בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

חקת מוש

 

זאת חוקת

"זאת" היא התורה שבעל פה (בניגוד למילה "זה" המצביע על התורה שבכתב).

המילה "חוקה" מזכירה חקיקה של אבן קשה. דבר המקובע, סופית. שאי אפשר לשנות אותו. דבר שיד האדם לא יכולה להשפיע עליו. חוק מאת האלוהים, שאסור להרהר אחריו. שאי אפשר להבין, למצוא טעם בו.

אם כן, יש לנו שני מילים הפוכות:

זאת (התורה שבעל פה- כולה שיח אנושי מחדש, מלא מחלוקות, תקנות לפי הצורך, המתהווה במשך הזמן)

חקה(התורה שבכתב- שאסור להחליף בה אות אחת. תורה מהשמיים. חקוקה באבן. הכל חייב להיות משוייך אליה)

 

הדואליות הזו, היא פרדוקס. מצד אחד דבר שבא מלמעלה, קבוע, אלוהי ומצד שני, תורה שכולה אנושית, מתהווה מלאת תהפוכות ופנים חדשות. איך יכולים לגור ביחד שני המושגים ההפוכים האלה?

 

נחשוב על אבן שחקוקה בצורה כזו שהיא מאפשרת למים לזרום בתוכה. אבן שנמצאת, לכתחילה בשפת מים ומונעת מהם להשתפך. והחקיקה של תעלה בתוך האבן, מאפשרת למים לזרום דרכה!

זה סמל החוקה שלנו! דבר קשה שמאפשר זרימת מים חיים!!

 

זה מפנה אותנו לשני מושגים נגדיים אחרים:

האדם נולד להיות חופשי. החופש , האחריות למעשיו, הבחירה והרצון שלו הם מעקרי כוונות הבורא. אם כן, היינו מצפים שהאדם יהיה באמת חופשי לגמרי. חופשי לבחור האם הוא רוצה שיעשו לו ברית מילה או לא. נחכה עד לגיר מבוגר! חופשי לבחור השם שלו. למה לכפות עליו שם? ניתן לו לגדול ולבחור לו שם. אולי לא נעשה ילדים בכלל כי אנו כופים עליהם להיוולד. מי יודע אם הם מבקשים זאת?

ככל שנחפש את החופש האבסולוטי, לא נמצא אותו בכלל!! היו אשליות של חופש במשך כל הדורות. חופש המבוסס על חופש. זה בלתי אפשרי וזה לא מצליח!!

 

מצד שני, אם האדם לא יכול להיות חפשי אולי כדאי שיהיה לגמרי עבד לחוקים נוקשים!. הרבה אנשים אוהבים שיגידו להם בדיוק מה לעשות ומה לחשוב. זה יכול להיות נוח מאוד. זה מבטל האחריות הכבדה ונהנים מההרגשה שאנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך.אבל זו לא כוונת הבורא בבריאת האדם בצלמו.

 

אם כן, היהדות היא השילוב בין חוק כפוי וחופש. יתרה מזו, הכפייה של החוק, מטרתה הבלעדית הוא החופש האנושי!! "אל תקרה חרות אלה חירות". החוק, שנחקק באבנים, בא אך ורק כדי לתת מסגרת נוקשה שיש בה כדי לעורר את האדם לחופש!! מטרת כל התורה שבכתב היא היצירתיות של התורה שבעל פה!!

התורה שבכתב היא האבן הקשה

התורה שבעל פה הם המים החיים הזורמים בה. בלי אבן, המים מתפזרים לכל עבר. בלי מים, אין משמעות לאבן. האבן היא הכלי והמים המטרה.

 

המאור ושמש עושה עוד הקבלה:

הבורא שם חוקים נוקשים בטבע. החוקים האלה, הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה, הם חוקים בלתי משתנים. הם האבן הקשה, התורה שבכתב.

אבל, מייד אחרי בריאת האדם, הבורא מצווה לו ""מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים.." הבריאה היא לרשות האדם. הוא צריך להשתלת על חוקי הטבע כדי ליצור דברים חדשים. הוא משתמש בחוק הכבדה כדי לבנות מחרשה. הוא לומד חוקי הבוטניקה כדי לזרוע זרעים,…כל מה שעושה האדם בעולם, היא התורה שבעל פה!!

