חוקת נה

בע"ה כז סיוון התשע"ד

מישל בן שושן

חוקת נה

 

"התורה איננה נגלית  "

עם המשפט הזה, הנ"ה מגלה את עומק הבעיה:

זה שהתורה "איננה נגלית", איננו דבר שולי. אי אפשר לחשוב ש"אחרי שמגלים אותה, אז היא הופכת לנגלית"! אי אפשר לחשוב שכבר עברו אלפי שנים ורבבות תלמידי חכמים ש"גילו " לנו כבר את הסודות שלה. אי אפשר לחשוב שאנו , היום, ניצבים מול תורה שכבר גילו אותה , על ידי הגמרה, הקבלה או השולחן ערוך.

אלא יש לקחת את המשפט הזה ברצינות: התורה איננו נגלית בהגדרתה. ותמיד תישאר כך!!

כלומר, התורה , היא בכוונה מסתירה מאיתנו את עיקר הדברים!

יתרה מזו: היא "מגרה" אותנו . היא מזמינה אותנו. היא דורשת מאילנו לגלות מה יש מעבר!

היא מזמינה את האדם, תמיד, לעמול קשה כדי לגלות עוד ועוד.

זו עבודה שנדרשת מכל אדם, בכל זמן.

קוראים לזה, לפעמים "עמל התורה".

נראה לעניות דעתי שה"עמל" הזה, איננו קשור בקושי להבין את השפה העברית או הקושי להבין את הארמית או אפילו לא להבין את הפלפולים המסובכים של הגמרא.

יש עמל הרבה יותר קשה והרבה יותר מאתגר: יש להבין מה הוא רצון ה'! ואי אפשר לחשוב שכבר יודעים מה הוא רצון ה'. כי רצון ה', כמו הרצון של כל חי, משתנה, תלוי בנסיבות, תלוי בו, תלוי בי, הרצון חי בעצמו כל הזמן! זה דבר שלא צריך להפתיע אותנו. כי אנו כבר רגילים לחיות מול רצונות משתנים. הרצון שלנו משתנה. הוא רוב הזמן עדיין לא מוגדר. הוא תלוי בנסיבות. הרצון של הזולת, גם הוא, איננו קבוע ומקובע. הכל משתנה כל הזמן.

אם כן, איך אני אמור לדעת מה הוא רצון הבורא עבורי?

יש לנו כמה דברים שיכולים לעזור:

  • התורה
  • המשנה, הגמרא, המסורת..
  • המציאות, ההיסטוריה..
  • הרגשות והבנתנו של כל הדברים לעיל…

אבל אסור לחשוב שהגענו סוף סוף לידיעה הברורה של רצון ה' ברגע זה. יש לנו השערות. ואנו פועלים לפי ההשערות האלה. "לא המלאכה לגמור" אבל "אין אתה בין חורין להפטר ממנה"!. אפילו אם אני ניצב מול מחלוקות, אני חייב לפעול לפי הבנתי . לכן, יש "הלכה למעשה" שקובעת מה " בפועל נעשה". אבל יש לזכור תמיד, אפילו בשעת המעשה, שיש דעה אחרת! זו הסיבה שהמחלוקות נכתבו בגמרא, חייבים ללמוד אותן, אפילו, ובעיקר הדעות שנדחו, הלכה למעשה. כי זה שההלכה תגיד לי מה לעשות, איננו אומר שהאפשרות האחרת פסולה. יש לק הכרח בעשייה שדבר אחד יצא לפועל מתוך סבך האפשרויות והסברות. אבל, זה לא פוסל אף אחת מהן!

