יום ירושלים לעד6

בע"ה כח אייר התשעז

מישל בן שושן

 

יום ירושלים לעד 6

 

 

החג של יום ירושלים איננו החג של העיר ירושלים. יש הרגשה בארץ היום שזה חג עירוני והרבה דורשים  חג לעיר חיפה וחג לתל אביב..מצד אחר, יש אזרחים שמרגישים שיום ירושלים הוא חג לאומני השייך לפלג הימני של המפה הפוליטית .חג שמעורר פולמוס פוליטי על "כיבוש" "חלוקה", מיעוט ערבי, לב הסכסוך.וכל מני מושגים שמאפילים על החג הזה. ברור שבמצבו היום, החג הזה הפך ל"סקטוריאלי". הועבדה שהוא לא יום שבתון מוסיף על ההרגשה הזו. ברדיו משמעים כמה שירים על ירושלים ולא יודעים מה לעשות עם זה!

מצד שני, נראה לי שגם אלה שחוגגים את יום ירושלים, מנסים לעורר את התחושות המיוחדות שהרגישו כששוחררה העיר ב1967 ותולים את כל החג בגעגועים לימים ההם. מזכירים את ה"ניסים" שקרו במלחמת ששת הימים. כל זה מלווה , מצד אחד בהרגשת החמצה (למה משה דיין מסר את המפתחות לוואקף) או מהצד השני , להרגשה  ששם התחילו כל הבעיות:  ה"כיבוש" "המשחית", תחילת כל בעיות מדינת ישראל היום! (כאילו לפני כן הכל היה טוב ויפה ו"רק" אם נחזור למצב הקודם,"נחזיר את כל השטחים הכבושים" ישרור שלום והמשיח יבוא).

נראה לי שהעמדה הזו מאפשרת להרבה ישראלים להצדיק את קיומה  של מדינת ישראל:

הרי הקמת המדינה גם היא נעשתה על ידי כיבוש והתנחלויות . אבל עושים כאילו כיבוש והתנחלות התחילה רק אחרי מלחמת ששת הימים. והמצב בין 1948 ובין 1960 היה מצב אידיאלי שכל הערבים הסכמו לגביו ואף אחד לא מת ואף אחד לא כבש ואף אחד לא התנגד לעצם קיומם של יהודים בארץ הזו מעולם. כדי לשכוח את בעיתיות הקמת מדינת ישראל על שטח זר , כיבוש, מלחמות של הקמת המדינה, זורקים את הכל על מלחמת ששת הימים. רק אז התחלנו להיות רעים. לפני כן היינו טובים וכולם אהבו אותנו.(שוכחים אפילו את הימים שקדמו למלחמה שבה הרגשה של שואה שניה היתה מורגשת אפילו אצל המנהיגים שלנו). קל לנקות את המצפון שלנו ולחשוב שכן , יש דבר כזה  "מדינה מקובלת על כולם", היא היתה המדינה שלפני 67 וכל ההתנגדות הערבית והעולמית על הצינות התחילה ב67 . קל, אבל לא נכון!

אני מקשר את החיפוש אחר מצב שבו מדינת ישראל לא תהווה בעיה, שמדינת ישראל  תהיה מדינה ככל המדינות, שנהיה אהובים ומקובלים על ידי כל העולם, עם החיפוש הישן נושן של היהודים לנסות להיות מקובלים בין הגויים.  החיפוש אחרי מצב שהיהודים בגלות יהיו אזרחים טובים, נאמנים למדינה שבה הם חיים, שלא יפריעו לאף אחד ,אפילו עם מידת מה של התבוללות.

.נראה לי שהקריסטליזציה של כל בעיות קיום המדינה והבעיה היהודית בכלל, לסיפור "הכיבוש המשחית", היא אפשרות בלתי מודעת לדחוק ולמצוא שעיר לעזאזל כדי לנקות את המצפון של אלה ש"לא רוצים שיהודים יהוו בעיה".

 

להיות יהודי, לעניות דעתי, זה לא דבר פשוט וקל.זה אפילו דבר טבעי. זה יוצר "בעיות". ליהודים ולסביבה. או שנקבל על עצמנו את האחריות על הבעייתיות הזו,או שננסה לדחוק אותה. או שננסה להתבולל או שנמשיך להיות גאים. או שננסה לבטל את הזהות שלנו (במידת האפשר) או שנקבל על עצמנו את האחריות להיות יהודים .

