בע"ה ג כסלו התשע"ד
מישל בן שושן
ויצא נה
הסתכלות "מגבוה" על שתי הפרשיות (ויצא –וישלח)
במקום לקרוא את הפסוקים, המילים , הפרטים הקטנים של הסיפורים ופרשנותם, הנ"ה מציע לנו הבנה כוללת של המהלכים שלפנינו:
הרעיון המרכזי:
יעקב יורש מאברהם את מידת החסד ומיצחק את מידת הדין. הוא אמור ליצור מידה חדשה, הרחמים, שממזגת בתוכה את שתי המידות הראשונות. לכן, הוא צריך "לברר" את שתי המידות הנ"ל, בעצמו. כי "ירושה" איננה מספקת כל זמן שהוא לא מתמודד עם כל אחת מהמידות האלה בחייו ומברר , בעצמו, איך הם יכולות להשתלב.
למטרה זו, הוא יפגוש את לבן ואת עשיו. כל פגישה כזו דורשת בירורים רבים שמפורטים בשתי הפרשיות: ויצא הוא בירור יעקב מול לבן וסדרת "וישלח" היא הבירור שלו מול עשיו.
אכן, לבן הוא אדם של מידת החסד. אותה המידה של אברהם, רק שהוא משתמש בחסד למטרות לא טהורות.או שהחסד מוגזם, לא במקומו, או שהוא כלי לניגוח חברתי וכו'. חכמי הקבלה קוראים לזה "קליפה דחסד". בניגוד ל"חסד דקדושה" שהיא הדרך הנכונה להשתמש במידת החסד.
וכן, עשיו הוא ה"קליפה דדין", בניגוד ל"דין דקדושה" שהיא הדרך הנכונה להשתמש במידת הדין.
אם כן, לכל מידה יש שני פנים. אין שום דבר שהוא טוב לגמרי או רע לגמרי! אפילו למידה "טובה" כמו החסד, יש פן שלילי מאוד. וכן במידת הדין וכן בכל מידה.
אפילו אם יעקב "קיבל" בירושה את המידות האלה, יש לו לעשות, כאמור בירור לכל אחת מהן.
| המידה
איכותה |
חסד | דין |
| בקדושה | אברהם | יצחק |
| הקליפה | לבן | עשיו |
יעקב יצטרך להישאר אצל לבן 20 שנה כדי לברר את מידת החסד: הוא צריך ללמוד את החלק הטוב של החסד שיש בלבן וללמוד איך להיפרד מהחסד הרע שיש בו.
יעקב יצטרך לפגוש את עשיו, כדי לברר מה הם גבולות מידת הדין. מה טיבה ומה מגבלותיה.
- לבן (פרשת ויצא)
שמו,"לבן", מורה על דבר טהור מאוד. אפילו יותר מדי טהור!. התורה מתארת את נגעי הצרעת כ"לבנים". כלומר, יותר לבנים במובהק מצבע העור. כשיש אצל האדם בעיה של "צרות עין"(קמצנות) (אחת הסיבות של הצרעת), זה מתגלה על בשרו: יש לך בעיה עם מידת החסד: או שיש חוסר בחסד או שהוא לא במקומו! הנגע ה"לבן" מצביע על בעיה בחסד.
כמו כן, התורה מכנה איסורי עריות כ"חסד"! האם רוצה לתת לבן שלה "הכל" אפילו את מה שאסור לתת: הגוף שלה! זה חסד מופרז והורס! חסד שאיננו במקומו. זו קליפת החסד.
יעקב מתחכך עם הבעיות האלה אצל לבן. הוא מתחתן עם בנותיו , הוא עובד אצלו, הוא רוכש את כל הונו אצלו. הוא מקבל גם חסד מהאלוהים ומעביר החסד ללבן. המקובלים יגידו שיעקב יקבל את ניצוצות הקדושה של החסד שיש בלבן ולבן יוציא מיעקב את קליפות החסד שיכולים להיות בו.
למה יעקב נשאר כל כך שנים אצל לבן?? כנראה שהדבר הכי קשה הוא הבירור הזה. מי יכול לברר את הרע שיש בטוב? מי יכול להבחין, בתוך עולם "טוב ויפה" את הסכנות הטמונים בו?. לכן, עוד יותר קשה ליעקב לעזוב את לבן. זה מזכיר מאוד את המצב הנוח של היהודים בארצות רווחה היום. הם חיים ברוב טוב ואינם מרגישים בסכנות הרוחניות והארציות ו"הזהותיות" שקיימות בארצות החסד כמו ארצות הברית או אירופה.
