ויקרא מי

בע"ה ב ניסן התשע"ג

מישל בן שושן

 

ויקרא מי

 

ויקרא אל משה

אחרי שנבנה המשכן, הדיבור של האלוהים הפסיק להיות מוצע במדבר כולו! . במדבר, כבר אי אפשר לשמוע את ה'! דיבור ה' הצטמצם רק בתוך האוהל, בין שני הכרובים! (ראה הפירוש של הרמ"י בפרשת פקודי על בניית החצר). בנוסף, עמוד הענן כיסה את המשכן ומשה לא יכול כבר להיכנס ולשמוע את ה'!!

הערה: צמצום זה נראה מנוגד לכוונה להרחיב את הקשר בין האדם והבורא! הרי המטרה המוצהרת של בניין המשכן היה "ושכנתי בתוכם"!! והנה, בניין המשכן גרם לכאורה להיפך: כבר אי אפשר להשיג את הבהירות של דבר ה' בכל מקום! דבר ה' יהיה מצומצם רק למי שיכנס בתוך קודש הקודשים!!

נראה לי ש"צמצום הנוכחות " הוא דווקא העמקת הקשר עם הבורא! על האדם מעכשיו להיות יותר "לבד", בתוך יותר ספקות וחושך! אבל זה סימן לגדלות: ה' "דורש" מהאדם עכשיו להיות יותר אחראי ולחפש את רצונו בתוך העולם הגשמי בלי הנחיות ברורות!! זה סימן שהאדם התעלה למדרגה שה' יכול כבר לבקש זאת ממנו!

הפסקת הנבואה אחרי חורבן הבית הראשון הוא גם כן , לע"ד, סימן להתקדמות ולא לנסיגה! כמו שצמצום נוכחות הבורא אפשרה את בריאת האדם, כך צמצום דיבורו במדבר מאפשר לאדם לקבל יותר אחריות בחיפוש אחרי רצון ה'! הנה שרצון ה' (או דיבורו) יתגלה מעכשיו לא באוויר של המדבר אלא בתוך מעשי האדם (במשכן)!

בנוסף לכל השינויים האלה, משה מרגיש שתפקידו כמורה, כ"מעביר את דבר ה' אל העם" נגמר! עכשיו, הזירה עוברת לעבודה בתוך המשכן וזה יהיה על ידי אהרון!! כלומר, משה יכול היה להרגיש שהוא כבר לא רלבנטי!

ובכל זאת, למשה לא היתה שום טינה והוא היה מוכן לוותר על הכל. ונשארה בו התשוקה להתקרב אל ה' ולשמוע את דברו. הוא רואה "בעין טובה" את בחירתו של אהרון לתפקיד הכהן הגדול.

בזכות העין הטובה הזו של משה, ובזכות התשוקה הגדולה שיש בליבו. בזכות הענווה הגדולה מאוד שיש למשה, חוסר האינטרס אישי נדיר של משה  בתפקידו והמוכנות להתבטל לגמרי, מזכה אותו להתייחסות מיוחד של ה'.

דווקא אל איש כזה (מלא תשוקה- עניו- מחוסר נגיעות אישיות) ה' קורא!

ייתכן שכל ספר ויקרא שמדבר על הקרבה אל ה', נקרא כך "ויקרא", כדי להזכיר לנו שאין הקרבה הזאת של האדם אל הבורא, יכולה לסבול "נגיעות".

אכן, יש סכנה גדולה בכל קרבה: השימוש האפשרי בקרבה כדי לקדם אינטרסים.

משה הוא הסמל של חוסר האינטרס הגמור בקרבה אל ה'! לכן אולי הקרבה של משה אל ה' (כשה' בעצמו חותם על ניקיון כפיו של משה והוא זה שמביע חיבה אל משה ורצון להתקרב אליו!) נעמדת בראש הספר הזה כ"מודל" שאיליו יש ללמוד כשמדובר בקרבה אל ה'!

הערה צדדית:נראה לי שהמטרה הקרבנות, אם הם לימוד הקרבה אל ה', בא כדי להשתיל בתוך יחסי אנוש איכות של יחסים בעלי משמעות! היחס אל האלוהים (הלא נראה ) אמור לחנך את האדם ליחס איכותי עם האדם האחר! כאן, מדובר על היחס בין משה וה' שהוא יחס מיוחד מאוד . הוא מלמד על מוכנות לוותר על הכל כדי להגיע לדבקות. שיחס יכול להיות מבוסס לא רק על אינטרסים! לימוד זה , יכול לעזור לאדם ביחסיו עם הזולת.

לסיכום: הקריאה של ה' אל משה מורה על התשוקה המיוחדת של ה' כלפי משה ושל משה כלפי ה'. קרבה כזו שאיננה תלויה באינטרסים, היא המודל לקרבה הדרושה בין האדם לבורא דרך הקורבנות. הקדמה זו לספר ויקרא, מזהירה אותנו בל נחשוב שהקרבנות הם אפשרות "לקבל" את מבוקשנו על ידי פעולה כזו או אחרת. בית המקדש הוא איננו "כספומט"! כל יחס אחר אל המשכן יגרום לעבודה זרה ולחורבן המקדש!

 

מה משמעות ההפסקה בין סוף ספר שמות להתחלת ספר ויקרא?

למה עניין הקרבנות איננו ממשיך את בניית המשכן??

היו יכולים להכניס את בניין המשכן ב"ויקרא" או את ויקרא בספר שמות! למה לעשות מזה שני ספרים שונים?

