסלים, ובמיוחד לעגל שומרון, והושע מבטיח: "כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ו). הוא שב ואומר "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב – אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג), ומבקר גם את יחסי החוץ של ממלכת ישראל. בט', א-ט באה נבואה על גלות למצרים ולאשור: "וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב). בפרקים הבאים (ט' י-י"ד א) מסודרת שורת נבואות קצרות למדי, בעלות גוון דומה. כולן מבקרות את מעשי יושבי ממלכת אפרים, ואת עבודת הפסלים שבה. חלק מהנבואות שמות דגש על ההיסטוריה ועל יחסי האהבה שהיו פעם בין ה' לישראל: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (י"א א).

בפרק י"ד ב משתנה הנימה הכללית, והנביא מבטיח נחמה לבסוף: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם, נְדָבָה. כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן; יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן. זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (ה-ח).

הספר נחתם בפסוק (שיש הרואים בו תוספת מאוחרת): "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י).

[עריכה]רעיונות מרכזיים

התוכחה המופיעה בספר הושע מכוונת כלפי עם ישראל וכלפי חטאים מסוימים שעשה; נראה כי כולם נובעים מן הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי בעם, שהגיע לשיאים חדשים בטרם חורבנה של ממלכת ישראל: "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד' ב), ו"כִּי-אֶת-ה' עָזְבוּ, לִשְׁמֹר זְנוּת וְיַיִן, וְתִירוֹשׁ יִקַּח-לֵב; עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (שם י-יב). עבודת ה' בשיתוף עם אלהים אחרים היא פסולה ובזויה בעיניו מאוד, וביתר שאת עבודת העגלים של ירבעם בן נבט. הוא זועם על האנשים בני הבליעל שאומרים: "אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת-ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַּעֲשֶׂה-לָּנוּ?" (י' ג). נראה כי, אולי בשל כך, הוא מתנגד למלכים שהיו בימיו, ויש שטענו שאף מוסד המלוכה כולו פסול בעיניו: "אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ? וְשֹׁפְטֶיךָ – אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים; אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (י"ג י-יא).

תוכחה נוספת היא על היחסים הבינלאומיים חסרי היציבות. הסִכְסָךְ המדיני והמעבר התכוף בין המעצמות הגדולות – אשור ומצרים – הוא הרה אסון, מזהיר הושע: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ; כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם" (ז' יא-יב). לבסוף, ממלכת ישראל אכן חרבה בשל כך (מל"ב יז ד-ו).

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. לפי הושע, ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו"לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (י"א ב). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלהים אחרים, ומנסה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים… יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (ט' טו, יז), ולעתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (י"א ח).

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את רעיונותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י"ד י). כל זאת, בהנחה שפרקי הנחמה המצויים בספר הם מקוריים ואינם תוספת מאוחרת.

[עריכה]סגנון

לשונו של הושע לא תמיד ברורה כל צרכה. דבר זה נובע, לבד מהניב השונה של העברית שדובר בממלכת ישראל, מהתרגשותו הניכרת של הושע ומנסיונו לומר דברים עמוקים במילים קצרות ובמקצב קצר. על כך כתב ש.ל. גורדון:

"רעיונותיו (של הושע) גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום. במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב… רעיונותיו (…) יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיון לרעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית".

כדוגמאות לדברים אלו ניתן להביא את התיאור של המזימה להפלת המלך: "כֻּלָּם מְנָאֲפִים / כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה / יִשְׁבּוֹת מֵעִיר / מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ; יוֹם מַלְכֵּנוּ! הֶחֱלוּ שָׂרִים / חֲמַת מִיָּיִן / מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת-לֹצְצִים; כִּי-קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם, בְּאָרְבָּם / כָּל-הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם / בֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה!" (ז', ד-ו), או: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם / הַנַּח-לוֹ; סָר סָבְאָם / הַזְנֵה הִזְנוּ / אָהֲבוּ הֵבוּ / קָלוֹן מָגִנֶּיהָ; צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ / וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם" (ד' יז-יט).

הושע עושה לעתים שימוש במקצב קצר ("אֶפְרַיִם / רֹעֶה רוּחַ / וְרֹדֵף קָדִים / כָּל-הַיּוֹם / כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה / וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ / וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" -י"ב ב או: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ / וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ / קָמָה אֵין-לוֹ / צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה-קֶּמַח / אוּלַי יַעֲשֶׂה / זָרִים יִבְלָעֻהוּ", ח' ז), אך דומה כי בדברי הנחמה הוא נוטה דווקא להאריך בדבריו, ולהוסיף תיאורים (י"א, א, ג; י"ד, ב-י; ועוד).

הציורים והדימויים הנמצאים בתיאורי הושע לקוחים בעיקר מסביבת האיכר והטבע. דוגמאות: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה, וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (ד' יג), "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ" (ז' יד), "לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ, כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (י"ג ג).

לפעמים הושע נוקט במילים דומות כדי להביע רעיונות הפוכים, על מנת להדגיש את ההנגדה ביניהם. כך קורה, למשל, בפרק א' מול פרק ב'; בפרק א': "עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּםלֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט). ובפרק ב': "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי" (א), "כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (ב), "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: רֻחָמָה" (ג), "…וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל; וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה" (כד-כה).

