שלח פי

בע"ה כא סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

שלח פי

 

סיכום המאמר:

הרצון של העם ל"התבגר", ל"תור" בעצמם את הדרך לקראת הכיבוש של ארץ כנען, מהווה אתגר עצום עבורם ועבור ההנהגה. האם הם מסוגלים לקחת את המושכות לידיהם? האם יש להם מספיק אמונה כדי להדוף את האיומים הממשיים של הכיבוש ושל הארציות?

כשבני זוג נמצאים מול מצב דומה של מתבגר, צצים ויכוחים בין בני הזוג, בין ההורים והילדים ובתוך נפשו של הילד המתבגר עצמו, אמביוולנטיות וסכסוכים הם נחלת תקופה זו.

הפרשה מתארת את הנסיון, הכישלון והתיקונים של המצב שנוצר.

הפרשה מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא חטא המרגלים והחלק השני, עוסק בחמישה נושאים שונים .ננסה להראות הקשר בינם לבין חטא המרגלים

 

מבנה הפרשה:

חלק ראשון:        פרק יג  (33פסוקים)- פרק יד  (45פסוקים)= חטא המרגלים

חלק שני  :         פרק טו    (41 פסוקים)= חמישה נושאים שונים:

  • הנסכים
  • חלה
  • קרבן חטאת
  • מקושש עצים
  • ציצית

לתור

במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

מי עד עכשיו היה "תר" להם את הדרך?:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

עד עכשיו, ה' בעצמו, על ידי הענן, וארון הברית היה מכין להם את הדרך במדבר. הוא היה בוחר את המסלול, והוא היה מיישר להם את השטח כדי שיעברו במקומות נוחים.

אם כן, החידוש הוא שכאן, האנשים שייבחרו מהעם, הם בעצמם "יתרו" עבורם את הדרך והארץ. זה לא שלא סומכים על המטרה (ארץ כנען) אלא שרוצים לעשות זאת בעצמנו!

זה נראה מצויין! הרי המטרה של יציאת מצרים היא להפוך עבדים לבני חורים. כל הנסים הגלויים אמורים להיפסק בכניסה לארץ. לא יהיה מן מן השמים, לא יהיה ענן, לא יהיה באר מים ניסי. המטרה של הבורא היא באמת שהעם יתבגר וייקח את האחריות על התנהלותו הגשמית. אם כן, לכאורה, זה טוב מאוד שישראל יבקשו לשלוח אנשים לתור בעצמם הארץ.

 

שינוי הגרסאות בולט:

בספר דברים, יש לנו גרסה קצת שונה מהסיפור הזה:

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:….

(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

בפרשה שלנו, ה' הוא זה שמבקש ממשה לשלוח אנשים

בספר דברים, משה מספר שהעם בעצמו רצה לשלוח אנשים! ומשה הסכים.

כדי לחבר בין שתי הגרסאות, המדרשים ורש"י מסבירים לנו שבעצם היוזמה באה מהעם. משה שאל את ה' והוא ענה: אם אתה משה, רוצה אז תשלח ואם אתה לא רוצה אל תשלח. כלומר, אני לא מצווה לך, תעשה מה שאתה רוצה, איך שאתה חושב. אתה קרוב לשטח יותר ממני, אם אתה רוצה שלח  ואם לא , לא. כך הם מסבירים את המילה "לך". "שלח לך", אני ה', לא לוקח אחריות!

סכסוך משפחתי

 

ברצוני להשוות המצב הזה לרצון העז של ילד מתבגר לעשות דברים בכוחות עצמו. השאלה של ההורים היא : האם הגיע הזמן לאשר לו לעשות זאת או שמה יש סכנות גדולות מדי בדבר. אולי הילד עדיין לא מוכן.

זה מצב מאוד קשה להורים. הם צריכים לעבוד על עצמם ולשחרר את הפחד שלהם, להכיר בזה שהתינוק שלהם כבר גדל. אבל, מצד שני, יש על ההורים אחריות כבדה אם יהיה כשלון כואב מדי. על ההורים לשקול האם הילד מוכן, האם זה הזמן לתת לו לעשות זאת או שמה, מהיכרותם את הילד שלהם, הם מעדיפים לדחות את הדבר.

 

עלולים להיות חילוקי דעות בין ההורים. אחד יכUל אפילו לוותר על זכותו או חובתו להחליט ולהשאיר את מלא האחריות על כתפי הבן זוג. "אני לא יודע, אתה מכיר אותו/ה טוב ממני, תעשה מה שנכון"!

