כי תשא מוש

בע"ה טז אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

כי תישא מוש

 

אזה חוט יכול לקשר בין חלקי הפרשה ?(לעד)

  • הנושא הראשון הוא תרומת מחצית השקל בזמן ספירת האנשים המרכיבים את העם. לכאורה, לא מבינים מה המצווה הזו עושה בדיוק במקום הזה של מצוות בניין המשכן. אין מצווה לספור את העם עכשיו. מדובר רק במקרה ומשה ירצה לספור אותם. אמנם, המפרשים מסבירים שאכן היה מפקד אחרי חטא העגל כדי לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה אבל אנו נמצאים לפני חטא העגל והתורה לא מספרת כאן על המפקד הזה. אם כן, שאלת ה"הקשר" עם שאר נושאי הפרשה מתבקש יותר .

נראה לי שהעניין הוא "איך יוצרים כלל". כלומר, איך עוברים מהפרט אל הכלל. ברור שהכלל הוא לא רק אספת יחידים. יש תכונות לכלל, יש ערך מוסף בכלל. יש לכלל חוקים משלו. והחוקרים עד היום לומדים תורת התנהגות הכלל ומבחינים בזה מדעית.

  • חטא העגל, אומרים החכמים(מסכת עבודה זרה ד:), בא רק כדי ללמד שכלל יכול לחטוא וכלל יכול לעשות תשובה. איך מתייחסים לחטא הכלל ואיך מכפרים עליו.
  • החלק השלישי של הסדרה עוסק בהתעלות הרוחנית שעובר משה מול הקב"ה. כאילו משבר חטא העגל אפשר להתעלות ולחקור דברים שלא היינו יכולים להשיג ללא המעבר במשבר הזה!!
  1. העם מגלה את היכולת לעשות תשובה בתור כלל.
  2. משה לומד איך אפשר לבקש רחמים וה' מגלה לו את שלוש עשרה המידות שאנו משתמשים בהם עד היום
  3. ה' מגלה שמשה מוכן לשאת על כתפיו את אחריות העם כשהוא מסרב להחליף את הפושעים.

כל אחד לומד משהוא בעקבות המשבר הזה!

אבל מה שמעניין לעניינו, זה שמשה הוא המייצג את כלליות העם. ובתור שכך, ה' מראה לו דברים מיוחדים ומשה יורד כדי להעלות את העם למדרגות עליונות יותר!

 

לסיכום:

כשהפרט נכנס לתוך הכלל, הוא צריך לשלם משהוא! (תרומת חצי שקל- כסמל לכניסתו בחשבון הכלל) הכלל מרוויח משהוא מכניסתו (החצי השקל הזה ישמש לתפקוד המקדש עבור הכלל). אבל יש לו חובות כלפי הכלל. הוא עלול להינזק אם הכלל חוטא. הוא ערב. רואים זאת כשהעם חוטא בעגל:

האם כל אחד מבני ישראל חטא בעגל? כמובן שלא. יש כנראה אנשים שחטאו ממש (אלה נהרגו על ידי בני לוי במצוות משה) יש כנראה אנשים שהיו קרובים לחטא, נהנו ממנו, או אחרים שלא מחו נגדם. אבל ייתכן מאוד שהיו אנשים שלא חטאו בכלל. בני לוי , הנשים, כל מני קבוצות בעם שהמדרשים אומרים שלא השתתפו בכלל בחטא. ובכל זאת ה' מציע להשמיד את כולם! (ואכלה אותם לרגע)! כאילו יש עונש קבוצתי! יש הרבה מקורות שאומרים שלפעמים, (למשל בזמן מלחמה או מגפות) העונש פוגע גם מחפים מפשע רק בגלל חלק מהקבוצה!!

יש לדעת שיש לשלם משהוא . כדי להינצל מהמגפה.(ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם). עצם הכניסה לכלל, יוצרת אפשרות לנגף!! יש לכפר על זה!!

משה , לומד לקבל אחריות מלאה ,עם מוכנות להקרבה עצמית, (ואם לאו, מחני נא מספרך!) כך הופכים למנהיג ויכולים "לייצג " את הכלל.

משה ילמד גם איך "יורדים" מהמדרגה האישית (הוא שם מסווה) ואיך ניתן ל"העלות" את האחרים.

תפקיד האיש הפרטי (כמו הכהן) המייצג את הכלל, דורש ענווה עצומה. ונראה לי שבניית הכיור מסמל תזכורת לכוהן שנכנס לתוך הקודש: יש לו לרחוץ ידיים ורגלים! הוא לכאורה לא נקי! לפני שהוא נכנס לייצוג הכלל, עליו לעשות מעשה שמזכיר לו מצוות הענווה הגדולה!

