בע"ה י סיוון התשע"ב
מישל בן שושן
נשא אה
ויהיו פקודיהם למשפחותם אלפים שבע מאות וחמישים (ד-לו)
כשסופרים את בני קהת, חסר "וו" לפני המילה "שבע". אצל כל האחרים, כתוב "אלפיים וחמש מאות ושמונים" למשל. כשמצטטים האלפים ואחר כך המאות עם וו והעשרות עם וו. למה אצל בני קהת חסר הוו הזה בין "אלפים" ל"שבע מאות".למה לא כתוב "..ושבע מאות .."?
הא"ה מציע הסבר פשוט: בתוך משפחת הקהתי לא היתה אחדות מלאה! היה קרח! (וייתכן הרבה יותר בני קהת שתמכו או לא מיחו בו) וזה גרם לכתוב המספר הכולל בלי "וו" שאמור לחבר בין כל בני המשפחה!
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה – ואיש את קדשיו לו יהיה – איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה-ט.י)
שאלה: למה כתוב שלושה פעמים אותו הדבר: שמה שניתן לכהן "לו יהיה" כלומר זה שייך לכהן! זה דבר שאפילו פעם אחת מיותר להגיד אותו!!
הא"ה מסביר זאת באופן נפלא: 24 מתנות הכהונה מתחלקות (לפי הרמב"ם) לשלוש קבוצות:
- הקבוצה הראשונה מונה 14 מתנות (בשר חטאת, בשר אשם,שלמי ציבור (2כבשים של שבועות),מותר העומר, שיירי מנחות, שתי הלחם, לחם הפנים,שמן מצורע, עורות קדשים, חזה ושוק השלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר, בכור בהמה טהורה,והביכורים) ולכולן יש שני מאפיינים: הם קדשים (אסור לזר לאכול אותם והם נאכלים בטהרה על ידי הכהן) והם קרבים (חייבים להביא אותם למקדש). שני האפיונים האלה אמורים במשפט הראשון: "לכל קדשי ב"י אשר יקריבו לכהן לו יהיה". יש שתי המילים: "קדשי" ו"יקריבו".
- הקבוצה השנייה מונה שלוש מתנות (תרומה, תרומת מעשר, חלה) הם קדושים (צריכים לאכול אותם בטהרה על ידי הכהן) אבל אינן קרבים (אין להביא אותן למקדש, אפשר לתת התרומה למשל לכהן שכן שגר על ידינו בעיר כל שהיא בישראל. הקבוצה הזאת שייכת למשפט השני :"ואיש את קדשיו לו יהיה" כאן יש את המילה "קדשיו" כי אלה קדשים אבל אין המילה "יקריבו" כי אין להביא אותם למקדש!
- הקבוצה השלישית מונה שבע מתנות: (המתנות,ראשית הגז, שדה אחוזה, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, גזל הגר, החרמים) מתנות אלה הם לא קדשים ולא צריך להביא אותם למקדש. לכן אין במשפט המציין אתן לא אחת משתי המילים האלה: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה".
לכן, כל קבוצה זוכה למשפט שונה ומיוחד בפסוקים האלה!
אישה סוטה
בטקס לבירור עניין הסוטה, משתמשים בחומרים מיוחדים: מים , עפר,שעורים,.. החומרים האלה מסמלים את הרצון של הבריאה לחיבור עם הבורא!
בבריאת העולם, כל הבריאה השתוקקה לעשות את רצון ה'. זה פירוש "ויכולו השמים והארץ .." מלשון "כלתה נפשי לאלוהים" כלומר, לא רק שהבריאה נבראת באופן פאסיבי, אלה שנולדה בה התשוקה להתחבר לרצון הבורא! (בעזרת התשוקה הזאת (ויכולו), ה' ברך את יום השביעי כדי שהוא בעצמו ייתן כוח לבריאה להוליד עד שישה ימים אחרים! וכן הלאה , הבריאה ממשיכה לתפקד בזכות התשוקה שלה לחיות ולהמשיך את רצון הבורא!!
- המים נפרדו בין המים העליונים והתחתונים. מאז המים התחתונים משתוקקים להתחבר שוב למים העליונים. הם "בוכים" כל הזמן ומשתוקקים לחיבור. אם מרגישים את הבכי הזה, אז מרגישים את המרירות שלהם ואז מתמלאים בתשוקה גם אנו לחיבור! והאישה והאיש מוצאים בחזרה את התשוקה לחיבור מחודש בניהם! לכן קוראים למים האלה "המים המרים"!! כי הם מביעים המרירות של הפירוד!!
- העפר נלקח מרצפת המקדש. המקום של חיבור הארץ והשמים. מקום החיבור בין העליונים והתחתונים.
