שלח לך מ

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

שלח לך מ

 

תוכן המאמר:

  1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)
  2. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)
  3. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)
  4. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)
  5. גרסאות סותרות (לע"ד)
  6. נושאי הפרשה (שפת אמת)
  7. סיכום

 

  1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)

יש הרבה דעות שונות לגבי כל פרט בסיפורם של המרגלים. כמעט הכל נכתב והיפוכו על כל נושא. אבל, אם נתמקד על פרשן אחד (רש"י), נגלה שיש , לכאורה סתירות בתוך פירושו. למשל, מה רש"י חושב על המרגלים?

מצד אחד, הם "רשעים":

רש"י במדבר פרק יג (ב) שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:

וזה מסביר, למה משה מוסיף ךשמו של הושע בן נון אות יוד, כמגן בפנה העצות הרעות של המרגלים:

טז) ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

אבל מצד שני, על המילה "אנשים", רש"י אומר:

אנשים – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

אם כן, כשרים או רשעים היו? אולי, כפי שמסביר הרבי מליובביץ, הם היו כשרים וכשהגיעו לארץ נהיו רשעים!(אבל ההסבר הזה קשה לגבי שינוי השם של יהושוע מפני "עצת המרגלים" שמשה ניבא כבר שהם ירשיעו!)

האמת היא שכל הסיפור וכל המעורבים בו הם אמביוולנטיים(אפילו משה בעצמו-כמו שנראה בהמשך):

כי המהלך  של כניסה לארץ איננו פשוט בעצמו: הוא דורש שינוי פרדיגמות עמוק. הגלות, המדבר והישיבה בארץ הם שני עולמות שונים . עם סדרי עדיפויות שונים, וכל הערכים משתנים, ואפילו יכלוים להתהפך לגמרי! אנשים גדולים בחול הופכים לאנשים פשוטים ואפילו פחות מזה בארץ. ולהיפך.

לא לחינם, יש תיאור של שני מהלכים שונים (ואפילו מנוגדים) בתורה :

השנה הראשונה מיציאת ישראל ממצרים מיועד כולה לקבלת התורה ובניין המשכן

השנה השנייה כולה מיועדת  לכניסה לארץ.

הבעיה היא ששתי המטרות האלה בונות ודורשות מידות שונות מהאנשים. מי שטוב ומשקיע את עצמו בראשון , איננו בנוי עוד למטרה השנייה. ומכאן כל ההתנגשויות והסיבוכים.

כשמדברים על "צדיקים" או "רשעים", חייבים פשוט לשאול את עצמנו, על איזה קריטריונים אנו מדברים. גדול הדור בחוץ לארץ יכול להיחשב לסתם בן אדם בארץ!

ומכאן האקטואליה הבוערת של הפרשה שלנו לגבי דורנו.

 

  1. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)

מניטו מסביר שהארץ נקראת "ארץ כנען" כל עוד אנו עדיין לא התיישבנו בה. לכן, בהתחלת הפרשה, מדובר על ארץ כנען:

פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

אבל, כשהתורה מדברת לדור שייכנס לארץ, הוא כבר משתמש במונח אחר: ארץ מושבותכם:

פרק טו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם:

הארץ שניתנה לאבות, חייבת לעבור כיבוש והתנחלות מצד הבנים. רק אז היא תיקרא ארץ מושבותיכם וכבר לא ארץ כנען. הרעיון הזה, נמצא כבר ברש"י הראשון של התורה:

רש"י בראשית פרק א (א) בראשית – אמר רבי יצחק … ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, ..

כבר אז, אנו יודעים שהארץ שלנו היא "נחלת גוים", ארץ שיושבים בה גויים! למה ה' נותן לאבות ארץ שיש בה גויים?? למה לא לתת לנו ארץ בתולה, שאין בה אף אחד ושאין אף אחד שדורש אותה?? למה כל הסיבוכים מאז ועד היום??

