בע"ה יג סיוון התשע"ג
מישל בן שושן
בהעלותך מי
למה המנורה היא סמל החכמה היהודית?
כל דת היתה בוחרת בלפיד אחד שמאיר את העולם כולו.
המנורה , לעמותה, עשויה ב"לפיד" מרכזי אבל ממנו יוצאים קנים שנראים כאילו הם מתרחקים מהזרם המרכזי של החכמה המקובלת עד עכשיו ומפתחים, כל אחד בכיוון אחר הארות חדשות.
המנורה עשויה על ידי חצי עיגולים שמרכזם קנה מרכזי.
זאת המסגרת שניתנה על ידי ה' בעצמו אל עם ישראל. אבל יש מצווה : על האדם להדליק אותה. בהדלקה, הכהן משלים את העיגולים על ידי אור.
המצווה, לפי ההסבר של רש"י על הפסוק "בהעלותך את הנרות: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", היא שכל נר צדדי צריך להאיר את הנר המרכזי. כאילו כל החידושים של כל אדם מישראל, צריך לבוא להאיר את המסורת עצמה! "פני המנורה" הוא, לדעת רש"י, הנר המרכזי.
יוצאת לנו מנורה שבמקום להיות דבר סטטי ומקובע, הוא דבר מאוד דינאמי שהוא מואר על ידי ההארה של האדם עצמו! הנר המרכזי מקבל את ההארות של כל הקנים והאור הזה "נכנס" לתוך הקנה המרכזי להופך להיות הוא בעצמו המסורת! וחלילה, מהמסורת הזאת (הנר המרכזי) יצאו "החוצה" עוד קנים שיאירו את הנר המרכזי וכן הלאה.
זה מזכיר לי סביבון: הוא מסתובב מסביב לציר שלו . אבל זה גם גורם לציר בעצמו לנוע על השולחן! כלומר, הנר המרכזי (הציר המרכזי של הסביבון) הוא בעצמו נע, מתחדש, זז, לפי ההארה של הקנים (הסיבוב של הסביבון על הציר שלו). היהדות היא בעצם תרבות מאוד דינאמית! עם ציר מרכזי חזק. אבל שהוא יכול לנוע בכל זאת לקראת התחדשות. הדלקת המנורה היא בעצם תפעול מערכת "התורה שבעל פה" שמסתובבת מסביב לתורה שבכתב (הנר המרכזי.
אבל כאן מגיעה השאלה של הרמ"י: אם כן, למה הפסוק לא אומר "יאירו ששת הנרות"??
אכן, רק שישה קנים מאירים את הנר השביעי!. במקום זה הפסוק אומר: "יאיר שבעת הנרות"!
התשובה של הרמ"י פשוטה: גם הנר המרכזי דורש שידליקו אותו והוא גם צריך להאיר את עצימו!
כלומר, אין לקחת את "רצון ה'" כדבר סטאטי . אלה כדבר דינאמי.
הדלקת הנר המרכזי והצורך שגם הוא יאיר את עצמו מסמל החיפוש האין סופי של האדם אחרי "רצון ה'"!
לא רק החידושים החיצוניים מאירים את המסורת אלא המסורת עצמה זקוקה לחיפוש מתמיד!
עכשיו מבינים עוד יותר טוב את רש"י:
פני המנורה= הנר המרכזי. איך רש"י הגיע למסכנה זו? אם הכתוב השתמש במילה "פני המנורה" זה כדי להזכיר לנו את הפנים של האדם! לפנים יש הרבה פנים! ו"החכמה של האדם תאיר פניו". כשהפנים מוארות והם מאירות את האדם כולו! כל העמוד המרכזי (גוף האדם) מואר על ידי הארת פניו. והפנים מצביעות על המצב של כל האדם. וזה הגוף המרכזי, הנר המרכזי!