- מוחקים את השם הכתוב: כדי לתת כוח בתוך המים לעשות את פעולתם: או לברכה ולחיבור מחוזק בין האיש והאישה או להיפך במקרה והאישה זנתה ואין יותר מקום לחיבור אלה מצווה להיפרד.
- מקריבים מנחת שעורים, להזכיר את קרבנו הפחות של קין שנמשך מחטא אדם וחווה
- והוא "הזכרת עוון" שגרם קללת האדמה (עפר) והמים על ידי הזנות של חווה עם הנחש.
ואם לא נטמאה האישה וטהרה היא (ה-כח)
כפל הדיבור כי יש מקרה שהיא לא נטמאה (לא שכב אותה איש זר שכבת זרע) אבל היא לא טהורה (היה ניאוף, חשק,חיבוק ..ללא שכבת זרע!)
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן..(ז-א)
המדרש אומר שכאן כתוב "כלת" בלי וו. אבל באמת, בתורה כתוב עם וו! הא"ה מסביר כאן אחד מה"סודות" של הרמזים בתורה:
כדי שמשה יהיה משה, הוא היה צריך להיות "נקבי"! כמו "כלה". לרצות לקבל, כמו "כלתה נפשי לאלוהים". היתה בו תשוקה לקבל, להבין. זה סודו של משה. מבחינת "נקבה תסובב גבר"(ירמיה לא-כא). בזכות זה, ה' התגלה אליו.(אסורה נא וארא..). בזכות זה הוא "קיבל" את התורה הנבואה והדבור מאת ה'.
אבל הנקביות שלו (כלת) התמלאה בזכריות שהוא הוו. כלומר בזכות רצונו לקבל, הוא זכה גם להשפיע לבני ישראל ונהיה "משה רבנו". ולכן כתוב "כלות" עם וו.
סיום חנוכת המשכן מסמלת את השלמת שני המהלכים גם יחד: התשוקה לקבל מה' וההשפעה של ה' אל האדם כדי שהוא בעצמו יוכל להשפיע לאחרים.
לכן יש להבין את המילה "כלת" בלי וו ואחר כך להבין את הוו שהוכנס בו! כמו חתן שבא אל הכלה והיו לבשר אחד! (ניתן להבין את העניין הזה ,גם על ידי הבנת המאמר לעיל (על עניין הסוטה) בהקדמה על פירוש "ויכולו השמים והארץ".
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון..(ז-יב)
למה כתוב "את" קרבנו?
בכל קרבן, יש שני מימדים: מה שנראה, הקרבן הפיזי המתואר בפרשה. ויש הקרבן "הנעלם": הכוונות שמתחת למעשה הקרבן. כמו בכל תפילה , יש את המילים ויש את הכוונות.
המילה "את" באה להוסיף ולהגיד לנו שיש לקחת בחשבון שכל אחד מהנשיאים הביא , יחד עם הקרבן הפיזי, עוד "קרבן נעלם", אישי .זה יכול להיות, למשל את כל המעשים המיוחדים שהנשיא הזה עשה. כלומר הסגולה האישית שלו. ובכל קרבן, מתווספים איתו כל "כוחות הקדושה" שהאדם הצליח ליצור בחייו ושבאים לידי ביטוי בזמן הקרבת הקרבן כדי לקרב אותו יותר אל ה'!
אצל נחשון, כתובים שלושה פעמים "קרבן": המקריב, קרבנו וקרבנו. להגיד שיש שלוש קרבות:
- אחד כדי להגיד שנחשון הקריב ראשון
- אחד להגיד שהקריב את הקרבן הנעלם שלו
- והשלישי לקרבן הפיזי עצמו.
לע"ד :בקשר לאריכות הפרשה בחזרה של קורבנות הנשיאים:
כל אחד מתפלל עם אותם המילים את תפילת שמונה עשרה. ובכל זאת, לכל אחד יש כוונות משלו! כך היה עם הקרבנות של הנשיאים: הקריבו אותו הדבר אבל לכל אחד יש כוונות אחרות. יש, כמו שאומר הא"ה "קרבן נעלם" מאחורי כל קרבן. והקרבנות הנעלמים שונים. לכן, כל חזרה מצביעה על שני דברים:
- לכל אחד יש כוונה משלו וזה עושה הקרבן שלו מיוחד מאוד
- אבל, כדי להפגין אחדות, כל הקרבנות שווים! זו גדולה להגיע למצב שמסכימים כולם להביע באופן שווה דברים כל כך שונים.
לע"ד: זו גדלות נדירה : אחדות בלי אחידות. מה יכול להיות יותר מבטא את חנוכת המשכן מאשר הבעת המיוחדות שקיימת בעם ישראל. כש התורה מצטטת כל אחד כאילו הוא שונה ומיוחד. ובאותו הזמן, כולם מסכימים להגיד "אמן" לאותה התפילה המשותפת: הקרבן זהה בחיצוניותו למרות שהוא שונה בפנימיותו!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 