בע"ה ג סיוון התשע"ח
מישל בן שושן
נוח פי 3
היחס בין האדם להחיות. מתוך רעיון של הרב תמיר גרנות והרב יונתן גרוסמן.
אחרי המבול, האלוהים מבטיח שזה לא יקרה עוד. למה? האם התנאים שה' מציב לאדם שונים מאלה שהוא הציב לפני המבול?. כדי לענות על השאלה, נעיין בשינויים שחלו, בנקודת המבט של האלוהים אל האדם, לפני ואחרי המבול:
1 לפני המבול:
בראשית פרק א : (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
אנו כל כך רגילים לקרוא את הפסוקים האלה שלא שמים לב לדבר חשוב: האלוהים בורא את האדם והחיות באותו היום, יום שישי. אחרי בריאת החיות, הוא מחליט לברוא את האדם. באותו הפסוק עצמו שה' חושב לברוא את האדם, הוא מפרט מטרת בריאת האדם: "וירדו בדגת הים…". לא משובר בפסוק אחר שבו , האדם יהיה מוגדר כ"מעל" לחיות. אלא באותו הפסוק עצמו, כסיבת בריאתו, מוגדר התפקיד של האדם:" להיות השליט, האחראי, המנהל, מי שייכוון וייתן אולי משמעות לעולם החי! זה תפקיד האדם! לא כתוב שה' רוצה לברוא אדם כדי שילמד תורה או שייקיים מצוות או שיתפלל, או כל דבר חשבו שאנו חושבים עליו, כאנשים דתיים היום. אלא עלינו להפין היטב את הפסוק הזה : מטרת בריאת האדם היא להיות מלך החיות!! רצף הפסוקים נראים ברורים למדי: ה' בורא חיות ומחפש להם מנהיג! ואז הוא בורא את האדם שיהיה המנהיג הזה!
הפסוק השני (פסוק כז) מתאר איך הבורא מתכוון לאפשר המנהיגות הזאת: הוא מכניס משהוא מעצמו (צלם אלוהים) בתוך האדם, כדי שהאדם יהיה כמן מתווך בין האלוהים וביןה חיות. זה "הכח" המיוחד שה' שם באדם כדי שיוכל למלא את תפיקדו!. נקרא את ההמשך:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
זה נראה מאוד מתאים לפסוק הראשון (כוונת בריאת האדם) ולפסוק השני (הבריאה עצמה). עכשיו הוא מצווה לאדם למלא את תפקידו : לפרות, לרבות, למלא את הארץ, "לכבוש" אותה, ובעיקר "לרדת" על כל עולם החי. המילה הזו "ורדו", מפורשת על ידי רש"י:
וירדו בדגת הים – יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:
אם רש"י מדגיש שקיימות שתי אופציות בהבנת המילה, זה בגלל שהוא רואה שתי אפשרויות בייסום התפקיד: או שהאדם "זוכה" לשלוט או שהוא לא יזכה לשלוט! זה מאוד מתאים לתפקיד על, של אחראי על קבוצת ברואים, תפקיד מחייב מאוד שדורש התנהגות מוסרית ומנהיגותית שיצדיקו, כל הזמן את התפקיד העל. במילים אחרות, אין לאדם עליונות טבעית על שאר החיות, אלא פוטנציאל שמחייב אותו לזכות בעליונות הזו. הכל תלוי באדם ובזכות שהוא מקנה לעצמו על ידי התנהגות נאותה!!
נמשיך בקריאת הפסוקים:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
עוברים עכשיו לתזונה של עולם החי: גם לאדם וגם לחיות, ניתן עולם הצומח לאכלה. כלומר, כל עולם החי חייב להיות צמחוני. וזה מסביר שעולם הצומח נברא ביום השלישי, (ראה הקובץ "בראשית פי3"), יום בו, האלוהים עדיים בורא את המסגרות הבסיסיות של עולם החי. הצומח הוא "רק" אמצעי לקייום עולם החי. ומיכוון שעולם החי, במנהיגות האדם אמור לכבד את עצמו ואת בוראו, לא בא בחשבון בכלל שיצור חי יאכל יצור חי אחר (חוץ מהדגים שאינם מופיעים בפסוק ל').
