בע"ה י תמוז התשעז
מישל בן שושן
בלק פי
הרעיון המרכזי:
לפני הכניסה לארץ, בה העם יחיה ללא נוכחות גלויה של השגחת ה' עליהם, התורה מזהירה את ישראל שיש לקחת בחשבון שתי מערכות שונות, הפוכות מקבילות ומשלימות:
- מערכת אחת: הבחירה החפשית:
האחריות של האדם במעשיו, בהתנהגותו היא מלאה. מעשי האדם הם אלה שיקבעו את עתידו. "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי…ונתנה הארץ יבולה…".
ה' ינהל את העולם לפי התנהגותו המוסרית של האדם.
בנוסף , יש כוח לאדם להתפלל ולשנות את החלטותיו של ה' במידה והן יתקבלו על ידו.
מערכת זו חשובה מאוד והיא, אפילו מעמידה את החידוש העיקרי של היהדות מול הדתות האחרות.
- מערכת אחרת: תכניותיו של הבורא
אבל ישנה מערכת מקבילה, שבה לבורא יש תכניות ברורות. הוא יוביל את העולם למטרה שעליה הוא חשב מראש.
המערכת הזו מוצאת את ביטויה , גם בתורה, אבל יותר ממנה בנביאים. יש הבטחות, למשל, שעם ישראל יחזור לארצו בסוף גלות ארוכה. יש למשל הבטחה שזרעו של אברהם יהיה גר בארץ נכריה במשך תקופה ארוכה ואחר כך הם יצאו משם וירשו את ארץ כנען.
השאלה היא: איך אפשר לקיים את שתי המערכות האלה ביחד?
האם אחי יוסף חטאו כשהם מכרו את יוסף או שמה, הם בכך עזרו לתכנית האלוהית להוריד את ישראל למצרים? זה כל הדיון בין יוסף לאחיו. האם חטא המרגלים עקבה את הכניסה לארץ למשך 40 שנה או שמה זה היה מתוכנן מראש? ואם היו חוטאים שוב , הדור השני, האם הכניסה לארץ היתה מתבטלת? האם ה' באמת התכוון להשמיד את עם ישראל אחרי חטא העגל? אילו משה לא היה מתפלל כל פעם האם ההיסטוריה היתה שונה?
התורה מפתחת את שתי המערכות במקביל ונותנת משקל לכל אחת.
לשאלה ניתנו הרבה תשובות. כמו למשל:
יש בחירה פרטית לכל אחד אבל יש תכנית עבור הכלל.
או משל הזבוב ברכבת: לזבוב יש הרגשה כאילו הוא חפשי לגמרי לעוף לכל עבר, אבל הוא בעצם נוסע בעל כורחו
או שהמטרות העיקריות נקבעות על ידי האלוהים אבל הפרטים, הזמן שזה ייקח, הדרך להגיע למטרה, נמצאים בידי האדם.
יש גם תורת הגלגולים שמטילה על נשמה אחת למלא תפקיד מסויים, ולכן, נשמה זו תתגלגל בתוף גופים שונים ומרובים עד שתמלא תפקידה. כמות הגלגולים והזמן שזה ייקח תלוי בבני האדם אבל בסוף, המטרה העליונה שקבע האלוהים תתגשם.
אינני נכנס בבדיקת כל האפשרויות האלה. אני , אפילו מתרחק מהם. כי אני רוצה לקבל את העובדה שיכולות להיות מערכות שונות שפועלות במקביל גם בלי לנסות להבין איך הן מתחברות.
אבל אני מאמין שהן קיימות ואסור לזלזל באחת מהן או להעצים אחת מהן על חשבון השנייה.
זה הפרדוקס העיקרי של היהדות שמאחד בין הפכים.
פרשת בלק:
נראה לי שזו כוונת פרשת בלק : ללמד על קיומן של שתי המערכות האלה
דווקא ברגעהכניסה לארץ, בני ישראל צריכים לעבור ממערכת אחת לשניה: הם חיו תחת השגחה ניסית ותמידית של ה' ושל המנהיגים. אחרי הכניסה, הם יתבקשו לחיות בלי.
