במדבר שמ

20-05-09

מישל בן שושן

 

במדבר שם

 

המניין: כי המדבר הוא מקום מלחמה!(ה)

 

בהתחלת פרשת במדבר , הזהר מתאר מפגש בן רבי שמעון בר יוחאי וזקן אחד שקוראים לו "סבא". הזקן הזה מגיע מה"מדבר" ששם הוא לומד תורה בתנאים קשים, ובא לחגוג את ראש השנה ויום כיפור בישוב (כי בימים האלה, ימים נוראים, אין צורך לגור במדבר, כי כולם ביראה ופחד אפילו בערים!). והא זה שמסביר באריכות מה זה מדבר :

ה "מדבר" מסמל מקום שבו האדם צריך להתמודד עם מצבים לא רגילים. הוא קורא לזה "מלחמה". מלחמה רוחנית או פיזית. אבל על האדם ועל העם לעבור את המדבר כמו שעוברים נסיון. כדי להתעלות על ידי ההתמודדויות שהמדבר מאלץ את האדם להתמודד איתם.

המדבר, לפי התורה הוא מקום "נחש, שרף, עקרב וצימאון!

ארבעת ההתמודדויות האלה הם ההתמודדויות שבני ישראל חייבים לעבור כדי לזכות בניסה לארץ ורכישת הזהות שלהם.

ארבעת השלבים האלה, כבר התבררו על ידי האבות בתור "פרטים", וכן על ידי דוד המלך בהמשך.

מה שחשוב בעיני ה"שם משמואל" זה שארבעת השלבים פונים גם לצד הפרטי של כל אחד וכן לצד הכללי של כל אחד.

המניין יעזור לאנשים הנמנין, יותר מאשר למי שמונה אותם. כי הרי, כולם יודעים כמה הם, וזה בדיוק אותו המספר כל פעם!

תפקיד המניין הוא להחדיר בתודעה של כל אחד את החלק שבו ששייך רק לו כפרט, את החלק שבו ששיך לבית אב שלו, החלק השייך לשבט שלו, והחלק השייך לכלל העם.

אם מונים אדם בתור אדם, בתור איש פרטי, או בתור חייל של צבא, א בתור מומחה בעיסוק מסויים, או בתור חלק מעידה מסוימת, זה משנה מאוד המניין.

המניין מחשיב חלק מסויים של הנמנה ומחדיר בו את ההכרה שהוא שייך לקבוצה מסוימת ושיש בו חלקים מיוחדים שהכלל זקוק להם מאוד.

לכן, המניין במדבר יהיה "במספר שמות, לגולגלותם, למשפחותם, לבית אבותם". בטבלה הבאה נסכם את זה:

המניין פונה לאדם בתור המדבר הוא מקום המידה המקבילה האבות עיבדו מידה זו
הצד האישי מספר שמות נחש לא נחש ביעקב יעקב
הצד האישי לגולגלותם שרף אש- פחד יצחק
הצד הכללי למשפחותם עקרב קור-מים

חסד

אברהם
הצד הכללי לבית אבותם צימאון צמאה נפשי לאלוהים דוד המלך

 

יש לציין כי במניין האחרון בתורה, לפני הכניסה לארץ, כתוב רק "למשפחותם לבית אבותם" ולא "במספר שמות" ולא" לגולגלותם" כי המימד של הכלל גובר בארץ ישראל. אבל במדבר הוא עדיין תקף מאוד

המניין כלפי התורה וכלפי המשכן(ז)

בהמשך, הזוהר מביא עוד פירוש על המניין של פרשת במדבר: על השאלה "למה הכתוב מדבר על מניין "במדבר- באוהל מועד", למה שני ציוני מקום אלה, הזוהר מסביר שהיו בעצם שני מניינים, והשם משמואל מסביר שאפילו אם היה רק מניין אחד היו לו שני תפקידים מקבילים:

למנות חיילי דאורייתא וחיילי דמשכנא (זוהר קיז .):

בכל אדם מישראל יש לעורר את הצד האישי והצד הכללי, כמו שהסברו למעלה. וכאן מדובר ביותר עומק על שני המימדים האלה:

  1. החלק האישי: זה הוא החלק שאין אדם אחר יכול למלא במקומי. מדובר על השכל שלי, הדעה שלי, הראייה המיוחדת שלי על העולם, זה עושה אותי למיוחד ולבלתי נתן להחלפה עם משהוא אחר. זה הצד שדורשים ממני לפתח, למשל, בלימוד התורה: כי אין אף אדם אחר שיוכל לקרוא את התורה כמוני!! החלק הזה פונה ל"שכל" של האדם. לכן, משה צריך לפגוש כל אחד ואחד מישראל , מולו, פנים בפנים בשעת המניין! זה הצד של "מספר שמות" כי רק לאדם זה ניתן שם מיוחד זה. ול"גולגלותם" החלק הגופני האישי של כל אחד. בזה האדם צריך לפתח את המיוחדות שלו.
  2. החלק הכללי: זה החלקים השייכים לי בתור אדם ששיך למשפחה מיוחדת. למנהגי עדה מיוחדים, להשקפת עולם המשותפת לקבוצה מיוחדת, לשייכותי לשבט מסויים, וכן, שייכותי לעם מיוחד. זה החלק שלי כ"חייל של המשכן": המשכן מסמל כאן כל החלק העבודה של האדם. הקרבנות, המצוות, אפילו התפילות: כל החלק הזה , האדם מקיים אותו בגלל שהוא שייך לעם ישראל. האדם לא מקיים מצווה כי ה' אמר לו לעשות כן, אלה האדם מקיים את המצווה כי ה' ציווה זאת לעם ישראל והוא , האדם שייך לעם ישראל! קיום המצווה, התפילות שלו, כל העבודה שלו, עוברת דרך שייכותו לעם ישראל!! והמימד הזה הוא המימד העיקרי של ספר במדבר. זה המימד שהיה לנו חסר במשך אלפיים שנות הגלות! זה המימד של כלל ישראל.  המניין צריך לעורר בי את החלק הזה של השייכות לכלל. בית אב או שבט או עם.
    • האדם צריך לזכות בשייכות לכלל! אין הדבר הזה מובן מאיליו. כמו שהאדם צריך לקיים מצוות, הוא צריך לעבוד כדי להיות זכאי להיות חלק מהכלל! "אין הכלל קולט עוברי עבירה!" העבירה היא כאן עבירה של שייכות לכלל!!!
    • רק ארץ ישראל יכולה לתת לאדם הרגשת שייכות לעם. רק ארץ ישראל מכלילה את האדם בתוך הכלל.בכניסה לארץ, המניין יהיה רק מבחינת השייכות לכלל "למשפחותם, לבית אבותם".

