צו לעד

27-03-08

מישל בן שושן

 

 

צו לעד

 

"צו את אהרון" ולא כתוב "דבר" . כי כנראה היה יותר קשה לאהרון להבין זאת. ואז צריך לזרז אותו בצווי.

אבל לא כן המצב בשאר התורה: בדרך כלל משה לא מצווה אלה מדבר. הדיבור מספיק כדי לעורר אצל האדם את הטוב שיש בדבר והוא מרצונו קם ועושה. למשל, "דבר אל בני ישראל… ויעשו להם ציצית" לא כתוב "צו את בני ישראל שיעשו ציצית". דיבור משה רבנו היה מספיק כדי להחדיר בלב האדם את הרצון לקיים את דבר ה'

יש בכל זאת מקומות שאין זמן, שאין מילים, אין חכמה מספקת באדם להבין את הצורך בעשייה מסוימת ואז באמת צריך לצוות.

לצערנו, דיבור רבנים או מורים כמו משה יתדלדל, ויותר אנו צריכים "מצוות". המשנה, התלמוד כולו, שלא לדבר על השולחן ערוך מציף אותנו "במצוות".

אבל באמת, אין הן במקורם ציווים בהכרח מחוץ לרצון או להיגיון . הזוהר מכנה אותם "עיטין"= עצות טובות שניתנות לאדם.

חבל שהאדם לא מבין שהן עצות אלה מצוות. אבל כדאי לזכור שרובן נתנו כדיבורים של משה בתורה.

 

כמו שיש תרופות שהאדם מקבל באהבה וברצון כי הוא מבין שהן טובות לו ואין צריך לצוותו לקחתם, כך לפעמים יש טיפולים שילד לא ירצה לקבל כי זה כואב או לא טעים , וצריך לצוות לו בכפיה לקבל אותם.

שניהם טובות לאדם אבל האדם לא תמיד מבין שזה טוב לו.

 

התינוק והילד הקטן חי יותר בעולם הצווים מאשר בעולם הבחירה החופשית. עליו לאכול, עליו להתרחץ, עליו לקבל טיפולים, עליו ללמוד, עליו לעשות שעורי בית….כמעט הכל בכפיה.

וככול שהוא גדל הכפייה נעשית יותר כפייתית!

יותר מאוחר , הוא ירגיש פחות את הכפייה של העולם מסביבו כי הוא יוכל לבחור ולתפקד בעצמיות

 

מעניין שמתחת לגיל הבר מצווה , אומרים שהילד לא כפוף לעולם המצווה!! ודווקא שכהו מגיע לגיל שהוא יכול להבין מה טוב לו באמת, אז מכניסים אותו לעול המצוות!

 

האם "בר מצווה" משמעו שהוא מתחיל לשלות על מוסג המצווה  כי הוא יכול להביל להבין שהכפייה היא לטובתו ולהפוך הכפייה לרצון?

 

בע"ה ב אדר ב' התשע"א

מישל בן שושן

 

צו לעד

בעקבות אסון רצח משפחת פוגל הי"ד

 

צו

"אין "צו" אלה לשון זריזות .." (רש"י במקום)

"מצווה הוא מלשון צוותא" (מפרשים אחרים במקומות אחרים).

 

לעניות דעתי , את שני הפירושים האלה של המילה "צו": זירוז וצוותא, הם משלימים אחד את השני:

  • עולם הרשות הוא עולם נהדר: אם אני עושה משהוא מתוך רצון, מחווה, תשוקה, לכל הדעות, יש לו ערך גדול יותר מהעשייה של "מצווה". האבות, פעלו בתור "עושה שאיננו מצווה" ומדרגתם גדולה מה "מצווה". נכון שאחרי מתן תורה, "גדול המצווה ועשה מאשר הלא מצווה ועושה" אבל, גם בזה, כל עשייה מתוך אהבה, גדולה מהעשייה מתוך יראה.

למרות כל זאת, יש למצווה ערך גדול, במצבים רבים של חיי היום יום:

אין האדם מוכן לאהוב כל הזמן! אין האדם במצב של "תשוקה" כל הזמן. אין האדם מרגיש חשק לעבוד, להתפלל, לשבח ולהלל את הבורא , בכל רגע!!

ברגעים קשים שהאדם עובר בחיים, הוא יכול להרגיש חלל, דיכאון. אין לו "איפה לתפוס"!

לפעמים, קשה מאוד להתפלל.

לפעמים קשה מאוד להגיד את ההלל!

לא עלינו, ישנם מצבים של אסונות שקשה מאוד להמשיך ולמצוא כוח ושמחה כדי לעבוד את ה' בשמחה …

במצבים האלה, מה יכול לעזור לאדם כדי לצאת מהם?

מי ייתן יד לאדם כדי לתמוך בו ולעזור לו לחזור לשפיות ולמצב של שמחה?

כדי לנסות למצוא תשובה, נוכל להיעזר בדיני אבלות: בימי ה"שבעה", מצווים הקרובים לבוא לנחם את האבל, רק בישיבה איתו. "בצוותא"!! לא לדבר ולהסביר. רק לענות לו אם צריך , אבל בעיקר "להיות איתו".

האבל חייב לראות שמסביבו, עדיין יש אנשים חיים. אפילו אם זה "לא קרא להם" הם משתתפים בצער. הוא לא לבד.

  • ישנם עוד רגעים רבים,הרבה פחות דרמאטיים מאבלות, אבל דומים בעיקרם כי הם לוקחים את האדם למצבי רוח של בדידות, של עצב או של דיכאון, אין כאן חשק לשמוח!

