אחרי מות פי2

בע"ה ג אייר התשע"ח

מישל בן שושן

 

אחרי מות קדושים פי 2

פרשת אחרי מות כוללת שני חלקים עיקריים: סדר עבודת יום כיפור ואיסורי העריות.

  1. סדר העבודה

הפרשה מייצגת בפנינו סיפור אישי שמסתיים במצווה לאומית. בניגוד לשאר חגי השנה, שבהם מציינים את התאריך ואחר כך המצוות התלויות בתאריך הזה, כאן, מדובר במצוות יום הכיפורים רק בסוף כל הפרשה. לחזור על מבנה הפרשה:

  1. אחרי מות שני בני אהרון: שייזהר אהרון לא להיכנס לקדש הקדשים כי יש סכנת מוות!
  2. אבל במקרה והוא ירצה להיכנס, אז שיבוא בתנאים אלה…..
  3. כל מה שאמרתי עכשיו, יהיה לחוקת עולם לדורותיכם: ב10 בתשרי
  4. באותה הזדמנות אני אכפר על כל חטאות בני ישראל ואטהר אתכם!

קשה מאוד לראות כאן קשר בהשתלשלות האירועים. הנה ההסבר שמצאתי, בעזרת חידוש של הרב אליקים קרונביין מישיבת הר עציון:

המטרה העליונה היא אכן הקרבה של האדם אל ה' והמפגש בניהם. זה היה אמור להתרחש ביום השמיני, בחנוכת המשכן, אבל זה לא קרה. לפחות לא בצורה אולטימטיבית. כמו שאומר מניטו ז"ל, היה כאן פספוס וכישלון ("ויהי ביום השמיני"= אין ויהי אלא לשון צער).

בין השאר, הכישלון התבטא על ידי מות בני אהרון כי קרבתם הייתה בהתלהבות לא מרוסנת. אבל עצם הרצון להתקרב הוא עקרוני. ייתכן מאוד שלאהרון, נשאר הרצון הזה להיכנס בקודש הקדשים. ה' , בעצם, מאוד רוצה שזה יקרה!! כמובן שהוא לא יכול לצוות על זה כי זה תלוי ברצון. אבל המטרה ברורה: היא ממשיכה להיות הקרבה והמפגש. יש רק לשים כמה כללי התנהגות כדי שהמפגש יצליח.

בין הכללים האלה, ישנו אחד חשוב מאוד: אדם יחיד איננו יכול להתקרב אל ה' כשהוא מתעלם משאר בני האדם.!!! לא קופצים מעל לראשם של בני האדם כדי ליצור קשר דתי עם האלוהים. זו עבודה זרה. זה מסולף. לכן, אחד מהתנאים היא שאהרון יעשה עבודה של כפרה, של ווידוי, של הכלה של כל כלל ישראל. (זה מתחיל עם ווידוי שלו, ואחר כך של משפחתו, ואחר כך של אחיו הכוהנים, ואחר כך של כלל ישראל, כולם) רק אז, מותר לו להתקרב, כמובן עם עוד הרבה מגבלות אחרות שמצוינות בפרשה.

ורק אחר כך, במידה ואהרון יצליח לעשות זאת, אז יהיה כאן דבר נפלא: אם המפגש שאיחלנו אליו ביום השמיני לא הצליח לגמרי, אז לפחות , נקבע שזה אפשרי! יש משוא אחד שהצליח!

אם אנו ניווכח לדעת שאכן אדם אחד הצליח להיכנס שם בלי פגע והצליח לצאת, אז זה נותן תקווה גם לה' וגם לעם ישראל שיש למה לצפות באחרית הימים!

