בשלח מ

בע"ה ט שבט התשעח

מישל בן שושן

 

בשלח מ

 

אני אנסה לסדר את החידושים של מניטו ,( בשיעוריו בצרפתית בשנות 1987-1995-1996) לפי פרשנות הפסוקים מילה במילה (כמו שעושה, למשל רש"י):

 

שמות פרק יג  (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:  (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

ויהי בשלח פרעה

ויהי הוא לשון של צער. (בניגוד ל"והיה" הוא הופך העתיד לעבר). ואכן המדרשים שואלים "מי אמר "ווי!"?" ועונים שפרעה אמר ווי (כי מעכשיו לא ישימו לב אליו!) משה ומר ווי כי זה יגרום לו לא להיכנס לארץ. אבל בעצם גם ה' אומר "ווי". למה? פשוט: כי העם לא יצא מרצונו! היינו זקוקים שפרעה יגרש אותם! וזה סיבת הבעיות שיתגלגלו אחר כך. בגלל שפרעה שילח את העם ולא יצאו מרצונם הטוב, אז ה' לא היה יכול להכניסם מיד לארץ !!

וכך אנו צריכים לקרוא את הפסוק:

ויהי (לצערנו, בגלל ש) בשלח פרעה את העם, (אז )לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים! כי קרוב הוא (מדי)..

 

את העם

יש הפרדה בין "העם" שהוא הערב רב. ו"בני ישראל" שהם בני האבות. לערב רב אין את ה"דרך ארץ" של האבות. לכן, יש סכנה שהם יאמצו לעצמם את "דרך ארץ פלישטים"! שהוא קרוב לדרך ארץ של  המצרים.

(ראה למטה הרחבת הנושא :"מי הם ה"ערב רב"?").

 

ולא נחם אלוהים

ה', החליט שהעם לא ייכנס לארץ כנען מיד. למרות שזו היתה המטרה המובחרת.

עצם המילים האלה בפסוק מראים בברור שלא היתה שום מטרה , לכתחילה, להישאר במדבר יותר מ11 ימים הנחוצים כדי להגיע לארץ דרך חוף הים של חצי האי סיני, דרך ארץ פלישטים.

הפסוק ברור: היתה תקלה: העם איננו מוכן להיכנס. לכן, יש לבחור בתכנית אחרת, חלופית. התכנית החלופית הזו כוללת קריעת ים סוף וגם מתן תורה!! [

למרות שאנו רגילים בסדר הדברים כפי שהוא אכן קרה, זהו סדר חלופי לתכנית שונה לגמרי. התורה היתה אמורה להתקבל בירושלים:"כי מציון תצא תורה". מתן תורה במדבר לא היה בתכנית המקורית

לגבי מה שאמר ה' למשה בסנה:

שמות פרק ג (יב) … בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

זו גם תכנית חלופית במקרה ומשה לא יצליח לשכנע את העם לצאת. כלומר, לפי מניטו, גם הדברים האלה של "עבודה " על ההר הזה, הר חורב, היתה תיאור של תכנית חלופית במקרה והדברים לא יתנהלו כסדר.

התכנית האידיאלית היתה אם כן:

  1. יציאה ממצרים מרצון וחדווה ולא מאולצים על ידי הנסיבות
  2. כניסה לארץ כנען מיד, יחד עם משה רבנו שהיה הופך למשיח.
  3. מתן תורה בירושלים.

 

דרך ארץ פלישטים

לפי הפשט,(ולפי הטעמים:דרך/ ארץ-פלישטים) מדובר, כאמור על הדרך הקצרה ממצרים לעבר ארץ כנען: דרך חוף הים לכיוון רצועת עזה.

אבל לפי הדרשה של מניטו, המילים "דרך ארץ" יכולות  להתחבר לרגע : (דרך-ארץ /פלישטים) כדי להגיד שה' פחד שהעם עדיין לא מספיק בשל כדי להתנגד לדרך ארץ של הפלישטים. הוא פחד שיאמצו את דרך הארץ  של הפלישטים כי הוא קרוב לדרך ארץ של המצרים.

