בע"ה ד אב התשעה
מישל בן שושן
מטות מסעי לעד
מה סיבת הימצאותם של עניינים אלו בסוף ספר במדבר?
- למה פרשת הנדרים נמצאת כאן?
- מה משמעות מלחמת מדיין כאן?
- מה משמעות רשימת התחנות של מסעי בני ישראל.
- למה חוזרים על פרשת בנות צלפחד?
- מה עניין בני גד ובני מנשה כאן?
תמיד נוכל להשיב שעניינים אלה אירעו בזמן ההוא וסיבת הימצאותם כאן היא כרונולוגית. אבל נראה שיש תמיד מקום למצוא סיבה יותר עמוקה כי הרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והעניין הכרונולוגי אינו מהווה סיבה מספקת לסמיכות הפרשיות.
נראה לי שבסופה של התורה, מיצגים בפנינו את סוף התהליך של ההתבגרות של שלושה מרכיבים:
- התבגרותו של משה
- התבגרותם של ישראל
- התבגרותה של התורה עצמה
אכן, נראה לי שלאורך כל התורה, כולם "מתקדמים", משתנים, עוברים תהליך קשה של התבגרות. וכאן, מתארים את התהליך ולאן הגיעו כל המעורבים בסיפור התורה
- התבגרותו של משה
א. הדיבור
משה מתחיל את דרכו, בתורה, כאיש "קנאי" שלא מהסס להרוג איש מצרי שמכה איש עברי . הוא נראה ממש לא איש שאוהב לדבר, להתפשר. הוא איש מעשה. אפילו אם המעשים אלימים והחלטיים. לכן, הוא מסרב לתפקיד השליחות שמציע לו האלוהים. "לא איש דברים אנוכי". שלח מי שיודע לדבר, להתווכח, איש דיפלומט. אני לא האיש הנכון! אני מוכן להרוג את פרעה מייד וכל עבדיו. אני מוכן לפוצץ את הארמון ולקומם את העם למרד אלים. אני, לא מוכן לחנך, ללכת בדרך ארוכה ומתולתלת של דיבורים אין סופיים!
ה' מסכים איתו ושולח איתו את אהרון, איש השלום, איש הפשרות, איש הדיבורים. כדי למתן את המזג החם של משה. אבל, ה' בחר במשה!! למרות שהוא נראה לא מתאים, הוא זה שיעשה את העבודה הכי טוב!!
בשביל זה, משה חייב לעבור תהליך שינוי דרסטי.
ואכן, לאורך כל התורה, ה' "ידבר" איתו, ויצווה עליו ל"דבר" אל בני ישראל . התורה מלאת פסוקים אלה . "וידבר ה' אל משה,..לאמר, דבר אל בני ישראל…"
אפילו מול הסלע, משה עדיין משתמש במטה במקום הדיבור. קשה לו עם זה. אבל הוא מתקדם!
בסוף ימיו, משה מכיר בכוח הדיבור! והוא יהיה מוכן לכתוב ספר שלם מ"דבורים" שלו. ספר דברים יכתיר את ההתקדמות ושינוי משה בעניין הדיבור!
לא לחינם בסוף ספר "במדבר", בא משה ללמד את חשיבות הדיבור. הוא הבין שאפילו אם יש הבדל מהותי בין האדם המדבר והחפץ, הדבר, הדומם, ניתן, על ידי הדיבור, להעלות את ה"דברים", החפצים של חול, למעלה של קדושה. על ידי הדיבור, אדם יכול לקדש חפץ או זמן.
לכן, נראה לי, הפרשה שמקדשת את הדיבור של האדם, "לא יחל דברו", באה בסוף תהליך ההבנה וההפנמה של הדיבור אצל משה רבנו.
לא זאת בלבד שמשה הבין את מה שיה נגד טבעו בהתחלת הדרך, אלא שמשה יתעלה על כל בני האדם והנביאים כולם בזה שהוא יתנבא דווקא ב"זה הדבר". אדם שיש לו "חיסרון" מסוים ומבקשים ממנו להתגבר עליו במשך חייו, יכול להגיע לשיאים שאחרים לא הגיעו אליהם באותו העניין שבו נכשל לכתחילה!
ב. המדיינים:
נסיון עוד יותר קשה יתבקש משה לעבור לפני מותו: מלחמת מדיין!
משה התחתן עם מדיינית. ילד במדיין שני ילדים שגדלו וחונכו במדיין על ידי כהן מדיין. הוא קיבל מיתרו השראה וחיזוקים בשעת משבר. משה עבר מהזהות המצרית שבה הוא גדל, אצל פרעה, לזהות מדיינית אצל יתרו. משה הצליח לצאת ממצרים ואף להוציא את ישראל ממצרים. עכשיו, הוא מתבקש לנתק את חבל התבור המדייני שלו!לא רק המדיינים יש להרוג אלא אף כל הנקבות!! אלה שכל כך הרגיש מחובר אליהן במשפחתו הקרובה!! רק אז הוא יוכל למות.
