תצווה פי4

בע"ה ח אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

 

תצווה פי4

שתי שאלות:

  1. למה הפרשה מתחילה עם מצוות נר התמיד?
  2. למה בניין מזבח הקטורת נדחה מהפרשה הקודמת לסוף הפרשה שלנו?

 

  1. נר תמיד

למה כתובה כאן הדלקת נר תמיד? הרי הפרשה הזו מופיעה כמעט במדויק בספר ויקרא הנה שני המקורות:

  1. פרשת תצווה :שמות פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס
  2. פרשת אמור: ויקרא פרק כד (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: פ

 

יש הבדל אחד: כאן, לא כתוב איפה נדליק הנר הזה. ושם, מדובר על המנורה. נראה שכאן, העניין שונה. שם, הדלקת המנורה מופיעה אחרי תיאור הקרבנות, בספר הקרבנות, ספר ויקרא. אבל כאן, אנחנו נמצאים ברשימת הדברים הנחוצים לבניית המשכן ולא על העבודה בו!

 

הרב תמיר גרנות מציע הסבר גאוני:

הוא מתבסס על פירוש המילה "תמיד". הפרשה שלנו אכן מתחילה עם נר התמיד ומסיימת אותה עם קרבנות התמיד. כאילו המילה המנחה היא באמת "תמיד". (כמו כמה בגדי הכהן הגדול שנמצאים עליו "תמיד". יש שני מובנים למילה תמיד:

  1. תמיד= כל הזמן, ללא הפסק, בתמידות. כמו דבר המונח על שולחן, בתמידות, בלי שיזוז משם אף פעם.
  2. תמיד= במחזוריות קבועה. למשל, כל יום אני בא לבקר את ההורים שלי. "אני תמיד בא אליהם בבוקר". מדובר על פעולה חד פעמית ביום. אני בא והולך , אבל אני עושה זאת כל יום, באופן תמידי.

ההבדל בין שני הפירושים מהותי ביותר ועליו, עומד כל ההסבר:

כאן, בפרשת תצווה, דורשים שיהיה אור במשכן. כאילו, למשל, דורשים שכדי לקבל "תופס 4" ולגור בדירה, חייב להיות מותקן בו החשמל. בלי חשמל, אין הדירה ראויה לקבל אישור אכלוס. לא מדובר על "עבודת הדלקת המנורה" אלא החיוב שתהיה תאורה במשכן. ולכן, כנראה מדובר על תאורה לילית (מערב עד בוקר) כי ביום, יכולה להיות תאורה טבעית.

זה מסביר למה הפסוקים לא מופיעים בפרשת תרומה כשכתוב בניין המנורה. למרות שהנר הזה יהיה , כנראה במנורה, זה לא קשור לעבודה בה, אלא זו הנחייה על הבניין עצמו.

כמו כן, שאר העניינים הכתובים בפרשה שלנו, לא מדברים על "העבודה" עצמה, אלה על הדברים הנחוצים, מעבר לבניין הכלים עצמם, עבור העבודה, כדי שהמשכן יהיה בית שיהיה אפשר לשכון בו.

ההופעה של אותם הפסוקים בפרשת אמור, מצביעים על העבודה במנורה עצמה.

וכן עניין קרבן התמיד שמופיע בפרשת פנחס , שם, מקום עבודת הקרבנות. וכאן, קרבן התמיד, למרות שהוא מתאר קרבן, קשור הרבה יותר על "תפעול בסיסי", הפעלת המזבח באופן בסיסי. חייב להיות בו כל האמצעים כדי שקרבן התמיד יוכל להתקיים.

 

אם כן, יש במנורה, שני המובנים של המילה "תמיד" ביחד:

החכמים חיברו בין שתי ההנחיות:

  1. חייב להיות "נר תמיד" שדלוק כל הזמן, למשל הנר המערבי.
  2. וחייבת להיות עבודת הטבת הנרות כל בוקר וכל ערב, כדי להדליק את כל נרות המנורה בתדירות

 

אבל ניתן לחשוב על הרחבת הענין הזה  לכל מה שדרוש מהאדם:

יש פעולות שהם במישור ההרגל, התמידי, המבני, בל שנחשוב להפעיל אותו בכוונה מיוחדת.

ויש פעולות (לפעמים אותם הפעולות או צדדים של הפעולה הזו) שדורשות חידוש , יוזמה, כוונה, מחודשת ופעולה חדשה, אפילו אם זה נעשה בתדירות.