היחס בין האדם והחיות הוא יחס של כבוד, של אחריות, של שלטון ומנהיגות. אבל, כמו שלא בא בחשבון שמלך יאכל את נתיניו או שאב יאכל את בניו או שמפקד יאכל את פקודיו, אסור לאדם לאכול חיות ואסור לחיות עצמן לאכול חיות אחרות. העליונות של האדם על החיות היא קודם כל אחריות ומנהיגות שדורשת זכות, כבוד ומחייבת מוסריות גדולה בכל עת.
- אחר המבול
עכשיו נקרא את מה שאומר האלוהים למשפחת נוח אחרי שיצאו מהתיבה:
בראשית פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
הפריה והרבייה , הם לא חידוש. כבר נאמר להם זאת לפני המבול. דרך אגב, ברצוני להעיר שמצווה זו חשובה מאוד מבחינה מהותית: בכוונה תחילה, הבורא דורש מעולם החי לקחת יוזמה ואחריות בהמשך התפתחותו! בניגוד לכל שלושת ימי הבריאה הראשונים, כשהבורא פונה אל שלושת הימים האחרונים של הבריאה, איננו "משלים" את הבריאה. להיפך, הוא יוצר את התנאים להמשך החיים אבל הוא "מצפה" מכל עולם החי שייקח יוזמה , אחריות, ויהיה שותף להמשך מעשה הבריאה. ה"ברכה" של הבורא היא הזמנה לפתח את הפוטנציאל שקיים במינים השונים של החי ובמין האנושי. לכן, מצוות "פרו ורבו" היא בעלת משמעות חשובה כי היא מצביעה על הבקשה לקחת אחריות על המשך סיפור הבריאה!
אבל החידוש הגדול, בפסוק הזה הוא במילים :"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ". אין כבר כבוד, אין מנהיגות. יש אימה, פחד, כוחניות, שימוש בכל האמצעים האפשריים כדי להתגונן, לנצח בקרב ההישרדות, ואפילו להרוג, במידת הצורך, חייה שבאה לאיים על האדם!!
יצאנו לגמרי מכל ההגדרות הראשונות שהוצבו בבריאת האדם והחיות.
הכל מתרחש כאילו הדרישות של האלוהים מלפני המבול לא התגשמו. האדם (וכנראה גם החיות עצמן) לא "זכו" במשימות שהוטלו עליהם. כמו שהפסוק כבר תיאר זאת לפני המבול :
"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"
"כל בשר" כולל כל בשר! כלומר גם האדם וגם החיות. הבורא ציפה לדבר אחד והנה גם האדם וגם החיות אכזבו אותו. ה' נתן הארכה של 10 דורות והכישלונות רק התעצמו. עד שהאלוהים החליט למחוק את הכל ולהתחיל מחדש! אבל הוא מציב נורמות חדשות, פחות גבוהות, עם דרישות נמוכות יותר. והעולם החדש הזה כולל ירידה גם של האדם וגם של החיות.
מעכשיו, ישרור יחס של אימה, של כוחניות, של הישרדות בין כל עולם החי, כולל האדם עצמו!
זה מסביר ש"אכילת" יצור חי מתחילה להיות מותרת. אבל , בכל זאת, לא הכל אבוד. נשארים כמה עקרונות:
(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:
(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
- מותר לאדם לאכול בשר
- המעמד המיוחד של "צלם אלוהים" נשאר לאדם אבל , זה מחייב אותו בחוקים מגבילים: אסור לו לאכול אבר מן החי. כלומר, האכילה עצמה, מותרת רק אחרי מיתת החייה. אסור לאכול יצור חי כשהוא עדיין בחיים.
- אסור לאדם לאכול אדם אחר, ואסור לו להתאבד
- יש להעמיד מערכות שיוכלו להרוג רוצחים וה' בעצמו יטפל ברוצחים שמערכת זו לא תוכל לתפוס או להרוג
- אסור לבעלי חיים להרוג בני אדם !! כלומר מוצאים כאן מצווה יחידה מסוגה שבה ה' מצווה את החיות (ולא את האדם) בהתנהגות מיוחדת !! ועונש לצידה (ה' יטפל בחיות האלה שיפרו את מצווה זו!)