החיים הארץ כנען, והחיים של עם ישראל בין הגויים בכלל, הם חיים מאוד קשים. הפיתוי לעזוב את הכל ולהתייאש גדולים מנשוא. לחיות שלושת אלפים שנה תחת רדיפות, אסונות, אנטישמיות, שינאה תהומית ופיתוי להתבוללות, איננו דבר פשוט בכלל. ואכן, המוני בית ישראל נכחדו, התבוללו, התייאשו במשך ההיסטוריה.
אבל, מה שבאמת מפתיע מאוד, המוני ישראל אחרים שרדו, המשיכו להאמין ולהילחם על זהותם, הם המשיכו לקוות ולהאמין למרות הכל. והם צדקו: אנו בדורנו ראינו בעיננו המשתאות את הבלתי יאומן: קיום ההבטחה להישרדות עם ישראל וחזרתו אל ארצו .למרות הכל.
מה נתן לעם ישראל את הכוח הזה לשרוד למרות הכל? האמונה שלמרות קיום המערכת הראשונה התלויה במעשי בני האדם, יש מערכה שנייה שהיא הבטחת ה' וכוונתו והשגחתו בעולם.
איך זה מתבטא בפרשה?
- הקללה והברכה
מה אכפת לנו שגוי יבוא ויגיד מה שיגיד? הרי הכל תלוי במעשי הבורא! אם גוי רשע יבוא ויגיד שעם ישראל יהיה חלש, האם זה יהפוך את עם ישראל לחלש יותר? (במיוחד אם הוא לא שומע אותו!). אנו לא מאמינים באלוהים אחרים שיבואו ויתנגדו, חס ושלום, לתכניות ה'. ה' הוא אחד והוא שולט על הכל. אם כן, מה אכפת לו ולנו אם בלעם יקלל או יברך?.
נראה לי שהבעיה היא אחרת: הברכה, היא סמל להצלחת התכנית האלוהית. זה מה שהאדם מרגיש ממה שקורה סביבו. כשהוא מרגיש שהכל בסדר, שהכל מתנהל כמו שמתוכנן, לטובה, לפי ההבטחות, אז הוא מרגיש שיש ברכה. זה מעודד אותו להאמין שיש שמהוא ששומר מלמעלה על העולם ומשגיח עליו ועל עתידו.
להיפך, "קללה" היא ההרגשה שיש בלגן. שההבטחות אינן מתקיימות. הרגשה כאילו ה' הסתלק מהעולם. שאין יותר מנהיג וכוונה. אין יותר משמעות לחיים ולהיסטוריה. הכל בידי רשעים שמנצחים ואין דין ואין דיין.
"לקלל את ישראל" זה לפתח ולהזין הרגשה שאין כוונה ואין משמעות ואין מי שאחראי לטובה על כל מה שמתרחש.
"לברך את ישראל": זה לפתח ולהדין אמונה, אופטימיות, ביטחון, שיש משמעות לחיים ולהיסטוריה.
- למה התורה מספרת לנו סיפור כזה?
התורה יודעת שעם ישראל יפגוש מצבים שיגרמו לו להתייאש. בלק, הוא סמל השכן הרע. לא עשינו לו כלום .אסור היה לנו לפגוע בו ולא פגענו בו במאומה, ובכל זאת הוא שונא ומנסה להכחיד אותנו. כאלה שכנים יהיו לנו לאורך כל ההיסטוריה. עצם האנטישמיות עלולה לגרום לנו להרגיש שאנו לא רצויים. שהעולם דוחה אותנו. שאנו מקוללים. שטעינו ועדיף לעזוב הכל. הגויים יגידו לנו זאת כל הזמן.
אם כן, אנו נרגיש שהעולם מקלל אותנו.
