משפטים פי4

בע"ה כד שבט התשע"ט

מישל בן שושן

 

משפטים פי4

  1. עין תחת עין (הרב מאיר שפיגלמן)

כשאנו קוראים את התורה שבכתב, את פשט הפסוקים, אנו נתקלים בפער הקיים בין פשט הפסוקים לבין ההלכה שייסודה בתורה שבעל פה. בדרך כלל, אנחנו כל כך ספוגים בפרשנות של התורה שבעל פה , עד כדי כך שאנו לא יודעים לקרוא את פשט הפסוקים.

הבר שפיגלמן, מנסה "לשכוח" לרגע כל מה שאנו יודעים בפרשנות ובהלכה, ומנסה לקרוא את הפסוקים. לא חס ושלום, כדי להפוך לקראי!, אלא כדי להבין את ההיגיון המיוחד של התורה שבכתב והיגיון של ההלכה ולהבין למה קיימים פערים.

הדוגמא הבולטת היא "עין תחת עין", שלפי הפסוקים, מדובר ממש על פגיעה בעין המזיק כ"עונש", אבל התורה שבעל פה מתרגמת זאת ב"ממון", כלומר בתשלום לניזק. אבל, מתברר שהדוגמא הזו איננה היחידה בכלל ויש מגמא כללית שכדאי להכיר

הרמב"ם בעצמו ניגש אל הסוגיה הזו והסביר שהתורה שבכתב מדברת במישור אחד, אולי אידיאלי, אולי גבוה מאוד, והתורה שבעל פה מדברת במישור יותר מעשי, לפי יכולת היישום של היהודים, במצב שהם נמצאים בו. ואנו, כמובן, לא מקיימים את ההלכה לפי הבנתנו את פשט הפסוקים אלא בלימוד של התורה שבעל פה דרך ההשתלשלות שלה מהמשנה ועד לפוסקים האחרונים.

כדי לקצר, אני אסכם את המסקנות של הרב שפיגלמן בענייני הנזיקים :

עבור התורה שבכתב נקודת המוצא היא המזיק
עבור התורה שבעל פה- ההלכה: נקודת המוצא היא הניזק

 

  1. התורה שבכתב מסתכלת יותר על המזיק מאשר על הניזק.

כשיש אשמה. כלומר כשיש כוונה להזיק או רשלנות פושעת, אז התורה איננה דורשת תשלום מהמזיק אלא היא דורשת "ענישה". יש לפגוע במזיק במידה כנגד מידה. אם הוא גרם לשרפת שדה חברו , הוא ישלם על ידי מיטב השדה שלו עצמו. אם הוא גרם לחבלה , יש לעשות לו אותה חבלה בגופו. ומיכוון שהוא "משלם" על ידי הענישה, אין יותר מה לשלם לניזק.

לעומת זאת, כשאין אשמה. כשיש רק אחריות לנזק , בלי כוונה להזיק ובלי רשלנות, אז כן המזיק חייב לשלם כדי להחזיר את המצב לקדמותו ככל שניתן. ואז הוא משלם "שבת וריפוי", כלומר ימי הבטלה שנגרמו מהנזק והוצאות הרפואיות של הניזק. וזה הוא. לא יותר.

  1. לעומת זאת, התורה שבעל פה מסתכלת מנקודת הניזק:

בין אם יש אשמה ובין לא, מהרגע שיש אחריות, המזיק חייב לשלם לניזק. כי מה יעזור לניזק שנעשה חבורה למזיק? זה אולי יפייס את הכעס אבל זה לא יביא לו שום תועלת כספית! ולכן התורה שבעל פה איננה דורשת הענשת המזיק אלא תשלום. לכן, התשלום יכלול לא רק ה"שבת והריפוי" אלה גם הנזק, הבושה, ירידת הערך שנגרם מהנזק,…כי עבור התורה שבעל פה, מה שחשוב זה הסדר הציבורי, החברתי. צדק בדיני ממונות ושיקום הניזק. בעוד שהתורה מדגישה את הבעיה הנפשית שנעשתה אצל המזיק!