כל השינויים המכריעים האלה, מבטיחים, כנראה, שהעולם לא יחרב יותר! סף הדרישות ירד, ולכן, כנראה, גם תגובות האלוהים פחות טובעניות כלפי האדם!
זה מאוד מזכיר את מה שקרה במתן תורה
- מתואר מתן לוחות ראשונות, בעלי דרישות גבוהות, כמעט אידאליות כלפי עם ישראל.
- אחרי חטא העגל, הלוחות האלה נשברות ה' רוצה להרוג את כולם
- משה (שהוא ממשיך דרכו של נח מהרבה בחינות) מציל את המצב
- לוחות שניות, פחות טובעניות, עם דרישות פחותות, ניתנות, והן, הלחות השניות, מתקיימות כל הזמן.
גם כאן, אנו מוצאים אותו המהלך:
ה' מציב דרישות גבוהות לאדם (יחס של כבוד מנהיגות והתנהגות נאותה כלפי העולם ועולם החי
- כישלון של החיות והאדם
- ה' רוצה להרוג את כולם
- נח מציל את המצב חלקית
- חוקים חדשים, פחות טובעניות ניתנות וזה מאפשר את קיום העולם
למה התורה מתארת את כל הסיפור הזה? אם באמת היו כשלונות והאדם לא הצליח לעמוד בדרישות המקוריות, למה להזכיר זאת ולהתחיל את סיפור האדם בתאור הכשלון העצום הזה.?
נראה לי שהתשובה ברורה: כדי ללמד אותנו מה הכוונה המקורית שאליה אנו חייבים לנסות ולהגיע דרך העולם התיקון (עולם אחרי המבול- לוחות השניות). האדם חייב לחיות בעולם הפחות דורש, עולם הפשרה, עולם המציאות הלא אידיאלית, אבל בת בבד, הוא חייב לשאוף להגיע לעולם האידיאלי שתואר בראשונה.
יכולים אנו להמשיך קו מחשבתי זה ולהגיד שכל התורה כולה היא לימוד החיים בעולם שאחרי המבול כדי לנסות ולחזור לקריטריונים של לפני המבול!
הכניסה לארץ ישראל , היא אולי רמז לחזרה לגן עדן עצמו
"אחרית הימים" הם אולי החיים המתוקנים שלפני הנפילה הגדולה.
עדיין הלוחות הראשונות הם המטרה העליונה ומחזיקים בשברי הלוחות יחד על הלוחות השנייות. ,"זכור ושמור" בדיבור אחד נאמרו וממשיכים לנסות לקיים את שניהם גם יחד, אפילו שהזכור נכתב בלוחות הראשונות והשמור בשניות.
ייתכן ששתי הפרשיות האלה, של בראשית ונוח, הן לא רק "הקדמה" הסטורית של סיפור התולדות. אלה ההסבר העמוק ביותר של כל משמעות סיפור יצירת העם היודי כהתחלת תיקון כל העולם כולו שאמור לחיות בעולם ירוד לקראת תיקון אותו עולם ולשאוף לעולם מתוקן יותר שתואר מראש כאידיאל וכוונה ראשונה של הבורא!
- הגירוש מגן עדן אחרי החטא הראשון דומה ליציאה לגלות
- ההצלה מים סוף על ידי אדם שניצל בעצמו מהמים (משה) דומה לתיקון המבול
- מתן התורה ובמיוחד הלוחות השניים, דומה לשבעה מצוות בני נוח
- והכניסה לארץ מזכיר את החזרה לגן עדן שממנו גורש האדם
המטרה , אם כן, היא , דרך גאולת ישראל, גאולת כל האנושות כולה . כי הסיפור של התורה התחיל מבעיית אנושית אוניברסאלית וסופו של התנ"ך , היא הבטחת הגאולה השלמה האוניברסאלית.