בכל אחד מישראל, יש שני צדדים, חשובים כל אחד: פיתוח הצד האישי ופיתוח הצד הכללי, שייכות לכלל. כל אדם הוא "חייל של התורה" (זה הצד האישי) והוא גם "חייל המשכן" וזה הצד הכללי.

  • אדם מורכב משלושה מרכיבים:
    1. שכל-וזה החלק הפרטי האישי שלו. אין אף אחד שיכול להחליפו בזה.
    2. נפש- וזה הצד שנובע מההשתייכות לקבוצה, לעדה, לשבט,לעם. אלה הרגלי התנהגות, מנהגים, תפיסות עולם, מצוות משוטפות..
    3. גוף- זה חלק אישי אבל גם חלק מ"צבא" של אנשים רבים המרכיבים את הכלל.

 

להתרחק –להתקרב (יד-יז)

בפרשה מתחילים לתת לכל אחד את המקום ישיבה- חניה שלו. מסביב למשכן, כל שבט יש לה את המקום המיוחד שלה.וזה כמובן קשור לעניין המניין שבו יש חשיבות לפרט אבל גם להשתייכותו לציבור מסויים.

אבל יש מצווה חשובה מאוד השייכת לכל העם: איסור קירבה למשכן! ותפקיד הלויים, החונים מסביב למשכן הוא למנוע מהעם להתקרב יותר מידי (קילומטר אחד בערך) למשכן! למה?

יש כלל יסודי מאוד:

ככל שהאדם יודע להתרחק מהדברים הטובים, כך הדברים הרעים מתרחקים ממנו!!!

ההרחקה הזאת, היא הקדושה. כדי לקיים קשר בעל ערך ובעל כוח ברכה, זאת אומרת קשר שיש לו פוטנציאל של חידוש, פיתוח, הפריה , קשר פורה , מעניין ועמיד בזמן, חייבים לא להידבק ! המרחק מאפשר קשר אמיתי.

כמובן שלא צריך להתרחק מכל וכל, אלה להתקרב אבל לא להדבק לגמרי,לשמור מרחק מסויים.

אפשר לתאר ההתקרבות עם שמירת מרחק: "יראה" או "כבוד". או פשוט "קדושה".

להדבק למשכן, זה לתפוס את המשכן , עניין השכינה, כדבר מובן מאליו, האלוהים נמצא "בכיס" של האדם. אין לאדם לעשות שום מאמץ בקשר שלו עם האלהות. וזה קרוב מאוד לעבודה זרה.

כך בקשר בין שני בני אדם: אם אדם חושב שהוא יודע "הכל" על השני, אם הוא מרגיש קרבה כזו שלא מאפשרת דיבור, הבדלי גישות, חידושים, הפתעות, אז הקשר "חולה"!

בך בין בני זוג, חשוב שהקשר יעמוד על סימן ה"קידושים" של מרחק וקרבה, כדי לתת לבני הזוג מרווח תמרון בקשר ורענון הקשר כל הזמן

כך גם בין האדם עצמו ודעותיו, בין מחשבותיו. טיפת ספק לא מזיקה! אפשרות לשנות עמדה במידת הצורך, זה סימן לחיים ראויים לשמן.

לכן, חשוב שבין האדם ל"משכן" יהיה מרווח.

כל הבעיות, הדברים הרעים, האויבים, או כמו שאומר השם משמואל "החיצוניים" קרי המזיקים, ה' שם אותם על יד האדם כדי לתת לו תזכורת על זה שיש לו ליצור קשרים טובים. אם הקשר יותר מידי קרוב או יותר מידי קרוב, ה"חיצוניים" מייד נכנסים בתמונה ומזיקים!!!

אין ל"רע" בעולם שום תפקיד של עונש אלא תפקיד של דורבן כדי שהאדם יוכל לחזור וליצור מרחק מתאים יותר עם העולם.

 

  • יוצא מזה שאפשר לסכם את עבודת האדם בעולם כיצירת קשרים לא יותר מידי קרובים ולא יותר מידי רחוקים. המרחק הנכון עם כל דבר, ובמיוחד על כל נושא האלהות והדת, הם המטרה של רוב המצוות. סכנת הקרבה היתרה היא לא פחות חמורה מיתר

ריחוק!

 

  • עם ישראל נמשל לאש. האויבים של ישראל נמשלים למים:

אם האש מתקרב למים יותר מדי, המים מכבים את האש!

אבל אם האש יודע להתקרב אבל לא יותר מדי למים, אז האש מצליח לאדות  את המים!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.