ההורים יכולים גם להשליך אחריותם על הילד ולתת לו להחליט כשהם משתמטים בצורה זו או אחרת

מהנושא.

 

זה לא נראה רחוק  ממה שקורה בסיפור הזה בתורה

  1. "ההורים", האלוהים ומשה רבנו, נראים כאילו אחד משאיר את האחריות לשני. ה' אמנם אומר "שלח לך" אבל רש"י מסביר שזה כדי לשים את האחריות על משה!

רש"י:שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח…

משה, בספר דברים משליך האחריות על העם. יכול להיות שה' מאלץ את משה לקבל את האחריות כי הוא מצפה ממשה עצמו התנהגות מסויימת לגבי הנושא הזה.

נראה לי שהתפקוד של משה איננו כל כך חלק. הוא מבקש מהמרגלים לדעת האם הארץ "טובה היא". "היש בה עץ". דברים שהעם איננו דורש בעצמו בספר דברים. משה איננו מגיב כשהמרגלים מעידים נגד העליה. יהושוע וכלב הם אלה שתופסים פיקוד כדי לעודד בעד העליה! האם משה יודע כבר שהוא לא ייכנס לארץ? האם ה' רוצה לשים את משה בעצמו בנסיון ולבחון מה העמדה שלו אישית לגבי הכניסה לארץ? אולי ה' רוצה שמשה יבחן את המצב הנפשי והאמוני של העם? האם הוא מצפה ממשה לחנך את העם בכיוון הזה?

  1. העם בעצמו נחלק בין שתי עמדות: מצד אחד הוא רוצה לשלוח אנשים כדי לתור את הארץ , כלומר העם רוצה לקחת אחריות על עצמו. אבל מצד שני, הוא בקלות "נופל" נפשית ושם את החלטתו בידי עשרת המרגלים השלילים. בדיוק כמו מתבגר שנחלק בין רצון עצמאות לבין החולשה התלותית שהוא רגיל אליה.

 

לימוד החלק השני של הפרשה

ננסה למצוא קשר בין החלק הראשון, חטא המרגלים לבין חמשת הנושאים בחלק השני של הפרשה:

 

1.הנסכים

מאוד מוזר למצוא פרשה זו כאן. היינו מצפים לקרוא אותה בספר ויקרא, שם מפורטים דיני הקרבנות.

אכן, פרשת הנסכים מצווה להביא , עם קרבנות הציבור ,בעיקר, מנחות (סולת) ונסכים: כמות מדויקת של יין, לפי הבהמה שמקריבים , ולזרוק את היין הזה בתוך חור מיוחד מעל למזבח.

 

יש לשים לב שבפרשה של המרגלים, התורה מדגישה את עניין הענבים:

משה דורש מהם:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

למה לציין שהימים ימי ביכורי ענבים? הם עדיין לא יצאו לדרך!

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

התורה מספרת גם שהם כרתו זמורה ואשכול ענבים, "תמונה" שאנו זוכרים כשחושבים על הסיפור הזה. למה התורה מתעכבת על נושא הענבים כל כך??

הרב מנשה וינר מציע לחשוב על תפקיד היין בהתפתחות האדם. היין מאפשר לאדם להתעלות בנפשו. האומנים, לפעמים שותים יין כדי להתעלות ולקבל השראה ליצירתיות. היין נותן הרגשה של חירות. כשיודעים לשתות קצת יין, זה יכול לשמח את הלב ולתת לאדם הרגשה של שחרור.

יש אומרים שעץ הדעת היה גפן. היין יכול לערבב בראש האדם את הטוב והרע! הוא יכול לבלב את דעת האדם.

נוח, מיד כשהוא יוצא מהתיבה , נוטע כרם ומשתכר.

נדב ואביהו, משתכרים מההתלהבות שלהם להתקרב אל האלוהים.

ליין יכולת מוכרת לתת לאדם הרגשת חרות, בתנאי שיודעים לא להגזים!

 

 

זה בדיוק הבעיה כאן:

העם רוצה עצמאות. הוא רוצה להשתחרר מההנהגה של "ההורים". הוא כאילו שותה יין . אבל הוא עושה זאת בצורה כושלת. אין לא עדיין המסגרת כדי להתמודד עם המשימה! המצב הביטחוני שארץ כנען מאוד מפחיד. וכל אדם שמסתכל על המצב באופן מציאותי, מסרב לעשות עליה למקום כזה! דרושה אמונה גדולה, הסתכלות על המשימה העליונה של האלוהים כלפי עם ישראל. וזה, כנראה, חסר לעם.   לכן, פרשת הנסכים אומרת: כן ליין! כן לעצמאות, כן להרגשה של יצירתיות ושחרור. אבל יש לשים את היין במסגרת הקדושה! רק כך ניתן ליהנות מהיין.

