בע"ה ג סיוון התשע"ח
מישל בן שושן
בראשית פי3
- הפרק הראשון של הפרשה(הרב תמיר גרנות)
מניתוח הפשט של הפרק הראשון , ניתן להסיק כמה מסקנות שסכמתי בטבלה:
| א | בריאת היקום: המרחב (הארץ) והזמן (השמים) | יום ולילה (זמן) | הבדלה, קריאה |
| ב | שמים (גובה ועומק המרחב) | ||
| ג | ארץ וימים (שטח המרחב) | ||
| ד | מילוי היקום
(וכל צבאם)(צבא השמים-המאורות)(צבא הארץ החיות) |
מאורות (מילוי הזמן) | עשייה, ברכה |
| ה | עופות ודגים(גובה ועומק) | ||
| ו | חיות- אדם(מילוי השטח) | ||
| שבת | ברכה |
- החלוקה לימים:
הערה מקדימה:
הרי ברור שאין התורה מתארת את משך הבריאה במושגים שאנו מכירים. המילים "ימים", לא יכולים לתאר משך של 24 שעות כשאין עדיין אף ברייה שמתייצבת על כדור הארץ כדי לראות את סיבבו ולמדוד שעות או ימים. אין מקום גם כן להבין את סדר הבריאה מבחינה כרונולוגית פיזית כי אי אפשר להציב בשמים את השמש והכוכבים ביום מהימים, אחרי שכבר מדברים על יום ולילה בימים קודמים. הפשט הפשוט מאלץ אותנו לקרוא את החלוקה לימים כחלוקה לתחומים , למושגים, יחסית למה שהתורה רוצה שהאדם יבין מהסדר הזה. לכן, נראה לי שיש מקום לעיין בסדר הזה, בחוץ למושג הכרונולוגיה ומחוץ לכל מדד של אורך זמן.
ניתן לחלק את שבעת "ימי" הבריאה לשלוש קבוצות: 3-3-1
- בקבוצה הראשונה, שלושת הימים הראשונים, הם בריאת כל היקום מבחינת התשתית שבה ייכנסו, בשלב שני , הברואים. בשלושת הימים הראשונים נבראים המסגרות של הזמן והמרחב.
- ביום הראשון, הכלים שיעזרו לקבוע את הזמן
- ביום השני , המרחב , בממד האנכי (בגובהו ובעומקו)
- ביום השלישי, המרחב בממד האופקי (שטח פני הארץ, עם הקו (יקווו!)בין היבשה והמים)
בקבוצה הזו, הכל הושלם בבריאתו. כתוב כל הזמן "ויהי כן", כלומר, אין צורך בהשלמת הבריאה. ה' מבדיל בין דברים מורכבים בתוהו וקורא להם בשמות שישמשו את האדם .
- בקבוצה השנייה, ה' בורא את ה"צבאות", את הדברים שימלאו את הדברים של החלק השני:
- ביום הרביעי , את המאורות. שייכנסו בתוך מסגרת השמים, כדי להיות כלי הזמן עבור האדם
- ביום החמישי, עופות ודגים, שימלאו את המרחב לעומק ולגובה.
- ביום השישי, החיות והאדם שימלאו את המחרב בממד האופקי
וזה ישלים את בריאת "השמים והארץ"(החלק הראשון) "וכל צבאם"(החלק השני). בחלק הזה, משתמשת התורה בפעלים כמו עשייה, אבל בעיקר, יש בה ברכה. ה' "מברך" את ברואיו: את הדגים, החיות, והאדם. בחלק הזה, לא כתוב "ויהי כן" כאילו כל החלק הזה מתאר התחלת תהליך שהבורא רוצה שימשיך בכוחות עצמו לפרות ולרבות.
