שמות לעד

18-12-07

מישל בן שושן

 

 

 

שמות לעד

לעניות דעתי

 

 

 

שתים עשרי שבטים. שבעים נפש:

12= ריבוי האפשרויות להשיג את האלהות ולעבוד אותו בתוך עם ישראל.

70= שבעים אפשרויות להתגבש כעם ולהחזיק במידה מיוחדת כאומה.

מה שמאפיין את עם ישראל, זה שהם מעידים על אחדות כל הריבויים. בתוכם קיימים 12 האפשרויות, וכל העם מסמל את כל העולם המתאחד בתוך עם אחד.

 

 

 

למה ספר חדש?

אין הבדל משמעותי , לא במיקום של המאורעות ולא בזמנים. הכל נראה המשכו של ספר בראשית.

ההבדל העיקרי שאפשר לזהות אותו כמצדיק פתיחה בספר חדש הוא עניין "עם בני ישראל". מושג שהומצא על ידי פרעה ושמאפיין מציאות חדשה .

ספר בראשית עסק בזהויות אישיות, כאן מתחילה בניית העם כעם.

ודווקא בהתחלת הספר הזה, מדגישים מה שיאפיין את העם הזה: ריבוי הדעות ונקודות המבט השונות של כל שבט בהזכרת שמותיהם. הם מסמלים ריבוי האפשרויות להשיג את האלוהות וריבוי אפשרויות בניית עמים שונים בתבל.  ייתכן שזה המאפיין החשוב ביותר של עם ישראל.

 

 

 

"שמות ": למה שם זה לספר כולו?

בהמשך למה שאמרנו לעיל, כל "שם" מאפיין תפקיד מיוחד. אישיות מיוחדת, מקוריות, נקודת הסתכלות והבנה מיוחדת. לכל אדם יש שם שמאפיינת את מקוריותו.

"שמות" ברבים, מתאר ריבוי השמות האפשריים בתוך עם אחד. העם הזה , אמור להתאפיין בסובלנות, כלפי הדעות השונות ! יש 12 שבטים ויישארו כך , כל שבט תחת דגלו, כל שבט יושב במקום מוגדר. ובכל זאת כולם בונים עם אחד. לימוד החיים המשותפים, חיפוש אחר דרכים לחיות ביחד, כדי לגלות את האחדות האלוהית בעולם, או לפחות עדות כלפי העולם כולו שזה אפשרי, מהווה עמוד השדרה של עם ישראל. כשהמוטו שלו יהיה "ה' אחד".

ולא במקרה אולי נמצא בפרשה הזאת היסוס מסויים על קביעת כינוייו של האלוהים עצמו. אהיה- …כאילו גם הגדרתו על ידי האדם היא בהתהוות מתמדת, לפי השגת האדם עצמו והקשר שלו עם הבורא.

 

 

 

 

הרש"י  הראשון:

"אחר שמנאן בחיים בשמותם חזר ומנאן במיתתן להודיע כמה חיבתן.."

עיקר כל הסיפור של בחירת העם הזה כעם שיהיה בעל התפקיד הזה , גנוז בסוד המילה הזאת :"חיבה". אך ורק בזכות החיבה המיוחדת הזאת, העם הזה יכול להתקיים ושינהיגו אותו. העם הזה לא חכם יותר, לא דתי יותר, לא ישר יותר. מה שמאפיין אותו היא החיבה של ה' כלפיו.

רוב הדברים החשובים באמת לא נשענים על ההיגיון.

החיבה היא עמוד התווך של בניין עם כזה.

ואולי זו המידה העיקרית הדרושה לכל מנהיג אמיתי של העם הזה.

הוא צריך לחבב כל אחד ממרכיביו השונים והמנוגדים!

אולי זה יכול להתאים רק למנהיג אחד : האלוהים עצמו! כל כך קשה המשימה!

ולכן כל דברי הנביאים, ומשה בראשם, מתארים את היחס של העם עם הבורא במילים של חיבה בין בני זוג.

רש"י משתמש במילה "חיבה" ולא "אהבה" ,נראה לי במכוון. החיבה היא הרבה יותר חזקה מהאהבה.AFFECTION- AMOUR

האהבה היא עזה, אבל מוגבלת בזמן התשוקה. החיבה מתאימה לבני משפחה אחת, לחברים טובים, לרעות… האהבה היא יותר קשורה לרגש התשוקה בין בני זוג.

 

 

ואלה

"ואלה" מוסיף על הראשונים, "אלה" פוסל את הראשונים" אומרים חז"ל.