 

יצא מן הכלל

אחד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם הוא:

"היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"

מצוות פרה אדומה יצאה מתוך כלל המצוות כדי ללמד לנו משהוא על כל המצוות כולן:

בכל מצווה יש צד של חוקה. צד שאנו לא נבין. צד שבא מהאלוהים ושאין לנו תפיסה בו. הפרה האדומה היא כולה מצווה בלתי מובנת ובלתי הגיונית. אבל כך כל המצוות של כל התורה!!זאת חוקת התורה!!

 

זאת חוקת התורה

עכשיו אנו יכולים להבין המילים האלה:

ה' אומר לנו שיש דברים רבים שאנו לא מבינים. יש "כפייה" בהרבה תחומים בחיים. גם בתורה וגם המצוות מלאי כפייה . כפה עלינו הר כגיגית. אבל, מטרת הכפייה הזו היא לעורר אותנו , לתת לנו מסגרת שדרכה אנו נפעיל את הבחירה, החופש היחסי , היוזמה, האחריות שלנו. זו מטרת התורה. כל מה שנגיד על הפרההאדומה, אפשר להגיד על כל הפרטים של התורה עצמה. כמו שהפרה האדומה מטהרת, כך כל השאר מטהר! כמו שהפרה היא בלתי מובנת ובכל זאת מטהרת, כך כל הכפיות והאי הבנות שיש בתורה ובמצוות, , מטרתן רק לטהר אותנו. לאפשר זרימת מים!

 

פרת משה

אומרים שכל הפרות בטלות חוץ מפרת משה רבנו. למה הפרה של משה היא העיקרית מכל הפרות שיבואו אחר כך? כי הפרה היא סמל לכל התורה כולה כמו שראינו לעיל!. והתורה היא תורת משה!!

 

אמירת הכהן

יש הרבה דברים שרק כהן יכול לעשות. כמו לברך את ישראל, להכריז על טומאת צרעת, .. למה לא לתת לתלמיד חכם לבצע דברים כאלה. במיוחד אם התלמיד חכם יותר בקי בהלכות צרעת למשל!

כמו כן, יש אנשים, צדיקים, שיכולים לעזור לאחרים על ידי ברכות, תפילות. אפילו אם הם לא "מבינים" בחכמת הפסיכולוגיה או בבעיות של האדם שמקבל ברכה. יש ל"צדיקים" האלה, יכולת (כמו זו של הכהן) לעשות דברים שההיגיון לא מסביר.

כמו כן, צריך לדעת שיש אנשים שהצדיק לא יכול לעזור להם. (כי הם לא משורש נשמתו) הם יכולים לפנות לצדיק אחר אולי. אבל הצדיק הזה, לא יכול כי אם ירד לעומק הבעיה שלהם, הוא עלול לשקוע בבעיה שלהם, זה יהיה מסוכן עבורו. לכן, יש לדעת מראש, ש"מטפל" לא יכול לטפל בכולם וכן מטופל לא יכול להיות מטופל אצל כל מטפל! (המאור ושמש, מדבר ארוכות על בעיות אלה שכנראה היו דאגותיו היום יומיות עם החסידים שלו)

 

חוקי הטבע והאדם

למרות קביעת חוקי הטבע, ה' נתן בידי האדם את היכולת לפעול בהם (זה כבר נאמר לעיל) אבל גם לשנות אותם, על ידי ההתנהגות שלו!! לפחות, זה נכון בכמה נושאים: כמו הגשם, היבול של הארץ.. ההתנהגות המוסרית של האדם והתפילות שלו, הזכויות שלו, יכולות לשנות דברים שהיו כבר מתוכננים בטבע!

כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם שמוע תשמעו..ונתתי גשם בעיתו.." "ונתנה הארץ את יבולה…".

 

 

אדנות והויה

"לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.)

אכן, מבחינה הלכתית, אנו מבטאים את שם ה' על ידי כינוי האדנות , למרות שהוא כתוב בהוויה. היינו יכולים לא לקרוא אותו בכלל! אלא שחייבים אנו לקרוא אותו באדנות, כדי לעשות איחוד בין שני הכינויים

הכינוי של האדנות= מה שנגלה לעיין. אנו רואים את העולם וחושבים על מי שברא אותו. זה הצד הנגלה של ה'.