הדרך ארץ, אלה המידות, ואורח החיים. מכיוון שהערב רב איננו מצאצאי האבות, אין להם , בתרבות שלהם, את המידות וההבטחות והאמונה שהארץ שייכת להם. לכן, הערב רב מוגדר כמי שלא איכפת לו מארץ כנען. איכפת לו אולי היציאה ממצרים אבל לא הכניסה לארץ. לכן, הם חייבים לעבור גם קריעת ים סוף וגם מתן תורה כדי להנחיל להם כמה תובות בסיסיות שיאפשרו להם לרצות ולהילחם עבור הארץ.

דרך ארץ קדם לתורה.לכן אנו קוראים פרקי אבות לפני שבועות. וזה מה שעשו בין היציאה למתן תורה: התחילו ללמוד את דרך ארץ האבות שהיה כל כך חסר לעם. ובכל זאת, זה לא הספיק להם כדי להיכנס לארץ. רק הדור השני כן נכנס (אולי בגלל שאז כן היה להם "דרך ארץ האבות ,-שלהם!)

כי קרבו הוא

לפי הדקדוק, המילה "דרך" יכולה להיות זכר או נקבה . אבל , בדרך כלל, במקרא היא נקבה. ולכן היינו מצפים שיהיה כתוב "כי קרובה היא"(הדרך).  לכן יש מקום לדרוש שאולי, לא הדרך קרובה אלא משהוא אחר קרוב. למשל, הדרך ארץ!

פן ינחם העם בראותם מלחמה

המילה "ינחם", דומה יותר מדי למילה "נחם" שכתובה לעיל. אבל הפרשנים מסבירים שהמילה הזו , פירושה לחזור בהם. ה' פחד שהעם יחזור בהם ויעשו הכל כדי לשוב למצרים.

נראה לעניות דעתי (ונראה שמניטו רצה לרמוז על כך), שיש מקום לפרש "פן יינחם"= שמה ינחו את עצמם. בדיוק כמו "ולא נחם" =ולא הנחה אותם.

 

כלומר, ה' פחד שהעם יחליט על מנהיגות אחרת שתחזיר אותם למצרים.

לגבי הפחד מהמלחמות, מניטו מספר על הרבה מקרים שבהם, משפחות שלמות לא עלו ארצה בימנו בגלל הפחד מהמצב המלחמתי בו. זה פחד אמיתי. ויש להתגבר עליו לפני שעולים ארצה. זה תנאי לירושת הארץ: מוכנות למסירות נפש עבורה.

 

ושבו מצרימה  (הרב יואל בן נון)

כאן ברצוני להכניס החידוש של הרב בן נון שמשתלב יפה עם ההסברים של מניטו (דומני שהוא לא הכיר את החידוש הזה):

"לשוב מצרימה", בכל התנ"ך, פירושו לחיות בחסות מצרים. ולאו דווקא לחזור ממש לגור בארץ מצרים.

ארץ כנען היתה, בימים ההם, תחת חסות מצרים. אמנם, היו מלכים רבים ששלטו על אזורים שונים בארץ אבל כולם היו תחת חסות פרעה. את זה , אנו גילינו על ידי ממצאים ארכיאולוגים רבים.

לכן, ה' לא רצה שבני ישראל ייכנסו לארץ בחסות המצרים.

במעברי הגבול, בדרך ארץ פלישטים, היו פקחים מצריים. בקלות, המצרים היו מציעים כניסה לארץ כנען , ללא מלחמה, אם רק בני ישראל היו נכנסים תחת חסותם עם כל ההשלכות של חסות זו.

כלומר, היה יכול להיווצר מצב, בו היהודים היו יוצאים , פיזית ממצרים. אבל, לא היו מקבלים עצמאות מלאה בארץ כנען! וזה ה' לא רצה! הוא העדיף שייכנסו מהמזרח, במלחמה, בזכות עצמם, אחרי ארבעים שנה במדבר, בו הם ירכשו עצמאות תרבותית ולאומית, מאשר להיכנס ישירות תחת חסות עם זר!!

 

ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף

מניטו מביא חידוש השלה הקדוש:   בין כל "יש", יש "אין". יש-אין-יש.