כאן דווקא, כשקופצים למדרגת ה"עם", היינו יכולים לחשוב שפוסלים את החוקים ששררו בסיפורי האבות היחידים. עד כאן, היו קשר מיוחדים בין האלוהים ואישים מיוחדים שעשו תהליך מקורי להשגת האלוהות . אבל כאן עוברים לחוקים יותר כלליים. בעם ישנם כל מיני שוגים של אנשים. לא בוחרים בהם, כולם שייכים בתולדה לעם. אי אפשר לפסול אדם זה או אחר בהיותו מחוץ לתכנית (כמו שהיה אפשר בסיפור עם היחידים: פסלו את ישמעאל, עשיו…). כל הסיבות שבעולם היו מצדיקים הפתיחה במילה :"אלה..". אבל לא כל הדבר!

"ואלה" קושר את העם ליחידי סגולה! הקשר הזה מאוד קשה להבנה. זאת לא בעיה של שייכות ל"מייסדים" בלבד. אלא שהזהויות הפרטניות של האבות בנו מנגנון מיוחד: יצירת מידות מנוגדות (דין וחסד למשל) ואחר כך יצירת ייחוד המידות האלה (על ידי יעקב). וכן, יצירת 12 דרכי חשיבה שונים (בני יעקב) והפיכתם ליחידה אחת (על ידי יוסף). מכאן, אפשר להתחיל בניית עם שעמוד שידרתו היא החזקת ריבוי הפנים (שבעים פנים..) בתוך יחידה  אחת.

"ואלה"= העם יהיה בדיוק כמו האבות: נסיון לאחד את המידות ההפוכות ביחד! . העם יוסיף על עבודת האבות ולא יפסול אותה!

 

"תודה להמן, כי בלעדיו לא היה לנו פורים!"

חצי הבדיחה הזאת מתארת גם כן את המצב שבו אנו כמעט נצטרך להודות לפרעה על הפיכתנו ל"עם בני ישראל" או למצרים בכלל! הלה זאת בדיוק היתה הכוונה של הבורא בהבטחה לאברהם: אברהם שאל: "במה אדע כי ארשנה?" איך תהפוך מהלך אישי של אדם יחיד לפרויקט לאומי? ותשובת ה' לא איחרה: יש לי תכנית: הכנסת ה"זרע" של האב (ות) לתוך רחמה של מצרים פונדקאית כדי שייולד עם. אבל מרגע היציאה, אנו חייבים לזכור שזה הוא, יצאנו משם, וחייבים לחתוך את ציר הטבור. חשובה, לעצמאות הנולד, שיזכור את יציאתו מארץ מצרים!

 

18-12-07

מישל בן שושן

 

 

 

בע"ה כא טבת התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמות או מספרים לעד

עיון ברש"י הראשון של הפרשה

 

 

ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא:

 

 

 

שמנאן בחייהן בשמותן

בפרשת ויגש, מנה את כל השמות של השבעים נפש .

 

חזר ומנאן במיתתן:

בפרשת שמות, "מנאן" כלומר רק המניין שלהם "שבעים נפש" ולא כתב את השמות של כל השבעים.

 

להודיע חיבתן

הסיבה היחידה שמצא רש"י היא החיבה.

 

שנמשלו לכוכבים

  • מה הוא הקשר בין הכוכבים לחיבה?
  • ולמה ישראל נמשלו לכוכבים ?

נראה לי שהרמז כאן הוא על האור הגנוז שהבורא גנז בתוך החושך.  בלילה, כשאין אור יום רגיל, ניתן בכל זאת להבחין באור החבוי הזה שגנוז בכוכבים.

אם כן,תפקיד עם ישראל הוא להאיר בלילה! כלומר למצוא את האור הגנוז בתוך החושך! זה מסביר למה ההיסטוריה של העם הזה מתחיל בגלות! עליכם ללמוד למצוא את האור בגלות(בחושך)! איפה שהוא לא נמצא לכתחילה!

איך מוצאים האור הגנוז? מה יעלה בגורלם של אלה שיתמחו בחיפוש הזה? נראה שזה תפקיד מאוד לא שגרתי ולא מקובל. ההימצאות בגלות מאוד מסוכנת. והחיפוש הזה יכול להראות לעמי הארץ כמוזר ולא רציונאלי.

כאן נכנסת החיבה: נכון, אין הגיון בדבר. נכון, זה מסובך ובלתי שגרתי. אבל הבורא רוצה בכך. הוא מחבב את אלה שאמונים על החיפוש הזה.

הכוכבים, נראים קטנים, חלשים. האור שלהם איננו חזק ועמיד כמו האור של השמש. לכן הם זקוקים להרבה חיבה מצד הבורא!

אין קשר הגיוני עם עם ישראל! יש רק קשר של חיבה!אהבה שאיננה תלויה בדבר. כי המשימה שלהם היא בלתי שגרתית ומסוכנת מההתחלה!

 

שמוציאן ומכניסן

ה"דעת זקנים" מסביר ש"היציאה" היא כאן, בספר שמות, במיתת ראשי השבטים. ה"כניסה" היא בפרשת ויגש. אם כן,לפי הסדר הזה היה צריך לכתוב "שמכניסן ומוציאן". אבל הפסוק שבחר רש"י לצטט מתחיל ביציאה , לכן, כנראה, הוא הפך את הסדר.