האדם זקוק לשני המישורים:

  1. הסטרוקטורה, המבנה, המסגרת, ההרגלים, התפקוד הבסיסי
  2. ויש את "העבודה" על ידי פעולות יזומות, עם כוונה מחודשת ופעולה מחודשת.

למשל, היות האדם "אדם דתי". זה דורש ממנו להתנהג בצורה מסויימת כל הזמן, להתלבש בצורה מיוחדת, לעשות פעולות תמידיות, שנכנסות להרגל ועליהם הוא לא חושב. זו התמידות הבסיסית.

אבל הוא מתבקש להפיח נשמה, כוונה, משמעות, באותם המעשים, כדי לחדש בהם. וזה דורש ממנו "עבודה"

האם אדם שקם בבוקר לבית הכנסת, עושה זאת באופן "תמידי" כאילו זה לא דורש ממנו שום חשיבה, שום ספק, שום כוונה, שום מאמץ? או שמה , כל בוקר זו "עבודה" מחודשת שדורשת ממנו יוזמה והחלתה והתגברות על ספקות?

נראה לי שבכל פעולה כזו, קיימים שני המישורים גם יחד, במינונים משתנים.

 

בין בני אדם, או בין איש לאשתו, קיימת ידידות או אהבה. גם הם קיימים באופן "תמידי" אבל הם גם דורשים חידוש, עליות ומורדות בפעולות המחזקים האהבה או הידיות. מנוסף לבסיס התמידי, דרושות פעולות תמידיות (במובן השני) שיפיחו נשמה , רוח, חיים ומשמעות לבסיס.

 

  1. לכן, בנוסף לבנין הכלים בפרשת תרומה
  2. יש הכנת הבסיס לתמידות העבודה (כהונה, תאורה, אפשרות לתפעול..) בפרשת תצווה
  3. ויש תיאור של קומה שלישית בספר ויקרא ובמדבר, והיא העבודה עצמה.

מישור אחד איננו יכול לתפקד בלי השני!

בניין בית דורש גם הוא

  1. קירות וריצוף וריהוט (פרשת תרומה)
  2. חיבור לחשמל, חיבור למים, לביוב, מפתחות , בגדי האנשים שיחיו שם ..(תצווה)
  3. החיים עצמם בבית (ספר ויקרא ופנחס בבמדבר).

 

  • מזבח הקטורת

בסוף פרשת תצווה, אחרי פסוקי סיום בניין המשכן, מופיע פתאום, כלי נוסף, כאילו שכחנו אותו, והוא מזבח הקטורת! למה הוא לא הוכנס בפרשת תרומה יחד עם כלי המשכן האחרים?

מזבח הקטורת הוא כלי מאוד מיוחד. למשל, יש הלכה שמחייבת הימצאות כלי המשכן (והמקדש), כדי שהעבודה תוכל להיעשות. למשל, אם אין מנורה, אין להדליק נרות במקומה. אם המזבח שבור, אין להקריב קרבנות במקומו. הכלים הם נחוצים לעבודה. אבל, אם אין מזבח קטורת, אפשר להקטיר קטורת במקומו:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד א  והאמר רב גידל אמר רב: מזבח שנעקר – מקטירין קטרת במקומו!

התשובה פשוטה: אין מזבח הקטורת חשוב ככלי. הוא "רק" מאפשר ליצור ענן בתוך הקודש. כי בלי ענן, אין לעבוד , אין מפגש עם ה'! "כי בענן אראה.." כלומר, כל מטרת המזבח הזה הוא לאפשר יצירת ענן.

לכן, הוא לא חלק מהמשכן בתור כלי , כמו המנורה או הארון. הוא רק אמצעי.

כמו כן, הכיור שבנייתו מתוארת בפרשה הבאה: הוא לא כלי חשוב בתור כלי. אלא הוא אמצעי כדי לאפשר לכוהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם לפני הכניסה בקודש. הוא אמצעי .