לפעמים אדם, או קבוצה של אנשים, משנים את הווייתם. עמדתם, בגרותם, זהותם. אלה שני "יש". מעבר בין ה"ישים" האלה, חייבת להיות תקופה של משבר, ירידה, חלל ריק. זה למשל קורא בין הילדות(יש) והבגרות(יש): תקופה של משברים ובלבול גדול. זה ה"אין".

בני ישראל, או, ליתר דיוק, "העם" (כלומר בהשפעת, או בגלל הערב רב), יוצא ממצב של עבדים (יש) ואמור להיכנס לארץ כנען כבני חורים וממשיכי סיפור האבות כבנים (יש ). בניהם, בא המדבר (אין).

אם כן, אם התורה מדגישה שמדובר ב"מדבר", מקום ריק, ה"אין" המוחלט , זה כדי להסביר לנו שמדובר בתקופה של משברים , חינוך, התקדמות, נפילות, כל מה שהתורה תספר לנו אחר כך, שיעזרו לעבדים שיצאו ממצרים ללא דרך ארץ האבות, ללא תודעה רוחנית מספיקה, ללא תחושה של רצון לממש הבטחות האבות, להפוך לדור "באי הארץ". יעברו כך מ"יש" מסויים ל"יש" אחר על ידי המדבר שהוא ה"אין".

 

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים

רש"י מסביר ש"חמושים"= מזוינים. הם (בני ישראל) יצאו עם כלי נשק רבים. זה מנוגד למה שכתוב לפני כן "פן ינחם העם בראותם מלחמה". מי שמפחד ממלחמה לא מתכונן ולוקח איתו כלי נשק רבים! אלא שמדובר בשני חלקי עם ישראל שונים:

  1. העם(הערב רב) מפחד מהמלחמה: "פן יינחם העם בראותם מלחמה"
  2. בני ישראל אינם מפחדים ממלחמה והיו מוכנים להיכנס מיד לארץ :"וחמושים עלו בני ישראל".

 

 

 

 

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:…

(טו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:

 

ופרעה הקריב

פרעה התחרט! אחרי שהוא נתן את הסכמתו, הוא משנה את דעתו אחרי שלושה ימים. וה' עוזר לו להתחרט "ואיכבדה בפרעה". חיכינו להחלטה של פרעה כדי לצאת והנה שה' גורם לו להתחרט.!

זה דומה מאוד לכל הגויים שנתנו , בסוף הגלות, זכות לצאת מהגלות ושהתחרטו מהר מאוד אחר כך. אחרי הכרזת כורש אחשווראש התחרט. אחרי ההצבעה עבור הקמת מדינת ישראל באו"ם, הם התחרטו וקראו לנו "גזעניים" (ואילו זה היה נתון בידם היום, יש סיכוי שלא היו נותנים לנו זכות למדינה.

יש חלון, פתח, בהסיטוריה שחייבים לנצל כדי לצאת מהגלות. כי מיד אחר כך הפתח ייסגר!

וזה מה שקורא כאן. ה' רוצה ללמד אותנו מה עתיד לקרוא בשאר הגלויות.

 

וישאו בני ישראל את עיניהם (הרב אליהו שי)

הרב שי לומד מההקבלה בין עקידת יצחק לקריעת ים סוף (ראה למטה) שבעצם בני ישראל חוו את קריעת ים סוף כדי להגיע לאמונה, כמו שהייתה אצל אברהם אבינו. הם "ראו" והם "ייראו" ו"האמינו" כמו שאברהם עשה בעקידה. הוא היה "ירא" אלוהים והוא "ראה" את המקום, את המלאך, את האיל. הראייה פתחה אפשרות לייראה. וכל ההשוואה הזאת מתחילה עם המילים הדומות בשתי הפרשיות :"וישאו ..את עיניהם", "וייראו"..