לא לחינם אנו מקדשים את הזמן על ידי כוס של יין. המוסלמים אוסרים שתיית היין בצורה גורפת. אנו חושבים שהיין הוא דבר טוב במידה ואנו מכניסים אותו בקדושה. כלומר:

רצון העצמאות, האחריות, היצירתיות, ההתבגרות, זו המטרה העליונה.  יש רק לעשות זאת בצורה טובה, בזמן הנכון, במסגרת הנכונה.  כך, פרשת הנסכים באה לתקן את חטא המרגלים.

 

נחל אשכול

בהקשר הזה, נתבונן על נחל אשכול: התורה מציינת שהמרגלים הגיעו במקום שנקרא "נחל אשכל" (בלי וו) ואחר כך היא אומרת שהם כרתו אשכול (עם וו ) ענבים. וקוראים למקום ההוא…"נחל אשכול"(עם וו).

הגאון מווילנה מקשר זאת לאחד מחבריו של אברהם שגרו באזור הזה של חברון:

בראשית פרק יד (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: ס

שם, "אשכל" נכתב בלי וו. כנראה שהוא קיבל השם הזה בגלל ריבוי הגפנים בחלקה שלו.(כמו שהיו אלונים ב"אלוני ממרא"). כנראה שאז כבר , קראו למקום בשם בעל החלקה, אשכל.

אם כן, בני ישראל מגיעים למקום ידידותי. שמוכר כחברו של אברהם אבינו, הם לא משנים את שם המקום אלא מוסיפים לו וו! כאילו הם "מכשירים" את הנחל הזה. הם "מייהדים" אותו! והענבים שהם לוקחים משם יהוו סימן לעתיד כיבוש הארץ. שם, לא הכל שחור ויש להכחיד הכל. יש גם אפור, כמו אשכל שהיה בחר ברית אברהם. ואת זה יש לאמץ, אחרי הכשרה מסויימת.

 

  1. החלה

מצוות החלה היא מצווה שתלויה בביאה לארץ. מיד כשיגיעו לארץ, בלי לחכות כיבוש וחלוקתהארץ, המן הפסיק והם נדרשו להכין לחם בעצמם.

העם לא אהב את המן. הלחם שבא מהשמיים. למה? בין השאר כי הוא בא מהשמים! כי הוא ניסי. הם מתחילים להתבגר ורוצים לעשות הלחם מעצמם. מהארץ. זה מצויין!   יש רק סכנה אחת: כשהם יהיו עצמאים, אסור לשכוח את בורא העולם ! אסור לשכוח את בני האדם האחרים.   המצווה לתת חלה אחת מהחלות שאנו אופים מעצמנו, דורשת שלמרות העצמאות שלנו והיצירתיות, אסור לשכוח את ה'! רק כך ניתן להינות מהעולם הזה.

לא לחינם אנו מברכים "המוציא לחם מן הארץ" על דבר שאנו בעצמו יצרנו מהחיטה. זה היה יותר נכון אולי לברך על החיטה שהאלוהים אפשר להצמיח. אבל על תהליך האפיה, אנו משוכנעים שזה אך ורק מעשה ידינו. זו בדיוק הסכנה. לכן אנו מברכים על הלחם דווקא, על מה שאנו אפינו, שה' ה וא המוציא לחם מן הארץ.

ייתכן שעל המן הם ברכו "המוציא לחם מהשמים"!. טוב מאוד להפסיק התלות במן אבל אין לשכוח את ה'!.

אכן, מצוות החלה באה כדי לתקן את חטא המרגלים: אין לשכוח שמאחורי הטבע והמציאות יש ה'!!

 

  1. קרבן חטאת (הרב שפיגלמן)

פרשה זו היא עוד יותר מפתיעה: לא רק שאנו לא מבינים מיקומם של קרבנות בספר במדבר(ולא עם שאר הקרבנות בספר ויקרא). אבל קרבנות אלה כבר פורטו בספר ויקרא!! מדובר על עברות שהאדם הפרטי או כל הציבור (בית הדין) עבר עליהם בשוגג. יש להביא קרבן. אבל אין זהות בין המקרים:

  • בספר ויקרא מדובר על עברה על מצווה אחת
  • וכאן, מדובר על עברה כלפי "כל מצוות ה'"

במדבר פרק טו (כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה..(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה .. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת…..(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ס(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת:..