בואו נחשוב שהיום, בשנת 2017, היו שואלים את היהודים על הקמת מדינה משלהם בפלסטינה.

מה היתה התגובה של העמים ומה היתה התגובה של היהודים עצמם? קשה לחזור על ההיסטוריה, אבל נראה לי שלא רק אומות העולם לא היו מסכימים על החלטת האום של 48 אלה שהיהודים עצמם לא היו מקבלים בכלל את הרעיון ההזוי הזה.

אם  כן, מה איפשר את הקמת המדינה ב48?

אם נשים בצד את ההרגשה הדתית העזה של מצוות יישוב הארץ והחזרה לציון המסורתית, רוב היהדות החילונית לא היתה מסכימה להקים מדינה לולי האנטישמיות והשואה.

האם האום היה מחליט על התר להקמת מדינה ליהודים ללא רגשי האשמה של השואה?

האם היהודים עצמם היו מעיזים לחשוב על "מלחמה, כיבוש, התנחלות, לאומיות.."  ללא הרגשת האין ברירה ששררה אז?

הקמת מדינת ישראל,היום בשנת 2017,ולא בשנת 1948,  היתה, לעניות דעתי, בלתי מקובלת על רוב היהודים ש"לא רוצים לעשות בעיות לעולם".אילו היום, היה על הפרק הקמת המדינה, רוב היהודים היו מתנגדים!! למה? כי זה לא הזמן, וזה גורם לכיבוש עם זר וזה לאומני וזה גזעני וזה יוצר בעיות שאנו לא זקוקים להן עכשיו….

כשאנו חושבים אחורה על התזמון של הקמת המדינה , בדיוק אחרי השואה, אנו חשובים שבזכות הרגשת האשמה של העולם כלפי היהודים ,הם הסכימו לתת לנו להקים מדינה. אבל, יש גם לקחת בחשבון מה היו אומרים היהודים עצמם! גם ליהודים "הנאורים" עזרה התחושה של כפרה על מעשה השואה! היהודים החילוניים ראו בהקמת ישראל פתרון לתוצאות השואה ותו לא!הם הצדיקו מלחמות כיבוש הארץ כי אין ברירה. הגויים  הרגו בנו, עלינו להתגונן מול התוקפנות האנטישמית להבא.חזון הרצל התבסס על זה: מדינה כדי לפתור את "הבעיה היהודית". (האנטישמיות!).

זו עדיין ההצדקה של מנהיגי העם עד היום: "עברנו השואה, לכן, עכשיו יש לנו מדינה כדי שזה לא יקרה עוד". בקושי מזכירים את הפן הלאומי שיש בתורת ישראל. בקושי מזכירים אתמצוות יישוב הארץ והקמת מלכות ועצמאות מדינית. בקושי מזכירים ש2000שנות גלות היו רק מצב זמני עד שנחזור לארץ שלנו.

טיעון זה , שמדינת ישראל היא הפתרון לבעיה היהודית ,הוא בעיני טעות חמורה.אשליה שבעזרת מדינה נפתור את הבעיה היהודית, נבטל השנאה, ונחזור להיות עם נורמאלי, היושב בארץ נורמאלית, כמו כל ארץ ועם אחר, היא אשליה קשה שאנו משלמים את המחיר שלה היום.

כשהילדים החילוניים שלנו מרגישים שבעצם לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה במובן של ביטול הבעיה היהודית, הם מיואשים ועוזבים את הארץ למחוזות יותר נוחים.

אם המטרה היתה לבטל הבעיות, אז נלך לארצות שיש בם פחות בעיות! או לפחות לא הבעיות האלה שדבוקות להיותנו יהודים!

 

עבורי, מדינת ישראל לא תפתור את בעיית האנטישמיות. אולי להיפך, היא יוצרת התנגדות עזה יותר : אנטי ציונות. עבורי, אין להשלות את עצמנו שנפתור הבעיה היודית אחת ולתמיד. לפי מה שהבנתי מעיסוקי במקורות ובהיסטוריה שלנו, אנו כאן כדי ליצור בעיה לעולם! כדי לחיות את הקושי להיות בן אדם בעולם, באופן קיצוני. להיות יהודי זה לא טבעי כי להיות בן אדם זה לא טבעי.

יש בעיה יהודית כי יש בעיה להיות בן אדם

אבל היהודים חווים את הבעייתיות הזאת באופן קיצוני. כדי להזכיר לעולם את הבעייתיות שלהם כבני אדם! בעצם, אנו מעוררים (בלי כוונה תחילה) בעיות ,שבני האדם רוצים להשתיק כדי להקל על החיים שלהם. עצם היותנו יהודים גורם לאי נחת, לאי שקט. בתוכנו ועבור העולם כולו.

או שנתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית הזאת או שנדחוק אותה. אבל אי אפשר לבטל אותה.

 

היהודים שחיו בגלות ורצו "להיראות טוב" בעיני הגויים, ניסו להתבולל או למצוא חן בעיניהם בכל מיני וויתורים על זהותם. הם היו מוכרחים לעשות זאת כדי לנסות "לחיות טוב". אלה שבחרו להמשיך ולקיים את זהותם ודתם, ידעו שהם לא מוצאים חן בעיני הגויים, הם ידעו שהם מתנהגים בצורה לא "טבעית" . הם לקחו אחריות על עצמם ולא ניסו ,לפתור "הבעיה" על ידי התאבדות זהותית והתבוללות. הם סבלו, הם חלמו, הם המשיכו להיות יהודים גאים.

הדת עזרה להם בדרך הזו.

כשהם עלו ארצה, הם עשו זאת כי זו מצווה. התגשמות חלום. הם עזבו לפעמים מצבים יותר נוחים מאלה  שהם מצאו בארץ. אבל לזה, הם היו רגילים: עבור קיום מצווה,כדי להמשיך להיות יהודים, יש למסור את הנפש.

 

לעומתם, היהודים "החילוניים", חשבו ש"ישראליות" תפתור להם את התסבוכת של "להיות יהודי". זו אשליה מרה. הם מגלים שלהיות ישראלי זה לא יותר מקובל בעולם, מאשר  להיות יהודי!

ואז מגיע האשליה הנוספת: זה בגלל הכיבוש! לולי הכיבוש של ששת הימים, הכל היה טוב ויפה!

אם נחזיר את כל השטחים הכבושים מאז 1967, אז כולם יאהבו אותנו ואנו גם כן נהיה גאים בעצמנו כי לא קל לנו להרגיש שאנו "כובשים". או בלשון הרש"י הראשון בתורה "לסטים"!

האשליה היא יפה מדי: לפני הכיבוש ,הישראלי היה מקובל בעולם. אחרי 67 הוא כבר לא .

אז יש לחזור למצב שלפני 67!

אנו שוכחים שה"פתח" נולד לפני 67. שהערבים לא הסכימו ל"ישות יהודית" על אדמה ערבית. ועד היום, הם מכריזים זאת לכל מי שרוצה רק לשמוע אותם.

אז נכון שיש הרבה ערבים שמכריזים שאם נחזור למצב הקודם, אז ישרור שלום והכל יהיה גן עדן. קל מאוד להאמין להם. זה לא פחות מושך מכל המשיחים למיניהם שמשכו את היהודים בהיסטוריה, כולל המשיחיות של ההתבוללות.

הבעיה היא לא שטחים תמורת שלום. הבעיה היא האם אנו מוכנים לקבל על עצמנו האחריות להיות יהודים או לא.

נניח  שאנו "מחזירים" את כל ה"שטחים". ואז מה יקרה? בשנה הראשונה, אולי שלום עם כל העולם. ומה בשנה השנייה?

האם שום דבר כבר לא ירגיז את הערבים? האם פתאום כל העולם יאהב את היהודים. ?

אפילו אם נוותר על כל הדרישות שבעולם, זה רק שאלה של זמן עד שנרגיש את עצמנו "מרגיזים" וגם הגויים ירגישו שאנו מרגיזים אותם. ואז יהיה מצב חדש עם דרישות אחרות (שטחים, זכויות לערביי ישראל (שיגדלו במספרם), דרישות על אוטונומיה לעיר  יפה, ועכו והגליל והבדואים בנגב.

מהר מאוד נמצא את עצמינו כובשים אוכלוסיות חדשות שחיו בתור אזרחים ישראלים ומבקשים עצמאות.

יקומו נפשות יפות ששכחו כל זאת וירגישו אשמים להיות כובשים עמים אחרים.אם נמשיך בהיגיון הזה, חייבים לבטל כל כיבוש על אדמה ערבית. מהר מאוד נגלה שמעצם לא הכיבוש של 67 עושה בעיה אלה עצם קיום מדינה יהודית באמצע עולם ערבי, על אדמה ערבית היא בלתי נסבלת.

ואז נחזור למצב הקודם מי שירצה להמשיך להיות יהודי, יחיה כמו שחיו היהודים באלפיים שנות גלותם.

