בע"ה טו אייר התשעו

מישל בן שושן

 

פסח שני לעד2

 

 

האנשים שהיו טמאים בקשו לעשות הפסח "במועדו".(ראה הפסוקים למטה)

אבל מה שהוצע להם, זה לעשות פסח ,חודש אחרי המועד שנקבע. אם כן, זה לא היה "במועדו"!!

 

נראה לי שיש לתרגם המילה במועדו כך:

 

יש תאריכים שמיועדים לגאולה. מהתחלת הבריאה. ייתכן שזה תלוי במזלות או לא, אבל ה"מועד" הוא מפגש בין הזדמנות לביצוע.

לכן, כשהמלאכים באים לבשר על הולדת יצחק אצל אברהם, אומרים לנו המדרשים שזה היה פסח! כלומר זה היה תאריך 14 בניסן שהוא "מועד" גאולה. גאולה מעקרות. יציאה לדרך של היסטוריית עם ישראל בלידת יצחק.

 

אם בני ישראל יצאו ב14 בניסן, זה בגלל שהם נצלו את ההזדמנות , נצלו את התאריך של הגאולה הזה ויצאו.

 

כל זנה, תאריך ה14 בניסן הוא הזדמנות לגאולה. גאולה עצמית או לאומית.

כשאנו אומרים שבלילה הזה אנו "זוכרים" את יציאת מצרים, זה כדי לתת לנו כוח לחשוב על האפשרות להיגאל היום, ביום זה. "כאילו הוא יצא ממצרים", עכשיו. לא מדובר בזכרון נוסטלגי אלא כוח : הנה זה קרה בעבר, כמו כן זה יכול להיות היום.

 

לכן, ה"מועד" של 15 בניסן הוא יום ההזדמנות לגאולה. ולכן אנו חוגגים את המועד הזה: ההזדמנות לגאולה.

 

לכן, ה' נתן לבני ישראל עוד תאירך שבו יש הזדמנות לגאולה: 14 באייר. זה יהיה "מועד ב". כלומר גם בתאריך הזה ניתן להיגאל, במשך ההיסטוריה.

 

אם כן, הטמאים ב15 בניסן, חגגו את הפסח השני ב14 באייר "במועדו"!! במועד הזדמנות שנייה של גאולה.

 

וזה מסביר למה אנו, עד היום חוגגים את פסח שני, לא נופלים אפיים בתפילה כי זה יום של גאולה אפשרי , היום, בכל שנה ושנה.

 

במדבר פרק ט

 

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:

(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ במוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:

(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב במֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ

—————————————————————-