- קשה מאוד לעשות עבודת הבירור וקשה מאוד לדעת מתי יש לעזוב. כי יש סכנה גדולה מאוד להישאר שם יותר מדי. בדומה לאכילה שממנה נהנים מאוד . יש רגע מסוים שיש להפסיק לאכול כי זה יגרום רע. אותו האדם, אותה הסיטואציה, אותה הארץ, אותה התרבות ,אותו האוכל, יכול להיות גם מצוין וגם מסוכן. לכן קשה לעזוב את לבן, קשה לצאת ממצרים, קשה לצאת מגלות בבל וקשה לצאת מכל גלות כשהזמן מגיע.
- לידת יוסף היא הסימן שיכולים וצריכים לעזוב!
יוסף יסמל היכולת להתעלות מעל לפיתוי. הסיפור של אשת פוטיפר מוציאה לאור את המידה הקשורה באשיות יוסף. הוא "צדיק" במידת יסוד. כלומר, יש לו האפשרות להתמודד עם הקושי של ההבחנה בין החסד הטוב והחסד הרע. יש לו הכוח הדרוש. לידת יוסף מסמנת עבור יעקב שמוליד אותו, שיעקב הגיע למדרגה הדרושה כדי להפסיק ולינוק מלבן. יתרה על כן, יש סכנה להישאר!
- למה ההגדה אומרת ש"לבן ביקש לעקור את הכל"? כי אין יותר מסוכן לישראל מאשר לצלול לתוך מידה אחת (אפילו שהמידה נראית מצוינת כמו החסד) עם ישראל מתאפיין ביכולת לאחד בין המידות. לאזן בניהן. לא לשקוע במידה אחת. כי מידה אחת כוללת את הטוב והרע שבה. ועם ישראל, תפקידו לברר את המידות, ולשכלל אותן לתוך עם אחד. בעצם, לבן רצה שישראל יישארו אצלו כדי להפוך את היהדות לדת החסד. הוא רוצה לעם ישראל יתבולל. "הבנות בנותיי והבנים בני" הוא טוען. בדיוק כמו שאומרות האומות שלא רוצות לתת לישראל לעזוב את הארץ שלהם: הם רוצים שהיהודים יתבוללו ויהפכו חלק מהאומה שלהם. קשה מאוד לצאת ממצב מחמיא זה!!
לבן הוא יותר מסוכן מפרעה כי פרעה, לפחות, שעבד את היהודים. הם המשיכו להרגיש שונים. אבל לבן טוען שהוא "אבי האומה היהודית". ההתבוללות(לבן) היא יותר מסוכנת מהשעבוד(פרעה)!
- למה יעקב בעצם ברח אל לבן? לכאורה יש שתי סיבות שנאמרו בפרשה הקודמת:
- הבריחה מעשיו שרוצה להרוג אותו. זו הסיבה שרבקה מרגישה בה דחיפות
- כדי להתחתן עם בנות לבן. זו הסיבה שרבקה מציגה בפני יצחק ושבעבורה יצחק שולח את יעקב.
אבל , על ידי ההסבר הזה, ניתן עכשיו להבין למה יש שתי סיבות ומה הקשר ביניהן: יעקב זקוק לבירור מידת החסד. זה חייב להתבצע לפני בירור מידת הדין. לכן הוא חייב ללכת קודם כל אצל לבן, לפני ש"יפגוש" במובן של בירור יסודי ,את עשיו. הבירור אצל לבן כולל כמובן את לקיחת החלקים הטובים שיש בחסד, כלומר, החתונה עם בנות לבן!. כך שהבירור אצל לבן חייב להקדים את הפגישה עם עשיו! וזו הסיבה האמיתית שמסבירה את הכל!
- עשיו (פרשת וישלח)
זה סיפור פרשת "וישלח". אבל כבר אפשר לשאול כמה שאלות לגביו:
- למה אי אפשר לטפל בעניין עשיו לפני שיעקב יטפל בעניין לבן?.
הנ"ה עונה בפשטות: בהתמודדות מול מידת הדין (שזו בעצם הפגישה עם עשיו), יש קודם כל לברר האם אנו מסוגלים להתעלות מעל לתאוות שלנו. אם אנו צריכים להכריע בענייני הלכה, משפט, דין, אנו צריכים להיות בטוחים שלא נבחר חוק בגלל שהוא "מתאים לנו" או שהוא "נוח לנו". שהוא מאפשר לנו ליהנות מהתאוות שלנו. החוק צריך להיות נקי מנגיעות. לכן, יש קודם כל לברר את היחס שלנו למידת החסד ורק אחר כך לגשת לבירור מידת הדין.