 

 

 

 

 

 

 

מילה יתרה שמסבכת במקום להסביר(לעד)

כשהתורה מספרת איך מכינים "שמן המשחה", שיעזור לקדש את כל הכלי המשכן ואת הכהנים, היא מונה בדיוק רב את המרכיבים:

  • מור דרור: 500 שקל(בערך 5קילו) (מדובר על שרף שהוקשה לפנינים – בניגוד ל"מור עובר" שהוא נוזלי)
  • קינמון בשם מחציתו 250 שקל
  • קנה בושם 250
  • וקידה 500שקל
  • שמן זית: הין.(בערך 5ליטר)

כשאנו מתבוננים על מה שכתוב על הקינמון, כתוב :

"וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים"

לפני כן, היה כתוב שהמור דרור הוא במשקל 500.

מה פירוש המילה "מחציתו?

  1. או שהקינמון הוא מחצית מהמור, כלומר 250
  2. או, ש"מחצית מהקינמון הוא 250" ואז כל הקינמון שווה ל500שקל!

המפרשים חלוקים במחלוקת הזו. יש מהם שבטוחים שיש לשים 250 שקלים קינמון ויש מהם שבטוחים שיש לשים 500 שקלים קינמון. היות זה לא רלוונטי כי אין כלי מקדש לקדש אבל המחלוקת עדיין קיימת!

מסכנה: אילו התורה לא היתה כותבת המילה "מחצית" היינו יודעים בדיוק כמה לשים. עכשיו, בתוספת המילה הזו אבו כבר לא יודעים!! לפעמים דיוק יתר גורם לפחות הבנה!!!

 

חידושי המאור ושמש:

 

  1. למה התורה מזכירה, בהתחלת הפרשה, את שמירת השבת?(זה דרך אגב, נוסח הקידוש של שבת בצהרים)

הוא עונה שבחירת בצלאל כאדריכל הראשי, קשורה לזה שהוא תפס שהמשכן וכליו מסמלים את בריאת העולם. הם עולם בזעיר אנפין. שמירת השבת מקבילה לעבודת המשכן. בשניהם, אנו מצווים להכיר בבורא העולם ולראות את המציאות במרחק מסויים כדי להתבונן על החיים שלנו.

 

  1. שמירת השבת מכפרת על חטא העגל! כי חטא העגל הוא רצון לבטל כוח השיפוט והאחריות שלנו. החיפוש אחר משהו שינהיג אותנו, מראה שאנו עבדי המציאות. השבת , דורשת מאיתנו בדיוק ההיפך: לא להיות עבדים למלאכה. לא להיות משועבדים לאילוצי המציאות. לקחת פסק זמן ולהתבונן במרחק מה על המציאות שלנו.

 

  1. " ויתן למשה ככלותו לדבר איתו את שני לוחות האבן". כאילו ה' ידע שהלוחות לא מותאמות לבני ישראל, הוא נתן אותם רק למשה בלבד!! ולא התכוון שמשה ייתן אותן לישראל!!! משה לא הבין זאת ולכן הוא שבר אותן כי הוא חשב שהם עבור ישראל והוא נאלץ להבין שהם באמת לא ראויים לקבל לוחות אלה. לכן ה' הסכים שישבור אותן! והוא היה מוכן לכתוב אחרות, יותר מתאימות, עבור העם!! (לא מצאתי הבנה זו אצל שום מפרש אחר!)

 

  1. "מחני נא מספרך אשר כתבת". אבל על איזה ספר משה מדבר? הרי ה' לא כתב שום ספר. ואם הוא מתכוון על לוחות הברית, הרי ששמו של משה לא מופיע שם! אלא, שלדעת המו"ש, משה התכוון לספר שה' כותב בראש השנה. (שלושה ספרים כתובים בראש השנה: אחד לצדיקים גמורים, אחד לרשעים הגמורים וספר אחד עבור הבינוניים) הרי ספר הבנוניים הוא הספר שנכתב במשך כל החיים. הספר של הצדיקים הגמורים וספר הרשעים הגמורים, הוא תיאורטי בלבד. כולנו בינוניים. משה בעצמו חושב שהוא בינוני. בעצם הצדיקים והרשעים הגמורים לא "נכתבים" אלא "נחתמים", כלומר סופית, בלי אפשרות לשינויים.

לא כך היא המציאות: כולנו בינוניים, כולנו חוזרים בתשובה כל הזמן. החיים הם מלאי תהפוכות, תהליכים.. על זה אפשר לדבר על "כתיבה בספר" כלומר, כתיבת ספר שכל הזמן מתפתח לפי מעשה האדם וכוונות הבורא.

על זה אפשר להגיד שה' "כותב ספר החיים" של בני האדם כל הזמן!

מהספר הזה משה מוכן להימחק, כלומר, הוא מוכן למות! והוא מזכיר לבורא ש"חטאים", אפילו חמורים ביותר כמו חטא העגל, הם חלק מהחיים, חלק מהספר, חלק מההוויה האנושית. ה' שמתעסק בכתיבת ספר האדם חייב לקחת בחשבון חטאים ואפשרות לתשובה.