 

וייראו מאוד

מניטו שאל "למה בני ישראל פחדו?" הרי הם חוו כל כך ניסים ונפלאות עד כה! והוא עונה שאכן היה מקום לפחד מאוד: "והנה מצרים נוסע" הם רואים "מצרים" נוסע. המדרש- מובא על ידי רש"י במקום- מסביר שהם ראו את "שרו של מצרים", כלומר הנציג של התרבות המצרית בשמים, שעומד יחד עם כל המלאכים מול ה'. והמלאך הזה ירד כדי להגן על מצרים! וזה מפחיד! למה? כי הוא צודק!! הרי הדילמה שהוצגה בעיני המצרים היתה פשוטה:

או מכות או שתשלחו את בני ישראל מהעבדות.   והם קבלו את המכות! כלומר, הם שלמו את המחיר! לכן, יש להם את הזכות המלאה לקבל את עם ישראל בחזרה לשעבודם!! הם צודקים! לפרעה יש את כל הזכות לנצח בקרב שמתקרב! כן היה מקום עבור יעקב לפחד מול עשיו!

כאן, מניטו מרחיב את הנושא כי חשוב לו שנבין ש"אלוהי ישראל" איננו האלוהים שמגן על ישראל בלבד. אלא הוא האלוהים של כל העולם כולו! כל בני האדם הם ביריותיו והוא חייב לדאוג לכולם. לכן יש מולו מלאכים שונים שמייצגים את העמים השונים. כי לכל אחד יש סנגור בפניו. ה' הוא אוניברסאלי!! הוא לא פרטיקולארי לעם ישראל. אמנם יש לו קשר מיוחד לעם ישראל אבל זה לא מבטל את הדיון לגבי צדקת העמים האחרים.

לכן, כן יש מקום ליהודים לפחד!    "ואהבת לרעך כמוך..אני ה'" אל תעשה משהוא לחבר כי אני ה' האל של שניכם!!   וכך בכל ההיסטוריה, יש להבין שהפחד היהודי הטבעי מוצדק מאוד !! כי האלוהים שלנו הוא גם האלוהים של הגויים! ועלינו להפעיל או זכויות או הבטחות או כל מני טיעונים כדי להינצל!

"קשה קריעת ים סוף…": יש הרבה דרשות שמשווים את הקושי של קריעת ים סוף לנישואין, לפרנסה,… אבל מה באמת היה קשה עבור ה' בקריעת ים סוף?

הכלי יקר אומר שזה שה' היה צריך להמית המצרים כדי להציל את ישראל!! כי כולם יצירותיו!

 

ויצעקו אל ה'

לכן, הם מתפללים על ישועה! אבל תפילה היא לא זכות!

תפילה היא בקשה של האדם, מול ה', כדי שיעשה עבורו דבר חיוני מאוד שהוא בעצמו אינו מצליח לעשות לבד.

 

 

דבר אל בני ישראל וייסעו

לכן, מול צדקת המצרים, לעם ישראל חייבת להיות זכות מספיקה כדי להינצל. לא תפילה אלא זכות. לכן התפילה לא תעזור כאן בלי זכות :"מה תצעק אלי"= תפסיק לחשוב שהתפילה תעזור.

הזכות היא האמונה בה' שיהיה טוב. ולכן, עליהם לנסוע! לנסוע בתוך הים, בלי שהיא הפכה עדיין ליבשה! הזכות היא המסירות נפש, האמונה שלהם למרות המצב הנראה סתום לגמרי!

כשנחשון בן עמינדב נכנס למים עדיין לא היה סימן כל שהוא שיהיה נס.

רק אחרי שבני ישראל (הנחשונים שבהם) מביע אמון בה', אמון בתהליך, מסירות נפש , הם מקנים לעצמם זכות ענקית שאין לעם אחר. וזה מה שיכול לעזור כביכול לאלוהים לבחור בין מצרים לעם ישראל ולהציל אותם.

המבחן הגדול היה הרגע בו בני ישראל עשו מעשה וקנו לעצמם את האמונה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זו הזכות היתרה שלהם על מצרים. כי עד כה, הם היו מאוד דומים למצרים, מכל הבחינות הנראות לעיין.

 

מטרת קריעת ים סוף

  1. עד כה, עשר המכות ויציאת מצרים גרמו למהפך אידיאולוגי בעולם כולו : שיש בורא עולם שמשגיח על עולמו ושהוא מוסרי. הוא מציל עשוק מהמעביד. ה' פועל כדי שיהיה מסור בין בני האדם. יש לו את היכולת לפעול על ליבות בני אדם.