הסיפור הזה בא ללמדנו על קיום המערכת השנייה: למרות הסתרת ה', למרות שאנו נראים נתונים לגמרי בידי קללת העולם, יש הבטחה, יש השגחה עליונה. יש תקווה שהכל יהיה בסדר בסוף. שנבין בטחרית הימים שאפילו ל הרעות שמצאו אותנו , היו בסופו של דבר לטובה. הבטחה ועידוד שלמרות הכל, יהיה בסדר.
זו, לעניות דעתי, משמעות ההפיכה של הקללה לברכה. זה חייב להיות חקוק בתודעה שלנו: אל תשכחו שיהיה בסדר! כי באמת חיי היהודים , באופן עובדתי יראה להם כל הזמן ששום דבר לא בסדר! יהיה להם מאוד קשה. ורגע לפני שה' יתכסה מאחורי הפרגוד, הוא מוסר לנו את הכוח הזה: תדעו שהקללה תהפוך לברכה!
- בלעם
אם ה' רוצה לברך את ישראל, למה הוא בוחר לעשות זאת דרך בלעם ולא דרך משה? הרי שניהם נביאים שמוסרים את דבר ה' בדיוק כמו שהוא. ה' מדבר בתוך גרונם של משה ושל בלעם. למה לבחור בבלעם הרשע? כי הוא באמת רשע. למרות שהוא מתאר את עצמו כצדיק הדור (הוא לא עושה כלום בלי לשאול את ה') כוונותיו זדוניות. הוא אנטישמי לא פחות מבלק. הוא מאוד רוצה לקלל את ישראל. אז למה ה' בוחר בו?
כי ברכה הבאה מפי אנטישמי גדולה הרבה יותר מברכה מפי אוהב ישראל!
אם נשמע גוי אנטישמי אומר שבחים אמיתיים על ישראל, זה יעודד אותנו הרבה יותר מאשר אם יהודי יאמר אותם.
ועוד: הקללה באה בעיקר מצד האויבים שלנו. הקללה באה מצד הגויים שאינם מקבלים אותנו איך שאנו. הם אלה שגורמים לנו להתייאש, להתבולל, לעזוב את זהותנו. את הקללה הזו, של הגויים, יש לקחת בחשבון וזו היא שמצריכה היכה לברכה. האנטישמיות וההתבוללות הם המקורות לקללה של עם ישראל. את המקורות האלה יש לקחת בחשבון ולהפוך לברכה. כשנשמע שהגויים מודים ומשבחים את עם ישראל, נדע שהגיע המשיח! אבל אם נשמע יהודי מברך את עמו, זה נחמד אבל לא מהפכני!
- הבחירה של בלעם
כמנו שהתחלתי להסביר בהתחלה, נושא הפרשה, הוא , לעניות דעתי, נושא הבחירה החופשית.
בלעם נותן הרגשה שהוא נתון כולו בידי האלוהים. מה ששיגיד האלוהים יעשה.
אבל, למשעה, מאחורי דבריו, מגלים דברים אחרים:
בפעם הראשונה, האלוהים אומר לו שני דברים:
- אל תלך עם זקני מדיין
- תגיד להם שעם ישראל ברוך ואין מקום לקללה
בלעם מוסר להם רק את המסר הראשון ולא השני! כאילו הוא משאיר פתח לקללה!
וזה מה שגורם לבלק לחשוב שזה רק בעיה של מחיר: הוא שולח לו יותר כסף ושליחים מכובדים יותר.
בלעם אומר לשליחים השניים שהוא הולך לשאול שוב את האלוהים. למה? כבר נאמר לו הוא לא רוצה שילך. בכל זאת בלעם מחפש פתח ללכת. ואז האלוהים אומר לו שאם באמת הוא רוצה, שילך אבל שידע שה' ישים ברכות בפיו! כמו שאומרת הגמרא : "בדרך שהאדם רוצה ללכת מוליכים אותו".
כלומר, כן יש מקום לבחירה החופשית של האדם
אבל מצד שני, ה' ישים דברו בפיו!
אנו נמצאים כאן במרכז הבעיה:
מצד אחד המערכת הראשונה: הבחירה בידי האדם. בלעם יכול ללכת
מצד שני, המערכת השניה: ה' בסופו של דבר קובע מה קורה בגדול.