לא לחינם, כמה רבנים, ובראשם הרב קוק זצ"ל, לימד שהמטרה העליונה היא כיבוד העולם, כיבוד עולם החי והצומח עם נטייה ברורה לחזור לצמחונות, מתוך כוונת הפסוקים הראשונים המספרים על כוונת בריאת האדם.!
מגדל בבל:
ניתן לחלק את הפרשנויות על סיפור מגדל בבל לשלו קבוצות של פרשנים
- חכמנו מהתלמוד והמדרש
- הפרשנים של ימי הביניים
- הפרשנים המודרניים
הקבוצה הראשונה והשלישית תמימי דעים שחטא אנשי דור הפלגה היתה המלחמה באלוהים עצמו. אכן, בני האדם רצו להגיע לשמים ולהילחם באלילים.
הקבוצה השנייה (שכוללת פרשנים גדולים כמו הראב"ד, הרד"ק, הרשב"ם, לא הלכו בדרך הזו. הם לא רצו לקחת בחשבון ש ראש המגדל יגיע לשמים היא אכן מטרת כל הסיפור. הם השוו זאת למטאפורה כמו שכתוב אצל המרגלים "ערים גדולות ובצורות בשמים". הם רכזו את כל חטאם של הדור ההוא ברצונם להתרכז במקום אחד (פן נפוץ על פני כל הארץ", כי הם לא הבינו (בתום לב או ברשעות) שמטרת האלוהים היא שימלאו את הארץ. ולכן, הם מסבירים שה' מתקן את דרכם על ידי הפצת כל האנושות וחלוקת לשונותיהם.
אם הקבוצה הראשונה והשלישית תמימי דעים , זה, כנראה, בגלל שחכמי התלמוד חיו ממש באותם המקומות שעליהם התורה מספרת שזה קרא: בבל!. הם הרגישו ואף ראו בעיניהם את שרידי התרבויות האלה והם קלטו את כוונותיהם. הקבוצה השלישית, ובראשם הרב קסוטו , למדו מהארכיאולוגיה והממצאים החדשים של מבנים וכתובות של התרבויות האלה, שחכמי התלמוד אכן צדקו בפרשנותם. וכך שתי הקבוצות האלה (חכמי התלמוד והחכמים המודרניים) התאחדו במסקנותיהם נגד פרשני הפשט של ימי הביניים (להוציא את רש"י שהלך בעקבות התלמוד והמדרשים)
משמעות הסיפור לאור חכמי התלמוד, והחכמים המודרניים:
נראה שהבעיה היא מאוד אקטואלית:
הבורא נתן לבני האדם יכולות על. צלם אלוהים, בחירה חופשית, כלים אדירים כדי למלא את תפיקדם כאחראים על העולם ועל בריותיו.
אבל, האדם השתמש בכוחות האלו כדי ללכת נגד חוקי הטבע ונגד חוקי האלוהים. הוא ממש השתמש בכוחות האלה נגד העולם עצמו ונגד האלילים- או האלוהים:
האלילים הבבליים שנגדם בוני המגדל באו להתחרות, משמלים את בורא העולם עצמו. אלה שאחראים לבריאה ומעוניינים בהצלחתה! ולא חשוב כאן אם מדובר באל אחד או אלילים רבים או כוחות הטבע או הטבע עצמו. יש פשוט זלזול המוני של בני ה אדם נגד הטבע. דבר שאנו , כולנו מתחילים להיות מודעים אליו ומסכן את קיומו של העולם עצמו!!
מעניין מאוד שהתורה איננה מצביעה על אדם אחד שאחראי על המבול.
כמו כן, נמרוד איננו בפרוש הבעיה היחידה בבוני המגדל. מי שאחראי על כל הכשלונות האלה הם "בני האדם", "הדור", "כל בשר", כלומר, כל המין האנושי באותו הדור. העובדה שאין הצבעה על אחראי מסויים היא זו שבעיני מאוד מפחידה ומאיימת עד היום על כולנו:
אילו היה אדם אחד רשע שגרם לכל הבעיה, זה היה יותר קל. ה' היה הורג אותו , או לפחות מצביע עליו כמקור הבעיה. כשאין אפשרות להצביע על אדם אחד או קבוצה אחת של אנשים וכל הדור או כל האנושות אחראית על המצב, זה מתחיל להיות מפחיד מאוד!
