בע"ה ד תמוז התשע"ג
מישל בן שושן
חקת מי
ויחנו באובות
אחרי מות אהרון, בני ישראל נוסעים וחונים במקום שנקרא "אובות"
עבור הרמ"י, שמות המקומות מורים על מצבו של העם.
אובות= כללי התורה והמצוות. מלשון "אב לחוכמה". מדובר על מערכת שאנו מכירים אותה זה כבר אלפיים שנה. מערכת שבה אנו פועלים על פי כללים ברורים של תורה ומצוות. יש רק שתי אופציות לאדם: או לצטט או לא לצטט לכללים האלה. זו מערכת מאוד נוחה. ברורה. אפשר להסתמך עליה בבטחה.
אבל, לפי הרמ"י, בני ישראל עד כה חיו במערכת קצת שונה! הם חיו במישור הרבה יותר קרוב לרצון ה'. במצב שלהם, הם היו יכולים להחליט בכל רגע להפר את הכללים. על ידי הפסוק מתהילים "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". במסכת ברכות, רבי נתן מפרש פסוק זה "הפרו תורתך משום עת לעשות לה'".
זאת אומרת שקיימת מערכת אחרת, שונה מזו שאנו מכירים של "אובות", של כללי תורה ומצוות ובמערכת הזאת, האדם אחראי בכל רגע על מעשיו והוא יכול לשנות להפר את הכללים אם הוא חושב שהמעשה הזה הוא רצון ה' למרות שהוא הולך נגד חוקי התורה והמצוות המקובלים!!
הרמ"י נותן לדוגמא מעשה אליהו בהר הכרמל, בה הוא הפר חוק ברור (איסור הקמת במה מחוץ לבית המקדש) והמעשה של אליהו קיבל אישור מהאלוהים למרות שהוא הפר חוקי התורה. המצב היה מספיק יוצא דופן וחמור כדי שאליהו ייקח על עצמו להפר דבר תורה מפורש.
אבל הרמ"י קובע שיש תנאים נוקשים כדי שהאדם יוכל לעבור ממערכת החוקים למערכת השניה:
- הדבר צריך להיות עבורו ברור מאוד
- הוא צריך להיות כל הזמן במצב של חיפוש אחר רצון ה'
- הוא צריך להסיר כל נגיעה מהמעשה הזה
- זה לא כולל 2חוקיםף לא תרצח ולא תנאף.
אם נסכם עד כאן: ענני הכבוד ,שהיו "מגנים" על ישראל במדבר, אפשרו לעםלהיות בקרבה מיוחדת עם האלוהים שאפשרה להם להפר את כללי התורה כשהם ראו לנכון לעשות זאת.
אבל, מיד אחרי מות אהרון, והפסקת הגנת עניי הכבוד, בני ישראל לא היו יותר מסוגלים לעמוד בתנאים האלה ו"ירדו" למדרגה הבטוחה של האובות.
אבל מיד אחרי כן, הם הרגישו שהמצב של אובות הוא אומנם נוח אבל הוא לא רצוי!! כי בו, האדם מאבד מאחריותו! האדם הופך לרובוט שמקיים כללים ברורים. הוא לא מסתכן, הוא לא חוקר כל הזמן מה יכול להיות רצון ה'. והמצב ה"נוח" הזה איננו המצב הרצוי! לכן, העם עוזב את אובות ומגיע אל "עיי העברים"
במקום הזה, עיי העברים, הם מבררים את התנאים שמינינו לעיל, ובמיוחד השמירה על לא תרצח ולא תנאף כדי שיוכלו לשוב ולקבל על עצמם אחריות ולהפר, אם צריך את הכללים כדי לעשות רצון ה'
עיי= מלשון יעים (רש"י) כלומר מן מגרפות מנחושת שמאפשרים להרים מהפסולת דברים רצויים.העיים מאפשרים את הבירור.
העברים= מצב של מעבר בין אובות למצב של יוזמה ואחריות
וכל זאת, כדי להגיע ל"נחל זרד". הרמ"י איננו מסביר איך המילה "זרד" מורה, עבורו מצב של תקופות ויכולת להפר שוב כללים לצורך עשיית רצון ה' שנראה לאדם בזמן מסויים!