- השבת: בו אין בריאה בכלל. הכל כבר נגמר בסוף היום השישי. זה שלב "ריק" מבחינת בריאת דברים ממשיים. ובכל זאת, הוא מהווה יחידה. קורא בו משהו: הברכה של הזמן הזה. אם נחזור על המשמעות של הברכה (מתוך ההבדל בין הקבוצה הראשונה והשנייה), הברכה היא הזדמנות לפתח את הפוטנציאל שהבורא ברא. אם האדם לא יממש את הפוטנצאל הזה, לא יקרה כלום!. אבל, יש כן פוטנציאל. האדם לא יכול לעשות "שבת" ביום אחר בשבוע. יש ביום הזה , מתן כלים שהאדם יכול להשתמש בהם , לנצל אותם, כדי לפתח את ה"קדושה" שהבורא שם בו. נראה, בשלב זה, שהקדושה, היא דווקא ה"ריק", המרחב, המרחק, עם כל ימי היצירה והעשיה. דווקא העובדה שאין ביום הזה בריאה או עשייה, יוצרת מצב חדש שיכול לאפשר מתן משמעות, כיוון, לכל ששת ימי המעשה. הקדושה , אם כן, היא המרחק מהעשייה שמאפשרת התבוננות על העשייה, כדי , אולי, לתת לה כיוון ומשמעות. אבל כל זאת, על האדם עצמו "לעשות". ולכן יש בו רק "ברכה" כלומר הזמנה לפתח את הפוטנציאל שהבורא שם ביום הזה.
לסיכום ביניים:
אם כל הבריאה נחלקה לשבעה שלבים, לשבעה תחומים, זה כנמראה כדי ללמד אותנו את החשיבות של כל תחום בפני עצמו ובחשיבות לנסות למצוא אחדות , כיוון, משמעות לריבוי. המספר שבע, אם כן, אכן מורכב מהמספרים 3, 3, 1. אנו נפגוש את החלוקה הזו בתורה בכל מני תחומים נוספים (שמיטה, תרומות ומעשרות..)
יש חלק ראשוני שבו יש דברים קבועים שאין לנו לפתח. הם כאן כדי שנעבוד בתוכם
ויש חלק שני, הרבה יותר דינאמי, מבחינת העבודה , הריבוי, של הברואים שהוכנסו לתוך המסגרת הראשונה.
- המושג "בריאה"
מופיע הפועל לברוא, רק כשיש קפיצת מדרגה .
כנראה שהתורה מכירה ב"אבולוציה" של כל הבריאה. אבל היא קובעת שיש "קפיצות" ולא אבולוציה בין כמה חלקים. למשל, בין תחום הדומם לחי, אין אבולוציה. יש בריאה, כלומר, התירבות אלוהית כדי שתחום החי יופיע ואין אפשרות לעבור, אבולוציונית, בין תחום הדומם לתחום החי. לכן יש כאן שימוש בפועל "בריאה"
כמו כן, יש "קפיצה" בלתי אבולוציונית, בין החי לאדם הראשון.
יש מקום כאן להביא הגדרה חיצונית לשיעור של הרב תמיר גרנות, מתוך, למשל הלימוד של הרב מניטו : הנחש, הוא אדם בצורתו המושלמת אחרי האבולוציה של החיות עד לשלב שבו ה' מחליט לברוא אדם אחר, אדם הראשון, אדם שיש לו קשר עם האלוהים עצמו. אדם שהבורא מפיח בו רוח מסוימת שאין באדם הקדמון, משוכלל ככל שיהיה . לא מדובר בשכל (את זה יש כבר לנחש) לא מדובר באינטליגנציה או יכולת ליצור חפצים ולפתח טכנולוגיה, אלא בקשר מיוחד עם האלוהים. והוא אדם הראשון. כדי לציין את הקפיצה הבלתי אבולוציונית הזו, משתמשת , כנראה, התורה במילה "בריאה" בשביל הסוג החדש הזה של "אדם" שהתורה קוראת לו "אדם הראשון". על ידי הסבר זה, ניתן בהחלט להכיל את כל תורת האבולוציה, ללא תלות בשום גורם של זמן, בין בריאת החי לבין בריאת האדם הקדמון.
- החלוקה לעשרה מאמרות
בנוסף לחולקת הפרק שלנו לשבעה "ימים", החכמים חלקו אותו לעשרה. על ידי הפועל "אמור". החכמים ספרו עשר פעמים "ויאמר אלוהים" ובכך חילקו את הבריאה ל"עשרה מאמרות"
(באמת יש רק שתעה פעמים המילה "ויאמר", והחכמים בעצמם קבעו שהמילה "בראשית" היא "מאמר" בפני עצמו!).