אבל ,לפי המהר"ל, בקריעת ים סוף, לומדים עוד דבר חשוב :הבורא יכול לשחק עם כוחות הטבע כדי להציל אותם. כלומר, זה שלב נוסף במוכנותו להנהיג את עם ישראל בהיסטוריה: בין אם זה כרוך בשינוי סדרי בני אדם ובין אם זה שינוי סדרי חוקי הטבע.

  1. אפשר להגיד אותו הדבר לגבי הלימוד הזה עבור כל בני האדם, ופרעה הוא מסמל כאן את כל אומות העולם.

עד שפרעה יאמר בסוף הקריעה :"מי כמוך באלים ה'".

  1. ייתכן שהמטרה היא מופנית יותר לכיוון הערב רב. אין להם את הזכרון של האמונה של האבות. וכדי שהעם יאמין, הוא חייב לעבור חוויה מספיק משכנעת כדי שיכנסו לאמונה שהייתה לאבות ולבני האבות (ראה למטה ההקבלה עם עקידת יצחק). כלומר המטרה של קריעת ים סוף היא להוציא כל ספק בלב הערב רב לגבי הקשר המיוחד בין הבורא לעם שראל. זה כדי להעניק להם את האמונה שהייתה מסורה מדורי דורות מהאבות לבנים.
  2. יש לשים לב לתיאור ההשפעה הכלל עולמית של קריעת ים סוף:

"אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען.."

מניטו משווה זאת להשפעה הבלתי פרופורציונאלית של הקמת מדינת ישראל עד היום אצל אומות העולם. בסך הכל, עם קטן יוצא מגלות לגאולה. וכל העולם, מאז, מדבר רק על זה כל יום!

 

 חג הפסח:

כל אירוע שאנו "חוגגים" זה בגלל שהוא לא נשלם! למשל, אנו לא חוגגים את יציאת תרח ואברם מאור כשדים  כי זה הושלם ואין דרך חזרה אליו. אבל פסח חוגג את היציאה ממצרים שעדיין לא הושלמה! וזו הסיבה שאנו חוגגים אותה. מתי זה יושלם?: כשכל בני האדם יצאו מהמצב של הגלות של האדם בעולם.= ימות המשיח.

וזה מה שנאמר: "אהיה אשר אהיה". אהיה עמכם בצרה הזו ואמשיך להיות עמכם בצרות הבאות!

 

עמלק

מניטו מסביר שלכל "אב", היו שני  "אויבים":

  1. אחד מי שרוצה להרוג אותו

2.ואחד שמנסה לקחת את מקומו,אדם שדומה לו והוא היריב שלו.

 

  אברהם יצחק יעקב
אויב שרוצה להרוג אותו נמרוד אבימלך לבן
דומה שמנסה לקחת מקומו לוט ישמעאל עשיו

 

עמלק, מאגד בתוכו את ששת הדמויות האלה גם יחד. הוא גם רוצה להכחיד את עם ישראל וגם לקחת את מקומו.

עמלק מופיע בכל "סוף גלות".מיד אחרי יציאת מצרים, בסוף הפרשה שלנו, מגיע עמלק,בסוף גלות בבל, אצל אחשווראש, המן מנסה להשמיד את ישראל ובסוף הגלות שלנו,גלות אדום , בא הצורר היטלר..

 

 

מי הם אנשי הערב רב?

לפי ההגדרה המקובלת, אלה אנשים, שאינם שייכים לעם היהודי כי הם לא בני האבות. הם חיו באותה תקופה במצרים (הם לא בהכרח מצרים) אבל הם הצטרפו לבני ישראל שם. משה החליט על הוצאתם יחד עם כל העם. הם נקראים , לפי המפרשים , "העם". כשהם משתלבים יפה ומתמזגים טוב, הם ובני ישראל נקראים יחד "עם בני ישראל".

בדרך כלל מאשימים את הערב רב בכל החטאים והכישלונות של ישראל במדבר.