אנו לא יכולים להיות מופתעים שעובדה שה' כביכול משנה כל הזמן את דרכוף
- בהתחלה הוא מסרב שבלעם ילך
- אחר כך הוא נותן לו ללכת
- אחר כך "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא",
- אחר כך ה' שולח לו מלאך לעצור אותו (סיפור האתון)
- אחר כך בלעם מסכים לחזור לביתו והמלאך אומר לו להמשיך בדרכו!
נראה לי שהתורה רוצה להצביע על הפרדוקס שתיארנו בהתחלה.
- האתון
הרב סמט מישיבת הר עציון מציע פרוש מבריק:
סיפור האתון איננו מוסיף כלום למהלך הכללי. אם כן מה מטרתו?
הסיפור של האתון הוא פענוח של הסיפור העיקרי שיבוא אחר כך: הוא מאפשר להבין מה קורהף
מצד אחד יש אתון, שהיא המשרתת את בלעם. מצד שני, בלעם עצמו בא לשרט את בלק.
בלעם מכה את האתון שלוש פעמים כי היא מסרבת ללכת בדרך שהוא רוצה. כמו כן בלק יכעס 0עד כדי רצון להכות) את בלעם על זה שהוא לא עושה את מה שהוא ביקש ממנו.
מלאך ה' הוא זה שקובע לאן הולכים. גם בברכות עם בלק, ה' בעצם קובע מה שקורה!
| סיפור האתון | סיפור הברכות |
| בלעם רוכב על אתונו | בלק שוכר את בלעם (בלעם הוא האתון!) |
| האתון רואה יותר טוב מבלעם | בלעם רואה דברים שבלק לא רואה (שהעם ברוך) |
| בלעם מכה שלוש פעמים האתון | בלק כועס בהדרגה שלוש פעמים על בלעם |
| יש שלושה ניסיונות | יש שלושה נסיונות |
| מלאך ה' קובע | ה' קובע |
6 רכיבה על החמור
אי אפשר שלא לעשות השוואה בין אברהם שקם בבוקר , חובש את חמורו והולך עם שני נעריו לעקידת יצחק
ובין בלעם שקם בבוקר, חובש את אתונו והולך עם ני נעריו לברך את ישראל
גם המשיח ירכב על חמור.
הרכיבה על החמור מסמלת היכולת לשלוט על העולם החומרי. אברהם איננו חי מחוץ לעולם הגשמי. הוא רוכב עליו אבל הוא חי עולם של רוח. הוא מקשר בין העולם הגשמי, החומרי, רוכב עליו ומתעלה.
בלעם, חי בזוגיות עם אתונו! הם מתנהלים כמו זוג ותיק. המדרשים רבים בכיוון הזה.. בלעם קשור מאוד לחומר עד כדי חיים משותפים עם אתונו. היחס שלו עם הרוחניות היא עבודה זרה: הוא משתמש באלוהים לצרכיו.
בפרקי אבות, משווים בין אברהם לבלעם. כדי להראות ההבדל התהומי בניהם למרות ששניהם נראים דומים מאוד.
- את או עם
הרב מנשה וינר מציין שיש הבדל בין ההליכה עם וההליכה את
עם= ממש באותה הכוונה.
את= ביחד אבל ללא כוונה משוטפת.
ה' מסרב שבלעם ילך "עם" שרי בלק. אבל הוא מרשה לו ללכת "אתם".
עד שהמלאך ירשה הליכה אפילו "עם".
ייתכן שיש רמז בבחירת "אתון" , כי היא "את" בלעם. היא לא יכולה להיות "עמו" כי הזוגיות בניהם מקולקלת. היא יחס בין אדון הרוכב על הכלי. זוגיות אמיתית, בין איש ושאתו היא הליכה "עם".
- שלוש רגלים
שלושה פעמים מהווים "חזקה". אחר כך באה הפעם הרביעית שהיא באמת יכולה לחדש משהוא יחסית לשלושה.