אם כן, התורה , בכוונה תחילה, איננה מגלית. היא מאלצת אותי לחקור ולקבל אחריות על מה שבסוף אני אעשה. אני, ואני לבדי, אחראי על מה , שבסוף, אני אעשה!! אני לא אוכל להתיל את האחריות על הרבנים, על המציאות, על העדר ידיעה. אני חייב ללמוד, להכיר את השיקולים. ואני , בסוף אתן את הדין על מה שבחרתי לעשות!!             זה באמת "עמל" קשה מאוד!! אבל זו ההנחיה "הוו עמלים בתורה"

כמה היה קל לנו לשמוע את הרשימה שיש לנו לעשות, מה שיש לי לחשוב, למי אני צריך להצביע, איזה חינוך לתת לילדים שלי…

זה כל כך קל שרוב הדתות מחייבות את הדתיים שלה לעשות "בדיוק" את מה שאומרים להם. זה , בקלות מגיע , למה שקורים היום "פונדמנטליזם" ושפעם קראו "עבודה זרה".

אם כן, יש כאן "מחשק" בין האלוהים והאדם. האלוהים בחר לכסות בטפחיים ,את עצמו ואת רצונו, ולגלות ממנו רק תפח. זה נותן הרגשה לאדם שהיש לו מרחב תמרון וזה מתיל עליו אחריות כבדה מאוד.

זה הקושי להיות אדם. וזה הקושי היותר גדול, להיות יהודי.

אבל יש לעמל הזה יתרון עצום: בחיפוש אחרי רצון ה' ובקבלת האחריות על החלטות שלנו, אנו מסירים, לא רק את המסך בינינו לבין רצון ה', אלא, בעיקר, אנו מסירים את המסך שמכסה את הלב שלנו!!

וזו הנקודה העיקרית:

 

טומאה- וטהרה

ניתן להגדיר את הטומאה, על ידי השורש הקרוב למילה: אטימות. או טמטום.

הטהרה, היא משורש ה"זוהר" קרוב ל"טוהר", לאור, לבהירות.

ההנחה היא שהאדם יכול להתכסות על ידי כל מיני מסכים, "מנגנוני הגנה" שהוא מפתח כדי להימנע מלהתמודד עם המציאות. כל אדם בונה לו מסכים כאלה במשך חייו , בגלל קורח המציאות, אכזריות החיים, חולשות …

מטרת התורה היא לתת כלים לאדם כדי שיוכל להסיר את המסכים האלה. כדי שיהיה אדם ראוי לשמו. כדי שיוכל להיות, הכי קרוב למה שהוא אמור להיות. כדי לקרב אותו "לנקודה הפנימית" שלו. ככל שיהי מחובר לאמיתות שורשו, הוא יוכל לקבל שפע אלוהי. הטהרה, דורשת בעיקר להסיר את הטומאה! כי האור מבקש להיכנס ואם הוא לא נכנס זה רק בגלל שהאדם בנה לו, רוב הזמן בתת- מודע, מסכים שאוטמים את דלתות לבו ושכלו.

זו ראיה שקרובה מאוד למחשבה  הסינית למשל. שמטפלת במחלות הגוף והנפש, על ידי הסרת "חסימות" בתוך האדם. החסימות האלה הם הטומאה. והטהרה היא הזרימה. (בין שמדובר באנרגיה בין בזרימת שפע..).

 

הבעיה בהסרת החסימות

כל הסרת חסימה, נראית, על הנייר, מצוינת ורצויה. מי היה מסרב שיוציאו לו חסימות? כל אחד היה מסכים מיד לטהרה כזו. רק שבפועל, אי יותר קשה לאדם להתמודד באמת עם הסרת החסימות! כי הוא זה שבנה אותן והוא לא יודע לחיות בלעדיהן! זה מאוד כואב ומפחיד להיטהר!! להשתנות!

לפעמים, אנשים חכמים מאוד מבינים מה האדם הסובל צריך לעשות כדי לשפע את מצבו. הנפשי או הגופני. אבל הצעד שנדרש ממנו הוא כל כך קשה, שאי אפשר לקבל אותו.לכן, החכם מאוד ישמור זאת ולא יגיד. לפחות לא מיד. הוא יחכה שהאדם יסבול יותר וידרוש מעצמו עזרה כדי אולי להציע לו זאת!