אם כן, יש לנו יותר "מאמרות"(10) מאשר ימים(7)! איך נוכל להבין את התת חלוקה הזו?
מסתבר שיש ימים שבהם יש שני מאמרות. כאילו שני הדברים שנבראו ביום הזה, שייכים לתחום אחד, ליום אחד, אבל יש בניהם הבדלים שמחייבים אמירה שונה. כאילו יום אחד יכול להכיל בתוכו שני דברים שונים שבכל זאת קשורים. הם קשורים מבחינת "יום" ומובדלים מבחינת "מאמר". נעיין בדוגמאות:
- הארץ והצומח
ביום השלישי, נבראים גם הארץ וגם כל מה שצומח. אבל הם מופרדים על ידי מאמר.
- (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
- (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: פ
היום הזה, כאמור לעיל שייך לקבוצה הראשונה, של יצירת המרחב, בו אמורים להיכנס היצורים של הקבוצה השנייה. אם כן, הארץ, כוללת את כל הצמחים כאילו הם שייכים לתפאורה, הם מחוברים לקרקע, הם שייכים למרחב. (הם גם יוצרים את החמצן שהוא בסיס לכל קיום עולם החי שיבוא בקבוצה השנייה. לכן, שניהם שייכים לאותו "יום".
אבל, יש הבדל מהותי לעולם הדומם ועולם הצומח . אחד איינו חי והשני כן. הראשון לא זז והשני כן. הראשון לא "מתפתח" והשני כן. לכן, יש הבדל מבחינת המאמרים ביניהם.
- החי והאדם
ביום השישי, יש חלוקה דומה . באותו היום ה' בורא את כל העולם החי והאדם גם כן. כי הם מאוד דומים מבחינה מסויית. האדם הוא חייה ככל החיות ויש מקום להכיל את שניהם באותו היום
אבל מצד שני, יש הבדל מהותי ביניהם, במיוחד אחרי שהאדם "נברא", כבריאה חדשה, (ראה לעיל הסעיף על הבריאה). ולכן הם מופרדים, בתוך אותו היום, לשני מאמרות שונים.
למך ,אבי נח (הרב יעקב מידן)
ננסה עכשיו לנתח את שלושת הפרקים האחרונים של הפרשה.
אחרי הריגת אחיו, קין ננזף על ידי ה'. אבל ה' בוחר שלא להמית אותו מיד. הוא מבטיח לו שבעה דורות לפחות של נסיון לתקן את דרך השושלת שלו. ואלה שמות ששת הדורות היוצאים מקין: חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך וארבע ילדיו: יבל, יובל, תובל קין ונעמה.
יש להתמקד בלמך:
התורה מפרטת מאוד לא רק שמות נשיו ושמות ארבעת ילדיו אלא היא נותנת לנו את המקצוע של כל אחד ואפילו מכניסה בטקסט המקראי שירה שעל ידה למך קורא לנשיו לחזור אליו (כי, כנראה, הם רצו להפסיק להביא ילדים לעולם)!
לפי המדרשים שרש"י מצטט, נשי למך פרשו ממנו בגלל שתי סיבות אפשריות:
הוא בעצמו הרג את קין (בטעות, לטענתו) ואת בנו !
או שהם הרגישו שנגמרה שושלת קין ושאין טעם להמשיך להביא ילדים לעולם.
שתי האפשרויות האלה אומרות אותו דבר: נגמרה התקווה לראות בשושלת קין תקווה לעולם. ההארכה שנתן ה' לקין נכשלה ונסתיימה.
גם מקצוע ילדיו (מרעה, טכנולוגיה, תרבות, מוסיקה) מציינים פיתוח תרבות כמו שאנו מכירים בעידן שלנו, אך ללא כל מוסר. כי פסוקים ברורים מסבירים לנו שאותם האנשים ה"מתורבתים" מאוד, לא היו מוסריים. הם הרגו את הבעלים של נשים שהם לקחו לעצמם! הם הרגישו "בני אלוהים" כל יכולים. מגיעים לפיתוח תרבותית ללא מוסר. דבר שיביא להשחתת העולם על ידי המבול.