- לכן לידת יוסף מאפשרת את הפגישה עם עשיו:
אכן, יש פן שני ללידת יוסף: היכולת לעמוד מול הפיתוי המיני האסור שאפשר להיפרד מלבן, הוא בדיוק מה שיאפשר גם כן להתמודד מול עשיו! רק יוסף יוכל לנצח את עשיו. למה?
כל אדם שיאמר שהדין איתו, צריך להוכיח שהוא לא נגוע אישית. רק אחרי שעוברים מבחן היושרה מול התאוות האישיות הכי אינטימיות והכי קשות, ניתן לטעון על צדקת הדין.
- המפגש עם עשיו לא יאריך הרבה זמן. אבל, ההכנה מולו כן מעסיקה את יעקב ואת התורה ארוכות. הוא יכין את עצמו במלחמה , בדורון ובתפילה. שלושת ההתמודדויות מול מידת הדין.
עשיו , הוא הבן המובהק של יצחק. הוא קיבל מאביו את מידת הדין "בדם"!. הוא לא מתכוון ליצור מידה אחרת או לברר אותה. הוא רוצח. הוא "קליפת הדין". יעקב נמצא במצב מיוחד (אולי כל הסיפור של הגנבה שבפרשת תולדות בא רק כדי לשים את יעקב במצב הזה כאן!) של נאשם מול עשיו. הוא מרגיש אשמה גדולה. הוא יודע שהדין לא אצלו. הוא אכן גנב. עבורו, הפגישה מול עשיו היא כמו עמידה במשפט! לכן, הבירור מול מידת הדין היא מעסיקה אותו כל כך. בכל זאת, הרבה יותר מהר יהיה הבירור הזה יחסית לבירור מול מידת החסד של לבן . כמו שמתפללים בבדיחות: "ה', הצילני מאוהבי (לבן), כי משונאי(עשיו), אני אטפל בעצמי"! כשיש מולנו מידת הדין, הבירור קשה ודורש הכרעות מיידיות. אבל מול מידת החסד, זה לוקח הרבה יותר זמן, לפעמים שנים ואפילו חיים שלמים ודורות!!
- האם הבירור עם מידת הדין מסתיימת אחרי המפגש עם עשיו? כנראה שלא! כמו שאומר יעקב "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" כלומר, בסוף ההיסטוריה יהיה הבירור המושלם. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
במשך ההיסטוריה, עם ישראל יהיה מוכרח להיות תמיד "הנאשם" מול עשיו או אומות העולם האחרות. אנו גנבנו את ארץ ישראל. אנו רצחנו את האלוהים של הנוצרים. אנו אשמים בכל בעיה לאומית שתצוץ בעולם. אנו בעצם מתמודדים מול מידת הדין כל הזמן!! הבירור של יעקב מול עשיו הוא ראשוני בלבד!
ייתכן שהמשיח בן יוסף, כלומר ההתגשמות השלמה של יוסף, הוא זה שישלים סופית הבירור מול עשיו באחרית הימים.
- מבינים עכשיו למה יעקב היה צריך "לברוח מעשיו אצל לבן": כי הוא היה זקוק לבירור מול מידת החסד לפני שהוא יוכל להתמודד מול מידת הדין!
כי הרי ה"בריחה" לא עזרה. עשיו אמר שירצח את עשיו רק אחרי מות יצחק. כלומר, לא היתה שום דחיפות! והנה הוא נפגש עכשיו וחוץ מהזמן שעבר, לא השתנה דבר!
לכן, ההסבר הזה מאוד מעניין: יש לפגוש ארוכות את לבן כדי שיוכל להוליד יוסף ורק אחר כך יוכל להיפגש עם עשיו.