(הערה: הכהן הגדול, בכל דור, מייצג את "האדם" האולטימטיבי. מכיוון שמאוד מסוכן להצביע או לבחור על אדם שכזה, כנראה שהתורה קבעה אחת ולתמיד שהוא יהיה הגדול מאחיו, בלי מבחן אישיות או חכמה מיוחדת. בחירת הכהן הגדול נעשתה, כנראה , בהיסטוריה, באופן פוליטי , הרבה יותר מאשר על ידי קריטריוני-איכות אחרים. ובכל זאת, בתור אחד שמייצג, ההתעלמות מהאיכות, יכולה דווקא, לעניות דעתי, להיות מייצגת יותר!)

נראה לי לדמות המקרה לזה ששני אנשים הצליחו לנגוע וללכת על הירח. אז אמרנו "האדם הגיע לירח" כמובן שלא כל האנושות נגעה בירח אבל אחד, כן. וזה הספיק להכריז על היכולת הזאת כהישג אנושי.

עם כל ההבדלים, הצלחת כניסת אהרון אל קדש הקדשים היא סימן שנותן תקווה אדירה לכל עם ישראל. זה אפשרי, אחד אחר עשה זאת.

כאן יש לציין המחלוקת בין רש"י לגאון מווילנה: רשי סובר שאהרון נכנס רק ביום כיפור והגר"א סובר שאהרון היה יכול להיכנס בכל ימות השנה, מתי שירצה, בתנאים מגבילים של סדר העבודה.

אבל כולם מסכימים שאחרי אהרון, כל כהן גדול יכול וחייב להיכנס לקדש הקדשים רק פעם בשנה ביום הכיפורים.

 

רק אחרי שאהרון יצליח להיכנס, אז התורה קובעת: התקווה האדירה הזו שהוא הוליד בלב ישראל, זה ילווה בכפרה של כל עם ישראל: ה' מכסה את כל חטאי ישראל ונותן להם אשראי לעוד שנה! בזכות התקווה, היכולת הזאת, הרוח האופטימית הזאת, מגיעה טהרה וכפרה כדי להתחיל שנה חדשה בלי הכובד הבלתי נסבל של המרירות של הכישלון של כל אחד במשך השנה שעברה.

ואז , כאילו, יש רעיון לה': אתם יודעים מה, נחזור על זה כל שנה. פעם אחת בלבד כדי שלא נסכן את הדבר עצמו. בתנאים מגבילים (עוד יותר ממה שנכתב אצר אהרון – עם חמש טבילות ולא שלוש למשל). אבל כל שנה, נציין את האפשרות שמה שנכשל ביום השמיני יכול להצליח . וככה , נראה לעניות דעתי, נולד יום כיפור!

  1. העריות

אם נשאל את עצמנו (כמו שעושה הרב אלחנן סמט), למה העריות אסורות?, פוגשים כמה אפשרויות

  • הרמב"ם במורה נבוכים, כנראה מושפע חזק על ידי הנצרות ואריסטו, סובר שיש לצמצם ככל שאפשר ביחסי אישות כי הם מקרבים את האדם לבהמיות, ולכן, התורה צמצמה אותם , במיוחד עם הקרובים ביותר כי הם נמצאים בקרבה גדולה יותר והפיתוי גדול יותר!!
  • הרמב"ן יוצא כנגדו בחריפות , בטענה פשוטה שאם אכן התורה היתה רוצה לצמצם את הדבר, הא היתה אוסרת על ריבוי נשים או מקשה על יחסים אינטימיים עם אישה אחת.
  • הרב הילל צייטלין סובר , כנראה בהשפעת הספרות הרוסית בזמנו (טולסטוי) שיחסי מין פוגעים ביחס האנושי בין הזכר והנקבה. ולכן, אם יש כבר יחס אנושי טוב כמו היחס שיש בין בן לאמו, אסור לפגוע ביחס הזה על ידי קיום יחסי מין. ("ערוות אמך לא תגלה: אמך היא!!!)
  • הרב סמט מציע הסבר אחר: חשיבות התא המשפחתי. "ועזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו" אומרת התורה בפרשת בראשית. כלומר המשפחה חייבת להיות "חדשה". כדי ליצור תא משפחתי חדש, יש להתנתק מהמשפחה הקיימת וליצור קשרים חדשים. לכן התורה תגיד שיש לכבד את האב והאם כי היינו חשובים שיש להתנתק לגמרי מהתא הקודם. לא זו הכוונה, אלא שהזיווג המשמעותי והבריא חייב להיות קשר עם השונה לגמרי כדי שהתא המשפחתי החדש יהיה מרענן ומוסיף משמעות ויצירתיות. לכן, יש מצד אחד לאסור את היחסים בתוך התא המשפחתי הקודם ויש ליצור תא חדש שבתוכו גם כן יש ליצור כבוד ומגבלות מסויית (נידה..) שיאפשרו מרחק, משיכה מתמדת ויצירתיות מחודשת.