ג. גבולות ההתקדמות
כל הנאמר לעיל, מסביר אולי למה משה ביקש, בפרשת ואתחנן, שוב להיכנס לארץ. הרי הוא התקדם מאוד בנוסה הדיבור. הוא אפילו למד להתפלל בסגנון חדש ובכך לימד אותנו ל"התחנן". למרות זאת, ה' מסרב. אבל יש הבדל עם כל הפעמים הקודמות: ה' לא נותן לו סיבה:" רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כאילו ה' מודע שהסיבה הראשונה שנאמרה למשה בסלע, אולי לא תקפה יותר. הוא יודע שעכשיו הוא יודע "לדבר". למרות זאת, ה' לא נותן לו להיכנס. ללא סיבה מפורשת. לפחות לא בגלל חוסר הדיבור.
הרבה מפרשים טוענים שההחלטה שמשה לא ייכנס לארץ נלקחה כבר מזמן. יש שמתאריכים זאת, כבר במצרים, אחריה כישלון הראשון של השליחות כשמשה טען "למה הרעתה לעם הזה?"
אלדד ומדד ניבאו כבר לפני סיפור הסלע שמשה לא נכנס. אם כן, סיבת אי הכניסה של משה לארץ איננה אחת ויחידה. עיקר ההחלטה תלויה ברצונו של ה'!
משה מאוד התקדם (יכול להיות שה' דרבן אותו על ידי זה שהוא תלה אי כניסתו בבעיית הדיבור שלו) אבל משה נשאר בן אדם. ויישאר בגבולות של האנושיות!
- התבגרות העם
ברור שמניין 42 התחנות בהתחלת סדרת "מסעי", איננה באה כדי לתת לנו שיעור בגיאוגרפיה. רוב הפרשנים, מצביעים על "תחנות רוחניות", שלבי התבגרות של העם. חשוב היה לתאר את שלבי השינויים הדרושים לעם היוצא מעבדות ונכנס לארץ. עד היום, אנו חווים את השינויים הדרמטיים ביהדות של חוץ לארץ ליהדות של ארץ ישראל. אם כן, העם כן עבר שינויים, אפילו אם הם לא נכנסים לארץ, הדור הבא אחריהם ייהנו מהשינויים והבשלות של הוריהם כשיכנסו לארץ
3 התבגרות התורה עצמה
היינו חושבים, במעמד הר סיני, שהתורה , מתוך זה שהיא באה מן השמיים, איננה יכולה לסבול כל התערבות האדם. היינו חושבים, כמו בשאר הדתות, שהתורה דורשת מכל אדם צייתנות עיוורת ללא כל תגובה, ביקורת, חשיבה, אחריות ואכפתיות.
- והנה הסיפור של בנות צלפחד (כמו פסח שני ) בא ללמד שה' מאוד מעוניין מההתערבות של בני אדם אכפתיים. הוא מוכן לשנות חוקים במידת הצורך. בני יוסף שמרגישים נפגעים מהשינויים האלה, גם הם מתערבים וגם להם ה' שומע ומסכים עם עמדותיהם. כל פעם, כתוב "כן בנות צלפחד דוברות" "כן בני יוסף דוברים".
- הסיפור של בני גד ובני ראובן עוד יותר מפתיע: ניתן לשנות את גבולות הארץ , אפילו לפני הכניסה! התורה שמפרטת את גבולותיה של הארץ, מספרת בעצמה שבגלל (או בזכות) ההתערבות של בני אדם, ניתן לשנות דברים קבועים בתורה!!
- סיפור הנדרים הוא גם כן מראה שהאדם יכול לצוות לעצמו ולהוסיף, על ידי נדרים, מצוות עשה או לא תעשה על אלה של התורה (במידה שהן לא סותרות אותן).
אם כן, התובנות שלנו על התורה גם הם "התבגרו". אבו יותר מודעים לרצון ה'. הוא אכן איננו מעוניין ב"רובוטים" שאינם חושבים אינם מתערבים. התורה שבכתב, מראה לנו, בסוף ספר במדבר, את הנחיצות של התורה שבעל פה שתבוא מיד בספר דברים!!
לסיכום:
כמו שלמדנו בספר בראשית: הזהות הישראלית עוברת שלבי התבשלות ובגרות דרך נסיונות ושינויים אצל האבות . כך מתברר , בשאר ספרי התורה, שום דבר איננו סטטי. כולם משתנים. מעבדות לחירות. מהכאה לדיבור. מגלות לגאולה. מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. הכל זז הכל מתקדם. התורה מספרת בעצם את שלבי ההתקדמות כי רק לימוד בכישלונות , החסרונות והכלים להתמודד איתם, יכולים להיות תורת חיים באמת
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 