עניינים אחרים (בהסתכלות יותר פרטנית) בפרשה:
- תפילת ערבית
מכאן, אומרים חכמנו, יעקב תיקן את תפילת ערבית .יעקב המציא את האפשרות להתפלל אל האלוהים במצב של חוסר כל. עד עכשיו, אברהם ויצחק ייסדו את תפילת שחרית ומנחה שחלות ביום. היום הוא הזמן שבו האדם מרגיש יותר בטוח בעצמו. כוחו, יוזמותיו, מעשיו, מלבישות אותו . אבל בלילה, הוא יכול להרגיש ערום. או כמו שאומר דוד המלך "עני" . התפילה הזאת היא יותר עמוקה, יותר מנימית. האדם נמצא חסר כל מוצא בצורה יותר אמיתית את האלוהים מולו. לכן, הוא יכול "לפגוע" באלוהים . יש ב"פגיעה" במקום, גם פשטות, גם מידיות.גם הרגשה של דחיפות. אי אפשר להסתובב מסביב לנושא. ניגשים ישר ופוגעים ישר באלוהים. זו התפילה של "בחיר האבות" יעקב. זו תהיה בעצם התפילה של כל עם ישראל. לא לחינם נשתמש במזמורי תהילים בתפילות כדי שנרגיש, כמו שדוד המלך הרגיש, מצוקה , בדידות, ריקנות, מול האלוהים. היהודי זקוק להרגיש חסר כדי לפנות אל ה' בצורה אמיתית וישירה.
- האבנים
יעקב לוקח אבנים.(יש שאומרים, בגמרא, 3אבנים, ויש שאומרים 12) ושם אותם מסביב לראשו. בסוף הלילה, הוא מוצא אבן אחת . המדרשים מסיקים שהאבנים התאחדו. למה הסיפור הזה מזמין אותנו לחשוב עליו?
- אבנים הם שבטים
יעקב מגלה כאן שהוא ה"אב" האחרון. ממנו יצאו 12 השבטים שעושים עם. (גם לישמעאל וגם לעשיו יהיו 12 שבטים משלהם). הוא מגלה ש12 האבנים, שילכו כל אחד בכיוון שונה, יצטרכו להיות עם אחד. כלומר, עם ישראל יהיה העם שמייצג ריבוי דעות וגם אחדות (לא אחידות). זה יהיה הפרדוקס היהודי.
- אבנים הם האבות:
לדעת התנא שסובר שהיו שם 3 אבנים שהתאחדו, זו בעצם אותה התמונה רק שמדובר באיחוד שלושת האבות, שלושת המידות (חסד, דין ורחמים) שיתאחדו בעם ישראל
- על אבנים נכתבה התורה!
מעניין שה' דורש שהדברים שהוא ימסור למשה על הר סיני יהיו כתובים על אבנים. בלוחות הראשונות, ה' הוא זה שמספק את האבנים ובשניות, משה מביא אותן מלמטה. אבל ה"חקיקה" על לוחות אבנים סמלית מאוד. לדעת הנ"ה, זה סמל חוזק, עמידות בזמן. נכון שיש בתורה שבעל פה אין סוף דרכים ואפשרויות. אבל, בכל זאת, יש בסיס לכל התורה. התורה , למרות הפתיחות שהיא דורשת מהיהודי בלימוד , היא בכל זאת מייצגת דברים אמתיים, חקוקים על אבן. שיהיו תמיד נכונים. אי אפשר להגיד שהתורה היא "כל מה שרוצים"! כמו שחושבים היום ב"POST MODERNISM". למרות הריבוי הדעות העצום שיש ביהדות, יש בסיס, יש מקור, יש דברים חקוקים באבן!
אם כן, יעקב מגלה כאן , שהוא מייסד דברים נצחיים. השבטים, הדרכים השונות של כל אחד וגם איחוד השבטים לעם אחד, הם דברים נצחיים שילווו את כל ההיסטוריה האנושית. זו לא אפיזודה חולפת עד שנמצא נוסחה אחרת. אלה אבנים! אבני יסוד. אבנים נצחיות.
- אבן היא מידה
התורה תשתמש במילה "אבן" גם במובן של משקל."אבן גדולה וקטנה", הין צדק. מידות מדויקות. על ידי אבנים שוקלים. יעקב מגלה שעבודתו היא באיזון הנכון שיש לתת לכל מידה, לכל אחד מהילדים שלו. כל ילד, כל שבט היא כמו אבן. יש לשקול המשקל הסגולי של כל אחד כדי ליצור עם אחד! גם המילה "מידה", מובנה כפול והיא גם מורה על משקל וגם על איכות מוסרית מסוימת.