בדרך כלל מפרידים בין בני ישראל "הטהורים" שהם צאצאי האבות ובין כל הגויים שהצטרפו ליהודים מסיבות כל שהין. לכן, קל מאוד להבחין בין שני המושגים. פרעה גירש רק את העם, כלומר הערב רב. אילו האלה היו רק בני ישראל, אז היה כתוב "בצאת עם ישראל ממצרים" ולא בשלח פרעה את העם. ואז ה' כן היה מכנסי אותם לארץ מיד. כי הרי הם מוכנים למלחמה כי הרי כתוב "וחמושים עלו בני ישראל " כלומר, מזויינים ומוכנים להילחם.

כלומר כל הבעיה עומדת על הערב רב הזה.

 

ההגדרה הזו עושה לנו חיים קלים. כי כל אחד חושב לעצמו שהוא ישראל אמיתי וכל היהודים האחרים שלא חושבים כמותו, הם בטח מזרע גרים או גויים או בעלי מחשבות זרות ..

אבל, נזכור שה"ערב רב הזה", היה , (לפי מניטו למשל) גדול פי חמישה מ"בני ישראל"! כי אם רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים (לפי המדרש) אז הערב רב מילא את החסר, כלומר הם 4/5 מכלל האוכלוסיה!! זה אדיר!

מניטו שם לב , למשל, שאצל המרגלים, החלק שדחף לכניסה (כלב ויהושוע ) היו שניים מול עשרה שהתנגדו. 2/10 שווה ל1/5! כלומר הפרופורציה נשמרת

 

חטא העגל, המרגלים, וכל התלונות במדבר , מיוחסות לערב רב.

זה שוב עושה לנו חיים קלים כשאנו נגיד "זה לא באמת היהודים, זה רק גוים"..

אפילו מניטו ז"ל הגדיר חלקים מהעם היום כ"ערב רב" כשאלה , למשל התנגדו לציונות ! הוא בטח צודק על עצם הבעיה אבל אין, לעניות דעתי מקום לחשוב שהם מזרע גוים אחרים או גרים בעצמם או שהם לא שייכים לעם. אלה הוא, בכך, מצביע על עצם התנגדות לציונות כאובדן דרך ארץ האבות ואבדן דרך הבטחת האבות. וזה יכול להיעשות על ידי כל יהודי בשל מסויים!

 

אבל נזכור שזה משה רבנו בעצמו שהחליט על יציאתם! ואם באמת ה' היה מתנגד לגמרי, אז הוא ה יה מונע זאת! אפילו המשא ומתן, במדרש, בין ה' למשה בחטא העגל "זה העם שאתה העלית ממצרים שעושה בעיות!" אני מעדיף ליצור עם חדש "טהור" ונחליף את כל הערבוביה הזאת!"… נראה מזוייף כי למשה אין כל כך כוח שיתנגד לה'! עד כדי כך!

 

לכן, נראה לי להגדיר את ה"ערב רב" כחלק של העם היהודי ש"גורר רגלים". שאיננו מסוגל להתעלות על הבעיות. כמו שבכל חברה יש חלקים פחות מצטיינים, גם בתוך עם ישראל, יש חלקים כאלה. אפילו בתוך בן אדם אחד, יש רגעים כאלה ואחרים שבהם הוא מתעלה. לכן, הם נקראים "העם". כלומר: חייבים לקחת בחשבון את כל חלקי העם, בכל מצב. כי אנו בונים "עם" וכל עם מורכב באנשים במצבים שונים ומיומנויות שונות.

אם כן, למה יש להגדיר כביכול שני חלקים שונים, עם ייחוס שונה, ועם היסטוריה כביכול שונה? נראה לי שזה רק כדי לתאר את הפנים הפחות מזהירים של העם וכדי להצביע על הסיבות לחולשות האלה, ואיך עלינו לתקן אותם.

בדיוק, לדעתי, כמו שמתארת לנו התורה את חטא עץ הדעת או חטא העגל: האידיאל היה שהאדם לא ימות, ולא יחטא ולא ייפול לעבודה זרה… אבל המציאות היא שכל אדם חוטא ויצר הרע קיים. הסיפורים האלה נחוצים כדי שנדע לאן יש לשאוף. מה יש לתקן. מה הן סיבות החולשות שלנו . אין להסתפק בתיאור המצב העגום. יש לשאוף לתיקון כל הזמן. יש דרך ויש תקווה. לכן, אפילו התיאור של הערב רב כסיבת כל הבעיות והשתייכותם לגוים שסתם נדחפו פנימה ברגע הנכון, בא כדי ללמד אותנו שבכל יהודי יכולה להיות נטיה פסולה של שכחת דרך ארץ האבות וחוסר אמונה.

