בראשית פי

בע"ה כה תשרי התשעז

מישל בן שושן

 

בראשית פי

 

  1. מאכלי האדם והחיות (הרב מאיר שפיגלמן  ישיבת הר עציון)

 

ככל שהאדם חוטא, יש גידול בדברים שמותרים לו לאכול!!

  • לפני החטא, מותר לאדם לאכול רק את העשבים והפרות שיש בהם זרע. כלומר, רק צמחים שהוא יודע בוודאות שלא ייכחדו מהעולם בגלל העובדה שהוא אוכל אותם. לעומתו, לחיות מותר לאכול כל ירק, אפילו אלה שנראה לכאורה שאכילתם תשמיד אותם מהעולם כי אין להם זרע.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: (פרק א' : כט-ל):

 

  • אחרי חטא עץ הדעת, הדבר כבר משתנה וה' מודיע לאדם שהוא יכול לאכול, כמו החיות, כל צמח וכל ירק, אפילו מה שלא זורע זרע, כל עשב השדה!

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (פרק ג פסוקים יז- יח).

  • אחרי חטא דור המבול, כבר מותר לו לאכול אפילו בעלי חיים!

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:(פרק ט פסוקים ג-ד)

נשארת הגבלה אחת בלבד: איסור לאכול אבר מן החי. זה איסור שחל על כל בני האדם שנולדים אחרי נוח.

אחרי קבלת התורה, יחולו איסורים חדשים על אכילת בהמת וחיות: יש רשימה של דגים, עופות וחיות שאסורים לאכילה על ידי בני ישראל.

 

נחשוב על משמעות הדברים:

ככל שהאדם "יורד במדרגה רוחנית" , מותר לו לאכול יותר דברים!! כשמבקשים מהאדם לעלות שוב במדרגות רוחניות, אוסרים עליו לאכול דברים מסוימים!

לפי ההגיון, לכאורה, היה צריך להיות בדיוק להיפך! לפי הדעה הרובחת, איסור מאכלים הוא "עונש" בגלל חטא.

האדם האידיאלי,כמו שהתבוון הבורא לכתחילה, צריך לכבד את העולם, לא להשמיד אותו, לאכול רק כדי להתקיים ולא לפגוע במינם האחרים, במיוחד אם הוא משמיד אותם.

הירידה המוסרית של האדם, מדרדרת אותו עד כדי כך שהדרישה הרוחנית הגבוה כבר לא מתאימה לו! הוא עד כדי כך מקולקל שאין מקום לדרוש ממנו רגישות גבוה. לכן, מתירים לו לאכול יותר דברים. החטא קלקלה את האדם. היא הגשימה אותו, הכניסה אותו לחומריות ולירידה מוסרית. לכן , הרגישות הגבוה שנדרשה ממנו בעבר, איננה עוד רלוונטית!

למשל, אדם שקורא בתורה ועושה הרבה שגיאות בקריאה, דורשים ממנו לתקן רק השגיאות החמורות בלבד. אבל אדם שמקפיד וקורא מאוד יפה בתורה, נתקן אותו על שגיאות קלות ביותר כמו דגש חזק או מלעיל..

ככל שהאדם גבוה במעלה ובאיכות, דורשים ממנו יותר. אבל אדם פחות, מסתפקים איתו במועט!

אם כן,איסורי המאכלים, הם  ביטוי לאיכות הרוחניות של האדם, לרגישותו.  הם לא עונשים .

 

  1. קין והבל (לעד)

קין יוזם קורבן (מנחה) לה'. הבל עוקב אחריו ומביא "גם הוא". רק מה, ה', באופן שרירותי מקבל המנחה של הבל ולא של קין. התורה אינה מצדיקה החלטה זו.לכן, יש לקחת אותה כשרירותית.

נראה לי שהמטרה של ה' היא לדעת מה תהיה התגובה של קין אחרי החלטה זו.

כל הפרשנים ניסו למצוא טעמים להחלטה הזו. הבל הוא הצדיק וקין הרשע! למה? מנסים למצוא כל מני תירוצים:

  • הבל הביא הדברים הטובים  וקיין הביא רק דברים מצויים
  • שמם מסגיר את אפיים: הבל איש רוח וקיין איש שדואג רק לכסף (קניינים), מגושם ..
  • כולם מסתמכים על התוצאה: אם ה' קיבל המנחה של הבל, ה אומר שהבל עדיף! וקין רשע!
  • לאור תוצאות העימות והרצח של אחיו, קין יוצא ממש רשע ומצדיק כל מה שאפשר לחשוב עליו , אפילו לפני הבאת המנחה! קוראים את הסיפור והסוף מלמד על ההתחלה.