הרמ"י מציין שגם אחרי חורבן הבית, עם ישראל איבד את המדרגה המיוחדת הזאת והיה צריך לחזור למצב של "אובות" כלומר, מצב של שמירה קפדנית על חוקי התורה והמצוות. זה מה שאומרת הגמרא ש"מאז חורבן הבית, אין לו להקדשו ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה". וזה המצב שעם ישראל חי בו אלפיים שנה עד היום.
אבל זה לא המצב הרצוי! ולכן מבקשים אנו שנחזור לבניין הבית. לא כדי לקיים מצוות הקשורות לבית המקדש בלבד אלא בעיקר כדי שנוכל לקפוץ למדרגה הבלתי נתפסת היום של "עת לעשות לה' הפרו תרתך", עת שבה כל אדם אחראי להחליט מה הוא רצון ה'!!
זה נראה לנו מצב "מסוכן מאוד" "פתח לאנרכיה" ,סוף עידן ההלכה…
אבל, נזכור שאין אנו יכולים לדמיין לעצמנו מצב שאנו לא חייב בו בכלל!
וייתכן שאנו כן יכולים לדמיין לעצמנו מצבים כאלה על ידי דוגמאות מוכרות:
- שאלת רב
הרבה פעמים, השולחן ערוך מפנה אותנו לרב שלנו שייתן לנו את התשובה לבעיה הלכתית. למה השולחן ערוך עושה זאת? הרי הרב ילך לחפש בספרים וימצא אותו המשפט:"לך לרב לשאול!" איך יוכל הרב לענות לנו?
זו בדיוק הנקודה: הרב ספוג מכל החוקים וההלכות. ועל ידי זה, ועל ידי ראיית המציאות המיוחדת, ועל ידי השקפת עולמו, ועל ידי קבלת אחריות עצומה, אותו הרב ינסה לדעת מה הוא רצון ה' ברגע זה. אפילו אם נראה שזה מנגד את הכללים. הרב מחליט. כי הוא עונה על הקריטריונים שדברנו עליהם והוא שייך לעולם המיוחד הזה שבני ישראל חיו בו במדבר תחת ענני הכבוד!
- בכל החלטה שהאדם לוקח בחייו,
הוא נעזר בכללים: החוק, החינוך שלו, הדרך ארץ, נתונים אובייקטיביים. עצות מחברים..אבל בסוף, הוא זה שצריך לקחת על עצמו את האחריות הסופית להחליט. מי יגיד לו שהוא קיבל ההחלטה נכונה? אף אחד! כמו מי שהפר כללי התורה כדי לעשות רצון ה'. כמו אליהו בהר הכרמל. רק ה' בעצמו יוכל להראות לו לפעמים שהוא טעה או שהוא צדק. אבל בינתיים, הוא לקח סיכון עצום. לקיחת הסיכון היא חלק מהעבודה של האדם! הרמ"י מעדיף אדם שלוקח אחריות (כלומר שהוא לוקח סיכון לטעות) מאשר אדם שילך על בטוח!!
מכאן, אפשר להגיד שכל מעשה של האדם מורכב משני המישורים שהפרדנו ביניהם: הכללים, מצד אחד, ומצד שני האחריות.
יתרה על כן, ניתן להגיד שכל מערכת התורה והמצוות הם לא מטרה בפני עצמם. הם רק כלים, אמצעים , כדי להנחות אותנו, כדי שנוכל לקיים את רצון ה'.
רצון ה' הוא המטרה
איך ניתן לדעת מה הוא רצון ה'?
על השאלה העצומה הזאת אפשר להגיד:
"איננו יכולים לבוא לעומק רצון ה' רק על ידי תורה ומצוות"
אנו נעזרים מהקריאה של המציאות, של המאורעות.
אנו נעזרים מכל מה שהתורה והמצוות הולידו בליבנו ובנפשנו.
אבל אחריות האדם בסופו של דבר היא הקובעת עבורו.
כמו שאין אנו יכולים להיות בטוחים מה הוא רצון האדם האחר מה הוא רצון הבן זוג, או מה הוא רצוני!. אנו משערים, מחפשים כל הזמן ובסוף, לוקחים את האחריות על המעשים שלנו בתקווה שאנו לא פספסנו ולא טעינו יותר מדי. את האחריות הזאת אנו יכולים לזקוף לזכותנו, הרבה יותר מאשר הציות לכללים הברורים.
