בע"ה ה ניסן התשע"ה
מישל בן שושן
צו גז
ההבדל בין צו למצווה
הזוהר קובע שהמילה "צו" היא "עבודה זרה"!! גם המדרש רבה במקום רומז ש"צו" רומז על חטא העגל!!
הגלילי זהב מסביר שאהרון נבחר להקריב את הקרבנות, ובמיוחד העולה כי הוא זה שגרם לחטא העגל. קרבן העולה בא לכפר על חטא העגל. רק מי שהרגיש את הבעיה העמוקה של חטא העגל יכול לכפר עליה ולהוציא מתוק מעז. לכן, כתוב "צו את אהרון" כאן: כדי להסביר לו שהוא נבחר לתקן את חטא העגל על ידי הקרבת העולה.
נראה לי להוסיף:
- למה "צו" מורה על עבודה זרה? כי מי שמקיים את ה"צו", יכול להרגיש פתור מלהמשיך ולחפש מה היתה כוונת המצווה! מה היתה הבעיה בעגל? זה שאמרו "אלה אלוהיך ישראל" כלומר, הם קובעים מי ואיך יראה האלוהים. הם מוכנים לעבוד ולקיים הצווים של האלוהים אבל הם לא נכנעים לגמרי אליו. כי ההכנעה פרושה להיות תמיד קשוב לרצון האחר. אפילו בקיום הצו, לדאוג האם זה באמת מה שנדרש ממני, האם אני ראוי לקיים את הצו?..
- מה היא המצווה? לעומת זה, ה"מצוה" מאלצת אותי להיות מול המצווה. מי שמאחורי המצוה. ולא מול הצו עצמו בלבד. הגלילי זהב נותן רמז לפירוש הזה:
יש פסוק שאומר"לא תסור מן המצווה ימין ושמאל" אם מוציאים את הימין והשמאל של המילה "מצוה"(המ' והה') מקבלים "צו". אחרי שהוצאנו את ה"מה".
מצווה= אני מקיים את הצו בהכנעה, במוכנות לעשות עוד, אולי בצורה שונה. אני לא קובע אני קשוב לשני. אני מרגיש "מה", ענווה גדולה מול המצווה.
- ההבדל בין צו למצוה:
שניהם מורים על הוראה מלמעלה שעלי לקיים. שניהם, אם כן, מתיחסים לעבודה. אבל ההבדל בניהם הוא ההבדל הדק שיש בין עבודה לשם שמים לעבודה זרה!!
צו= אני מרגיש פתור, יוצא ידי חובה אחרי שאני מקיים הצו. אני אפילו יכול להרגיש "עליונות" מסויימת כי אני מרגיש טוב, עשיתי מה שנדרש ממני ואני מתנתק מהחובה היתה רובצת עלי.
"מצוה= מה שחשוב זה לא הקיום הצו אלא קיום רצון האחר. אני מוכן לעשות את רצונו, ולכן, אנימוכן לחשוב שלא הבנתי נכון את הצו. אני קשוב לעוד מצוה אני מחפש כל הזמן איך לעשות רצון האחר. אני אף פעם לא בטוח שקיימתי את המצוה. "נעשה ונשמע". אני אהיה קשוב לעוד.
בחטא העגל הם סרבו את העול האין סופי הזה עליהם. העבודה הזרה היא לקבוע איך תהיה העבודה שלי. עבודת ה' דורשת חיפוש אחרי רצון ה'. המצוות הן אמצעי. הצו הוא מטרה, ולכן הוא פסול.
כשאדם דתי מרגיש שהוא מקיים רשימה של צוים ביום והוא "מסמן V" על כל מצווה, הוא בעצם מקיים "צווים" ולא מצוות.
וערך עליה העצים
אמנם היתה אש שירדה מהשמים כדילשרוף הקרבנות אבל היתה בכל זאת מצווה לשים עצים ולהדליק אש "מלמטה" ולא לסמוך על האש שיורדת.
ה"גלילי זהב" לומד מזה שבתהליך ה"עולה"- העלייה- לארץ ישראל, אין לסמוך על ניסים גלוים שיבואו מלמעלה. יש לעשות כל ההשתדלות הראוייה "מלמטה". וכן בעניין הפרנסה וההשתדלות בכל מעשה האדם.
חסרון כיס
"אין צו אלא במקום חסרון כיס"
בזמן העליה לארץ, יהיה, עבור הרבה יהודים הרגשה של "חסרון כיס" כי הם יאבדו את רכושים ומקור םרנסתם בגלות. לכן יש מקום "לזרז" אותם כדי שלא יתעצלו בגלל ה"חסרון כיס".
עד הבוקר
לעתיד, הקרבנות יהיו בטלים. זו מצווה רק עד הבוקר, כשתזרח אור הגאולה.
ואז אש המזבח "תוקד בו"= תבער בו- באדם עצמו.
שחיטה בצפון
קרבן העולה בא על הרצון להתקרב אל ה'.בהכנעה גמורה. אבל פעולה זו צריכה להיות טהורה מכל שיקול זר. היא צריכה להיעשות בצנעה. השחיטה "בצפון" מורה על דבר "צפון"- מוסתר. כי יש מקום להתפאר בדבר ולהשתמש במצווה של קרבה , כמו שמצוות אחרות, או בדת, כדי לקדם את הכבוד או להצדיק מעשים רעים אחרים! לכן, חייב הדבר להיות בצנעה.
גם החטאת שהיינו חושבים שכדאי שהאדם המתוודה והמקריב קורבן כי הוא מודה שחטא, יעשה זאת בפהסיה. גם לאדם כזה יש חשש שישתמש בדבר לצרכים לא כשרים. ובמקום שתשחט העולה, בצפון, שם תשחט החטאת גם היא . ככל שדבר קדוש יש לעשותו בצנעה.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 