זה מתוכנן כך מראש! הרי כשהבורא מדבר אל האדם שהוא ברא הוא אומר לו:

בראשית פרק א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ …(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

יש למלא את הארץ ולכבוש אותה (בסדר הזה!!) הנתינה של הארץ לאבות, איננה נתינה על מגש של כסף, ללא טרחה ומלחמה. להיפך. על הבנים לאשרר את ההבטחה אל האבות. רק אחרי שהבנים יכבשו ויתנחלו בארץ, רק אז נוכל להגיד שאכן הארץ הזו "ניתנה" לאבות. מניטו מביא משל:

יהודי שומר מצוות קרא בבוקר קריאת שמע. בו כתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי….ואספת דגנך…ונתתי עשב בשדך..". אז הוא פשוט ישב לו מתחת לעץ וחיכה שהארץ תיתן את יבולה! עבר יהודי אחר והסביר לו שבלי לחרוש ולזרוע ולקצור ולהתפלל, לא יצא שוב יבול!! רק אחרי שיעבוד קשה ורק אחרי שהיבול יצא, רק אז, יוכל להגיד תודה לה' על היבול שהוא "שלח " לו!!

כך ארץ ישראל. יש להילחם ולכבוש ולהתנחל. ורק אחר כך, נוכל לאשר שהיא באמת ניתנה לאבותינו!!

המרגלים לא רצו ללכלך את הידיים. הם בחרו בנסים של המדבר, בלימוד התורה, בקדושת המשכן. ועד היום מחכים שארץ ישראל טיפול להם על מגש של כסף כשלא יהיה שום צורך בכיבוש או מלחמה או עבודה.

מניטו אומר שאולי לגויים, ברור שהארץ שייכת לנו. הם רק לא מקבלים שאנו נכבוש אותה ב"כוח" על ידי "כיבוש". גם חלק מהיהודים עצמם מרגישים שהם "כובשים" ומסרבים להפעיל כוח כדי לכבוש את הארץ. לא רק לומדי הגמרא, אלא גם נוטשי התורה, מקבלים העובדה שזו הארץ שלנו אבל לא רוצים ב"כיבוש"!

יש הרבה הקבלות בין הכיבוש והביאה אל הארץ עם כיבוש, חיזור וביאה אל בן/ בת זוג.

ואחרי הכיבוש, יש עדיין עבודה ארוכה ומסוכנת מאוד של זכייה , בכל יום, בארץ. אין הכיבוש פוטר אותנו מעמל גדול כדי לזכות בכל יום בארץ הזו. הגירושין מאיימים כל הזמן. הגלות בפתח כל הזמן. ורק מי שמוסר עצמו ומתנהג במוסריות יכול לזכות בארץ.

"אשר אני נותן לבני ישראל" דווקא. הבנים מזכים את האבות בזה שהם מוכנים למסור נפשם עבור מה שניתן לאבות. ורק לדור באי הארץ, מדובר על "ארץ מושבותיכם".

מניטו שם לב שהארץ קודם כל מתמלאת באנשים ורק אחר כך מגיע שלב הכיבוש. כך קרה בימי יהושוע הם נכנסו לארץ בקלות יחסית ורק אחרי כן הגיע הכיבוש ממש. וכן קרה בימינו. הכיבוש נעשה מהפנים אל עבר השטחים החיצוניים.

  1. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)

בסוף הפרשה, לפני פרשת ציצית, סיפור מקושש העצים בא בהפתעה:

במדבר פרק טו (לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה:(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: ס(לה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

 

רש"י במדבר פרק טו (לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו – בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

לפי רש"י, הסיפור קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים!! אנו נמצאים בשניה השנייה והסיפור קרה בשנה הראשונה! אם נלך לפי פירושו של רש"י, הנה שגם סיפור אחר, סיפור המקלל קרה באותו הזמן. ואכן יש כמה דמיונות מילוליים ועלילתיים בין שני הסיפורים:

סוף פרשת אמור: ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

רש"י ויקרא פרק כד  (יב) ויניחהו – לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

 

מה גרם לרש"י לאסוף לזמן אחד, מוקדם מאוד, את שני הסיפורים שמתוארים במקומות שונים, שנה אחת מאוחר יותר? ולמה , אם כן, הם נכתבו במקומם?

