בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מסעי מי

 

מטות מסעי

חיבור שתי הסדרות ברוב השנים מורה על עניין עמוק:

על ידי המטות, יכולים לצאת למסע!

כלומר, על ידי זה שהאדם מכיר את עצמו ויודע להגדיר את עצמו על ידי נדרים, אז הוא יכול לצאת למסעות ! המסע, הוא ההתפשטות . זו המטרה. אבל, כדי שהוא יוכל להתפשט , ליזום, לצאת למרחבים לא ידועים בחיים, האדם זקוק ל"צמצום", לנדרים, לשלב ראשוני של שמירה על כללים וגבולות, כדי שהמסע לא יבויל אותו לאבדן.

 

מ"ב המסעות

42  המסעות הם השלבים שכל אדם יכול להתעלות על ידם . הם הניסיונות, וההתנשאויות. לא רק השלבים של עם ישראל מיציאת מצרים לכניסה לארץ מדרגים ה42 המסעות האלה אלא אצל כל אדם בחייו , הם מסמלים שלבי גדולתו.

 

וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות

כשהאדם איננו יודע מה לעשות. מה הוא רצון ה'. אז העצה היא: "שב ואל תעשה". כדאי להיכנס לתוך "חרדה". כלומר, מצב שבו הוא "ראש קטן". ירא מכל דבר ולא מעז ליזום ולחדש.

אבל, מצב כזה איננו רצוי כלל. מיד כשהוא יתחיל לברר את העניין ויראה שה' נותן בליבו תקופות, הוא צריך לצאת מ"חרדה" ולנסוע לעבר "מקהלות" .

הרמ"י אומר בפירוש:

חרדה= המצב של היהודים כשהם לא יודעים אם אכן יש לעלות לארץ ישראל או לא אחרי שיש גזרה של גלות. הרמ"י מדבר בהתחלת המאה ה19. והשאלה הזו היתה כבר על הפרק. אם היהודי חושש, איננו יודע, אם אין לו את ה"תקופות" ההתלהבות לעלות לארץ, אז כדאי לו להישאר במצב של "חרדה". (אז, נראה לי שהמושג "חרדי" לא היה קיים עדיין, אבל מעניין שזה מתאים בדיוק לדרך החרדיות!)

אבל, מיד כש יראה שה' חפץ לקבץ את כל נידחי ישראל, מיד יש לצאת מהחרדה ולנסוע ל"מקהלות", כלומר החיבור של כל הקהלים לארץ ישראל. הרמ"י מתפלל שזה יקרה מהר בימיו.(הרמ"י נפטר בשנת 1854)

 

כן מטה בני יוסף דוברים

בנות צלפחד הצליחו להשפיע על עצם החוק. בני יוסף מבקשים לשנות אותו שוב. והם מצליחים! והתגובה של ה' היא זהה: "כן בנות צלפחד דוברות" וכאן :"כן בני יוסף דוברים".

ה' מרוצה מאוד שבני האדם משתתפים, רוצים להגיב. איכפת להם, והם עשויים זאת בלי לקנטר, בלי בכוונות טובות.

לא חשוב אם החוק ישתנה. לא מנסים להגיע "לאמת" אלא יש דו-שיח בין החוק של האלוהים ובני האדם!! וזה כנראה שיא כוונת בריאת האדם!

אני אביא כאן את דברי הרמ"י במלואן כי הם מדברים בעד עצמם:

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לחם, היינו דברי תורה, כללים הנצרכים לכל בכל עת וכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם תרי"ג המצוות. והעיקר, הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן. ומדברי תורה יצא אור לבבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל ידי זה נכתב הפרשה הזאת (טענת בני יוסף) אחר סיום כל התורה: בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי התורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השם יתברך עתה ויעסוק בה. על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא גם כן אינו נוהג אלא לזמן"

 

לדעתי, פרשת הנדרים ופרשיות בנות צלפחד ובני יוסף באות כדי לתת חשיבות לתורה שבעל פה שתתחיל עם ספר דברים עצמו! כי שם, משה "מגיב" על התורה שבכתב. וזו ההגדרה של התורה שבעל פה לעניות דעתי: התגובה של האדם, השתתפותו, בהחייאת התורה שבכתב.