בע"ה כח תמוז התשעה
מישל בן שושן
מסעי גז
מסעיהם למוצאיהם
בני ישראל יצאו ממצרים בכוח (ביד חזקה). הם הרגישו שדוחפים אותם החוצה. הם לא התכוונו לעלות לארץ ישראל. לכן, העיקר אצלם היתה היציאה. המסעות במדבר שלהם היה בגלל היציאה! לכן, כתוב "מסעיהם למוצאיהם" כלומר המסע בגלל המוצא, היציאה.
אבל, עבור משה, המטרה היא הכניסה לארץ, ולכן כתוב שמשה כתב "מוצאיהם למסעיהם" כי היציאה יש לה תכלית והיא המסע לארץ.
עד היום יש יהודים שעוזבים את ארץ "מוצאם", רק כדי לעזוב אותה בגלל הרדיפות או קושי כל שהוא. ויש יהודים שעולים לארץ מרצונם בגלל אהבת ישראל ולא בגלל שזרקו אותם מארצותיהם!
העבודה זרה
מצאנו במקרא שלושה סוגים של עבודה זרה ממש:
1 פי החירות:
כשהאדם שם את "החירות " בראש כל סדרי העדיפות. הוא עושה פסל מהחירות. עבורו, החידות, החופש צריך להיות קיצוני. יש לאפשר הכל כלולם כל הזמן. למרות שהחירות הוא ערך עליון. יצאנו ממצרים לבני חורין. הלוחות היו כתובות "חרות" . למרות זאת, אין ללכת לקיצוניות ולחשוב שהחופש הוא הערך הגבוה כל הזמן. למשל, יש לשים מגבלות לפה שלנו. אין להגיד כל דבר לכל אחד בכל זמן שמתחשק.
- בעל צפון:
יש אנשים שחושבים שכדי להיות דתיים יותר, יש להתנתק מהעולם, מהחברה. להיכנס בבועה, במנזר. להתבודד, לחיות "צפון" חבוי. זו גם עבודה זרה!!
- בעל פעור:
זו ענווה מוגזמת. כשהאדם משפיל את עצמו לגמרי. הוא חושב שאין לו ערך עצמי. הוא יכול לחשוב שזה ערך דתי עליון להתבטל לגמרי מול האלוהים. הוא פותח כל המעצורים שלו, הגופניים והנפשיים. הוא כבר לא סוגר שום שריר, כדי לבטל כל הבעת רצון עצמי. הביטול הטוטאלי היא עבודה זרה.
אם כן, איסור העבודה זרה, איננו איסור פשוט. הוא קשור לכל עבודה דתית. גם בעבודת ה', אנו עלולים לטעות בעבודה זרה! לכן, בכל מקום בתורה שכתוב שיש לעבוד את ה' , מיד באה אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה! כי אין קרוב יותר לעבודת ה' כעבודה זרה. ועלינו להיזהר מאוד, במיוחד אם אנו קוראים לעצמנו "דתיים".