יש קודם כל להבין על איזו ממלאכות שבת המקושש עבר? הרי אם מדובר בשבת השנייה במדבר, עדיין לא נתנו עשרת הדברות! עדיין לא הצטוו על בניין המשכן! וכל המלאכות האסורות נלמדות משם!

אם נניח שהשבת ניתנה אולי במרה (לפי המדרשים) או, יותר מאוחר עם רדת המן, אז יש לנו אולי רק איוסר יציאה מתחום לתחום!  הרב וינר מציע פירוש נפלא: יש שתי שבתות:

  • שבת , זכר למעשה בראשית
  • ושבת זכר ליציאת מצרים

השבת של מעשה בראשית, נאסרים בו כל המלאכות של בניין העולם, בניין המשכן.

השבת שהוא זכר ליציאת מצרים, נאסרות בו, כל מה שקשור לעבדות מצרים!!

ואם נחפש מה הן העבודות שמאפיינות את עבודת מצרים, קוראים את הפסוקים שמדברים על זה:

ש מות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:

(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן..(יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:

אחת העבודות היא "לקושש"!! ופרעה בעצמו מגדיר את הפך העבודות האלה לא לחינם, המקושש מחלל שבת על ידי פעולה שתוארה כאחת מהעבודות במצרים.

 

שבת- זכר ליציאת מצרים שבת- זכר למעשה בראשית
המלאכות האסורות= עבדות מצרים-לקושש. המלאכות האסורות= בניין המשכן=מעשה בראשית

 

ייתכן שהוא אוסף עצים כדי להדליק אש כדי לבשל את המן.

אבל השימוש של התורה במושג הזה איננו יכול שלא להזכיר לנו את השימוש היחידי הנוסף בו: עבדות מצרים.

 

אם כן, רש"י יכול לטעון שכבר בשבת הראשונה והשנייה הם כבר ידעו על השבת. אבל העבודות האלה הוגדרו בינתיים על ידי השבתת העבדות במצרים.

 

נשאר לנו להבין למה התורה הכניסה את הסיפור הזה כאן?

אולי כדי לתאר הייאוש של העם אחרי הגזרה שהם ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. ייתכן שהם חשבו שאולי כל החוזה איתם מבוטל. אם אין ארץ, אז אין גם תורה ואין מצוות! וכאן מלמדת התורה שלא. אפילו אם אין כניסה לארץ כל השאר עדיין קיים! חילול שבת כולל. ובמיוחד כל מה שמזכיר החזרה לעבודת מצרים מבוטל לגמרי, סופית.

(המילה המנחה של הסיפור המקושש , וגם סיפור המקלל וגם הסיפור של בנות צלפחד היא "המדבר". (בעזרת גזרה שווא של המילה "במדבר" מסיקים בגמרא שיכול להיות שהמקושש הוא צלפחד). והמדבר מסמל תמיד מצב של יאוש ואבדון. )

 

  1. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)

 

לכאורה, שאלה זו מיותרת. הרי כתוב לפחות שלושה פעמים בתורה שמשה לא נכנס בגלל חטא מי מריבה (סיפור הסלע):

  1. במדבר פרק כ (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
  2. במדבר פרק כ (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:
  3. במדבר פרק כז (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:
  4. דברים פרק לב (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

אבל יש לפחות מקור אחד שסותר הנחה זו:

דברים פרק א (משה מספר על חטא המרגלים)(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

כאן, משה מספר שהוא לא נכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים!!