 

אבל את זה אנו כבר מכירים. נהפוך את האנטי ציונות לאנטישמיות הרגילה והידועה. יכול להיות שאז נוכל שוב לצעוק כמה אנו מסכנים. זה הרבה יותר נוח לנו להיות מסכנים מאשר להיות "כובשים".היו מן הנעלבים ולא מן העולבים! נרוויח את זה לפחות. את זה אנו מכירים

מי יקום אז ויגיד טעינו?

אלה שיכולים היום (לאור מה שקורה בסוריה) לקום ולהגיד "טעינו" כשרצינו להחזיר את הגולן לאסד, לא יוכלו כבר לסובב את  הגלגל אחורה .

 

 

 

ובכל זאת, אני מאוד אופטימי!

נראה לי שכל ההתנגדות ליהודים ולמדינת ישראל, באה כדי למדוד את הקשר של היהודים לזהותם .

לפעמים נדמה לי שהאלוהים שלח את הערבים מולנו כדי לבחון את הכוונות האמיתיות שלנו!

היהודים רוצים לבוא לארץ? בוא נראה כמה הם רוצים.

הם רוצים את ירושלים? גם אנו נחליט שהיא קדושה לנו יותר מכל

הם קשורים לאדמתם? גם אנו קשורים לאדמה עוד יותר.עד שהם בעצמם יגידו על עצמם שהם גנבים

הם אומרים שהשורשים הם כאן? אנו נראה להם שהשורשים שלנו כאן עד שהם יאבדו רצון להיות קשורים לשורשים שלהם

הם מוכנים למות עבורה? אנו יותר!

הם בונים את הארץ, אנו נבנה עוד יותר, כמו שלא בנינו מעולם.

הם טוענים שהם מסכנים מול עולם אכזר, אנו נראה לכל העולם שאנו הם המסכנים והישראלים האכזריים.

 

לפעמים אני חושב שהערבים הם "נטורי קרטא"= שומרי העיר! כשאני מסתובב בעיר העתיקה או מסתכל על מזרח ירושלים, נדמה לי שהמקום נשאר "בטול" , טבעי, ללא מגדלים ומרכזים מסחריים, בזכות הערבים! אם אנו רואים עדיים ילדים רוכבים על חמורים מסתובבים למרגלות ההר, זה בזכות הערבים!

אם עדיין לא הפכנו את הר הבית לזירת הסכסוכים האכזריים של היהודים במלחמת אחים, זה בזכות הערבים! אני מנסה לחשוב מה היה קורה היום אם הר הבית היה בידנו? מי היה שולט שם? האשכנזים? הספרדים? מי נחשב לכהן? קרבנות? האם הרוב בעם ירגיש קשור למה שיבנו או לא יבנו שם? נראה לי שהם (הערבים  והקדוש ברוך הוא!) מחכים שאנו נהיה מוכנים לקבל את מזרח ירושלים והר הבית כדי לתת לנו אותם!

הכל  תלוי בנו.

מצב העם הוא לדעתי מה שקובע את מהלך ההיסטוריה.

 

השייכות לזהות, השייכות לארץ. השייכות לתורה. הסיבות לקשרים האלה. זה מה שקובע את קצב התקדמות ההיסטוריה.

 

היום, הרבה יהודים חושבים על בסיס "המציאות". הם כבר שכחו לחלום ולחשוב על בסיס האתגרים והמטרות. המשימה היום היא "לחיות טוב".בעבר, המשימות של היהודים היו תמיד :להיות יהודים טובים. ולא רק לחיות טוב.

 

ירושלים היה לא העיר החשובה דתית או לאומית. היא סמל מצב העם

ירושלים היא עיר מחולקת במהותה. היא תמיד היתה מחולקת

היא היתה מחולקת בין שבט יהודה ושבט בנימין.

למרות שכבשו אותה שבט יהודה, אף אחד לא רצה להתיישב בה. הם אמנם שרפו אותה בימי הכיבוש של יהושוע אבל לא רצו לשבת בה. כך גם שבט בנימין.

ירושלים היא עיר קשה כי היא עיר על הגבול. עיר  של גבול. בין השבטים. בין היהודים.

לא רחוק ממנה ארעה מלחמת האחים הגדולה ביותר "פילגש בגבעה".

 

כשדוד כובש את ירושלים: הוא עושה את מה שלא עשו קודמיו: הוא מתיישב בה. והוא קובע שהיא בירת הממלכה כולה. המטרה= לאחד את כל עם ישראל.