- נדר יעקב
עניין הנדרים הוא מעורפל. יש הרבה מקורות שמגנים את עשיית נדרים (לא די לך על מה שכבר גזר המקום?!) אבל התורה , במיוחד בספר בראשית, איננה רואה לכאורה שום פגם בדבד. להיפך, המדרש אומר דבר מפתיע כאן:
"וידר יעקב נדר לאמור". למה המילה לאמור? כדי להגיד שהוא מכריז זאת לכל זרעו: שיוכלו, בעת מצוקה, להשתמש בנדרים שיצילו אותם מהצרה!! (תרגום חופשי ממדרש רבה פ"ע א)
הנ"ה מסביר: נדר= נ'- דר. יעקב דר (יושב ) במידת ה"נ'". נ'= מדרגת החמישים, שהיא מעל לעולם הטבע (7X7). כשישראל יפגשו בעייה , הם יוכלו לתלות את עצמם לעולם שנמצא מעל לטבע. הם ירגישו שיש מציאות מקבילה, כוונת הבורא, אמת מעל, שמנחה אותם ושהיא בעצם מבטיחה להם שינצחו את הטבע והמצוקות שהם פוגשים.היינו אומרים היום שה"נדר" היא התקווה, האמונה, הבלתי הגיונית, שאיננה יכולה להתבסס על שום עובדה טבעית, שעם ישראל ישרוד, שתבנה פעם מדינת ישראל. שמדינת ישראל בעצמה תשרוד…ה"נדר" הוא התקווה של "יהי בסדר"! בעזרת ה'!
יעקב ייסד את זאת: הוא מצליח, לפני צאתו לדרכו הארוכה מאוד של ההיסטוריה היהודית, לתוך הגלויות ואין סוף הקשיים, להציב "פטנט" שיכול לעזור לזרעו: הנדר! האפשרות להתקשר אל עולם עליון, מעל לטבע.
לכן, הנדר הוא מעשה בלתי הגיוני, בלתי מצווה, דבר מיוחד ואישי שהאדם בעצמו ממבטא בעשייה בעולם הזה, כשההקשר שלה שייך לעולם אחר. בנדר, האדם מגלה מרצונו שיש מעליו עולם אחר שהוא רוצה להתקשר אליו. בדרך כלל זה קשור למוסר או להגבלה אישית כדי להיות מסוגל להיות מוסרי יותר. אבל, בעניין הרחב יותר, זאת ההכרה בעולם עליון. וזה, מאפשר לפעמים לעבור מצוקות עולם הזה.
- וישא יעקב רגליו
בטבעו, יעקב רוצה להישאר באוהל שלו! הוא תם, יושב אוהלים. אבל ה' דוחף אותו לצאת לדרך! האימא שלו דחפה אותו לעשות מעשים בעלי משמעות כבדה. המציאות דוחפת אותו כל הזמן לעשות דברים שהוא לא היה עושה מטבעו!. רגליו, לא רצו ללכת. הוא מוכרח לשאת אותם, לדחוף אותם קדימה כדי להתקדם!! יעקב מבין שיש לעם ישראל לפעול, אפילו בניגוד לרגשותיו ולטבעו! יש לדחוף את עצמו! לשאת את רגליו וללכת!
- רחל עקרה
רחל עקרה=היא עקרת הבית!! היא העיקר!! זו דעת רבי יצחק במדרש רבה (פע"א ג)!!!
- דודאי ראובן
כשיעקב שכב עם לאה בפעם הראשונה, הוא חשב שהיא רחל. לכן, ראובן שנולד הראשון מזיווג זה, היה בעצם אמור להיות, בכוונת אביו, בנה של רחל!!
כך שהבכור הוא באמת של רחל! והיא העיקר!!
כל זה, נכון "בכוונה" אבל בפועל, הדברים שונים וראובן הוא בנה של לאה!. כך שיש לנו שתי מציאויות שונות מקבילות. מה שהיה צריך להיות ומה שקרה בפועל. מה שהיה בכוונה ומשה שיצא במציאות! זה ההבדל המהותי בין רחל ולאה. בין האידיאל והמציאות.
כשלאה אומרת "המעט קחתך את אישי" היא מתכוונת על האהבה של יעקב כלפי רחל, על הכוונה . עבור יעקב, רחל היא אשתו הבלעדית. ואכן רחל היא האישה האמיתית. היא גנבה את לב יעקב. לאה נמצאת במצב קשה.
אז נבהלו אלופי אדום
"אז ישיר משה"= באחרית הימים, ישירו ישראל ומשה. כשה"אלף" ירכב על ה"זין"(א-ז). בעולם השמונה (א+ז).
וכתוב באותו הפרק:
"אז נבהלו אלופי אדום" כאילו גם באחרית הימים, אלופי אדום ייכנעו מול ישראל.
יעקב השתחווה שבע פעמים ולא שמונה. בשמיני, אז, אלופי אדום ייבהלו!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 