מה יכולה המצווה לעשות ברגעים אלה?

הן יכולות לעזור ולהכניס את האדם בתוך מסגרת "כפויה", בלתי תלויה במצבי הרוח! ההרגל, הכפייה של המצווה, אפילו אם היא נראית , בזמן רגיל כ"פחותה" מהיוזמה האישית לפעול ולאהוב ולהתפלל מרצון. במצבים כאלה, , המצווה באה כדי לזרז את האדם, להוציא אותו מלשקוע בעצמו, לכפות עליו התנהגות שתומכת בו!

  • העשייה היא כבר אמצעי טוב לצאת ממצב זה
  • אבל עשייה כפויה, עוד יותר! כי במצבים אלה אין חשק ליוזמה.
  • ועוד יותר כשאותה העשייה היא הרגל אצלו.
  • ועוד יותר אם העשייה היא בעלת משמעות ובאה ממקור החיים!

 

הרי הוא התפלל אתמול בשמחה. אז המילים של שמחה שהוא אומר עכשיו, אפילו אם הוא לא מרגיש שמחה, יכולים לתת לו כוח כי הם מזכירים לו ששמחה היתה בו, וששמחה יכולה לשוב אליו!

המצווה יכולה להכניס את האדם בעולם של ה"צוותא". לא רק צוות אנשים מסביב, אלה צוותא של רגעים שונים. של העבר, של העתיד. רצף הזמן עצמו, כשהוא כולל בתוכו מצבי רוח שונים, רגעים שונים, הוא יכול להיות זרז לאדם כדי לאפשר לו לעבור את הרגעים הקשים. הוא לא לבד. לא לבד כי יש אנשים מסביבו. אבל הוא גם לא לבד ברגע התהומי הזה, כי יש לו עבר ועתיד. מסגרת המעשים הכפויים שבהם הוא חווה רגשות שונים, יכולה להיות לו לעזר רב.

אם הכל היה תלוי רק בהרגשה הטובה, ברצון הטוב או במצב הרוח, האדם היה יכול ללכת לאבדון מהר מאוד.

לסיכום:

המצווה, במימד הכפייתי שלה , מאפשרת לאדם, אפילו במצבי רוח שונים, תמיכה. מסגרת . מקור השראה. ומתוך המצווה הכפויה, עשויה השמחה לצמוח שוב, למצב הרוח הירוד לחלוף. זו הקרקע הטובה ביותר שממנה העבודה בשמחה ומאהבה יכולה שוב לצמוח.

נזכור שהגמרא מציעה:

לעולם יעסוק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה, בא לשמה"

אם אני תולה את העבודה ב"מצב הרוח" שלי, נכון שזה נראה יותר "אוטנטי", יותר אמיתי, אבל, רוב הזמן, אני אלך לאיבוד כי אין לי את כל הכלים להנחות אותי בדרך שממנה יצמח הטוב.

  • "לעולם יעסוק.. שלא לשמה !!" כדאי אפילו לבחור בדרך של הכפייה, או של מוטיבציה אחרת, וממנה לבוא לידי הרצון, החשק והאהבה. כך האהבה, העבודה לשמה, מתוך רצון טוב, "מובטחת" באיכות ובזמן!

 

המצווה היא אכן זירוז

המצווה היא אכן סוג של כניסה למסגרת, המהווה "צוותא" עבור האדם.

 

 

 

 

קח את אהרון..

 

  1. משה מצווה ל"הכהן" את אהרון, למנות אותו, באופן רשמי לכוהן, רק אחרי שכל התפקיד של הכהן הובהר. זה קורא רק בעלייה הרביעית בפרשה שלנו, אחרי שכל התפקיד של הכהן ביחס לכל קרבן פורט. למה לא לכהן את אהרון לפני? למה למנות את אהרון מייד כשיודעים שאהרון יהיה הכהן?
  2. בתהליך מינוי הכהנים, שלב המשיחה הוא מכריע. הכהן הגדול יקרא "הכהן המשיח". המשיחה של הכהנים על ידי שמן המשחה, מתוארת כאן , אבל, באמצע התהליך, משה מושח גם את כלי המשכן! משה חוזר אחרי משיחת המשכן בטיפול בכוהנים כדי לסיים את תהליך הכהנתם. למה משה עושה הפסקה באמצע כדי לטפל במשכן ?

נראה לעניות דעתי שאפשר להשיב על שתי השאלות האלה כך:

חשוב שהכהן לא ימונה ככהן בגלל "עליונות" גזעית או שבטית. הכהן הוא כהן אך ורק בגלל שהוא צריך לשמש ככוהן! הכהן הוא "כלי שרת" לתפקיד הכהונה. הכהן איננו מורם מעם בגלל דבר אחר.

לכן, רק אחרי שמתארים את התפקיד , ממנים אותם כדי שימלאו את התפקיד. לא בונים תפקיד לכהן אחרי שהוא מונה לכהונה! אלה ההיפך! הכהן, הוא "כלי" כמו שהמשכן הוא "כלי".

ראה לי שהרמת הכוהנים על ידי משה (ההנפה)כאילו היו "חפצים"!, הפשטתם, רחצתם במים, וכל מה שמשה עושה להם, נותן להרגיש טוב מאוד שהם רק "כלים" ! כביכול,לא שונים בהרבה מכל כלי קודש אחר!

  • ואם הכהנים הם כלים, על אחת כמה וכמה, שכל אחד מהעם, כל אחד מאיתנו הוא "כלי"! כלי שרת! בעולמו של הבורא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.