ירושלים המחולקת חייבת להיות מאוחדת כדי שעם ישראל יהיה מאוחד.

עם ישראל בנוי משבטים שונים מאוד. כשהם מצליחים להתאחד, הם מגלים את אחדות הבריאה ואחדות בורא העולם. דבר שאיננו גלוי בכלל בעולם. הטבע מלא פיזור ושוני. הגילוי שכל זה מכוון, נשלט על ידי בורא אחד, זה דבר בלתי הגיוני והזוי. ובכל זאת, זה תפקיד עם ישראל. לגלות אחדות מתוך הריבוי הזה.

משמעות מלכות, היא גילוי האחדות. תפקיד המלך הוא לאחד מתחתיו אוכלוסייה רבה ומגווונת.

אין מלכות בלי איחוד.

כל תקופת השופטים היו השבטים חיים בנפרד, בלי הרגשה של אחדות העם. אף אחד לא זקף אצבע כדי להגן על השבט האחר במידה והיא היתה במצוקה. בשירת דבורה המצב העגום הזה בא לידי ביטוי מובהק.

שלב המלכות, הוא היכולת לאחד את העם. וירושלים מבטאת את היכולת הזו.

המהפך של דוד המלך, זה היכולת לאחד את כל העם המפולג. לכן הוא בחר בירושלים, העיר המפולגת, שאינה שייכת לשבט אחד. כדי לאחד את כל העם בעיר שחוברה לה יחדיו.

 

הקדושה של ירושלים היא הקושי לאחד אותה! רק כשמצליחים את הבלתי אפשרי: לאחד את העם,לאחד את ירושלים, אז יוכל האלוהים לשכון בתוך עמו. רק אז אפשר לדבר על בניין בית מקדש

 

ירושלים מבטאת את מצב העם. מאוחד- היא מאוחדת.

אי אפשר לדבר על מלכות- ביום העצמאות. בלי אחדות העם- יום ירושלים.

לא מדובר בדת או ברוחניות בלבד.

זה דבר מאוד קונקרטי. לא ירושלים מפלגת את העם אלא היא מפולגת כל עוד העם מפולג.

 

אם נוותר על ירושלים, זו ההתחלה של וויתור על המלכות, כלומר על העצמאות.

 

כל עוד העם לא הפנים את חשיבות האחדות, הוא לא יבין את חשיבות ירושלים מאוחדת.

 

אלה שחושבים שחלוקת ירושלים תביא להתחלת התפוררות העצמאות, אינם אנשים הזויים, משחיים לאומנים פנאטים.

אכן הם חולמים

אכן הם לא "מציאותיים"

אבל בזכות החלומות האלה וההסתכלות רחוק, עם ישראל שרד את הפתרונות ה"מציאותיים" של הוויתורים על זהותו והגיע עד הלום.

 

קשה לבקש מבני אדם , שלא להיות "מציאותיים".  קשה לבקש היום מאנשים לחלום ולראות את הדברים בפרספקטיבה.

אבל זה עצם הקיום של עם ישראל. לשחות נגד הזרם שנראה חזק מכל!

 

לסיכום:

אכן, אם מסתכלים באופן הגיוני על המציאות, אפשר בקלות להגיע למסקנה שיש לחלק את ירושלים בין התושבים הערבים והיהודים. יש להחזיר את כל השטחים הכבושים מאז 67. יש להיות מדינה נאורה שוחרת שלום ומתנהגת בחסד וברחמים בכל נושא אפשרי. יש להראות שהיהדות היא אך ורק  הומניסטית. יש לבטל כל לאומניות ומשיחיות. יש לעשות כל מה שניתן כדי לרכוש את אהדתם של כל אומות העולם.יש להיות אור לגויים. יש לעשות כל מה שניתן כדי להפסיק את המלחמות, כולל וויתורים על שטחים שהם בעצם רק אבנים ועפר, ובטלים מול חיי אדם.

אם יש אנטי ציונות, זה בגלל שהישראלים לא עושים זאת היום.

אם היתה אנטישמיות זה בגלל שהיהודים לא השכילו לוותר על זהותם במשך דורות.

הגיע הזמן להפסיק השכול, הרדיפות, השנאה. הגיע הזמן לפתור את הבעיה היהודית.

כל מי שלא מסכים עם זה איננו מציאותי. הוא לא שפוי. לא הגיוני. הוא הזוי. ..

…הוא יהודי!

—————————————————————————————————————

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.