אבל, מצד שני כתוב במדרש הלכה (ספרי במדבר פיסקא קלז )שהסיבה שבגללה התורה מזכירה שלוש פעמים שמשה לא נכנס רק בגלל חטא מי מריבה , זה כדי שלא נחשוב שזה בגלל חטא המרגלים!!

כנראה, שיש מקום לחשוב כך!

אכן אברבנל טוען שמשה לא נכנס בגלל חטא המרגלים. משה חטא, לדעתו , בזה שה' ביקש ממנו לשלוח אנשים "לתור את ארץ כנען" , בלבד. ומשה, הוסיף כמה שאלות משלו (הטובה היא אם רעה..). ואפילו אם נאמר שמשה עשה זו בתום לב, הרי שהוא חייב לקחת אחריות על התוצאות! אם הוא היה מסתפק שמשפט שאמר לו ה', לא ה יה נענש!

 

הרב מדן מרחיק לכת ומציע שמשה אכן נענש כאן אבל לא בחטא המרגלים עצמו אלא בגלל חוסר מנהיגות!

כי הרי בני ישראל מחליטים , באופן מעשי מאוד, לחזור למצרים:

"ניתנה ראש ונשובה מצרימה"

ומשה, מגיב כך:

"(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!!

לולי יהושוע שמגיב מיד וה' שמעניש מיד, משה היה חסר אונים במצב הזה. משה שהיה כל כך אמיץ והחלטי בשבירת הלוחות בחטא העגל, איננו עושה כלום כאן!!

משה כזה , איננו מסוגל להנהיג את העם, במיוחד בארץ ישראל!!

סיפור מי מריבה בא כדי לתת הזדמנות שניה למשה. או כדי לתת תירוץ פחות חמור לאי כניסתו. אבל כבר בפרשה שלנו, נגזר דינו של משה שלא להיכנס לארץ!!

משה , כנראה, היה טוב עבור ישראל במדבר, מהיציאה , דרך מתן תורה וההנהגה בחוץ לארץ. אבל הוא לא מסוגל להנהיג את העם בארץ.

האורח חיים הקדוש , גם הוא, רומז לזה בפירושו על חטא מי מריבה.

 

 

  1. גרסאות סותרות

ננסה לעשות השוואה בין הסיפור של המרגלים כמו שהוא מובא בפרשה שלנו ומקבילו בספר דברים:

 

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:

 

  פרשת שלח לך פרשת דברים
מי החליט על שליחת המרגלים? ה' העם
מה עשה ה'? נותן הפקודה לא נשאל ולא מתערב בכלל
מה עשה משה? מוסיף על דבר ה' שציווה לו מסכים עם העם לשלוח
מה עשה העם? לא מתערב בשליחת המרגלים יוזם ומבקש שליחת המרגלים
מה אמרו המרגלים? דברים טובים ודברים רעים רק דברים טובים
איך הגיב משה אחרי? ויפול על פניו! מנסה לשכנע את העם לעלות
איך הגיב כלב ? ויהס כלב כלב הוא היחיד שייכנס
איך הגיב יהושוע? יהושוע מנסה לשכנע את העם לעלות יהושע מחליף את משה בהנהגה

 

 

רש"י הצליח למצוא סיפור שמשלב את שני הסיפורים ביחד: העם דורש. משה שואל את ה'. וה' מסכים אבל משאיר ההחלטה בידי משה.

אבל ברור ששתי הגרסאות שונות לגמרי והאחריות שונה בין הסיפורים.

בעצם, ייתכן שזה סיפור כל כך מורכב שכל הפנים השונות מתארות פן אחד מאותו סיפור.

זה מאפיין מאוד את המקרים שבהם כולם אשמים וכולם צודקים וכולם אחראים וכולם פסיביים.

כי המעבר בין יהדות של גלות והיהדות של ארץ ישראל קשה מאוד. וכל אדם שמתאים את עצמו למצב אחד , רואה את עצמו מנוגד למצב השני!