בעצם שתי התורות משלימות אחת את השנייה. ברצוני להציע דרך חשיבה כדי להבין את נקודת המבט של התורה שבכתב. היום, הפסיכולוגיה יודעת היטב שאדם שגרם נזק גופני לזולת, אפילו אם הוא כבר שילם את כל מה שנדרש ממנו, עדיין נושא, לפעמים באופן תת מודע ,את האשמה בנפשו, ולפעמים אף בגופו. רצון, למשל, בלתי מוסבר להתאבד, או להזיק לעצמו, יכול לנבוע מהטראומה הזה. טיפול פסיכולוגי מעמיק יכול לפעמים לגלות זאת ולטפל   בו. אבל, אי אפשר להתעלם מהקביעה שאדם שגרם לחבלה, באופן עקרוני מרגיש שהוא בעצמו חייב לקבל עונש דומה. ואם הוא לא מרגיש זאת, אז יש פגם בנפשו! הוא לא מספיק רגיש! והתורה מזכירה לו זאת. אתה הרגת אדם, אז אתה חייב להיהרג! אתה פגעת בעין חברך, אז העין שלך חייבת להיפגע!. התורה רוצה שכל אדם ירגיש שפגיעה בחברו היא כמו פגיעה בו עצמו. מהעיקרון "ואהבת לרעך כמוך". זה באופן תאורטי, נפשי. מבחינת העיקרון של אמת עליונה.

אבל, בעולם התחתון, באופן פרקטי, החכמים מטפלים בניזק ואין שום יתרון בפגיעה של עוד עין ! הניזק צועק לעזרה ולשיקום ועל המזיק לשלם לניזק ככל שנדרש. את מה שהמזיק מרגיש והבעיות הנפשיות שלו, הוא יטפל באופן פרטי, אולי על ידי לימוד התורה שבכתב שכן מטפלת בנושא הזה!!

דוגמאות לעקרונות שמציע הרב שפיגלמן:

שמות פרק כא

1.יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס (שבת, ריפוי)….

  1. (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס (נזק)
  2. ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ

 

בשלושת המקרים השונים, (שניים בפרשת משפטים ואחד בפרשת אמור), מוצאים שלושה מצבים שונים:

  • במקרה הראשון, שני אנשים רבים. שניהם שותפים לריב. האשמה מחולקת לשניהם. לכן, המזיק איננו אשם לגמרי. הוא רק אחראי לנזק, ולכן הוא "רק" צריך לשלם שני דברים: שבת וריפוי.
  • במקרה השני, שני האנשים שרבים (וזה לא בסדר) אחראים ואשמים בנזק שנגרם לגורם שלישי (האישה ההרה). לכן, הם אשמים ועליהם לשאת בעונש שייקבע לפי המצב. אין תשלום יש רק עונש. כי יש אשמה.
  • במקרה השלישי, אדם , בכוונה תחילה פוגע בשני. הוא אשם ולכן הוא ייענש על ידי פגיעה בגופו גם כאן אין תשלום לפי התורה שבכתב.
  • יש לשים לב שכיש "עונש" גופני, אין תשלום!

 

  אחריות אשמה החובה
2רבים ביחד (לניזק) ולמזיק   תשלום רפוי ושבת (הפסד עתידי)
פוגעים שצד ג' בלי כוונה המזיק המזיק נזק, עונש בגופו מידה כנגד מידה
אדם פוגע בשני המזיק המזיק נזק

 

במקרה של שריפה. שני מקרים מפורטים: הראשון השריפה נגרמה בכוונה או ברשלנות. והשני, השריפה נגרמה ללא שום זדון או רשלנות

  • שמות פרק כב (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם:
  • שמות פרק כב (ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה:

כשיש כוונה להזיק, יש אשמה ויש עונש. "מיטב שדהו" של המזיק. כלומר הוא ירגיש שפוגעים בשדה שלו עצמו ולא בכספו בלבד.

במקרה ואין כוונה אין אשמה יש רק אחריות ויש תשלום.

  אחריות אשמה תשלום
בכוונה שלח בעירו המזיק המזיק עונש: מיטב שדהו
ללא כוונה המזיק אין הנזק

 

וכן טבלה שמפרטת העניין של השור התם:

שור תם מזיק:   משלם הנזק
שור מועד מזיק:   מוות או כופר
שור תם (אין אשמה רק אחריות) הורג שור חצי נזק (אחריות משוטפת)
הורג אדם פטור (כי אין אשמה! אין מה לשלם כי אין ממון עבור חיי אדם)

 

  1. הגר- הרב שרלו

שמות פרק כב (כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

בפסוק יש שני פעמים המילה "גר". אבל אונקלוס מתרגם אותם בשני תירגומים שונים:

 

אונקלוס שמות פרק כב ) ולגיורא לא תונון ולא תעיקון ארי דיירין הויתון בארעא דמצרים:

פעם אחת, הוא אומר גר= מי שהתגייר. ובפעם השנייה, לגבי ישראל במצרים, אי אפשר להגיד שהם התגיירו שם , הוא מתרגם שהם היו שם זרים, "דיירין"

בעצם, אם מנתחים את התרגום של אונקלוס בכל התורה, הוא נותן שלושה תרגומים למילה גר:

גיורא גר צדק אדם שהתגייר ליהדות אסור להונות אותו (הרמב"ם)
דיירא אדם שנמצא כאן בלי אחוזה, זר.  
ערל תותב גר תושב הארץ שקיבל עליו 7 מצוות בני נוח מותר לו לגור בארץ . שומרים על חיו. אסור להונות אותו

 

רש"י נתן פירוש אחר למילה "גר" כאן:

 רש"י (כ):כי גרים הייתם – אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

לפי רש"י מדובר באדם זר, בדיוק כמו שהיינו בארץ מצרים. ולא מדובר במי שהתגייר

התרגום קובע את ההלכה! בפסוק שלנו, ההלכה הלכה בעקבות אונקלוס וקבעה שיש לעזור ולדאוג במיוחד למי שהתגייר ליהדות, כנראה בגלל שאין לו משפחה תומכת, בגלל שהוא חדש בחברה, או בגלל שאין לו נחלה והוא תלוי באחרים.

אבל הרב שרלו שואל האם אין מקום לחשוב על אופציות אחרות. הרי התורה השתמשה באותה מילה "גר" באותו פסוק ונתנה טעם למצווה, דבר שאיננו נפוץ בתורה. הנה שלושת הרעיונות שהוא לומד מהפסוק. לא להלכה (כי היא כבר נקבעה) אלא למחשבה בלבד:

  1. האם אין מקום לבית דין ולשלטונות, להקל על מי שמתגייר, במקום להקשות עליו?
  2. האם אין עלינו לדאוג לעובדים הזרים בארץ? כי הרי הם במצב דומה משלנו בארץ מצרים?
  3. האם העובדה שיש מצווה שנגזרת מזה שהיינו עבדים במצרים (ולכן עלינו להיות עוד יותר רגישים למצב הזרים ) האם מצווה דומה איננה יכולה להיגזר מזה שעברנו את השואה? ואם כן, מה היחס שהתורה היתה רוצה שננקטות לגבי הפליטים ששום מדינה איננה רוצה לקבל לשטחה?

שוב, הרעיונות האלה אינם להלכה. כי יש הלכות רבות אחרות שמגבילות את החסד הזה (אסור להתאבד לאומית על ידי הצפת המדינה בפליט העולם כולו, למשל..), אבל ייתכן שיש מקום לנקודות אלה בשכלול הגורמים כשאנו מקבלים החלטות במדינה!

 

  1. המלאך —-הרב תמיר גרנות

 

שאלה ראשונה:

"משפטים" שמות פרק כג (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:…

ה' מצהיר שהוא ישלח מלאך להנהיג אותנו! ואף אחד לא מתנגד לזה! בפעם השנייה שזה קורא, זה אחרי העגל. ואז, משה וכל העם מתנגדים בתוקף:

 

"כי תישא" שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

תמיד חשבנו ששליחת המלאך היא עונש. ההנהגה הישירה של ה' היא המועדפת על כולם. אם כן, למה נכתב כאן שליחת המלאך? רש"י טוען שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפסוק הזה נתלש מפרשת כי תישא והודבק כאן. אם כן, למה התורה עשתה זאת?

הטענה של הרב תמיר גרנות היא שלכתחילה, היתה מתוכננת ההנהגה על פי המלאך! לא היה מתוכנן קשר אינטימי והנהגה אישית של ה'. זה קרה רק אחרי שהעם אמר "נעשה ונשמע" . רק אז, ה' החליט להתקרב יותר אל העם ואז הוא בחר להנהיג בעצמו , ולא על ידי מלאך, את עם ישראל!