לכן, אנו מוצאים בכל הסיפר שלושה שלבים ואחר כל שלב רביעי מכריע:
| בלק שולח מלאכים לבלעם | בפעם הראשונה, כתוב שבלק שולח מלאכים
בפעם שניה, הוא שולח שרי מדין בפעם השלישית הוא שלוח שרי מכובדים יותר הפעם הרביעית היא המפגש בין בלק ובלעם |
| האתון וראה את המלאך | האתון רואה שלוש פעמים המלאך
בפעם הרביעית בלעם בעצמו רואה אותו |
| בלעם מכה האתון | שלוש פעמים בלעם מכה אותה
בפעם הרביעית, הוא אומר לה שאם היה לו חרב הוא היה הורג אותה. ומיד מופיע מלאך עם חרב! ובלעם לא מבקש ממנו החרב כדי להרוג האתון! אלה מתנצל! |
| בלעם מברך ישראל | בשלושה מקומות שונים, אחרי שלושה טקסים, בלעם מברך שלוש פעמים את ישראל עד שבלק מתייאש לגמרי
בפעם הרביעית, בלעם מברך ישראל בלי שבלק מבקש זאת, ואז הוא אומר שבעצם באחרית הימים ישראל תגבר על כל האויבים ושכולם יודו בעיונותנ! |
גם עם ישראל מצווה לעלות בשלוש רגלים לבית המקדש:
החיים הרגילים של עם ישראל בארצו, דורשים מכל אחד לחיות חיים רגילים. לעבוד את האדמה, להתארגן ולפעמים אף להילחם. כאילו הכל בידי האדם ועל אחריותו. בלי חרישה וזריעה וקציר אין אוכל. בלי השתדלות, אין פרנסה ואין נצחון במלחמה. והכל נראה תלוי בידי האדם ובידי האויבים לפעמים.
אבל, שלוש פעמים בשנה, אני באים למקום שבו אין יותר ספקות. הכל ברור: יש משגיח בעולם שמתכנן הכל! זה מנוגד מאוד למה שאנו חיים בימים הרגילים. אבל שלוש פעמים בשנה, מפיחים בנו האמונה שהמערכת השניהה קיימת בתוכנו!! אחר כך יש וחזור לחיים רגילים.
כך אנו חיים את שתי המערכות גם יחד. הבחירה וההבטחה.
חטא פעור
בסוף הפרשה בא סיפור עצוב מאוד שמעיק על כל מה שחווינו בהתחלת הפרשה. בנות מדין מצליחות לפתות את ישראל ולעבוד עבודה זרה איומה . ה' כמעט משמיד את העם החוטא.
כל סיפור הברכות אמרו לנו בעצום: אל תדאגו. נכון שהחיים קשים מאוד אבל ה' כאן למעלה ומשגיח עליכם. אל תדאגו יהיה בסדר. למרות כל מה שתעשו, יהיה בסדר.אתם נהדרים. אין קללה יש רק ברכה….
היינו כל כך שמחים, שיכולנו לחשוב שנעזוב את המערכת הראשונה לטובת ההבטחה של המערכת השנייה!
והנה התורה מזהירה אותנו: היזהרו! המערכת הראשונה חיה וקיימת! הכל תלוי במעשיכם! אתם חוטאים, ה' מעניש אתכם! יש בכם חולשות. יש בכם חוטאים. לולי פנחס, ה' היה משמיד ח"ו את עמו!!
איפה הם ההבטחות? איפה הם הברכות?
כמו במאזניים, התורה מוסיפה משקל ,פעם במערכת הראשונה ומיד מוסיפה משקל למערכת השנייה. כדי שלא נאבד את האיזון השברירי!
- הכל תלוי בכם ובמעשי בני האדם
- והכל תלוי בהבטחת ה'!
ואנו חייבים לחיות בין שתי האמיתות האלה כל הזמן.
התורה לא נותנת לנו להתייאש אבל היא גם לא נותן לנו מרגוע!
לכן, נראה לי, היא מכנסיה את סיפור חטא בעל פעור דווקא אחרי הברכות של "מה טובו אהלך יעקב ".
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 