בע"ה יא אב התשע"ד
מישל בן שושן
ואתחנן נה
מתנת חינם
רש"י מתרגם את הפועל "ואתחנן" כבקשת משה ל"מתנת חינם". כנראה שהמקור הוא המדרש (רבה ה-ו) שיודע לספר שה' הראה למשה את כל אוצרות השכר שיש לו עבור אנשים שעושים מצוות, לאלה שעוסקים בגמילות חסדים..ואז ה' הראה למשה אוצר גדול מאוד ששיך לאנשים "שאין להם זכויות"!! משה אז ביקש לקבל מהאוצר הזה! לקבל מהאוצר הזה, זו קבלת" מתנת חינם".
המדרש הזה , בעצם, מלמד שיש מעלה עוד יותר עליונה והיא הענווה האמיתית. כשהאדם מרגיש באמת שלא מגיע לו שום שכר. משה הגיע למדרגה זו ומשם הוא התפלל אל ה'.
הדעת והבנים הם מתנת חינם
משה היה איש ה"דעת". כל הדור ההוא נקרא "דור דעה". הנ"ה מסביר שהדעת איננה נרכשת על ידי מאמצים. היא מגיעה אל האדם בתור מתנת חינם. כמו שהילדים באים, במתנת חינם.
נראה לי שניתן להבין קביעה זו, לא מצד המעניק את המתנה (האלוהים) אלא מצד מקבל המתנה (האדם): לפעמים, יש לאדם את ההרגשה שרעיון מסוים או יצירה אומנותית שלו, "באה לו" מלמעלה. בלי שהוא קשור למאמצים להשיג את זה. כמובן שהאומן למשל עובד קשה כדי להגיע ליצירה. אבל, לפעמים, יש לו הרגשה שמה שהוא הגיע אליו, גדול מדי כדי למדוד הקשר בינו ובין המאמצים שפיתח. כאילו הדבר "ניתן לו במתנה" מלמעלה. כך גם מרגישים לפעמים כשנולד תינוק. כמובן שהיו מעשים שהביאו לזה. יש מאמצים, אבל ה"תוצאה" גדולה מהמאמצים. כאילו מקבלים דבר ממימד אחר. מרגישים שאפילו אם יש קשר נסיבתי, אין קשר פרופורציונאלי. כך אולי יש להבין את מושג ה"דעת" בניגוד לחכמה או לידע או לבינה שכולן תוצאה ישירה ממאמץ.
דור המדבר קיבל את רוב מעלותיו, ללא קשר ישיר למאמצים שלו. משה קיבל את מה שהוא קיבל,"מלמעלה". כמו שאומן יכול להצהיר שהיצירה שלו "נכפתה עליו" .
זה אולי גם יכול להסביר למה מכנים את הקשר הפיזי בין איש ואישה בלשון "דעת". כמו "וידע את אשתו". כי מה שקורה בין איש לאשתו הוא יותר מסכום של הדברים שכל אחד מביא איתו. יש משוא במפגש בין שני אנשים שהוא גדול מסכום האנשים. כאילו הם מקבלים משהוא מלמעלה כמתנת חינם!
הענווה שמרגישים במקרים האלה (דעת, בנים, יצירה אומנותית, מפגש בין אנשים…) מבטא את קבלת "מתנת חינם". לא בדובר כאן רק הענווה אלא ההכרה הנכונה של גבולות האדם והיכולת לקבל יותר ממה שנדמה לו.
האם ה' קיבל את תפילת משה?
מפשט הפסוקים, נראה ברור שהתפילה היתה כישלון חרוץ! לא רק שה' לא מקבל את תפילת משה אלא שהוא אוסר ממנו לדבר עוד בנושא הזה!
אבל הרבי מסוכטשוב מחדש: משה כן קיבל חלק ממבוקשו! והוא מסתמך על הגמרא בברכות לב-ב:
אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: +דברים ג'+ אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה
אם כן,משה אכן נענה (חלקית) בתפילתו: ה' הראה לו את כל הארץ. והראיה הזאת נחשבה עבור משה כאילו הוא נכנס בארץ. כי מי שמתאווה ומכין עצמו לעשות מצווה ונאנס ולא קיים אותה, "מעלה עליו" הכתוב כאילו עשאה.