משה הבין זאת.

ה' מאוד שמח שמשה הבין זאת. כנראה שהוא ציפה שמשה יגיע למדרגה הזו: מוכנות למות בגלל העם. מוכנות ללכת על הסף כדי לקבל כפרה.

משה לא מוכן שה' יעזוב את עמו. כשה' מציע "לשלוח מלאך" שינהיג אותם במקום ההנהגה האישית שלו, משה מסרב. הוא מחייב את ההנהגה של ה' בעצמו להיות בלתי אמצעית. כי הוא מבין שהיחס הדו צדדי עם הבורא הוא זה שעושה את עם ישראל. וה', כמובן, מסכים איתו. כאילו זה היה רק מבחן, כדי שמשה יגלה זאת!

  1. "הראני נא את כבודך" האם משה היה רק סקרן? למה הוא רוצה לראות את כבוד ה' דווקא עכשיו?. בעצם, המשבר של חטא העגל, גרם לו לחפש את הנקודה שממנה ניתן לבקש רחמים מה'! כלומר, להתעלות מחוקי המשחק הרגיל של מידת הדין, ולהכיר את המקום שממנו ניתן לכפר על האדם למרות החטא הנורא.

זה מזכיר לי, בהתנהלות המשפטית, כשעורך דין, יודע שהנאשם אשם, אבל הוא מחפש משהוא שאיננו קשור לעובדות, הוא מחפש , למשל, פגם פורמאלי בהתנהלות החקירה, כדי לבטל כל המשפט מעיקרו. או שהוא נוגע בנקודה אישית של השופט , רגשית, משהוא שמתעלה מהעובדות הקרות ומעל למישור הדין הפשוט.

גם כך, משה מחפש את ה"מקום" מעבר לחוקי המשחק . הנקודה למשל שממנה הבורא החליט לברוא את האדם. משם, אולי יש פתח לבקש ממנו כפרה, למרות חומרת החטא. זו לא סקרנות לשמה אלה חקירהכדי למצוא את המפתח של בקשת הסליחה לכל עם ישראל לדורותיו. ואכן, הוא מקבל כלים חלקיים, כמו 13 המידות, שאנו נעזרים בהם עד היום.

 

  1. המסווה

מה תפקיד המסווה?

לכאורה, אנו חושבים שמשה שם מסווה על פניו כי "קרן עור פניו" והאנשים פחדו לראות אותו.

אבל, כשמעיינים בפסוקים, מגלים שמשה היה מוריד את המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים (זה לא בעיה) אבל הוא גם היה מסיר את המסווה כשהוא דיבר עם בני ישראל!! הוא היה מחזיר על פניו המסווה רק כשהוא לא דיבר על אף אחד!! אם כן, מה תפקיד המסווה???

  1. תשובת רש"י: כשמשה היה מדבר, אז מי שמדבר איתו מתעלה ברוחניות ולא מפחד מן משה. אבל האנשים שלא שומעים את משה, אלה שהוא לא מדבר איתם, אינם קולטים את קרינת העור וזה מפחיד אותם, עבור אלה שהוא לא מדבר איתם, משה שם מסווה! נראה לי לתת של: אדם שעושה תרגילי ספורט או תרגילי תאטרון, או ריקוד: אם יודעים למה הוא עכשיו מתנהג בצורה מוזרה, אז אין בעיה. אבל אם משהוא רואה אותו מבחוץ, הוא יופתע מאוד! הוא יחשוב שהוא השתגע! רק מי שנמצא במחיצתו ויודע שמדובר במשחק או בריקוד, לא מופתע בהתנועות המוזרות! כך משה היה "מוזר" ומפחיד בעיני אלה שמסתכלים מהצד, בלי להיות מעורב בחוויה הרוחנית. ועבורם הוא שם מסווה שמכסה את אור פניו.
  2. הסבר המו"ש:המסווה הוא מייצג את שמות של ה'! (הגימטרייה שלו 111 דומה לזו של שלושת שמות ה' 112)

ולכן, כשהוא מדבר עם האנשים, עליו להסיר המסווה , כאילו לרדת למדרגה של השומעים, כדי שדבריו יהיו קליטים על ידם. כך כל מורה צריך לעשות: לרדת לרמת השומעים.

משה היה מסיר המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים כי היה כנר לפני האבוקה!

  1. אנו רואים אם כן, שני פירושים הפוכים (רש"י ומו"ש) ! ובכל זאת, נראה לי שמשותף בהם הדאגה של משה לחזור ולהעביר את המעלות שהוא קיבל בהר סיני אל העם הפשוט: הוא דואג לכולם. הוא לא נשאר עם המעלות שלו ועם האור הגדול הזה. הוא רוצה לשתף ולהגדיל את ההשגה של כל העם.  מנהיג צריך לדעת "לרדת" אל העם, אבל גם להעלות אותו ולא להשאיר אותו למטה!!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.