נראה לי שראייה זו היא יותר מדי קלה ומהירה. התורה דורשת קריאה איטית ולא פזיזה. התגובה של קיין והרצח לא מתוכננים לכתחילה הם תגובה לתסכול של קיין אחרי שה' לא שעה למנחתו. ואי אפשר להכריח אותנו לחשוב שמנחתו של קיין היתה פסולה! פשוט כי לא כתוב כך בתורה!

לכן, אני מציע לקרוא את ההחלטה של האלוהים לא לקבל את מנחת קין כ"נסיון" לקיין

הנסיון הוא מהלך שבו האלוהים רוצה להעלות יותר למעלה אדם שנמצא במדרגה נמוכה . מתוך אכפתיות כלפי האדם הזה. האלוהים רוצה שקיין יברר את עצמו. הוא דורש ממנו תגובה. הנסיון יכול להפיל אותו אם הוא לא ידע להפיק מהנסיון הזה המיטב אבל זה יכול לשפר אותו הרבה. למשל, זה יכול לעזור לו לברר מה עניין הקניין ומה משמעות המנחה עבורו. איך הוא יגיב מול חוסר הצדק?

אחרי הרצח, ה' עדיין מאוד מעוניין במהלך הזה שבו הוא התחיל עם קיין. הוא שואל אותו שאלות. עצם הדיבור איתו מראה שה' מעוניין יותר בתגובה של קיין, בתשובה שלו, בשיפור נפשו מאשר להעניש אותו או להרוג אותו. ואכן קיין עושה תשובה מסויימת .

לסיכום: נראה שמטרת התורה היא לתאר את המהלך של התקדמות האדם מול האתגרים שמציבים לו החיים והאלוהים. אין עניין של עונש או שכר לשמם. אלא דרבון מצד האלוהים כלפי היצור החי חשוב לו: האדם. תיאור מצבים אינו בא אלא כדי לדעת איך האדם יגיב מול המצב המסויים. איך הוא מקבל אחריות על תוצאות מעשיו ואיך הוא יכול לתקן.

החטא פחות חשוב מאשר התגובה של האדם מול החטא. התגובה, התשובה, הכנות, העבודה הנפשית מול מציאות מסויימת, נעימה או פחות נעימה.

 

  1. חווה והנחש (הרב מאיר שפיגלמן )

האלוהים ציווה "מעץ הדעת לא תאכל".

הוא השאיר ספק בפרשנות שלו: האם אסור לאכול מהעץ עצמו, מהגזע או רק מפירותיו?

בתוך הספק הזה, נכנס הנחש: הוא טוען שהעץ אסור והפירות מותרים.

אכן, היתה קיימת אפשרות כזו שיהיה ניתן לאכול מהעץ עצמו. כי האלוהים ביקש שהארץ תוציא "עץ פרי עושה פרי" כלומר שיהיה טעם לעץ עצמו. אם האדמה חטאה בזה שהיא הוציא רק "עץ עושה פרי", זה סיפור אחר. זו אשמת האדמה, אשמת הבריאה. אבל כן הנחש צודק: יש  אפשרות כזו שהעץ יהיה אכיל ושכוונת מצוות האלוהים היא רק לא לאכול מהעץ עצמו.

אם כן, חווה אוכלת הפרי, כשהיא מסתמכת על האפשרות הזו.

לכן, ה"עונש" של האלוהים איננו חמור כמו שהבטיח ("ביום אכלך ממנו מות תמות") האדם וחווה לא ימותו מיד. למה? כי הם לא חטאו במאה אחוז. הם רק הסתמכו על אפשרות פרשנות שהיתה אכן קיימת.

לסיכום: האחריות לחטא היא משולשת:

  • האדמה: לא קיימה את הצו האלוהי לגמרי
  • האלוהים: הוא השאיר ספק בצו שלו. כנראה בכוונה! כדי לדעת מה תהיה התגובה של האדם מול הספק הזה.(הוא יעשה זאת הרבה פעמים עם האבות, למשל בעקידה, כשלא ברור אם הוא ביקש להקריב,להרוג או רק לעלות לראש ההר את יצחק)
  • האדם וחווה ,פותו ליהנות, ולהסתמך, כדי להשקיט את רגשי האשמה שלהם על  פרשנות דחוקה אפשרית.