"מעלה עליו"= ה' מעלה את מדרגתו למקום שבו, הוא מקיים ממש את המצווה! בדרך כלל מבקשים מהמצווה תעשה. אבל יש מדרגה גבוה מאוד שבה, האדם חווה את המצווה וזה נחשב ממש כאילו הוא עשה אותה בפועל.
כשה' אומר למשה :"רב לך", זו לא גערה אלא להיפך, ה' מעלה את משה למדרגה עליונה (מעלה עליו) שבה הראייה שלו שווה, אפילו בעניו, לכניסה פיזית. וזה פירוש "רב לך"= אני מעלה אתך למדרגה "רבה" שממנה תהנה מהארץ כאילו נכנסת בתוכה.
ואהבת את ה' אלוהיך
אין , לדעת הנ"ה מצווה לאהוב את ה'. אלא יש מצווה לקיים מצוות באהבה, בהתלהבות. כנראה שהרבי מסוכטשוב מפחד מאשליות מסטיות לא בריאות של "חיבור" עם האלוהים או "דביקות" שמובנים רגשיים. הוא מעדיף להכניס את האדם לתוך עולם העשייה ומשם, להעשיר את העבודה בפן של ההתלהבות והאהבה.
בשונה מהרוח החסידית ששרתה בחסידויות לאחר ייסודם, רבני אישבציה מסוכטשוב נזהרים מסטיות מסטיות .
בכל נפשך
המשנה (ברכות פ"ט ה) לומדת "בכל נפשך"= בשני יצריך: ביצר הטוב וביצר הרע. מייתור המילה "בכל". כלומר, יש לעבוד את ה' גם דרך היצר הטוב וגם דרך היצר הרע!
אם כן, שואל הנ"ה: מה אנו לומדים מהמילה "בכל" נפשך? האם יש לאדם שתי נפשות?
כן, מדובר עם העולם הזה והעולם הבא:
לדעת הנ"ה יש שני סוגי צדיקים:
- צדיקים שמוכנים לוותר על העולם הזה עבור העולם הבא. כמו רבי עקיבא שצחק בעת שהוא נהרג כי הוא זכה אז לעולם הבא, למרות שהוא עוזב את העולם הזה. התפיסה הזו מתאימה לאמרה בפרקי אבות:"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה".
- אבל יש צדיקים גדולים יותר: אלה שמעדיפים לחיות את העולם הזה לפי האמירה השנייה בפרקי אבות:" יפה שעה אחת בתושבה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אלה הם "הצדיקים האמיתיים באמת" לפי מילותיו של הנ"ה! אלה, עובדים את ה' "בכל נפשך". כי הם לא נשענים על השגת עולם הבא כל שהו. עבורם העיקר הוא בעולם הזה ובכל זאת, כשהם מוכנים למסור את נפשם, אז זה מראה שהם מוסרים את שני העולמות שלהם!!
נראה לעניות דעתי ולהרחיק לכת ולאמר שאלה "שלא מאמינים בעולם הבא" כלומר החילונים, הם צדיקים אמיתיים כשהם מוסרים את נפשם בעולם הזה, למשל עבור עם ישראל בהשתתפותם במלחמות של עם ישראל. מסירת נפש כשחושבים שיש לנו רק העולם הזה, זו מעלה גדולה יותר ממסירת נפש כשחושבים שיש לנו בכך חלק לעולם הבא!
למרות שרבי עקיבא מצהיר שכך הוא מקיים "בכל נפשך"= אפילו הוא נוטל את נפשך, הרבי מסוכטשוב מפנה אותנו לחידוש עצום כשהוא מגדיר אלה שהם "צדיקים אמיתיים" ומעדיפים את העולם הזה על פני עולם הבא. הם מוסרים את שתי נפשותיהם! נפש העולם הזה ונפש עולם הבא .
וכמובן שהם יזכו לעולם הבא ביתר שאת כי הם מסרו את שתי נפשותיהם!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 