כשאנו היום שומעים דוחות כאלה או אחרים של מדענים ורואים שכדור הארץ מתחמם. היה לנו הרבה יותר קל להגיד שזה בגלל אדם או קבוצה של אנשים וי שלהרוג אותם או לגרום להם לשנות התנהגות.
המצב הרבה יותר חמור: כולנו, כלומר כל אחד ואחד בפרטי וכולנו כחברה ותרבות אחראים!! וזה מצד אחד מדלל את גובה האחריות, ומצד שני מציב אותנו במצב שאף אחד איננו יכול להציל, לבדו את העולם!!
אז מה אנו יכולים לעשות?
אומרים שיש לעבוד בסביבה שלנו במעשים קטנים מאוד שאולי ירגיעו את המצפון שלנו ויעזרו, במידה וכולם יעשו כן, אולי להפחית את הנזקים.
אומרים שעל מנהיגי העולם כולו, מנהיגי החברות הגדולות לפעול…
האם זה אפשרי והאם זה יספיק?. לא בטוח אבל בכל זאת חייבים לעשות זאת כדי לנסות ולהפחית הנזקים !
ברצוני להצביע על בעיה אחרת:
היהודים לקחו על עצמם לקיים מצוות התורה. והם עושים זאת בקפדנות אלפי שנים. המצוות האלה אמורות להביא גאולה לעולם. גאולה לעצמנו, לצד האנושי, המוסרי, לקיים את "רצון הבורא"..
אבל האם לא הגיע הזמן לאמץ לעצמנו מצוות נוספת, דאגות נוספות, הקשורות למצב האקולוגי של העולם?
הרי דאגות אלה , הם לא זרות לתורה. הם הדאגות הראשונות של התורה עצמה!
האם לפני שנדאג למצב המוסרי של האדם , בתוך העולם הדתי, אין לנו לדאוג בראש ובראשונה למצב העולם ועולם החי והצומח ולכדור הארץ, הבית שלנו ??
האם דרישה זו היא מחוץ לתחום ה"דתי"?
או האם, היא, וזאת עניות דעתי, המצווה הראשונה והדאגה הראשונה הקודמת לכל המצוות האחרות!?
האם אין חובה על העם היהודי (שרגיל לקחת על עצמו את מצב העולם כולו ולקיים המון מצוות בקפדנות)ועל מנהיגיו, לקחת על עצמו את הדאגה הזו כדאגה דחופה ועיקרית?
האם יש להשאיר את התחום הזה ל"מנהיגים הפולטים" , לגויים, לגדולי העולם, בלבד ,או שמה האחריות מוטלת גם על כל אחד ואחד ועל המנהיגים הדתיים עצמם??
אם, כמו שאומר הרב דניאל אפשטיין, כל פרשה היא מכתב שאנו מקבלים ושעלינו להתייחס ברצינות אליה כל שבוע מחדש, הפרשה שלנו איננה צועקת לנו להכניס את הדאגה למצב האקולוגי של העולם לתוך השולחן הערוך שלנו?.
הרי הפרשה שלנו לימדה אותנו שאדם אחד יכול להציל את כל האנושות.
אדם בודד יכול להתחיל ולפעול להציל את העולם. ובשביל זה לא חייב להיות לא צדיק או ולא תמים. רק לקרוא את המציאות!
אני חולם על יום שבו יכריזו הרבנים שלנו על שורת מצוות כמו
- מצוות המחזור
- מצוות הפחתת שימוש בגזי חממה
- מצוות שמירת הטבע ובעלי החיים
- מצוות איסור צרכנות מופרזת ונסיון לתיקון חפצים במקום לזרוק אותם
- ……
- ….
אפשר לקיים מצוות אלו כבר עכשיו .באופן פרטי .אבל כמה נכון ,יפה ומכובד יהיה אם הרבנים יכריזו עליהם!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 