ויעש כן אהרון
רש"י:"מלמד שבחו של אהרון שלא שינה"
הרמ"י: "לא שינה"= אף פעם לא הדליק את המנורה באותה צורה! הוא לא נכנס להרגל. כל הזמן, ההדלקה היתה באופן אחר. וזה בדיוק מה שציווה ה'! שההארה של האדם תחדש לגמרי את הכל וכך כל הדלקה היא חדשה ! וזה שיבחו של אהרון: הוא הבין מה היתה הכוונה של ההדלקה וההארה של החכמה בכללה: יש לחדש בה כל הזמן. כמו שאסור לתפילה שתהיה דומה לקודמתה, וכן כל עבודה. הכל צריך להיעשות בהתלהבות מחודשת והבנה חדשה כל הזמן!
טהרת הלויים:
כדי להכניס לתפקידם הלויים, משה היה צריך ל"טהר" אותם, על ידי כמה שלבים
- הזאת מי חטאת
זה , מקביל, לדעת הרמ"י ל"טהרה" שכל אדם יכול לעשות לעצמו כשהוא מרגיש שהוא קרוב לחטוא. לפי עקביה בן מהללאל במסכת אבות. השלב הזה, מקביל לעצה הניתנת לאדם לדעת "לאן אתה הולך".
כשהוא עושה מעשה, האדם צריך לדאוג לתוצאות המעשה. אין להסתפק בזהירות המיידית בלבד. יש לשקול את תוצאות מעשיו. זה ימנע ממנו, רוב הזמן לחטוא. אבל מה הקשר עם הפרה האדומה (הזאת מי חטאת)?
הזאת מים שהתערבבו עם אפר שרפת הפרה, מזכירה לאדם : היתה פרה, סמל החיים. היא נותנת חלב, מולידה עגלים..שוחטים אותה. ולא משתמשים בבשרה. שורפים אותה עד שהיא נהפכת לאפר. נראה שאין יותר חשיבות לפרה הזאת! מהחיים המלאים הגענו בסוף השרשרת …לכלום! סתם אפר. זה ממש מדכא כשחושב האדם על עצמו . הוא ימות ואין משמעות לחייו! זו טומאת מת! זה הדיכאון שנובע מהמגע (הפיזי והנפשי) עם רעיון המוות. והנה, האפר הזה שאיננו, לכאורה , שווה כלום, הופך לחפץ היקר ביותר! על ידו מטהרים טמאי מת! זה בא לעודד את האדם המדוכא: אין להסתפק בראייה של העובדות המיידיות. לאדם כן השפעות. בהווה וגם בעתיד. לכל מעשה יש תוצאות אין סופיות בהרבה עולמות!
- העבירו תער על כל בשרם
השערות הם הכעס של האדם!(זוהר במדבר קנ"א:) . השלב הזה מקביל לאמרה באותה המשנה באבות:"דע מאין באת". כשהאדם זוכר שהוא התחיל מכלום, זה מוריד ממנו את הכעס על הבריות האחרות.
- דרך אגב, הלווים, "הם מנוקים ומזוככים מתאווה, לכן צריכים להעביר תער"
בניגוד אליהם, הנזיר, הוא בעל תאווה. ולכן, הוא כן צריך לתת לשערות שלו לגדול כי הוא זקוק לכעס כדי להתמודד עם התאוות שלו!
- וכבסו בגדיהם
האדם צריך לנקות את מעשיו . שיהיו מזוככים ככל האפשר. זה מקביל ל"דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
- והיטהרו:
השלב האחרון הזה (טבילה) מורה על זה שהאדם צריך לעשות לעצמו סייגים במידת הצורך. כל אחד לפי מה שהוא מכיר את עצמו. כדי לא להגיע לידי עברה.
מאין לי בשר
משה היה מבחינת המן. הלחם שבא מהשמים.
משה לא היה קשור לבחינת הבשר שהוא עניין של הרחבת התאוות הארציות (כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר). אכילת הבשר היתה אפשרית כשיהושע בן נון נכנס יותר לתמונה.לכן משה אומר שמבחינתו הוא לא יכול לספק להם בשר "מאיין לי בשר"!
ותדבר מרים ואהרון במשה
הרמ"י משווה את המחשבות הפסולות של מרים ואהרון על משה למה שחשבו אנשי כנסת הגדולה על המלך שלמה. בהתחלה, הם חשבו שהוא צריך להיכנס לרשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא. עד שיצא בת קול והכריזה ששלמה יגיע לעולם הבא ושיש לו זכויות שאינן ידועים לבני האדם.