לכן, גם האנשים אחראים, גם המנהיגים אחראים וגם בורא העולם שברא את האדם כך וציווה עליו לקיים את שני המצבים ביחד, גם הוא אחראי עם המצב הבלתי אפשרי הזה!

 

 

  1. נושאי הפרשה השונים(שפת אמת)

מלבד סיפור המרגלים ועונשם, יש עוד לפחות שלושה נושאים בפרשה.

  • א. הנסכים והמנחות
  • ב. מצוות החלה
  • ג. מצוות ציצית

בני ישראל , חיו במדבר, על ידי שלושה ניסים גלויים. :

  • א. ענני הכבוד
  • ב. הבאר
  • ג. המן

נושא הפרשה הוא ף החובה לעזוב את חיי המדבר והנסים שלהם כדי להיכנס לארץ , ולחיות בה חיי עולם הזה . לקדש את החול במעשים ולהתנתק מהנסים של המדבר.

לכן שלושת המצוות האלה , מקבילות לשלושת הניסים של המדבר: מבקשים מעם ישראל, לקדש את שלושת התחומים האלה, בחיי החול:

  • א. ענני הכבוד= הכיסוי שמגן– הציצית בבגד המגן על האדם
  • ב. באר המים— הנסכים במזבח
  • ג. המן= האוכל מהשמים- –מצוות החלה , כשה' מוציא את הלחם מהארץ

 

. 7. סיכום:

 

נראה לי שהפרשה הזו היא הפרשה הנוגעת לנו מכל שאר פרשיות התורה. אנו , בדורנו, חיים את הזמן הבעייתי של המעבד בין הגלות והחיים בארץ. הדבר לא פשוט בכלל

כל הדור , יוצאי מצרים, דור דעה, שראו את מעמד הר סיני וכל אותות והמופתים נכשלו ולא היו מסוגלים לעשות את המעבד הדרוש. גם משה רבנו לא הצליח להנהיג את העם בשינוי העצום שהתבקש מהם. מנהיגי העם, נשיאו, לא הצליחו להתאים את עצמם למחשבה החדשה שנדרשת מהם .גם ה' בעצמו , נראה מסופק אם זה בכלל אפשרי.

כבר בפרשת בשלח, ה' החליט שהעם איננו מסוגל להיכנס מיד לארץ.

ייתכן שסיפור המרגלים בא כדי להמחיש לנו את הבעיות והקשיים.

ייתכן שהישיבה במדבר ארבעים שנה היתה בלתי נמנעת. כמו שחטא עץ הדעת והיציאה מגן עדן היתה בלתי נמנעת ומתוכננת מראש. אבל עלינו להבין למה ואיך, כדי להתכונן ולתקן.

החכמים אומרים שאנו צמים בתשעה באב בגלל חטא המרגלים. כלומר, החטא הזה ממשיך ללוות אותנו בכל דור.

המטרה היא לחבר בין שני עולמות שונים לגמרי.

עולם הקדושה, הרוחניות, האידיאלים הטהורים

ועולם החומר, הארציות, עולם החול

לקדש את החול, זה המטרה. לכן יש קודם כל לבנות את הקודש ואחר כך להיכנס אל החול כדי לקדש אותו. אבל שינוי הפרדיגמות שזה דורש, הוא כמעט בלתי אפשרי! ובכל זאת זו המטרה העליונה!

חייבים אנו להכיר בזה שהיהדות שחיינו אלפיים שנה בגלות, הולכת להשתנות. כי עולם אחר נפתח מול עיננו. אנו חייבים להתחיל ללמוד את התורה שיוצאת מציון. לחזור ליהדות הרבה יותר קשורה לחיי החול, הארץ. ולחבר בין העולמות. להמציא מחדש את התורה של ארץ ישראל ולעזוב , בהדרגה את תורת הגלות.

קל מאוד לעזוב אחד מהם. או את התורה או את ארץ ישראל.

אבל החזרה לארץ ישראל דורשת מאתנו אומץ רב ועמידה איתנה בצורך חיבור שני העולמות יחד.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.