בע"ה כז ניסן התשעה
מישל בן שושן
תזריע גז
תורת האדם
"אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של האדם באה אחר יצירת הבהמה חיה והעוף, כך התפרשה תורתו אחרי תורתם". כלומר, כשאנו מתבוננים על סמיכות הפרשיות בין סוף "שמיני" (שבו פרטה התורה את הבהמות הטהורות לטמאות),לפרשיות הבאות שמדברות על טהרת האיש והאישה, זה מזכיר את סדר הופעתם של הבהמות לפני אדם הראשון.
לומד מכך ה"גלילי זהב" שכל סיפור הטהרה והטומאה איננה באה אלא כדי ללמד לאדם מידות טובות. כלומר, אין כאן עניינים רפואיים, ביולוגים, טבעיים אלא הוראות שמזמינות את ההתנהגות המוסרית של האדם.
נראה לי שיש כמה לימודים מכך:
- הקטגוריות של בהמות טהורות או טמאות, אינה קטגוריות טבעיות. כלומר, אין לחשוב שבטבע, יש חיות "טובות" ו"חיות רעות". או שהאלוהים מעדיף בירייה על פני אחרת. אין החלוקה בין הבהמות באה אלא כדי שהאדם ילמד להיות מוסרי יותר. או על ידי לימוד מידות מהבהמות (בלי לאכול אותם, רק כשהוא מתבונן בהם) כמו "הווה עז כנמר" או ללמוד חריצות מנמלה (אפילו אם הן טמאות לאכילה). או הכנסת המידות בגוף על ידי אכילת הבהמות בעלי התנהגות או תכונות מסוימות. למשל, דורס יהיה אסור לאכילה כי אין הישראלי צריך להיות "דורס".
- העובדה שהאדם הישראלי חייב להתבונן על עולם החי לפי קטגוריות שונות, מאלצת אותו להתעלות מעל לעולם החי. האדם איננו אחד מן החיות בלבד. התורה מבקשת מהאדם להתעלות מהמימד הבהמי שלו ולשאוף למשהו אחר. אם אני רק בהמה, אז אין מקום לקרוא לבהמה אחרת "טהורה" או "טמאה". אני רק יכול להגיד שהיא טעימה, מזינה, קלה להשגה או כיוצא בזה. אבל קטגוריות אחרות כמו אלה שמציעה התורה, הן מעולם המוסר , ההתנהגות.
- כל ההגדרות שנפגוש בפרשיות הבאות (נידה, צרעת, זו,טומאה וטהרה..) אינן קשורות למצב פיזי בלבד. הן מחייבות האדם להתיחס אל עצמו כאל ברייה מוסרית. מדובר על "מידות", התנהגות ורוחניות.
יתוש קדמך
אם האדם זוכה להיות אדם, אז אומרים לו שהבורא ברא את העולם עבורו. ה' חשב על האדם הזה לפני בריאת העולם. האדם הזה קדם לבהמות בסדר הבריאה.
אבל אם האדם חושב שהוא רק חיה כמו שאר החיות, אז אומרים לו "יתוש קדמך" כלומר, אתה אחרון בבריאה ואפילו יתוש קטן נברא לפניך בסדר הבריאה.
מכאן שיש לאדם לבחור בין שתי הגדרות של עצמו:
אני רק חייה . אז הוא מסרב לשאוף לכוונת הבורא (שרצה לברוא אדם מוסרי)
או אני יודע שאני חייה אבל אני גם משהוא נוסף שדורש ממני התנהגות מוסרית.
(ב"מוסרי" אני מתכוון לדבר שאיננו חלק מחוקי הטבע אלא הכנעה לחוקים אחרים, מעבר לטבע. כמו חוקים דתיים, רוחניים, להישמע לבורא עולם שאיננו נראה, להישמע לחוקים שהמוסר הפנימי ,המצפון של האדם יכול להכתיב לו, ושלא נמצאים אצל הבריות האחרות. לכן אני חולק בין המוסר לטבע לצורך זה)
מכאן שהרב, נראה לי, איננו חושב שה"טומאה" והטהרה של הבהמות או של בני האדם נובעת ממצב ביולוגי או אונטולוגי אלא הם קשורים לחלק המוסרי שלו: הן מאלצות את האדם להכיר בחלק האנושי, הרוחני, המוסרי שיש בו.
