כי תבוא מוש

בע"ה  חי אלול התשעו

מישל בן שושן

 

כי תבוא מוש

 

  1. 1. ארמי אובד אבי

יש כמה כיווני פרשנות אפשריים. העיקרי בהם הוא שמדובר בלבן שרצה לאבד את יעקב, כמו שמפורש בהגדה של פסח. אבל מפרשים אחרים מציעים שמדובר על אברהם שהיה "אבוד" בארץ ארם לולי הקריאה של ה' אליו. האפשרות השלישית היא שמדובר בנחש הרמאי שגרם לאבדן ניצוצות הקדושה מאדם הראשון.

א. הנחש ואדם

יש שתי תוצאות לחטא עץ הדעת ושתיהן דורשות תיקון על ידי הבאת הביכורים:

  1. a. חטא עץ הדעת, לפי המאור ושמש יכול להסתכם בחוסר המתנה של אדם הראשון: הנחש גרם לחווה ואדם ליהנות מיד אחרי החשק. אילו הם היו ממתינים קצת (למשל, אם היו מחכים לכניסת השבת) לא היה החטא כל כך חמור. אם כן, החטא הקדמון קרה כשהאדם נהנה מיד. יש לו תאווה, הוא מיד אוכל, הוא מייד נהנה. כמו בהמה. מה שמתבקש ממנו בתור אדם, זה להכניס משמעות בחייו. בדיוק בין התאווה ומימוש ההנאה, יש רגע שבו האדם חייב להמתין, להראות שליטה על יצרו, ולהיות מסוגל, דווקא ברגע זה, להכניס משמעות.

זה בדיוק מה שמתבקש לעשות החקלאי שרואה פרי ראשון מעמלו הרב וחשקו באכילתו המיידית. אז , יש לא לאכול, להמתין, לבוא לירושלים, לעשות שם נאום מול הכהן, להזכיר ההיסטוריה היהודית, להכיר במשמעות של הימצאותו בארץ ישראל, ורק אחר כך ליהנות מכל הטוב. דבר דומה קבעו החכמים בברכה לפני האכילה. לא לקפוץ על האוכל אלא להכניס משמעות דווקא ברגע שבו יש נטייה לאכול מיד.

לסיכום: מצוות הביכורים היא תיקון חטא עץ הדעת ולכן, הנאום מתחיל ב"ארמי אובד אבי" (הנחש ביקש לאבד את האנושיות שהייתה באדם הראשון, אבי כל האנושות ולהשאיר בו רק את המימד הבהמי).

  1. b. הנחש גרם לדבר נוסף, לפי הקבלה: היא "הכניס זוהמה" בחווה. ואדם "פיזר ניצוצות קדושה" שהלכו ונתפזרו בעולם כולו. ייתכן שזה תיאור ציורי לערבוב הטוב והרע בעולם. כלומר, בגלל חטא עץ הדעת, כל מה שקיים בעולם כולו מכיל דברים רעים וטובים. אחת המטרות של תיקון חטא עץ הדעת, היא ללכת בכל חלקי העולם ולקלות בחזרה את "ניצוצות הקדושה שנתפזרו". לכן, למשל, עם ישראל חייב לרדת למצרים כדי לאסוף שם את ניצוצות הקדושה שנפלו שם בחטא אדם הראשון. ביציאת מצרים, בני ישראל "יצאו ברכוש גדול" והשאירו את מצרים ריקה מכל קדושה . זו גם כן סיבת הגלויות של עם ישראל.

לעניות דעתי, "אסיפת הניצוצות" הזו, אינה מדברת על גיור נשמות מסוימות(כי הרי הגלות גרמה הרבה יותר להתבוללות ולאובדן של יהודים מאשר גיור גרים ליהדות! והיהדות לא שמה למטרה לגייר, להיפך!)