למה ה' מכניס ומוציא את הכוכבים? אולי כי הוא רוצה לשמור עליהם! הוא לא רוצה שיפגעו מאור השמש!  כל ה' שומר על עם ישראל ומשגיח על ההיסטוריה שלהם! הוא זה שמחליט מתי להוציא אותם לגלות ומתי להפסיק את הגלות. מתי נולדים ומתי מתים!

 

 

במספר ובשמותם

כאן הבעיה העיקרית: המספר הוא הערך ההפוך מה"שם".

השם= הייחודיות של כל אחד. המיוחדות, הערך המוסף שלו. הבלעדיות. בשם יש תפקיד, משימה, פרוייקט. מידות.

המספר= הוא הערך הפחות מחמיא של האדם. הוא סתם מספר. מסתכלים עליו מלמעלה ובקושי "סופרים" אותו! כמו ששמים מספר על היד של אסיר.

אם כן, מה פשר החיבור בין שני המושגים ההפוכים האלה? התורה תרבה לדבר על "מספר שמות" בכל מניין. כאילו היא רוצה לקחת בחשבון את שני המימדים האלה כל הזמן.

אדם יכול להרגיש את עצמו רק "מספר". ואכן, הוא יש מימד כזה בבריאה. הוא נולד ומת ונשאר רק מספר בחלקה של בית קברות, במקרה הטוב! מה התועלת של חיי אדם? האם יש חשיבות לחיי האדם בהיסטוריה הגדולה או רק אפילו בדור שלו? האדם יכול להיכנס בדיכאון במחשבה הזאת. אבל היא מאוד אמיתית !

אדם יכול להרגיש שהוא הדבר הכי חשוב בעולם. זה מאוד מרומם. ההורים של תינוק יכולים להעניק לו את ההרגשה הזאת . אבל מהר הוא ירגיש שהוא בעצם רק מספר בכיתה, הוא מספר בקבוצת הכדור רגל. הוא מספר בחיי החברה! אפשר להדגיש את הפן ה"שמי" של עצמו. אבל בסופו של דבר האדם מרגיש כל הזמן מתולתל בין שתי הגישות האלה! האם אני מספר או אני שם?

כשמדברים על השגחת הבורא על כל אחד מברואיו, אנו מדגישים את הפן האישי, השמי. כל העולם נברא רק בשביל זה.

אבל ישנם מקורות שמדברים על החלטת הבורא עבור קהל רחב של אנשים. על כלל, ובו, האדם ייחשב מספר. למשל, מדברים על מגפה, מלחמה, דברים שפוגעים בכלל אנושי. ובמקרה הזה, האדם הפרטי נסחף בתוך החשבונות של ההיסטוריה הגדולה! (ישנם גם פרשנים שינסו להצדיק כל מקרה לגופו, אבל אי אפשר להתכחש להרבה מקורות שמדברים על "חשבונות גבוהים" שאינם לוקחים את הפרט אלא את הכלל במקרים מסוימים)

אכן, התורה כנראה איננה מתכחשת לדואליות הזאת! כל אדם הוא גם מספר וגם שם!

יכול להיות שיש יתרון בדבר. האדם שיחשיב את עצמו רק "שם" יוכל להתגאות יותר על המידה ולא להתייחס אל האחר. אבל מצד שני, גם הענווה והדיכאון שיכולים להיות תוצאה של ה"מספר" אינם רצויים!

 

 

לכוכבים יש שמות

לכל נקודה קטנה של אור גנוז, יש שם. אי אפשר להתעלם מהנקודה הזאת.

לכל אדם יש שם

העולם כולו חסר בלי אדם אחד. בלי כוכב אחד. כי עליו להאיר באור מיוחד. אבל השמים מלאי כוכבים. הם יוצרים תמונה כוללת שאף כוכב איננו ליצור לבדו! כך בני האדם!

 

 

לסיכום:

נראה לי שרש"י מסביר כאן שלושה דברים חשובים:

  1. מה היא מטרת הגלות?: כדי ללמוד את עם ישראל איך לחפש אחר האור הגנוז בתוך החושך.
  2. למה משנים ספר?: כבר לא נדבר על הסיפור של יחידים כמו בספר בראשית, אלה על הכלל. לכן, בבראשית מנה את כל שמות השבעים בעוד שכאן, רק 12 שמות ועוברים מהר למספר הגדול 70 ואחר כך 60 ריבוא.
  3. מה הערובה שהמהלך המסוכן של הגלות יצליח?: ה' אוהב את ישראל. רק החיבה מקשרת את העם הזה לבורא. לא זכויות, לא הגיון. העובדה שהמשימה שלהם איננה שגרתית, מחייבת יחס בלתי שגרתי, והוא יחס של חיבה!

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.