כינוי ההוויה= איך הוא הווה. זה, נשאר עבורנו נסתר לגמרי.

כלומר, יש חלק נגלה וחלק נסתר בהשגתנו את האלוהות. כל מצווה וכל לימוד אמורים להכריז על האיחוד בין הנגלה והנסתרת, לכן, הרבה קהילות אומרים "לשם ייחוד.." לפני לימוד או קיום מצווה.

כמו כן, יש לחבר את "זאת" עם "חוקת" התורה! התורה שבכתב עם התורה שבעל פה.

 

 

לאמור

המילה "לאמור" היא המצווה של התורה שבעל פה. כלומר, ה' אומר למשה דבר והוא מצווה לו להתחיל בתהליך התורה שבעל פה עם ישראל. כלומר, לתת לעם ישראל חשק, לעורר אותם להפעיל את התורה שבעל פה מיד, כשמקבלים את התורה שבכתב.

 

 

 

 

גדולת הנביאים

"אמר רבי יודן: גדול כוחם של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם"

נראה לע"ד לפרש אמרה זו כך:

כשמשווים תופעות אלוהיות בדמות בני אדם, יש לנו הרגשה כאילו אנו מצמצמים ומעוותים את האמת העליונה. יותר מכך, אפשר להאשים אותנו ב"אנתרופומורפיזם" האנשה. כשבזוהר, מדברים על אלוהות על ידי תיאור אברי גוף אדם, חושבים על אבק עבודה זרה.

אבל, האמת שונה: גדולים אלה שמצליחים לתרגם מושגים עליונים בלשון בני אדם!

הפילוסופים, למשל, מדברים בשפה בלתי מובנת לבני אדם הרגילים. זה חבל כי חוכמות שלמות לא באות לידי הכרה על ידי רוב בני האדם. אם אדם מצליח לפשט את הדברים עד שיהיו מובנים לפשוטי העם, זו גדולה עצומה ולא פחיתות.

כך, נראה לי, הנביאים והחכמים המתרגמים מושגים עליונים בלשון בני אדם: גדולתם בהנגשה של המושגים לכל.

 

רחוקה ממני

שלמה המלך אמר על הפרה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

המאור ושמש מציע דרש מעניין: הפרה מסמלת התשובה האולטימטיבית. הטהרה הגמורה. אחרית הימים. שלמה הבין שעוד לא הגיע הזמן! ההיסטוריה והתהליך עוד ארוכים! "והיא (הגאולה השלמה) רחוקה ממני!!"

 

הסלע

לדעת המו"ש, בני ישראל בקשו ממשה שיוציא להם מים מהסלע של מרים. משה סירב, הוא רצה להוציא מים מסלע אחר. כלומר, בזכות עצמו ולא בזכות מרים

הוא רצה שכל צדיק יוכל להביא מים מזכות עצמו, משער חדש. והם רצו שזה יהיה אותו הסלע , כמו שהיו רגילים. משה רצה לפתוח אפשרות להבא, שיהיה אפשר להביא מים, באופן ניסי, כל הזמן, על ידי צדיקים אחרים. כמו שצנצנת המן המונחת במקדש יכולה להבטיח אוכל לעם ישראל במשך הדורות

משה טען שהוא איננו מאותו השורש של מרים! ולכן סירב לבקשת העם וזו, לעת המו"ש טעותו.

(אני מודה שלא הבנתי פירוש זה)!

 

 

 

 

 

אריכות גלות אדום

שואל המו"ש למה גלות אדום ארוכה יותר מהגלויות האחרות? והוא מצא סיבה בפרשה שלנו:

גלות מצרים: אברהם ושרה ירדו למצרים וקרה להם שם, בערך מה שיקרה לעם ישראל במצרים אחר כך. כלומר, הם הכניסו בזהות היהודית ההתמודדות עם תרבות מצריים. לכן, כדי להוציא ממצרים את הניצוצות , זקוקים ישראל לעבודה מועטה בלבד. ובאמת, אחרי 210 שנה, הצליחו להוציא ממצרים את כל מה שהיו צריכים להוציא.