ההבדלה
אחת התכונות העיקריות שעליהם הפרשיות האלה באות לחנך את האדם היא :"כוח ההבדלה". בכל פרק כמעט, בא פסוק שמזכיר שהמטרה בהגדרת הקטגוריות השונות היא שהאדם הישראלי יוכל "להבדיל" בין הקודש ובין החול, בין הטמא והטהור, …
כוח ההבדלה הוא אכן הכוח האנושי המוסרי והרוחני העיקרי. לא להבדיל בין שני חפצים שונים אלא להבדיל בין דברים דומים מבחינה טבעית אבל שונים מבחינה מוסרית או התנהגותית. איזה הבדל יש סוס לכבש? חוץ מהיותם שתי חיות שונות, התורה דורשת מאיתנו להבחין בעוד סימנים ותכונות שיחדירו בתודעה (ובגוף) חוקי התנהגות ומוסר .
השבת
הרב שם לב שהשבת מתחילה ב"קידוש" ומסתיימת ב"הבדלה". אכן יש ללמוד לקדש, להעלות, להחשיב ולכבד. אבל אין לקדש כל דבר ! יש לדעת להבדיל בין הדברים. במשך השבת, אנו לומדים לקדש. אבל כשאנו נתחיל לעבוד בעולם המעשה, אנו חייבים ללמוד להבדיל! כי לא הכל שווה!
עיקר האדם, נראה לי, הוא בסדר העדיפויות שהוא מציב לעצמו. את מה הוא מציב לפני מה. אפילו אם הכל חשוב, בעולם המעשה, חייבים לבחור בדברים יותר חשובים. חייבים להישמע לסדר עדיפות. זה מה שיגדיר את האדם: איזה סדר עדיפויות יש לו. זה לגמרי בידי האדם עצמו. זה עיקר בחירתו החופשית.
אי אפשר להיות מורה הלכה אם אין לי סדר עדיפות בהלכה. יש כל מני הלכות. ואפילו הלכות סותרות. כל החכמה היא לדעת מה הוא סדר העדיפויות בהלכות בכל רגע מסוים.
לכן הגמרא קובעת שכל מי שמבדיל במוצאי שבת, יהיו לו בנים מורי הלכה!!
ברכת ההבדלה נכנסה בתוך ברכת הדעת בעמידה. כי ההבדלה היא ראשית ותנאי לדעת.
נראה לי שמה שחסר הכי הרבה היום, בעולם הדתי, זה כוח ההבדלה, כלומר, לימוד השקפה שבונה "סדר עדיפויות" אצל האדם הלומד. כי אנו מוצפים באינפורמציה. בקליק אחד אנו ניגשים אל מאגרי המידע הגדולים שהיו אי פעם. אבל מה עושים עם כל זה? אפשר ללכת לאיבוד . אפשר להסתפק בחלק מהאינפורמציה ולסגור את עצמנו לשאר כדי לא להיות מוצפים. אבל עדיף, לעניות דעתי, ללמוד לשים כל דבר במקום ששיך לו ולשמור על מרחק מסוים שמאפשר לשלוט על הסדר בין הדברים. מורה גדול או רב גדול איננו מי שיש לו זיכרון טוב או שלמד הרבה דברים. אלא מי שיודע לשים את הדברים במקום הנכון בראש שלו.(הוא כמובן גם צריך לדעת הרבה דברים אבל זו לא התכונה העיקרית)
הנגעים
הם באים, נראה לי, לפתח את כוח הדיאגנוזה!
- הדיאגנוזה הפנימי: מה קורה בתוכי? ממה אני מורכב? הגילוי הפיזי של פגם נפשי הוא דבר מאוד מקובל היום. הנגע הוא בעצם עזרא מ"למעלה" כדי לגלות החוצה מה שאני לא יכול לגלות בתוכי.