מיד אחר כך, התורה מספרת את "תולדות האדם"!
אבל היא כבר ספרה לנו את כל הסיפור עד כה.
אלא שעכשיו, יש קביעה: שושלת קין באה לסוף דרכה.
לכן, אדם וחווה עושים ילד חדש: שת. ואכן, מתחילים מחדש את התקווה לשושלת חדשה מוצלחת. ואז, התורה מפרטת את זרעו של שת: אנוש, קינן,מהללאל, ירד, חנוך, מתושאל, למך..ונוח.
אם נשווה את שתי השושלות, זו של קין וזו של שת, מגלים שרוב הילדים מבני שת כבר הופיעו בשושלת קין:
| קין | שת |
| חנוך (בונה עיר) | אנוש (הוחל לקרוא בשם ה') |
| עירד | קינן |
| מחויאל | מהללאל |
| מתושלאל | ירד |
| למך | חנוך |
| יבל (אבי יושב אהל ומקנה)—יובל (אבי כל תפס כינור ועוגב) תובל קין (לוטש כל חרש נחושת וברזל)- נעמה | מתושלח |
| למך | |
| נח | |
| שם –חם יפת |
יש לנו חנוך שמופיע בשניהם, ירד שדומה לעירד. מתושלח שדומה למתושאל, ובמיוחד למך, אבי נוח ששמו זהה ללמך, אבי הדור האחרון משושלת קין!!
כאילו הם ניסו שוב לתקן את כל מה שנעשה במשפחת קין. הם חזרו וניסו לתקן.
עד שמגיעים ללמך "הטוב", בניגוד ללמך ה"רע".
ואז הוא קורא לבן שלו :"נוח" בתקווה שהוא יצליח לעשות את התיקון המיוחל. הוא "ינחם" את האנושות מכל הבעיות שהתגלגלו עד כה. לא רק האנושות זקוקה לתיקון. גם הארץ עצמה , נראית מקוללת, מאז שדם הבל טימא אותה ומאז שה' בעצמו תיאר את הקללה שקבלה מחטא אדם הראשון.
לפי המדרשים, נוח מתחתן עם.. נעמה, הבת האחרונה של שושלת קין. כמו שאברהם, יצחק ויעקב , לקחו להם נשים מהמשפחה שלא עלו ארצה. כאילו יש אצל הנשים תקווה לתיקון , כשאיננו אצל הגברים.
בשביל כל הסיפור הזה, כל העיניים מתרכזים על נוח. האדם שאמור להציל את האנושות.
אמנם הוא יציל אותה, אבל במחיר של השחתת כל העולם וכל הדור שלו. זו לא הצלחה. אבל בכל זאת, בלעדיו, כל הסיפור היה נגמר! נחקה למתקן כל הסיפור: משה !
:" בראשית פרק ו (ג) וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"
בשגם= גימטרייה "משה" =345
והוא , כמו שמנבא הפסוק, יחיה מאה ועשרים שנה!
אכן משה רבנו הוא זה שיתקן את כל מה שלא הצליח נח. גם הוא יינצל מהמים. גם הוא על ידי תיבה. אבל הוא, יוציא את הדור הבלוע בתוך טומאת מצרים , החוצה, מעבר לים, ייתן להם לטעום מעץ החיים –התורה-ויכניס אותם בחזרה לגן עדן, ארץ ישראל! (לא לחינם המקובלים ידברו על דור יוצא מצרים כגלגולם של דור המבול)
לע"ד:
עבורי, זו ההוכחה החותכת שיש בורא עולם ושהוא משגיח על כל בריותיו:
אמנם הוא נתן חופש פעולה לטבע ולאדם.
אבל איכפת לו!
הוא לא נותן לעולם להתדרדר עד הסוף.
הוא נותן למערכת ללכת עד הסוף וכשיש סכנה לאבדון שלם , יש צמיחה של תקווה!
למי היה יותר איכפת אם לא למי שברא אלה?!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 