בעצם, בזכות הלשון הרע של מרים ואהרון, ה' מודיע לכולם את זכויותיו הרבים של משה. אילולי הפרשה הזאת, לא היינו מגלים את מעלותיו הרבות של משה! עד אז, היו סבורים שלאדם יש את הזכויות שנראים לעין בלבד! וה' גילה שאין לדון את האדם על פי מה שנראה לעין.
מכאן, הרמ"י מסיק גם שפרשות עגומות לכאורה, באות לפעמים לגלות דברים שבלעדיהן לא היינו מודעים אליהם!
המסעות והחניות
נסיעה= יציאה לקראת הלא נודע, במטרה להכניס קדושה במדבר.זה דורש תעוזה והתפשטות מצד האדם. דרך אגב, במצב של נסיעה, ה"טמאים" (זב, טמא מת, מצורע) לא היו נשלחים מחוץ "למחנה"! הכל היו מעורבים! כי הם היו במצב התפשטות.
החניה= מצב של צמצום. התכנסות. צבירת כוחות. זה מצב הפוך מהנסיעה.במצב זה, "סובלים את ההסתרה" כלומר, יש להסכים להפסיק את החקירות והחיפושים. יש לעבוד מתוך סבלנות.
ה' הוא זה שמחליט מתי יוצאים ומתי חונים. רק הוא יודע מתי יש לנשום עמוק ולהתאפק ומתי ניתן להתפרץ!
ההבדל בין התלונות
בפרשה הראשונה של התלונות של העם נגד משה, לא נאמר "ובעיני משה רע". בניגוד לפרשה השנייה ל ה"תאווה". הרמ"י מסביר שבראשונה, פרשת "ויהי העם כמתאוננים", הבעיה נבעה מ"עצבות". העם היה עצוב! וקשה להתנגד לעצבות של האחרים! אין על מה להתלונן נגדם!
אבל בפרשה השנייה, ה"מתאווים" הביעו תאוות מוגזמות. הם לא שלטו על תאוותם. על זה, כן אפשר להשפיע. לכן, משה הגיב :"ובעיני משה רע" על הפרשה הזאת.
ויך ה' בעם מכה רבה
לא כתוב "עם רב" אלא "מכה רבה". במקום להעניש אנשים רבים, ה' בחר להעניש אנשים גדולים שהאובדן שלהם מהווה מכה רבה! הרמ"י מצדד ברעיון הזה ש"אובדן נפש יקרה מאוד" יכולה לכפר, או להחליף פורענות שתפגע בהרבה אנשים!! (הרעיון הזה מפריע לנו בגלל ההקבלה עם הנצרות: "ישו התייסר במקום כל האנושות"- אבל אין להסתיר רעיונות כאלה שקיימים אצל הרבה מקובלים ואצל הרבה חסידים!)
ספר במדבר
אחד מהמטרות של ספר במדבר, לעיני הרמ"י הוא ללמד ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא":
בסדרה שלנו כתוב "ותאכל בקצה המחנה" מלמד שהקצינים שבהם נפגעו!
בפרשת שלח כתוב: "כולם אנשים , ראשי בני ישראל הם" מלמד שהמרגלים היו מבחירי העם!
בפרשת מקושש (צלפחד היה איש גדול), בפרשת קורח (שהיה מנושאי הארון), ואפילו בפרשת חקת, יסתבר שמשה ואהרון יכולים לחטוא!. בפרשת בלק, זמרי החוטא הוא נשיא שבט.
"המדבר"= חרבן. שיממון שיש בכל פרט!
בכל עניין גבוה מאוד ובכל אדם גבוה מאוד ,יש בו עדיין מכוחות "המדבר".
המדבר מרמז על העולם לפני הבריאה , התוהו-בוהו. ונשאר משהוא מזה אצל כל אדם.על האדם לשאוף להשלים את צורת האדם שבו כדי לצאת מהמדבר.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 