לפי ההסבר של הרמ"י, עוברים מעולם התורה (ההוראה, הלימוד, דבר ה', עולמו של משה, תפקידם של הלויים) לעולם העשייה (העבודה , עולמו של אהרון, תפקידם של הכהנים)

ההפסקה בין שני הספרים מביעה את הפער הקיים בין שני העולמות. וזה מתבטא  במבוכה הרגעית של משה! משהוא חדש קורא! מה קורא כשהדיבור מפסיק!  איך לגלות את רצון ה ' דרך העולם הגשמי ולא בספרים?

 

 

העולה המנחה והשלמים

  • העולה= זה מעשה שמזכיר לאדם להיות מוכן לפעמים למסור את עצמו בידי ה'! למשל, לפעמים האדם איננו מצליח להחליט החלטה חשובה בחייו. הבאת עולה יכולה לגרום לו להרפות לרגע מהאחריות על ההחלטה! כמו שהולכים לישון ומקווים שבבוקר נראה את הדברים אחרת! ההרפיה מעול ההחלטה יכולה לאפשר ראייה חדשה וברורה יותר שתקל על על קבלת ההחלטה!
  • המנחה= זה מעשה שעוזר לצבור כוח על ידי התלהבות. למשל, האדם שהיה (בדוגמא העליונה) בספק לגבי החלטה חשובה. גם אחרי שהוא הגיע להחלטה, הוא זקוק להתלהבות מחודשת כדי להגשים את ההחלטה שהוא קיבל. אם הוא למשל כן החליט בסוף לפתוח עסק מסויים (שעליו היו ספקות), יש לו עכשיו צורך להתגבר לגמרי על החששות שהיו לו ושהעיבו על ההתלהבות שלו. הוא זקוק לחיזוק ומרץ בעשייה. המנחה באה כדי לתת לו את החיזוק! אם להיפך הוא החליט שלא לפתוח את העסק, אז הוא צריך חיזוק בביטול התכניות. הוא צריך להבין למה עדיף לוותר על העסק , כמה זה היה יכול להזיק לו, וכך הוא ישלים ברצון טוב עם ההחלטה שלו.
  • השלמים= הקרבן הזה בא להשכין שלום בתוך האדם. כדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו ועם העולם. להוציא כעסים על עצמו ועל האחרים.

 

תפקיד הקרבן

אין הקרבן בא כדי "לפייס" כביכול את האלוהים ! אין חוטא האדם פוגם ישירות בה'! ולכן אין כפרת החטא באה אלא כדי להשיב את השלווה אל האדם! בלשון הרמ"י: "באמת, מצד ה' אין שום חטא נוגע כלל. כי כל החטא הוא רק מצד האדם"!

הקרבן בא כדי לשפר את חייו של האדם ולא כדי לשפר את חייו של הבורא כביכול!! אבל מצד שהבורא מאוד מעוניין בשלום האדם, אז בריאות האדם עושה נחת רוח לבורא! ולכן הקרבן עושה נחת לבורא בעקיפין! וזה מקרב את האדם אל המטרה המקורית של כוונת בריאת האדם.

הקרבן בא כדי לתקן את נפש האדם. העיקר הוא אכן כוונת הלב!!

אם האדם מגיע לתוצאה של הקרבן ללא קרבן, זה היה מספיק!

אבל, הגוף מושך את האדם לכל מיני כיוונים. כך שהמחשבה הנכונה יכולה להתבטל מהר!

כדי שהמחשבה (הכוונה הנכונה) תיקבע בזמן ובעולם הגשמי, על הגוף לעשות מעשה! לכן, יש לקיים מצוות מעשיות ויש להקריב קרבנות גשמיים!

 

על כל קרבנך תקריב מלח

כל קרבה היא כמו אהבה: אם היא לא מלווה ביראה היא עלולה לשלול את עצמה! אהבה ללא יראה שוללת את האהבה עצמה בסופו של דרך!

המלח הוא סמל היראה, הצמצום: המלח לא מאפשר את התרבות החיידקים וריקבון האוכל. זה צמצום החיים! אבל הצמצום הזה מאפשר מצד שני לחיים המשמעותיים להתקיים!

לכן, למרות היות האהבה עיקר, היראה היא אמצעי בלתי נמנע. כמו המלח, היראה שומרת על האהבה!

על כל מהלך של קרבה (קרבן)  יש לשים קצת איפוק, קדושה, מרחק, מלח!!

 

דרך אגב לפירוש בנושא אחר, הרמ"י מגדיר מה הוא לדעתו  "ספר הזכרון של ה'"!

זה כל מה שנחקק בתוך הלב של ישראל!

כלומר, בני האדם הם ספר הזכרון של הבורא!!

מכאן ניתן אולי להרחיק לכת וללמוד שהדרישה שלנו "זוכרנו לחיים.." כותבנו בספר חיים". זכרנו בזיכרון טוב.." פונות בעצם לחקיקה בלב האדם של מושגים עליונים כמו החיים או הטוב. האדם הוא זה שכותב את ספר הזכרון של ה'! "זכרנו"= תקשור אותנו באמת לדברים האמיתיים כדי שהם יקבעו בתוך ליבנו!

 

ריח ניחוח לה' (לע"ד)

החוש שהתורה בוחרת בו כדי לבטא את שביעות רצון האלוהים הוא חוש הריח דווקא! לא המישוש, לא הראיה, לא השמיעה..ה' מריח!

אולי כי זה החוש שמתרחק הכי הרבה מההגשמה!

החוש הכי קרוב לרוחניות.

החוש הפחות מוחשי!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.