 

אם כן, אפילו אם עד היום, חלקים גדולים בעם ישראל איננו רוצה לחזור לארץ או עולה בגלל שהוא נאלץ לעשות זאת, אין להגיד שהוא לא יהודי או שייך לערב רב במובן שהוא מזרע גוי.

משה רבנו לקח על עצמו "לטפל" בכל חלקי העם. ולכן הוא "אחראי" עליהם. זה התפקיד של כל מנהיג גדול: להיות אחראי על כל חלקי העם שלו ולנסות לטפל בכולם. וזה המבחן שה' הציב מולו בחטא העגל: האם אתה מוכן לקבל אחריות על כל העם? כשמשה מוכן לוותר על הכל למען החלקים הלא מזהירים של העם, אז הוא עומד במבחן והוא בכך מציל את העם, בזכות מנהיגותו.

 

כדי להעמיק בנושא, מניטו מתאר את חמשת החלקים שיש בנשמת האדם:

הנפש, הנשמה, הרוח (שלושה חלקים שמגבילים לערב רב שבכל אדם) והחיה והיחידה(החלקים הנשגבים העליונים שמקבילים לבני ישראל)

זה מקביל לשלושת הפעמים שכתוב בפסוקים הראשונים של הפרשה "העם" ולשניים שכתבו "בני ישראל".

כמובן שבכל אדם יש את חמשת החלקים האלה במינון שונה. אבל עצם ההגדרה כאילו שלושת החלקים הנמוכים הם הערב רב מבסס את הסבר שהצעתי לעיל.

 

 

 

 

 

עוד חידושים  ממניטו

  1. ההיסטוריה היום מלמדת לנו מה משמעות מה שכתוב בתורה .והתורה עוזרת לנו להבין מה קורה בהיסטוריה
  2. בקשר לחמשת החלקים נפש-רוח-נשמה-חיה ויחידה, בכל אחת יש חמשה חלקים כך בס"ך הכל יש כה' חלקים ועוד אחד מעליהם שעושה 26 כמניין שם הוויה. זה פירוש "כה אמר ה'.."
  3. יש להיגמל מהשפעתו מפרעה לפני שנכנסים לארץ
  4. בלי הבעיות של "העם" לא היו צריכים את התורה!! יעקב גורדין: אם היו צריכים ללמד אותם תורה זה אומר שהם לא ישראל!! הקשיות עורף של ישראל באה מהערב רב
  5. 5. דיינו:בהגדה יש רשימה של מאורעות ועל כל אחד אומרים שאם ה' לא היה עושה אותו, אז "דיינו,. מניטו מסביר: דיינו: הנה מה שקבלנו במתנה כי בעצם היינו חייבים להשיג אותו  בכוחות עצמנו!

6."שובבים": הפרשיות שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים, נקראות בראשי התיבות שלהם "שובבים". זה עם ישראל שהיו שובבים כי לא רצו לצאת ממצרים ולא רצו להיכנס לארץ! בגללם יש לנו אתכ ל אריכות הסיפור במדבר ומתן תורה!!

  1. הבעיה היהודית הגדולה היא שיש בעם כל הפרצופים האפשריים של בני האדם. ובכל זאת, יש לעשות מכולם עם אחד!
  2. יצאנו ממצרים כמו אדם הראשון שיצא מגן עדן (כגן ה' כארץ מצרים)(לך לך 10-13)!!