הקרבנות שמביאים הם גם הם שונים.הנה טבלא שמסבירה ההבדלים:

ספר ויקרא ספר במדבר
העם שוגג אחת מכל מצוות ה' את כל מצוות ה'
פר לחטאת פר לעלה
היחיד שוגג אחת מכל מצוות ה' את כל מצוות ה'
עז או כבש לחטאת עז לחטת

 

אבל איך אפשר לעבור בשגגה על "כל מצוות ה'"!!!

החכמים מסבירים שמדובר במצווה שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה.

למשל, עבודה זרה. לכן, הם קוראים לקרבן החטאת הזה "קרבן עבודה זרה"

אבל הרב שפיגלמן טוען שיש עוד מצווה ששקולה כנגד כל מצוות ה' והיא מצוות יישוב הארץ. כשה' דיבר עם אברהם על כריתת ברית עם זרעו, הוא ציין שהזרע הזה ירש את הארץ הזו, ארץ כנען, ושם הברית מתקיימת.

אם כן, כשאדם מסרב להתיישב בארץ ישראל, הוא מנתק את עצמו מהברית עם ה'. הוא שובר את הכל!

זה נראה דומה לעברות שבן זוג עושה נגד בן זוגו. תמיד אפשר להתנצל, לתקן, לדבר…לכפר

אבל כשיש בגידה, כששוברים את עצם הנישואים, זה כבר משהוא אחר.

פרשת הקרבן על שגגה כלפי "כל מצוות ה'" הוא בא ללמד שיש פתח לכפר על חטא המרגלים. נכון שיש כאן שבירת כלים. אבל, אפשר להגיד שזה היה בשוגג, וה' מאפשר התשובה גם לחטא חמור כזה.

זה מסביר את מיקומה של פרשה זו כאן.

בנוסף, האם חטא המרגלים הוא חטא של יחידים (המרגלים עצמם) שלכל אחד יש אחריות כבדה מאוד (ראה תגובת כלב ויהושע שהצילו את המצב כיחידים). או חטא של הכלל (עשרת המרגלים החוטאים הם "עדה" , ציבור, בית דין). זה יכול להסביר את שתי הקרבנות: קרבן יחיד או קרבן ציבור שמתוארים כאן.

במידה ורצון דחיית יישוב ארץ ישראל היא "ביד רמה", ולא בשוגג, אז יש כרת:

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְקֹוָק הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

עוד דבר מעניין:

כמו שקרבן זה בא אם עוברים על "כל מצוות ה'", מצוות ציצית באה כדי שנזכור "את כל מצוות ה'"! וגם כאן, כנראה, מדובר על המצוות העיקריות שקושרות את האדם לבוראו, כמו עבודה זרה או ישיבת ארץ ישראל

 

  1. מקושש עצים (הרב נמשה וינר)

יש מחלוקת בין המפרשים לגבי הזמן בו אירע המקרה הזה. לדעת רש"י, למשל, זה קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים. כלומר, מיד אחרי הישיבה במרה. שם, אומרים שבני ישראל קבלו את מצוות השבת.

אבל אזה מן שבת הם שמרו במרה? הרי מצוות השבת שאנו מכירים נובעים מהמלאכות של בניית המשכן. ואז, עדיין את תורה ואין משכן. מה היה תוכנו של חילול או שמירת השבת אז??

לדעת הרב מידן, מדובר על חטא היציאה מרשות לרשות.

לדעת הרב וינר, מדובר על הפסקת עבודה של עבדות! כלומר, בני ישראל התבקשו לא לעשות את העבודות שהם עשו במצרים כעבדים!! ומה היא המלאכה העיקרית שעשו במצרים ?

שמות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:

השבתת העם מהעבדות מתוארת כאן על ידי "וקוששו להם תבן"!! בדיוק העברה שהתורה מייחסת למקושש!

במדבר פרק טו(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

כלומר, המקושש עושה מעשה שמביע את הרצון לשוב לעבודת מצרים. השבת היא הסמל של יציאת מצרים. אנו כבר לא מקוששים עצים כמו במצרים!

לקושש עצים = להיות מיואש מתוצאות יציאת מצרים.

המסר ברור: אחרי הסירוב לעלות לארץ, והעונש להישאר במדבר, נולד ייאוש. אין עוד טעם להמשיך את מה שהתחיל ביציאת מצרים! אם אנו לא עולים לארץ, אז הכל מתבטל! המקושש מביע את הייאוש שנולד מהתחזית של ישיבה ארוכה במדבר. לכן הפסוק מציין שזה קרה "במדבר".