אם כן, נראה לי שכל הסיפור בא ללמד :

  • שאי אפשר לבריאה בלי טעויות. אי אפשר לעשות חביטה בלי לשבור ביצים.
  • האלוהים איננו "מושלם" בזווית ראייה של בורא. כי כל יצירה וכל התערבות בעולם העשייה קשור בנזקים נלווים.
  • המטרה היא לא "לא לחטוא" אלא להימנע ככל הניתן מלחטוא אבל בעיקר, לדעת להתמודד עם החטא ותוצאותיו. איך נגיב למצב הנוצר על ידי החטא.
  • נראה לי ברור שהאלוהים התכוון לכתחילה לברוא אדם כמו שאנו מכירים אותו היום, אחרי החטא. סיפור החטא בא ללמד אותנו על משמעות החיים שלנו כסיפורי תיקונים והתמודדויות עם עולם לא מושלם.
  1. כותנות עור

למה האלוהים עושה לאדם וחווה כותנות עור? הרי הם בעצם התכסו על ידי חגורות מעלי תאנה!

ייתכן שה' מראה להם שהחטא גרם להם לרדת מדרגה: מעולם העדין של הצמחים אל עולם החיות. הנה מתחילה האפשרות להורג חיות להנאת בני אדם! סמן להתדרדרות רוחנית חמורה

ייתכן מאוד שהבל הבין זאת, והביא קרבן של צאן ולא רק עשבים כמו קין: אולי הבל הבין את מה שקיין לא הפנים: אנו עברנו מעולם צמחוני לעולם יותר גשמי , יותר אכזרי, פחות רגיש! ומשם יש להתחיל את התיקון! זה אולי הסבר להעדפת מנחתו!

 

  1. שני סיפורי הבריאה (הרב מנחם ליבטאג)

א. הסדר המופתי בפרק הראשון:

  • האלוהים: מי שבורא הוא האלוהים, הכינוי שלהקדשו ברוך הוא שמשתקף דרך תופעות הטבע.
  • הבריאה: יש מאין. לפני כן לא היה כלום.
  • הכל מתחיל מבלגן גדול, התוהו ובוהו ומסתיים בסידור הדברים ביום השביעי
  • האדם נברא בסוף. הוא אמנם בריאה מיוחדת הוא לא חיה ככל החיות אלא בריאה בפני עצמה.
  • לכל הבריות ה' "מצווה"(מכניס בהם התפקידים) של ההישרדות (מה לאכול) והמשכת המין(פרו ורבו, זרע זורע..)

ב. משמעות המילה "יום"

אי אפשר להבין ש"יום", משמעותו עשרים וארבע שעות. כי עדיין אין אדם שעומד על נקודה אחת בכדור הארץ כדי לספור הזמן שעבר מאז שזרחה השמש אתמול ועד לזריחה המחודשת. אין שמש! אין כוכבים ואין ירח. כולם ייבראו רק ביום הרביעי!

אם כן, חייבים להבין את המילה "יום" כמושג, כעניין, כעולם בפני עצמו, כ"שלב" מותחם בבריאה.

ג. החלוקה לשני מערכות:

נחלק את ששת ימי הבריאה לשתים: בשלושת הימים הראשונים, נבראים האמצעים ובשלושה האחרונים, הביריות שישתמשו באמצעים האלה לתפקוד, מחייה והפריה:

 

יום יום
א אור מאורות ד
ב רקיע המבדיל מים עליונים=שמים עופות ה
מים תחתונים=ים דגים
ג יבשה= ארץ

צמחייה

ירק עשב חיות ו
עשב מזריע זרע

עץ פרי עושה פרי

אדם

 

מוצאים הקבלה מופתים בין הימים א-ב-ג וימים ד-ה-ו!

 

ד. הפרק השני

"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם…."

התורה חוזרת על סיפור הבריאה! אבל מבחינה שונה לגמרי: בסיפור הזה, האדם הוא מרכז הבריאה! רק בשבילו יורד גשם (אחרי שהוא יתפלל) עבורו יצמחו העשבים. עבורו ה' יוצר חיות:  כדי שיהיו עזר כנגדו. בשבילו ה' יוצר את האישה אחרי שהחיות לא הספיקו לאדם. ה' נוטע גן בעדן בשביל האדם ….

הקדשו ברוך הוא מופיע כ"ה' אלוהים" ולא רק "אלוהים" כמו בפרק בראשון. כאן מתעניינים בהוויה, במשמעות החיים, באדם כמרכז הבריאה כולה.

כל מערכת הטוב והרע, השכר והעונש, המוסר, היחס עם העולם והבורא מתחילה ממש בפרק השני.

הנושא העיקרי, לעניות דעתי, הוא :הכנסת האדם למערכת יחסים עם הסביבה שלו, עם אשתו, עם בורא העולם, במובן של אחריות, בחירה, יצירה ושותפות עם הבורא.