—————————————————————————————————————–

עקידת יצחק וקריעת ים סוף (הרב אליהו שי- ישיבת עציון)

 

יש כמה מילים ומושגים שניתן למצוא גם בקריעת ים סוף וגם בעקידת יצחק:

עקידת יצחק קריעת ים סוף
ביום השלישי היו מקרבין כל יום השלישי
וישא אברהם את עיניו וישאו בני ישראל את עיניהם
בהר ה' יראה תביאמו וטיתעמו בהר נחלתך
וירא מלאך ה' (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם:
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.. וירְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:
… וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:

 

(ט) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי
רש"י :וירא את המקום – ראה ענן קשור על ההר: יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ

 

אבל בעיקר יש לנו לפחות שלושה מדרשים שונים שעושים את הקשר בין שני המאורעות:

 

  1. בראשית רבה פרשה נהויבקע עצי עולה, ר' חייא בר יוסי בשם ר' מיאשא ותני לה בשם ר' בניה בשכר ב' בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל שנא' ויבקע עצי עולה, ונאמר להלן (שם /שמות/ יד) ויבקעו המים, אמר ר' לוי דייך עד כה אלא אברהם לפי כחו והקב"ה לפי כחו

 

  1. בראשית רבה פרשה נה תני רבי ישמעאל תבא חרב יד שעשה אברהם אבינו שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ותעמוד על חרב יד שאמר פרעה (שם /שמות/ טו) אריק חרבי,

 

  1. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פרשה ג :ר' יוסי הגלילי אומר כשנכנסו ישראל לים כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו ויצחק כאלו עקוד ונתון על המזבח ואברהם כאלו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו שנ' וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב י) אמר המקום למשה משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה אמר לפניו ומה בידי לעשות אמר לו ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים וגו' ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו.

 

וגם רש"י ואונקלוס עושים ,מצדם, קשר אחר:

בראשית פרק כב (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

אונקלוס (ג) ואקדים אברהם בצפרא וזריז ית חמריה ודבר ית תרין עולימוהי עמיה וית יצחק בריה וצלח אעי לעלתא וקם ואזל לאתרא דאמר ליה יי:

רש"י בראשית פרק כב ויבקע – תרגומו וצלח, כמו (ש"ב יט יח) וצלחו הירדן, ..

 

תרגום המילה "לבקוע" היא לצלוח, לעבור את הנהר או את הים.

בקיעת העצים של אברהם בבוקר שהוא קם בו ללכת עם יצחק לעקוד אותו, מזכירה את "בקיעת" הים.

 

המדרשים משווים בין המאורעות ומוסיפים שבזכות הראשון קרא השני!

המכילתא ארוכה וממש כמו בסרט מספרת שבקריעת ים סוף, עושים פסק זמן קטן עם התמונה המאאימת של פרעה מצד אחד עם חרבו, והים שסוגר אותם ובני ישראל בבעייה חמורה.

ומוסיף התמונה של אברהם עם הסכין בידו ויצחק עקוד ומוכן למות .

שני המאורעות נמצאים מול מידת הדין.

ואז קורה הנס: המלאך נראה אל אברהם ומבשר לו שיש להפסיק מיד ובים, הים נפתח ובני ישראל ניצולים.

זה בזכות זה!

מה הקשר?

בשני הסיפורים יש שני פועלים מרכזיים: ראה וירא. אברהם ירא אלוהים. והוא רואה המלאך, הוא רואה הענן, הוא רואה האיל. גם בים, בני ישראל יראים מאוד. הם רואים את הנס הגדול והם כבר לא יכולים שלא לירא את ה'. הראיה שלהם גורמת להם להאמין. ולזכות באמונה של אביהם אברהם שגם ראה והאמין וירא את ה'.

מה שקרה בעצם עם אדם אחד, איש מאמין, ירא אלוהים שיודע לראות , קרא עם עם שלם שרואים ומאמינים:

עקידת יצחק קריעת ים סוף
בראשית פרק כב (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:

 

 (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ

 

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

 

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: פ
(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

 

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל

 

 

 

מה שהיה ברור אצל המאמין הראשון, איננו כבר ברור עבור עם שלם מורכב בכמה מרכיבים שונים .

קריעת ים סוף מטרתה, כנראה היא להחדיר את האמונה בעם ה' כדי שכולם יהפכו לבני האבות! מאמינים בני מאמינים. על ידי שכולם ראו ולא נשאר בהם ספק כלל.

ואז הגיעו למדרגה המיוחלת:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.