יש לציין דבר חשוב מאוד: בטבע, יש חוקים מאוד נוקשים בכל מין ומין כדי לקיים יחסים. כל יצור חי יודע בתוך הטבע שלו מה יש לעשות, מתי, עם מי….וזה פועל בצורה נפלאה בלי הרבה קושיות תאולוגיות. אבל רק לאדם, נתנה הבחירה והיכולת לקיים יחסי מין באופן כמעט חופשי לגמרי.

כשאדם מקיים יחסים מופרעים, אז הוא מבטא בזאת, לא את הבהמיות" שבו, אלא , להיפך, הוא מבטא את ה"אנושיות" שבו, בזכות החופש וההכרה שניתנה רק לבני אנוש! אם כן, אפשר לאומר שאדם שמתפרע בהתנהגות מינית, הוא לא בהמתי אלה "תת בהמי", הוא יורד מתחת למוסריות הטבעית שיש לבהמה. אבל, מצד שני, הוא יכול להשתמש בכוח בחירתי הזה ולהתעלות בעל עולם החי כשהוא יצור תא משפחתי, חברה, תרבות ומשמעות, מסביב לעניין היסודי הזה.

החופש האדיר הזה יצר הצורך, בכל חברה ליצור מגבלות בנידון. נולדו חוקי מוסר קפדניים בכל תרבות אנושית. בלל החופש האדיר הזה, כולם הרגישו בצורך להגביל ולמסד את חסי המין. השוני ביניהם גדול מאוד אבל עצם קיום "טאבו" ומוסר וחוקים מגבילים, קיים בכל תרבות אנושית. בחברה היהודית, על ידי חוקי התורה, ה"חוקים" של איסורי העריות קבעו את אופי היהדות כולה. כשהתא המשפחתי הוא אחד העקרונות החשובים והנשמרים מכולם.

  1. הקשר בין כיפור והעריות

הגיע השלב שיש לשאול את עצמנו למה התורה הצמידה את שני העניינים האלה :סדר העבודה ביום כיפור, ואיסורי העריות?

לא רק שהתורה עשתה זאת, אלא שהמסורת, החכמים, בקשו לקרוא במנחה של יום כיפור את החלק השני הזה של הפרשה, אחרי שבשחרית, קוראים את החלק הראשון. המסורת יודעת, בדרך כלל, למצוא קטעים מפוזרים בתורה, בכל אירוע. והיה קל מאוד למצוא קטעים אחרים בתורה לגבי יום כיפור, חוץ מאיסורי העריות האלה!. אם כן, אין זה צירוף מקרים ששני הנושאים קשורים בעיקרם ולכן יש מקום לשאול מה הוא הקשר.