גלות בבל: אבותינו באו מבבל. אברהם, האמהות, כולם באו מתרבות בבלית. לכן, בזהות היהודית, נכנסה כבר ההתמודדות עם תרבות זו. ולכן, גלות בבל לא האריכה יותר מ70 שנה בלבד.

גלות יוון: היא התרחשה בארץ ישראל. שם היינו בבית, ויכולנו להתמודד בקלות עם תרבות יוון ולקלות ממנה את הניצוצות הדרושים בקלות יחסית

גלות אדום: אבל , עם עשיו, יעקב לא התמודד. הוא ברח מעשיו ולא הסכים לחזור איתו לשעיר, אחרי שחזר מלבן. למרות שעשיו הציע לו שותפות , יעקב בחר להיפרד לגמרי מעשיו. גם דינה ביתו לא רצה לתת לו. גם רבקה וגם יצחק חשבו כך והפרידו ביניהם. לכן, אין בזהות ישראל, התמודדות עם אדום, ולכן קשה מאוד וארוכה מאוד גלות אדום כי אין בזהות שלנו ובהיסטוריה הקדומה שלנו שום התמודדות עם אדום.

זו הסיבה שמשה רצה להקל עלינו ולעבור דרך ארץ אדום בכניסה לארץ. זו הסיבה שהוא מספר למלך אדום את הסיפור של ההיפרדות מיעקב והשהות במצרים. הוא מנסה להתנצל על הזמן הרב שעבר בין הבטחת יעקב (אני אתנהלה לאיטי, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה) למימושה עכשיו.

אבל אדום סרב לגמרי ולא נתן לישראל לעבור בגבולו. משה נכשל בניסיונו לקצר את גלות אדום!!

 

 

 

 

 

 

 

נחש הנחושת

הנחושת היא המתכת של יעקב אבינו. (אברהם הזהב, יצחק הכסף ויעקב הנחושת) יעקב אומר "ניחשתי ויברכני ה'". ניחשתי מלשון נחושת.

יעקב הוא הבריח התיכון שמחבר את המידות על ידי התפארת.

מידת התפארת היא מידת האיזון, החיבור.

לכן, הרפואה מתחוללת כשיש איזונים בגוף

ול"רפואה" יש את האותיות של ה"תפארת" של יעקב.

יעקב הוא המחבר.

אדם הראשון היה החיבור הטבעי כי הוא כלל את כל האנושות בתוכו

משה רבנו כולל את כל נשמות ישראל מבחינת התורה

לכן, החכמים מקשרים תמיד בין

אדם הראשון-יעקב – ומשה

מי שיכול לרפא, הוא זה שיכול לחבר, למצוא איזון, לעשות שלום בין קצוות. למצוא לכל אדם את מקומו ולכל דבר את מקומו בתוך האדם.

נחש נחושת מסמל את הרפואה כי הוא מסמל את העבודה של יעקב לאחד את המידות ושל משה שמאחד את כלל ישראל.

 

 

את והב בסופה

"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה.."

"על כן" מורה על העניין שלמעלה, את הכאת הסלע על ידי משה!

"אלמלא לא הכה משה את הסלע לא היה מחלוקת ופלוגתות בין התנאים ואמוראים" (תיקוני זוהר מד.)

אלמלא משה הכה בסלע, כולם היו מיד מגלים האמת!!!

הכאת הסלע יצרה "מלחמות ה'" מחלוקות בין חכמים בתורה שבעל פה!!!

אבל, בסופו של דיון, האהבה חוזרת בין בעלי המחלוקת :את והב (אהבה) בסופה (בסוף המחלוקת)!

 

פרפראות:

הכאת הסלע פעמיים:

הכאת הסלע= להפוך אותו לחלקים

ס= 60

סל=90

סלע=160

סה"כ= 310  (שי)

פעמיים (X2)= 620  (כתר)

ה (של הסלע)  פעמיים= 10

סה"כ= 630

 

הריבוי מסומל תמיד על ידי הכפלה לשבע                                     !

מים= 90

מים רבים (X7)= 630

 

הכאת הסלע פעמיים מוציאה מים רבים!