בע"ה א אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

מצורע מי

 

והובא אל הכהן

 

רש"י, בפירושו של הפסוק בספר בראשית:

"כל אלה שבטי ישראל" (בראשית מ"ט כ"ח)

מסביר שכל שבט כלול מכל האחרים. כלומר, לכל שבט יש אמנם מידה מיוחדת שהוא מתמחה בה. אבל יש בכל שבט גם קצת מכל המידות של כל השבטים האחרים, במינון מועט.

 

אם כן, בכל אחד מישראל יש גם את האפשרות להיות, לפעמים, "כהן"!!

 

מי הוא "כוהן"?

זה אדם שהוא מלא יראה וכולו עסוק בעבודת ה'.

מצב זה מחייב את הכהן להיות " בישוב הדעת בכל דבר קטן או גדול אם הוא רצון ה'"

וכל אדם יכול להיות כזה ברגעים מיוחדים. הוא יכול לנטות למצב זה ברגעים מסוימים. הכהן, אמור להיות במצב הזה כל הזמן. בזכות התורשה, החינוך והמצוות המיוחדות שיש לכוהנים.

 

מה הוא מצב הצרעת?

הצרעת באה כדי להוציא לאור בעיה של "אטימות", סתימה מסויימת, בנפש האדם. הסתימה הזאת נובעת מזה שהאדם הזה קיבע את עצמו בהרגל, בתפיסה מסויימת. הוא איבד את היכולת לראות את העולם ב"יישוב הדעת".

 

העבודה ביראה של הכהן, מחייבת אותו (או אמורה לחייב אותו!) להסתכל על כל העולם, בדברים הגדולים או הקטנים ביותר, עם מרחק מסויים.

הכהן צריך לשאול את עצמו כל הזמן אם המעשה או המחשבה שיש לו היא כרצון ה' או לא? לא להסתפק בהרגל. לא להסתפק במקובל. אלא בכל דבר, רצון ה' יכול להשתנות לפי הנסיבות. אחריות האדם היא להחליט אם מה שהוא עושה כרגע הוא נכון או לא! וזה דורש יראה גדולה ועמידה איתנה על יישוב הדעת! לא להיסחף אחרי רוחות נוחים של ההרגל או של ה"מקובל" או ה"ראש הקטן"!

 

לכן, העצה לאדם לצאת ממצבים של טומאת צרעת היא להידמות אל הכהן . הוא צריך להיכנס לתוך הנעליים של הכהן שיש בו!

כמו שהבדים של הארון נכנסים לתוך הטבעות שלו, האדם צריך להיכנס לתוך "הכוהן שבו".

זה מובן ההשוואה שעושה הזוהר בין שני הפסוקים:

"והובא אל הכהן"- "והובא את בדיו בטבעות"

 

עוד רמז למהלך הזה:

בתהליך טהרת המצורע, יש לשלח את הציפור החיה "על פנה השדה". לדעת הרמ"י, בחירת השדה דווקא ולא המדבר או הים, מראה שהאופק צריך להיות החופש הגמור של האדם מכל רעיון מקובע. אפילו לא אל עבר הים או המדבר שמסמלים את האהבה או היראה.

 

לע"ד:

יש במשפט הזה ("והובא אל הכהן"), סימן שהמצורע זקוק שיביאו אותו! כאילו הוא איננו מסוגל לבוא לבד! כלומר, בעיית המצורע היא שהוא איננו מודע לבעיה שיש לו. או שהוא איננו רוצה לצאת מהבעיה שיש לו! (זה קורא הרבה אצל אנשים שלא רוצים ללכת לרופא או שאינם חושבים שהם זקוקים לטיפול).

כל התהליך של ההחצנה של הבעיה אל עורו, יכולה לדחוף אותו לפעול! ואם הוא לא פועל, אז יש קריאה לסביבה שלו לדחוף אותו לטיפול!

ועצם הדחיפה לטיפול היא כבר חלק מהטיפול עצמו! כי עצם הבעיה היתה בסירוב או בהכחשה של הבעיה הפנימית!