אלא, קיבוץ הניצוצות האבודים, נראה לי יותר עמוק: עם ישראל אמור לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם ולאחר מכן ליצור עם אחד מכל הפרצופים השונים האלה. זו המטרה של עם ישראל: להיות עד בפני כל העולם שיש בורא עולם אחד שמשגיח על העולם. למרות ריבוי וניגוד המידות, קיימת, בסופו של דבר אחדות המידות. לכן, מדי פעם, עם ישראל גולה , כדי ליצור יהודים גרמנים ויהודים צרפתים ויהודים מרוקאים, ובשלב הגאולה, לקבץ את כל הפרצופים האלה בארץ ישראל ולחיות כעם אחד.

החקלאי הישראלי, בבואו אל מקום אחד,ירושלים, מביע את המוכנות להתאחד עם שאר חלקי העם והשתתף בהיסטוריה המשותפת. הוא גם מסביר למה אבותיו ירדו למצרים: כדי לקבץ את ניצוצות הקדושה שנתפזרו שם. ובארץ ישראל הוא בעצמו מבצע את התיקון של אדם הראשון בין השאר, על ידי מצוות הביכורים.

 

ב. יעקב ולבן

לבן ביקש לעקור את הכל. בהתחלה, יעקב היה "איש תם יושב אוהלים" . לבן רצה להפוך אותו לאיש עסקים שאוהב כסף ומוכן לשכוח את משמעות תפקידו. המאור ושמש טוען שלבן הצליח מעט  ושיעקב נטה לרגע להשתעבד לעולם העבודה והרווח. טעות זו גרמה לו ולזרעו לרדת למצרים. שם, הם הבינו שהעבודה היא שעבוד כשלא מכניסים אותה לתוך משמעות כוללת של החיים.

הבאת הביכורים היא וויתור על עולם הגשמי בתור ערך עליון ששולט על הכל. אדם צריך להיות מוכן לוותר על המימוש התאוות החומריות כדי לחיות חיים בעלי משמעות. כשהחקלאי מוותר על האכילה המיידית של פירותיו ומכניס בין התאווה וההנאה, טקס ונאום בעלי משמעות, הוא מתקן את חטא ההתמכרות לעבודה הפיזית.

לבן הארמי רצה לאבד את "אבי"( מלשון אבה= רצה) את החשק של יעקב להישאר יעקב איש תם יושב אוהלים.

 

 

 

ג. הנפת הביכורים

לדעת המאור ושמש, כשהאדם זוכה לקבל ניצות הקדושה, יש סכנה שמה יפיל אותם וזה יגרום לתקלה גדולה. אם אנסה לתרגם, הייתי מבין כך: לפעמים אדם מגיע למעלה גבוה , בכל תחום שהוא. אבל משם, הוא יכול לבזבז את ההישגים שלו. אז, הוא לא רק מאבד את הדברים היקרים שהשיג אלא , הבזבוז עצמו ,או השימוש הלא ראוי שהוא עושה עם ההישגים שלו, עלולים להוריד אותו עוד יותר למטה!

"אם יארע לאדם ניצוץ קדושה, הגם שהוא מקום גבוה, אם האדם מקלקל אותו (למשל, אוכל מאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה ורק נמשך לתוך תאוותו) אז, לא דאי שאין יכולת בידו להעלותו אכם, יש מקום שיתקלקל האדם ההוא".

לכן, כשהיהודי הגיע לארץ ישראל וזוכה לגדל בה פירות, אם הוא לא אוכל אותם בקדשוה, אז הוא גורם לנזק! לכן, הוא צריך גם להביא הביכורים, וגם להניף אותם על ידי הכהן כדי להכיר בצורך להרים את ההישגים שלו. רק אז, הוא יכול ליהנות באמת מכל הטוב.

כאילו בארץ ישראל, אם לא עולים או מעלים, אז יורדים או מורידים! האתגר הוא מחייב. אי אפשר להישאר בינוני או חסר משמעות.

 

ד. הנתינה לכהן

לדעת המאור ושמש, הבאת הביכורים היא לא רק הכרת הטוב אל ה' שהשפיע לנו את השפע, אלא (בעיקר!) הכרת הטוב אל הכהן עצמו!!