נראה לי, לאור מה שהצעתי לעיל להציע קשר עמוק:  אם עיקר הסוגיה בתורה היא יצירת קשר בין האדם למקום, ועל זה עוסק, כאמור כל החלק הראשון של הפרשה, יצירת קשר בין בני האדם , באופן עמוק, פיזי, יסודי, הוא תולדה מאיכות הקשר הראשון ולהיפך. נדב ואביהו רצו חיבור עמוק עם האלוהים. החיבור הזה נעשה בתורה הרסנית. אהרון אביהם התבקש לחדש החיבור הזה באופן יותר נכון. וכן כל כהן גדול ייצג את כלל העם בחיבור הזה אחת בשנה. למה? כי החביור חשוב מאוד ואין לפגוע בחיבור הזה. החיבור הזה חייב להיות במגבלות כדי להצליח. כמו כן, לומדים אנו שהחיבור בין זכר לנקבה, הוא כל כל חשוב שיש לשמור את איכותו על ידי מגבלות , חוקים, ואיסורים. לא כי יחסי מין הם "רעים" אלא להיפך, כי הם אחד הדברים היסודיים ביותר (לא רק עבור המשכיות המין- אלא תרבותית משמעותית ) שיש לשמור עליהם מכל רע ולקיים אותם.

החופש של האדם הוא במרכז העניין: החופש הזה, המיוחד לאדם, הוא חרב פיפיות. כמו שהוא עלול להפיל את האדם למטה מכל יצור אחר, כך הוא עשוי להעלות מעלה מעלה.

אין לפגוע בחופש הזה כי הוא המנוע העיקרי של האדם. יש רק לדעת לכוון אותו. בני אהרון היו הקרובים ביותר אל הבורא ובכל זאת, הם מתו. קרבה ללא ריסון הורסת את הקרבה. כמו שחסד ללא ריסון הוא הרסני , או כמו שהתורה אומרת במשחקי מילים משמעותיים: "חסד הוא"!!

  1. פרשת קדושים

ברצוני להתמקד רק בשאלה צדדית אחת: למה כוללת, בחלקה השני והאחרון, פרשת קדושים, שוב את כל מצוות איסורי העריות?

באופן טכני, מסבירים החכמים שהרשימה הראשונה, בפרשת קדושים, עסקה ב"אזהרות": אל תעשו כך וכך. ובפרשת קדושים , חוזרים על האסורים כדי להסביר מה עונשם. אבל הסבר זה נראה לעניות דעתי חלש מדי אם מסתפקים רק בצורתו כמו שתיארתי אותה.

בעקבות הרב ברוך גיגי, נסתכל על מבנה שתי הפרשיות המחוברות השנה: אחרי מות וקדושים:

הפרשה נושאים
אחרי מות עבודת יום כיפור
שחוטי חוץ
עריות
קדושים מצוות קדושה
עריות

באחרי מות, איסורי העריות נועדו לקיים חברה מוסרית וחיים בארץ ישראל. העונש היחיד היה שהארץ תקיא את יושביה במידה ונעבור על איסורי העריות. לסיכום, נגיד שהיינו אמורים לשמור על העריות "כדי לחיות ". (כמו שכתוב "וחי בהם")

אבל מהתחלת פרשת קדושים, מימד חדש מתבקש, והוא הקדושה. הקדושה מתבטאת על ידי מצוות בין אדם למקום, לא פחות מאשר רשימה גדולה עוד יותר של מצוות בין אדם לחברו.

אחרי שהתורה מצווה על הקדושה, אז איסורי העריות מקבלים מימד חדש: יש להיות קדושים גם על ידי יצירת התא המשפחתי.

כלומר, אם המשפחה הוקמה בהיתר, בפרשה הראשונה, ללא איסור עריות, כמו שצריך. היא בכל זאת רק אפשרה קיום חברה וחיים נורמליים ומוסריים על אדמת ישראל

הבקשה , האתגר שמוסיפה הפרשה השנייה היא "ליצור תא משפחתי קדוש! מה שמחייב, למשל, "קידושין" ולא רק ביאה או חוזה התקשרות כל שהוא. נכנסת כאן מסגרת הרבה יותר עליונה של קדושה, אפילו, ואוסיף "בעיקר" בחייהם האינטימיים של בני הזוג. ומאז, כל עברה בנידון , הוא הברה יותר חמור: עונשים חמורים מאוד כמו כרת, מיתה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.