המסר של התורה ברור: למרות העונש לשבת במדבר ארבעים שנה, הכל לא מבוטל. אנו ממשיכים בתהליך. יש לשמור את השבת שמציין את יציאת מצרים. כי אנו , בסופו של דבר, כן ניכנס לארץ. אם לא דור זה, זה יהיה הדור הבא!

 

דרך אגב: דו המשמעות של השבת

  1. השבת זכר למעשה בראשית= השבת שבה אסורים המלאכות של יצירה, בריאת העולם, או עשיית המשכן. אסורים אלה נתנו במתן תורה ואחרי בניית המשכן.
  2. שבת זכר ליציאת מצרים= השבתת מלאכת השעבוד המסומלת על ידי מעשה "הקושש". או על ידי הוצאה מרשות לרשות, דברים שמייחסים למקושש. מצווה זו היא זו שניתנה במרה. כך שמרו השבת עד מתן תורה ובניין המשכן. השבת היה סמל היציאה מהשעבוד בלבד. רק בשלב מאוחר יותר , השבת קבלה מימד השבתת היצירתיות האומנותית .

 

 

 

  1. ציצית (לעד)

 

במדבר פרק טו (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

  • כשאנו לובשים בגד עגול, זה מסמל שאנו נשארים בבועה המסורתית, בהרגל.
  • כשאנו לובשים בגד מרובע, זה מסל את היציאה שלנו למחוזות חדשים, לחידושים, ליוזמות, ליצירתיות, לעצמאות, לאחריות.

התורה מאוד אוהבת אדם שמקבל אחריות, שיוזם, שמחדש. היא לא אוהבת אנשים שמוסרים את החלטותם בידי אדונים. היא לא אוהבת עבדים.

בגד בעל ארבע כנפות מסמל את היציאה לארבע כיווני הרוח, קבלת האחריות והעצמאות: ההתבגרות.

אבל יש לקשור ציציות, במקום הכנף, מקום המסמל את ההתבגרות, כדי לזכור את הקשר עם האלוהים!

לסיכום: כן יש להתבגר, אבל יש לזכור את העיקר. יש לזכור את ה'.

אין לאבד קשר עם העיקר. יש לזכור את "כל מצוות ה'". כלומר לזכור את העיקר, שמקשר עם כל מצוות ה'.

יש בעיה בתהליך ההתבגרות, היציאה מהמעגל אל כיווני הרוח החוצה . יש סכנה בעצמאות: שאנו נהיה שבויים בידי תהליך ההתבגרות עצמו:

כשבני ישראל רוצים "לתור" את הארץ מעצמם, זה מצוין!. אבל יש סכנה שמה העניים והלב שלהם יביאו אותם לשכוח את העיקר: כיבוש הארץ איננו דבר טבעי ורצוני, הוא חלק מתכנית אלוהית ותכלית המשימה של העם בעולם. חוסר האמונה של העם במשימה נובע מהשכחה שלהם שאין לקחת אך ורק את הנתונים המציאותיים כשמתייחסים לארץ ישראל!!

זה פרדוקס גדול: ארץ ישראל דורשת מאתנו להתייחס למציאות בריאליות (לחיות ללא נסיים גלויים) והיא דורשת מאתנו , מצד שני, להאמין שאין לתלות הכל בריאליות!!

לסיכום:

הציצית באים כדי לתקן את חטא המרגלים: הם רצו "לתור" את הארץ מעצמם, זה טוב מאוד, אבל אסור לשכוח את כל מצוות ה'. ואיך שוכחים "כל " מצוות ה'? על ידי זה שאנו "תרים" אחרי העיניים והלב שלנו.

מה יש לאדם כדי לחשוב ולבחור דרך? עיניו , ליבו, שכלו.

אותם הכלים המצוינים האלה, עלולים להטעות אותנו במידה ואנו שוכחים את העיקר: ה'!

הבעיה היא שה' איננו נראה! בארץ ישראל, אין ניסים גלויים. ולמרות זאת, יש לשכור כל הזמן שמאחורי הטבע והמציאות והלוגיקה, יש בורא עולם שמשגיח עם כוונות , דרישות ומטרות.

 

שבעת המינים

ארץ ישראל משתבחת על ידי שבעה מינים:

דברים פרק ח(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

למה המרגלים מביאים מהארץ רק ענבים רימונים ותאנים, ולא שבעת המינים כולם?

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים

הרב מנשה וינר מציע שהם לא הביאו ארבעת הפרות האחרים (חיטה שעורה דבש מתמרים ושמן זית) כי הם הזכירו להם את המן! והם רצו להיפטר מכל מה שמזכיר את המן.

שמות פרק טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

במדבר פרק יא (ח) … וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ .. וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.