בצורה דומה, המילה "טל" מרמזת גם לטוב ("אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" י"ד ה) וגם לרע ("לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ", י"ג ג).

גם פרקים י"ג ו-י"ד מועמדים זה כנגד זה, והמילים חוזרות בהן במשמעות הפוכה: "וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר" (י"ג ז), מול "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (י"ד ה), "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ" (שם ט).

 

"וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים; וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ. בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ, וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (י"ב, ד-ה). יעקב והמלאך ביצירתו של גוסטב דורה

מוטיב נוסף החוזר בנבואות הושע, כמו אצל שאר נביאי דורו, הוא לשון נופל על לשון, שימוש בביטויים בעלי צליל דומה אך במשמעות שונה: "סָר סָבְאָם – הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ, קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (ד' יח), או "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי; וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם" (ז', יד-טו). יש בספר גם פסוקים בהם "אות נופלת על אות", כלומר פסוקים בהם ישנה אליטרציה. לדוגמה: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (י"א ד), אותיות אל"ף ועי"ן בולטות, למ"ד בולטת לקראת הסוף.

הושע נוהג לשלב בנבואותיו מוטיבים ארכאיים, הלקוחים מההיסטוריה הרחוקה. כך, "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה! הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן! אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!" היא קריאת קרב עתיקה, השייכת כנראה לתקופת השופטים ^[1], ולא במקרה, הושע הוא הנביא היחיד המזכיר באופן מפורש את מעשה הגבעה (ט', ט; י' ט). סיפור יעקב והמלאך מופיע (י"ב ד-ה) וכך סיפורים נוספים מראשית תולדות האומה הישראלית (י"ג ה, ועוד הרבה). יש והושע מזכיר אירועים שאינם ידועים לנו, וייתכן כי מדובר גם שם במאורעות היסטוריים רחוקים: "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ, וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד, כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה" (י' יד).

[עריכה]הושע בחז"ל

חז"ל ראו בהושע את הראשון לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיה, עמוס ומיכה).

בתלמוד הבבלי אפשר למצוא ביקורת על הושע, אולי כיוון שבספרו מובעים רגשות שליליים כלפי העם:

"אמר לו הקב"ה להושע 'בניך חטאו', והיה לו לומר: 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם!'. לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת!' אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אשה זונה ותוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים' (הושע א' ב) וכתיב 'וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם' (שם, שם ג)" (פסחים פ"ז ע"א).

בהמשך הסוגיה בתלמוד, מבהירים חז"ל כי הושע שב בתשובה, ורגשותיו כלפי העם שונו:

"לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדִברתי עמו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה!' אמר לו: 'ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה!' אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי: תורה (…) שמים וארץ (…) בית המקדש (…) ישראל (…) – ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!'

כיון שידע שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך'. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר: 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו (הושע ב', א-ב)… וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי' (שם, שם כה)"

בכך יש כדי להסביר את רגשותיו המעורבים של הושע כלפי העם המובעים בספרו, לעתים בצורה עזה וקיצונית (למשל: "תֵּן-לָהֶם, ה'! מַה-תִּתֵּן? תֵּן-לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" – ט', יד – לעומת "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" – י"ד, ה), ואת המעברים החדים שלו בין נבואות פורענות לבין נחמה (למשל המעבר בין א', ח ל-ב' א).

אביו של הושע זוכה לשני אזכורים בחז"ל. על פי האחד היה אף הוא נביא, אשר לא זכה לספר מפני קוצר נבואותיו:

"וא"ר סימון: שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו לישעיה, והם שני הפסוקים: 'וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר' (ישעיה ח' יט-כ)'" (ויקרא רבה פט"ו ב').

לפי השני מזוהה בארי עם בארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדברי הימים א' ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור:

"…חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים, ואיזה זה, זה הושע, הדא הוא דכתיב "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי" (הושע א א), וכתיב "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי" (דברי הימים א' ה' ו')." (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כד)

במקום אחר נאמר, כי הנבואה הראשונה של הושע הייתה דווקא זו המופיעה בפרק י', א:

"…"גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל" – זה היה תחילת הפרשה, ולמה נכתב כאן? שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (מכילתא בשלח; ילקוט שמעוני שם).

 

 

 

אביו: בארי.
אשתו: גומר.
בניו: יזרעאל, לא עמי.
בתו: לא רוחמה.

הושע שהיה משבט ראובן נולד לאביו שהיה גם הוא נביא.
ניבא במשך כ – 40 שנה, מסוף ימי עוזיה ועד תחילת ימי יחזקיה, בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיה מלכי יהודה. באותו פרק זמן בו נתנבאו ישעיה, עמוס ומיכה אך הגדול שבכולן היה הושע וכמו שהיה ראובן בכור לשבטים כן היה הושע בכור לנביאים – "אמר לו הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה (במכירת יוסף) חייך שבן בנך פותח בתשובה, שנאמר לכו ונשובה אל ה'…"
הוכיח את ישראל בדברים קשים. "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע, בניך חטאו. והיה לו לומר בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה? אומר לו, לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל"(פסחים פ"ז א.) "לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב"ה להושע, לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א"ל הקב"ה, ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך ישראל שהן בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי…ואתה אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך. עמד וביקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן". (פסחים פ"ח ב.) לבסוף ניחם את בני ישראל.
ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.

 

ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.