בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

האזינו מי

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

• מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

• מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

• מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

• מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.