ה. למה שני סיפורים?

הפרק הראשון מתאר האדם במציאות פשוטה: יש טבע והוא בריאה אחת במכלול שמקיף אותו.אמנם לומדים שיש בורא לעולם שהוא אחד ושיש לו כוונה בבריאה ומשגיח עליה.

בפרק השני, זה סיפר שונה: האדם הוא במרכז העניינים. ושאר התורה תמשיך במישור הזה של הפרק השני: ספר התולדות של אנושות הוא סיפור תולדות הבריאה עצמה.

אין ספק שכל אדם המרגיש את המציאות של הפרק הראשון. אין צורך בהוכחות על המצאות הטבע והחוקים שבו. אם יש דבר שצריך להיות עבורו חידוש, זה הסיפור השני!המוסר והרוחניות! אמנם,ללא הסיפור הראשון, היינו מרגישים שהמוסר נמצא מחוץ לטבע! שיש עולם של טבע ויש עולם של מוסר . התורה מחברת את שתי הבחינות: מי שברא זה ברא גם את זה! שתי ההרגשות נכונות ויש לחבר בניהן!

האדם הוא חלק מהטבע אבל יש בו חלק מהאלוהים עצמו! הוא כן יכול להרגיש שהיא מטרת הבריאה !

נראה לי שהעניין הזה היא הדבר הכי קשה: עוד יותר מהאמונה שיש אלוהים, האמונה שהאדם הוא מטרת הבריאה היא ההכרזה הכי מחדשת ונועזת של התורה!

 

 

  1. צלם אלוהים (הרב זקס)

אומרים שלאלוהים אין דמות. ומצד שני, כתוב שהאדם נעשה "בצלם אלוהים" איך אנו יכולים להבין מילים אלה??

מה שאנו יודעים מהאלוהים זה שהוא ברא את הכל. שהוא נמצא מחוץ לבריאה והוא יזם ומשגיח עליה. זה כל מה שאנו יודעים עד לפסוקים האלה על הבורא.

אם כן, ניתן להגיד שהאדם נברא "בצלם אלוהים", נברא עם התכונות המיוחדות של הבורא!

האדם חושב, יוזם, חפשי, יכול להתעלות מחוקי הטבע

האדם יוצר את עצמו! כמו שהאדם רוצה להיות, כך הוא יכול להיות! בדרך שהוא רוצה ללכת שם מוליכים אותו. יש חלק לא מבוטל בכל חוקי הטבע שחלים על האדם שמשאירים חופש פעולה, אחריות ויצירה מקורית בידי האדם. וזה הצלם אלוהים שבו!!

 

  1. והיו לבשר אחד (הרב יעקב נגן)

כתוב בזוהר (שיר השיריםס עג):

רבי נחומאי פתח:"ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'"….

ארבעת הרוחות האלה הם אהבת הנשיקה.."

כשאיש ואישה מתנשקים, עוברת בהם ארבע רוחות:

  • הרוח של האיש
  • הרוח של האיש שעוברת באישה
  • הרוח של האישה
  • הרוח של האישה שעוברת באיש

אם כן, לא מדובר על מיזוג הרוחות בינתיים, אלא על ההכרה של ארבעת הרוחות האלה:

  • אני
  • אני בזוגיות
  • את
  • את בזוגיות

איך אני משתקף בשני ואיך השני משתקף בי, מה זה עושה לי שאני משתקף בתוך אחר……

אם כן האהבה שנוצרת בין שני בני אדם שונים (וככל שהשוני גדול, כך הרוחות פונות רחוק יותר ומובילות האדם במרחבים יותר מגוונים) לוקחת את האדם המצומצם ומפנה אותו לאין סוף.

שמו של הקדוש ברוך הוא שכתוב בארבע אותיות, הם המחרבים והרוחות האלה

הם גם ארבעת האותיות של המילה "אהבה"

 

יש סכנה גדולה כשקוראים את הפסוק "והיו לבשר אחד": שנחשוב שהחתונה יוצרת "אחד". כי אז כל אחד חושב שהוא האחד הזה. ואז נוצרים אי הבנות, תסכולים, ומריבות!!

בעצם, יש להבין שהחתונה יוצרת מימדים חדשים לכל אחד מבני הזוג, עד כדי כך שיש באפשרותם להגיע לאין סוף! הבשר האחד, הוא אמנם הילד שנולד מארבעת הרוחות האלה (יש דימוי לDNA שגם הוא שילוב בין ארבע אפשרויות של שני ה"אללים" שבכל DNA אישי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.