בע"ה ז סיוון התשע"ג
מישל בן שושן
נשא מי
בני לוי= "הדתיים"
ללוי היו שלושה בנים ולכל אחד יש תפקיד ומשפחה מיוחדת שתמשיך את התפקיד הזה.ניתן כבר בפירוש של הרמ"י להבחין את החלוקה של אלה שקורים לעצמם "דתיים" היום בחברה הישראלית!
- בני קהת:
הם אלה שנושאים על כתפיהם את הארון. "בכתף יישאו". הרמ"י מגדיר אותם כאלה שהם נושאים את העול, הקושי של החידושים! כלומר הם מתמודדים עם השינויים , במשך ההיסטוריה, שדורשים כל הזמן לעדכן את ההלכה. לחשוב מחדש כל הזמן את תפקידם (בתור לויים, הם אמורים ללמד את התורה ולהורות לעם את הדרך של התורה). הם לא מפחדים "להכניס עצמם לספקות" כלומר, לקבל החלטות קשות לגבי נושאים חדשים ולהחליט על דרכים חדשות שמכתיבה המציאות. המשפחה הזאת, היא, כנראה, ה"מועדפת" על הרמ"י. אם היה לו לבחור, נראה שהרמ"י היה מעדיף להיות, יחד עם החסידים שלו, נמנה עם בני קהת.
- בני גרשון:
המשפחה הזאת הם הדתיים היראים. (היינו אולי אומרים היום "החרדים" לדבר ה'). הם נושא יריעות המשכן. היריעות מסמלות את הגבולות, המכסים, שנותנים הרגשה של ביטחון למי שנמצא מתחתם. הם מפחדים לצאת מגר ההרגל. הם מעדיפים לא להיכנס לתחומים חדשים ולהתמודד עם סוגיות חדשות שהמציאות מפנה לפתחיהם. הם פחות מועדפים. ולכן, אומר הרמ"י, הכתוב כותב לגביהם: "נשא את בני גרשום גם הם". והחכמים הפסיקו את הסדרה הקודמת, סדרת "במדבר" עם בני קהת. הדרה שלנו מתחילה עם בני גרשון. כאילו נשארנו בין הסדרות בהמתנה. שאלנו את עצמנו :"ומה יהיה עם בני גרשון?" האם גם הם ראויים להתנשא? ואז התורה עונה: כן, גם הם! במחשבה שניה, גם להם יש תפקיד. טוב שיהיו דתיים שדוגלים ביראה ובשמירה על המסורת מעל לכל. למרות שזו לא הדרך המועדפת, גם להם יש מקום במשפחת הדתיים (הלויים).
- בני מררי:
הם מצווים לטפל בכל חלקי המבנה והפרזול של המשכן. הקרשים וכל הברגים והמוטות שמעמידים את השלד של המשכן. הם, לדעת הרמ"י, מסמלים את הדתיים ששומרים על המצוות הבסיסיות ועושים מעשים טובים. הם העם הדתי. היינו אולי קוראים להם היום, "המסורתיים". אלה שלא לומדים או מצטיינים בתחום מסויים אבל מקיימים את השלד הדתי של העם. לא כתוב , לגביהם "נשא את ראש בני מררי" כי אין להם עניין בהתנשאות כי הם העם .
השילוח מהמחנות
יש שלושה סוגי אנשים טמאים שאוסרים כניסתם במחנה. יש שלושה מחנות: מחנה שכינה, הוא המחנה המרכזי, הפנימי, שבו בנוי המשכן. יש מחנה לוויה: הוא המחנה היותר חיצוני מהראשון. בו יושבים שלושת המשפחות של הלויים ומשה ואהרון. ויש את המחנה החיצוני ביותר, המחנה של עם ישראל. לפי חומרת הטומאה, יש איסור לגור במחנה אחד או שניים או שלושה
- הצרוע:
הוא נשלח מכל המחנות. המצורע דיבר לשון הרע על ישראל. הוא עשה זאת מתוך כעס סמוי. ואין לו , במצב זה, מקום בתוך עם ישראל.
- הזב:
הוא יוצא ממחנה לוויה (וכמובן גם ממחנה שכינה). מותר לו לגור במחנה ישראל. הוא "בעל תאווה". הוא רודף אחרי התאוות וזה לא מתאים לתלמיד חכם.
- טמא לנפש:
אסור לו להיכנס רק למחנה שכינה. הוא עצוב. כי הוא נפגש פיזית עם המוות . ואין מקום לעצבות במשכן.
עניין אישה סוטה
הרמ"י מטיל רוב האשמה על הבעל שחושד באשתו! אכן, הכתוב אומר :"איש איש כי תשטה אשתו" כאילו מדובר על הבעיה שיש לאיש הזה! אדם כזה לא נזהר משלושת המכשולים של המזמור הראשון של תהילים:
- הוא הלך בעצת רשעים: הוא הכניס בליבו מחשבות זרות!
- הוא עמד בעצת רשעים: הוא נמשך אחרי מחשבות אלה ! הוא לא פרש מהם אחרי שנכנסו בו!
- הוא ישב במושב לצים: הוא עבר על שני הדברים הראשונים והתחבר עם אנשים דומים.
לכן החכמים סדרו בסדר המשניות מסכת נזיר לפני מסכת סוטה. כדי להגיד לאדם: תקן את עצמך לפני שאתה בא להפיל את התיק על אשתך!
נזיר
רוב האנשים שמזירים עצמם, אינם עושים זאת ממנעים כשרים! לכתחילה, לא בריא לאסור על עצמו הנאות עולם הזה. זה נגד רצון ה' שהאדם יימנע מההנאות עולם הזה.
רק במקרה מאוד מיוחד שאדם אחד מרגיש שהיש לו חולשות מיוחדות בנושא מיוחד, יכול להחליט שכדאי לו להימנע מהנאות מסוימות. ועל זה, הוא יצטרך להביא קורבן חטאת , כדי "להתנצל " על הימנעותו הרגעית מההנאות האלה!
קרבנות הנשיאים
החזרה על אותו הקרבן עבור כל נשיא, מבטאת העובדה שלכל נשיא היתה כוונה שונה!
אכן, אם התורה היתה אומרת שהקרבן של השני זהה לראשון, זה היה מצביע על זהות בין הקרבנות. למשל, בקורבנות של ימי סוכות (בפרשת פנחס) המספר של הקרבנות שונה והתורה אומרת, לגבי הפרטים האחרים "כמשפטם" כלומר, אין צורך לחזור על הפרטים הזהים כי יש להם אותה הכוונה.
אבל, הפלא הוא שלמרות הכוונות השונות של כל אחד, הקרבן, המעשה זהים!
זה מזכיר מניין שמתפלל: כולם אומרים אותם המילים אבל לכל אחד יש כוונה שונה
גם בתחום ההלכה, המעשים, המצוות, זהים עבור כל בני האדם אבל הכוונות שונות.
זה הפלא של עם ישראל: הוא מצליח להיות עם אחד למרות השוני הרב בין חלקיו.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 