שאלה שנייה:

למה עוברים מפרשת משפטים לפרשת תרומה ללא כל הודעה מוקדמת על צורך בבניין משכן ובהנהגה של ה' בתוך העם?. מהתחלת התורה ועד פרשת תרומה, אין זכר לתכנית של משכן. מאיפה הגיע הרעיון של המשכן? הרבה מפרשים טוענים שזה קרה אחרי חטא העגל והמשכן הוא תיקון העגל. (אם כבר אתם מחפשים דבר מוחשי וגשמי לעבוד אותו אז הנה "עגל כשר"! ) אבל זה לא מסביר למה התורה מדברת על המשכן לפני העגל . ויש מפרשים שטוענים שמאז ומתמיד, היום השמיני לבריאה היה אמור להיות חנוכת המשכן! אם כן, הוא לא קשור לחטא. ואז למה לא לדבר על זה לפני כן?. (האזכור היחיד שיש לפני כן בתורה, זה בשירת הים "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך,, מקדש ה' כוננו ידך"- אבל מדובר שם במקדש ולא במשכן)

הרב תמיר גרנות עונה בפשטות: אחרי נעשה ונשמע, ה' החליט ל"שדרג" את היחס עם ישראל ולעבור מהנהגת המלאך שהיתה מתוכננת להנהגה אישית "ושכנתי בתוכם".

 

שאלה שלישית:

בהר סיני, ה' כרת ברית עם ישראל. יש טקס, יש תוכן (דברות ומשפטים) יש הסכמה, יש קרבנות. אבל חסר משהוא: החלק של הברית שמדבר על העונש והשכר. מה קורה אם מקיימים הברית ומה אם לא.  כשמשה יכרות ברית בערבות מואב, בסוף ספר דברים, שם כתובים המקום (הר גריזים..) כתוב התוכן וגם הקללות והברכות בפרשת כי תבוא. כלומר, שם, הברית בעבר הירדן מושלמת. איפה החלק החסר בברית סיני?

הרב תמיר גרנות משיב: בין פרשת משפטים לפרשת תרומה , יש להכנסי את הפריות בהר ובחוקותי שבסוף ספר ויקרא! שם, דווקא, התורה מציינת שזה נאמר בסיני ולא באוהל מועד כמו כל ספר ויקרא.

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(

במקום זאת, בהתחלת פרשת בהר כתוב במפורש:

"בהר" ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק

השאלה של רש"י המפורסמת "מה עניין שמיטה אצל הר סיני " מובנת עכשיו: למה לכתוב שם את מה שאמור היה להיות כתוב בין משפטים לתרומה בהר סיני? במיוחד שאנו לא מבינים למה פתאום יש שם ברכות וקללות!

והרי בפרשת בחוקותי כתוב במפורש:

"בחוקותי"ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:……(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:…

ובסוף הפרשה  כתוס:

…(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

אם כן, לא רק שכשמחזירים שתי הפרשיות האלה, בין משפטים לתרומה מקבלים את החסר בברית (העונש והשכר) אלא שיש לנו סיבה לבנות משכן:

אם אתם תקיימו את הברית (ברית סיני) אז "ונתתי משכני בתוככם", כלומר אני אעבור מההנהגה של המלאך אל ההנהגה האישית שלי! וזה הקדמה ראויה מאוד , לפני פרשת תרומה!!

 

לסיכום:

  • לכתחילה, היה מתוכנן שמלאך ינהיג את העם
  • אחרי שהעם קיבל עליו הברית בנעשה ונשמע, אז ה' משדרג היחס אליהם ומחליט לשכון בתוכם במשכן
  • אחרי העגל, ה' חוזר בו ומציע לשלוח מלאך כמתוכנן. אז משה והעם זועקים ומבקשים סליחה כדי לקבל את ההנהגה האישית של ה' ולא המלאך!

 

נשארת שאלה אחרונה:   למה , אם כן, התורה לא השאירה את פרשיות בהר ובחוקותי במקומם הטבעי, בין משפטים לתרומה?   הרב תמיר גרנות עונה שיש שלושה קבצי חוקים גדולים בתורה:

  • אחד בסיני
  • אחד באוהל מועד
  • והשלישי בערבות מואב

אבל יש רק שתי בריתות: סיני וערבות מואב. אין ברית עבור מה שנאמר באוהל מועד, עבור כל ספר ויקרא!

התורה רצתה לתת תוקף של "ברית" גם למה שנאמר למשה באוהל מועד. ולכן, היא לקחה חלק מהברית בסיני (בהר ובחוקותי) ושמה אותו בסוף הקובץ של אוהל מועד בסוף ספר ויקרא!!

כך שאפשר להגיד: מה אלו בברית סיני אף אלו בברית סיני, למרות שנאמרו באוהל מועד!!

 

קובץ החוקים בסיני קובץ החוקים באוהל מועד קובץ החוקים בערבות מואב
ברית סיני   ברית ערבות מואב
ברכות קללות- בחוקותי ברכות וקללות-כי תבוא

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.