יש רגעים שבהם האדם עייף, מבולבל. אז הוא יכול להישען על הכללים. כמו עם ישראל אחרי מות אהרון, הוא יכול לנסוע לאובות. שם הוא "נח". שם, אומרים לו מה שהוא צריך לעשות. כמו טייס אוטומטי.
אבל אין לחשוב שהמצב הזה הוא הרצוי. הוא חייב לצאת משם ככל שאפשר מהר כדי לקבל על עצמו בחזרה את ההגה!
הכללים של התורה והמצוות באות כדי לעזור לאדם לקבל החלטות. הם מחנכות אותו. הם מעוררות אצלו רגישות וחכמה. אבל הם לא יכולים לקחת את המקום של אחריותו!!
- נזכיר כאן את הפירוש של הרמ"י על חטא אדם הראשון: חטאו היה בזה שהוא ציית לאשתו שהיתה אצלו "שליחת האל", חווה היתה עבור אדם הראשון הרב הראשי! הנביא! ובכל זאת אסור היה לאדם לא לקחת אחריות ולסרב אם הוא חשב כך להצעתה! מהרגע שאדם אמר שהוא "רק" ציית למצוות חווה, הוא הראה חוסר קבלת אחריות על מעשיו וזה היה החמור מכל!!
הקמת מדינת ישראל דרשה "הפרו תורתך"! (לע"ד)
במובן שזה היה נגד כל מה שחשבו עד כה. הדתיים היו המתנגדים העיקריים של הציונות . למה? כי הם מקובעים בכללים של תורה ומצוות! הם עדיין גרים באובות. עת לעשות לה', עת להגשים את החלום וההבטחה שנכתבו בתורה ובנביאים ובכתובים, יש להפר את הפרדיגמות! הכי קשה הוא להצליח להפר את הכללים כשמגיע העת לעשות לה'. הדתיים, ברובם, לא הצליחו לעשות זאת!! וברוך השם, היו יהודים טובים, חילוניים, שלא היה להם קשה "להפר את תורתך" כי לא היתה להם תורה! חבל, אבל זה כנראה היה עדיף על ההימנעות לעשות לה' של אלה שהייתה להם תורה!
הכניסה לארץ דורשת תמיד לשנות תפיסת עולם. ולא לחינם משה לא נכנס. ולא לחינם דור המדבר לא נכנס. כל כך קשה לשנות תפיסת עולם שאמורה להיות "רצון ה'", כדי לעשות משהוא שהוא רצון ה' אמיתי ועדכני, אבל לא רגילים אליו! בני האדם נתפסים לכללים יותר מאשר הם מוכנים לשנות אותם אם זה דרוש. וכל זאת, בשם אותם הערכים לכאורה!
לכן היציאה מאובות חשובה עוד יותר כדי להמשיך לכיוון הכניסה לארץ!
מקומות הקבורה של משה ואהרון
- אהרון היה איש השלום. הוא תמיד חיפש לקרב את כל בני האדם. הוא היה נגד ה"רצח" של אדם אחד. לא רק רצח פיזי אלא רצח רוחני: כלומר הסירוב לקחת בחשבון נוכחותו של האחר. עמדותיו.אהרון ניסה תמיד לקבל כל אדם באשר הוא. על ידי מידה מיוחדת זו, הוא היה ה"אנטי רצח" פר-אקסלאנס .הוא אפילו כיפר על "הרהורי עבירה"- ולכן נקבר במקום שקרוי על ההרהורים: "הור ההר". בתור זה, אהרון נקבר מול אדום. כי אדום מצליח בחיים על ידי זה שהוא רוצח את מי שמפריע לו."על חרבך תחיה". אהרון "מגן" על ישראל מול אדום. כלומר מידתו הקיצונית באה כחיץ בין מידותיו של אדום לבין עם ישראל.
- משה, פרש מאשתו. הוא היה לגמרי מחוץ לעולם התאווה. ובמיוחד התאווה המינית. לכן, הוא נקבר מול בית פעור. כי עיקר פעור היה התאווה המינית.
אהרון ואלעזר
למה ה' מצווה למשה להלביש את אלעזר באותם הבגדים שלבש אהרון ? כדי ללמד שאפילו אם האדם מת, הוא משאיר בעולם דרך, רושם, בניין עדי עד שעובר דרך מעשיו וילדיו. יש המשכיות.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 