כי הכהן (או הצדיק בכל דור!) הוא זה שעושה עבודת התחברות בין היהודים. החיבור הזה הוא זה שגורם לשפע לרדת מה'! כל מה שמונע מהשפע לרדת אל האדם הוא חילוק ומסכים והרגשה שיש פיזור , בלבול וניגודים בכל העולמות. כל מי שמצליח לגרום לאחדות בין בני אדם ובין המידות, מסיר את המסכים שמפריעים לטוב להתרחש בעולם. אם כן, יש בנתינת הביכורים אל הכהן, הכרה בעבודת הכהן שאוהב  כל אחד מבני ישראל, מברך אותם באהבה וגורם לאחדות ושלום בניהם. זה לפחות, בעיני המאור ושמש , עבודת הצדיק.

מה היא עבודת ה"ייחודים" שעושים המקובלים?

נראה לעניות דעתי, שלא מדובר רק בתפילות מסתוריות שמתחילות ב"לשם ייחוד…" אלא עבודה של אחדות בין העולמות, ובין האנשים. כשאומרים לנו החכמים שהעולם עומד על ה"ייחודים" שעושים צדיקים בעולם, נראה לי להבין זאת בפשטות. כל מה או מי שמצליח לגרום לאחדות, פועל להסרת הקטרוגים והמסכים המפרידים את השפע לרדת אל העולם. ארץ ישראל, היא, במובן הזה, הגורם העיקרי לייחודים! כי היא מאחדת ממש את היהודים בתוכה!!

 

  1. האמרת

"את ה' האמרת היום…וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה.."

הפסוק נתון להרבה פרשנות כי המילה הזאת "האמיר" מופיע רק כאן בכל התורה.

יש שמפרשים אותו בלשון "אמיר" בערבית= מלך. אתה מגדיל, מחשיב, שם באמיר(הקצה העליון של) העץ.

המאור ושמש מציע פירוש יותר עמוק: לשון אמירה, בניגוד לדיבור , נאמר בחשאי. בין בני אדם שקרובים אחד לשני. הדיבור הוא יורת בגלוי, ברבים, בפרהסיא. האמירה היא חשאית ורקה כי היא מתחשבת באדם ששומע בקרוב. האינטימיות הזו, מזכירה למו"ש את הפסוק "סוד ה' ליראיו":

מה הוא סוד? זה לא מה שלומדים בקבלה. כי את זה , ניתן ללמד אותו . הסוד האמיתי , זה מה שיש בתוך האדם שאפילו הוא בעצמו לא יכול להביע במילים. הסוד הוא דבר שאי אפשר להגיד.

אם כן, לכל אדם יש סוד, והוא הווייתו הייחודית שלו עצמו.

כמו כן, לכל אדם יש הבנה אשית, מקורית, ייחודית שלו ,של מי הוא  ה'! יש קשר אינטימי , ייחודי לכל אדם , בינו לבין ה', לבין ההשגה שלו את ההוויה, את החיים.

אפילו אם אדם מנסה לפענח את הסוד הזה, הוא לא יגיע לגלותו לגמרי, או לפחות להסביר, לדבר על זה, לגמרי. זה יישאר בגר סוד אפילו עבורו.

הסוד הזה הוא מה שמעמיד את האהבה בין בני אדם. אפשר לכתוב אין סוף שירי אהבה ולא להגיע לדבר עצמו. כי זה יישאר תמיד בתור סוד.

העובדה שלכל אדם יש סוד, הופך אותו למיוחד ואי אפשר להחליפו בבן אדם אחר.

כשאומרים משהוא ובן אדם, הסוד שלי פונה לסוד שלו. הדיבור עוסק יותר בדברים גלויים. האמירה פונה אל הסוד.

לכן, לדעת המאור ושמש, הפועל "להאמיר" קרוב מאוד לפועל "לאמר". להאמיר, זה להתקשר באופן אינטימי אל הסוד של השני, כך הוא מיוחד עבורי. זה מעלה אותו לדרגה מיוחדת.

בין ה' לבין עם ישראל יש קשר כזה.

עם ישראל "האמיר" את ה' וה' האמיר את ישראל ה' עושה את ישראל לסוד. וזה "להיות לו לעם סגולה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.