 

הענן

אם כן, הדבר החשוב הוא הענן. למה ? כדי ללמד שהמפגש עם ה', איננו יכול להתבצע ללא ענן. ראינו זאת כבר בהר סיני , ואפילו משה רבנו חייב להיכנס בתוך הענן כדי לפגוש את ה'. לפי הרמב"ן, המשכן בא כדי להמשיך לאורך זמן את ההתגלות החד פעמית שהיתה בהר סיני. לכן, יש לשחזר את התנאים של ההתגלות והענן הוא תנאי:

שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

וזה , נראה לי מלמד אותנו על כל מפגש חשוב, גם בין בני אדם:

מפגש בעל משמעות וקדושה חייב להשאיר בין בני האדם הנפגשים , מרחב, מקום של אי בהירות, של ספק. אסור שאדם יחשוב שהוא "תפס" לגמרי את האדם השני. כי במקרה כזה אין משמעות וחיים במפגש ביניהם. הענן, אי הבהירות, השארת מקומות סודיים, שעדיין אנו לא מכירים אצל השני, שתמיד ידרשו מאתנו לכבד ולחפש, הם אלה שמאפשרים את הקדושה (המרחב) והמשמעות בקשר.

 

 

 

 

 

3   בין קדש לקודש הקדשים: מתוך שיערו של הרב   הרב יונתן גרוסמן

אם נסכים, לפי מה שכתבנו לעיל שמזבח הקטורת איננו כלי נחוץ למשכן , אז נשארו לנו בקודש שני כלים (המנורה והשולחן) ובקדש הקדשים גם כן שניים (הארון והכרובים). ויש הקבלה ביינהם.

כמו בכל בית, יש שני חללים בבית ה': חלל ראשון שבו  אוכלים, יש תאורה כדי לקרוא, להיפגש, לעבוד. ויש חלל יותר פנימי, יותר אישי, חדר המיטות (כמו שאומר רש"י) שבו אסור לכל אחד להיכנס. קודש הקדשים.

 

החלל החיצון, זו עבודת האדם שמחפש את קרבת ה', בתיווך הכהן

ובחלל הפנימי, שוכן ה' ונמצאים בו הדברים שה' מוריד לקרבת האדם: בארון שני לוחות הברית שהוא נתן להם ושני הכרובים שמבניהם ה' דיבר עם משה. החוק, הדיבר, הם ביטוי לחלק האלוהי בנסיון ליצירת הקשר. והעבודה בקודש הם ביטוי לנסיון האדם להתעלות.

החלל הראשון, הקודש, הוא החלל של אהרון, הקרוב יותר לעם

והחלל השני, קדש הקדשים, הוא המקום של משה. הוא נכנס שם כדי לקבל את דבר ה'.

 

הנה שני החללים עם הכלים בהםL

 

 

                          הקדש                                                      קדש הקדשים

 

 

השולחן                              הארון

 

המנורה                             הכרובים

 

 

פניית האדם אל ה'                   פניית ה' אל האדם

 

אהרון                                              משה

————————————————————————————

כרובים                                                                                המנורה

 

שמות פרק כה (יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר …(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:(..(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים

שמות פרק כה (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:(….לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

 

הארון והשולחן:

 

שניהם בנויים מעץ ומצופים מזהב בחוץ ובפנים. הם מכילים תוכן חשוב: התורה והלחם.

 

 

 

השולחן והכרובים:

 

 

שניהם בנויים מזהב טהור, מקשה. בשניהם , יוצאים מהעמוד המרכזי, הכפרות, אל עבר שני קצוות, אחד ימינה ואחד שמאלה כאילו מתרחקים מהמסורת, מהחוק, מהמקובל, אל עבר החידוש, היוזמה. אבל, בשניהם, חוזרים אל עבר העמוד המרכזי, אל עבר הכפורת ומעשירים את העמוד המרכזי, התורה. כאילו הם מסמלים את התורה שבעל פה שנראית יוצאת לגמרי מהתורה שבכתב אבל, היא חוזרת לפנות אל עברה ומעשירים אותה, מחיים אותה, נותנים לה את הנשמה שלה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות נוספים:

פרשת תרומה:

ארון

שולחן

מנורה

יריעות (המשכן)

יריעות (לאוהל)

קרשים

פרוכת

מזבח נחושת

החצר

פרשת תצווה:

נר תמיד

בגדי הכהנים

מזבח

החיצון

 

הקדשת הכהנים

קרבן התמיד

בניית מזבח הקטורת

כי תישא

מחצית השקל

בניית הכיור

הכנת שמן המשחה

הכנת הסמים לקטורת

מינוי בצלאל

מצוות השבת

החצר

הפרוכת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שני מקורות לאותם הפסוקים המופיעים בפרשה שלנו:

נר התמיד

שמות פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס

ויקרא פרק כד (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד

קרבן התמיד:

שמות פרק כט (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:(מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

במדבר פרק כח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיקֹוָק:(ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.