לפעמים, האדם בעצמו יגיע למסכנות כאלה. לבד. עם הרבה לימוד או חכמה.

לפעמים זה בא לו אחרי משבר קשה.

לפעמים, זה מגיע אליו מתוך מפגש טוב עם אדם או מצב חדש.

זה תמיד מאוד כואב.

אפשר להגיד שפעולת "הסרת החסימות" מתקבלת כמעשה אלים!

 

חוקת התורה

לכן, הפעולה שאמורה לשפר בהרבה את מצב האדם, יכולה להיראות לו כדבר אלים, כואב ובלתי רצוי. רוב הזמן, זה נראה כ"כפיה".

גם המילה "חקיקה" היא דו משמעית:

  • מצד אחד, היא נראית אלימה כי יש לחקוק, לחדור, להוציא דבר מתוך דבר. זו ה"כפייה הדתית", ההר כגיגית! זו החריתה של דברי ה' בתוך האבנים .המילים הן "חרותות". וכל חריתה קשה היא!
  • אבל מצד שני, החקיקה, למשל של עץ, כדי לאפשר למים לזרום בתוכו, היא לטובת האדם עצמו. החקיקה גורמת לדברים הטהורים והשפע, לזרום בטבעיות בתוך האדם! "אל תקרא חרות אלא חרות". מהחריתה הקשה באה החירות האמיתית. זה פרדוקס עצום. אבל אשליה תהיה לחשוב שעל ידי אהבה (ללא יראה), על ידי בחירה חופשית (ללא קבלת התורה), על ידי עשיית הטוב (ללא איסור הרע), ניתן באמת להגיע למטרות הנשגבות שחרתנו על דגלינו!

לכן, יש קושי עצום להוציא מהתורה "הלא גלויה" את הדבר שבסופו של דבר יסיר ממני את הקליפות שעשו אותי אטום וחולה ולא מאושר.

תהליך התורה שבעל פה, הוא החשוב . התורה שבעל פה היא העמל האין סופי של כל אחד לנסות ולגלות את מה שהתורה שבכתב מסתירה ממנו!

הגילוי הזה הוא תנאי לגילוי ליבו של האדם עצמו אל הטוב שהוא זקוק לו כל כך!

 

חוסר ההבנה

ההיגיון הוא דבר מצוין. הוא עוזר לאדם בהמון תחומים. ההגיון  נברא כדי לעזור לאדם. ויש מצווה להיעזר בהיגיון. אבל, ההיגיון איננו מכיל את כל המציאות! המציאות מכילה את ההיגיון וההיגיון איננו מכיל המציאות. במציאות יש עוד דברים שאי אפשר להכניס בהיגיון.

הסרת המסכים מהאדם, המעבר בין הטומאה לטהרה, היא, לרוב לא הגיונית.

בעולם ההיגיון, אדם שמתקרב לעניין המוות. מי שחושב על המוות. מי שנמצא במגע עם המוות, יבוא בקלות לדיכאון מלא וסופי. אם אני אמות, אז למה לי להיות מוסרי. למה לקוות. למה להוליד ילדים. למה לאהוב? למה לחיות?

כדי לצאת ממצב זה, רק דברים שהם מחוץ לעולם ההגיון הקר יכולים לעזור. כמו האהבה, האמונה, הביטחון, השמחה, הרצון הטוב…

לכן, הכלי החשוב ביותר לטהר בין אדם הוא , בהגדרתו, מחוץ לעולם ההיגיון.

לכן, אין, ואי אפשר שיהיה ,טעם הגיוני לכל מעשה הפרה האדומה! לפחות לא אצל בני האדם הרגילים מתחת לשמים. (משה עלה השמימה ויש לו , כנראה תובנות אחרות, ולכן , טעם הפרה האדומה ניתנה לו)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.