- הגוף השלישי: רוב הזמן, ראיה חיצונית של אדם אחר יכול לעזור להבחין בדיאגנוזה הנכונה. לא רק היות האדם השלישי מומחה בדבר אלה המפגש עצמו עם אדם זר והמרחק שזה יוצר ביני לבין דברים שקורים בתוכי, וגם הביקורת הבלתי תלויה יכולים להמעיט את הטעויות והפשרות שאני רגיל לעשות עם עצמי.
אם כן, כוח הדיאגנוזה הוא חלק מכוח ההבדלה הנחוץ כדי לעלות במדרגות המוסריות .
ארץ ישראל
כהרגלו, הרב מיישם את המהלכים של התורה , אפילו אם הם לא קשורים לכתחילה, לעניין הגלות והגאולה.
ולכן, הרב מתרגם את המושגים כך:
ישראל שגולה, נגוע בצרעת
הטהרה היא החזרה אל ארץ ישראל.
ימי ספירת הטהרה הם אורך הגלויות
אישה כי תזריע= אישה מזרעת תחילה יולדת זכר= עם ישראל (אישה) צריך להשתדל בכוחות עצמו, תחילה, לשוב ולבנות את ארץ ישראל (זכר) ואז ה' (האיש) יעזור ויזרע אחר כך.
ואם נקבה תלד= מצב שבו האישה לא מזרעת תחילה. הגאולה, שאיננה מתחילה בהתעוררות היהודים בעצמם, תהיה יותר "חלשה" (נקבה) וארוכה (66ימים לעומת 33)
האיש מקדש
למה האישה איננה מקדשת? אלה היא "נקנית"?
איש מקדש= האיש מתאפק בכוח אונו כדי שהאישה תוכל להינות יותר. הוא מקדש (מתאפק)את עצמו עבור אשתו
האישה נקנית= האישה היא זו שמחזרת אחרי האיש, אבל היא עושה זאת בצורה שהאיש יחשוב שהוא החליט!
המקווה
שם מקווים המים אל מקום אחד ("יקוו המים אל מקום אחד") = סמל איחוד הכוחות המפוזרים.
כמו שכל הנחלים הולכים לים, כך כל בני האדם המפוזרים צריכים להבין שהכל אחד! זה מה שמטהר אותם. הטומאה היא האשליה שכל העולם הוא אך ורק פירוד. הטהרה היא האמונה שהכל נובע ממקור אחד והולך אל מקום אחד.
שתי עניים
כהן סומא מאחת מעניו איננו יכול לדון בדיני טומאה וטהרת המצורע. כי יש לו ראייה חלקית של המציאות! הוא לא רואה את עומק הדברים. כדי לטמא או לטהר אדם יש לקחת בחשבון מכלול של שיקולים . זו לא מלאכה שיכולה להתבצע על ידי מכונה (משוכללת כמו שיש לנו היום עבור דיאגנוזת נגעי העור) כי אם רק על ידי אדם בעל חכמה לכן כתוב "לכל מראה עיני הכהן" שתי עניים ולא אחת.
יום המעונן
אין לדון בדיני צרעת ביום המעונן. לא רק כי רואים פחות טוב אלא כי הענן מסמל בעיות אחרות בחברה: תקלה אצל אדם נמדדת מול המצב הכללי של החברה. לא נטפל בבעיה קטנה כשיש בעיות חמורות יותר! לכן אין נגעים היום. נגעי הצרעת באים אצל אנשים מאוד גדולים, צדיקים שלא סובלים מבעיות חמורות אחרות. הצרעת יכולה לבוא כאזהרה על בעיות עדינות קטנות.
לכן, אם היום מעונן, אם יש בעיות חמורת הרבה יותר, אין לדון בצרעת! רק אם היום בהיר וכל הבעיות האחרת פתורות, ניתן לגשת לעניינים העדינים האלה!
צרעת בכל הגוף
אם כיסתה הצרעת את כל הגוף, טהור הוא!
כי עיקר הצרעת באה כדי לפתח את כוח ההבדלה. אם הכל נגוע, כולם רואים,אין צורך לקבוע טומאה!
טומאה= תיזהר, יש כאן בעיה שאתה לא רואה!! כוח הדיאגנוזה וגילוי הנסתר הפגום.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 