בע"ה כה אדר ב התשע"ט
מישל בן שושן
תזריע פי 4
מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן
המצורע- אדם המתאבל על עצמו
המצורע נראה כ"מתאבל"!
ויקרא יג (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
רש"י ועל שפם יעטה – כאבל:
אם נבחן את הדברים שהמצורע חייב לעשות מהרגע שהכהן הכריז עליו כצרוע, נראה שכל הפעולות לקוחות ממנהגי אבלות שמוצאים בתנ"ך:
- לפרום את הבגדים: זה מה שאנו היום מבצעים בתור "קריעה".
- לפרוע את הראש: יש כמה אפשרויות תרגום:
- לא להסתפר ולא לסדר את השערות (זה מה שאנו עושים היום)
- להתיר את הקשרים של התספורת אם ישנם
- להוריד את כיסוי הראש ולהשאיר את הראש מגולה. כי כיסוי הראש היה נחשב לגדולה וחשיבות. רק תלמידי חכמים הורשו, אז, לכסות את ראשם, כאילו הם לומדים תודה ומתפללים.
את שני המנהגים האלה, אנו מוצאים אצל סימני האבלות (האסורה) אצל הכהנים:
ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:
ויקרא פרק כא (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
- "על שפם יעטה": הפירוש הרווח הוא שעליו לכסות את פיו על ידי בגד. סתימת הפה מצביעה על השקט, הדממה שבה נמצא האבל מול המוות. יש פירוש שמציע שכך הוא לא יהיה "מדבק"! כמו שהיום אנו סמים מסכה רפואית. אבל פירוש זה במיעוט.
את המנהג הזה אנו מוצאים אצל יחזקאל הנביא שה' מצווה לו שאסור לו להתאבל על אשתו.(מהפסוקים האלה לומדים את רוב דיני האבלות עד היום):
יחזקאל פרק כד (טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ:(יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל
- הספד (ולא תספוד)
- בכי (ולא תבכה)
- לא לדבר (האנק דום)
- להוריד כיסוי ראש או התפילין (פארך חבוש עליך)
- להוריד נעלים (נעליך תשים ברגליך)
- לכסות הפה (ולא תעטה על שפם)
- לאכול רק ממה שאחרים מבשלים, לפחות בסעודת הבראה (ולחם אנשים לא תאכל)
- "בדד ישב": זה מזכיר את ישיבת השבעה של היום.
- "מחוץ למחנה מושבו": זה ספציפי למצורע, כאילו הוא מתאבל על הקשרים הלא נכונים שהיו לו עם האנשים האחרים בחברה. או גאווה יתרה שגרמה לו , למשל, להגיד לשון הרע, או כל פגם ביחס שלו עם מערכת היחסים שלו עם העולם החיצון, החברה, כולל פגמים בנפשו פנימה לגבי גאווה יתרה או שפלות מוגזמת וכ"ו.
לסיכום:
כל הדברים שחייב המצורע לעשות מיד אחרי שהכהן הכריז עליו טמא, הם הדברים המראים שהוא מתאבל על משהוא. נשארת השאלה :"על מה או על מי הוא מתאבל?"
הנגע הלבן
יש שני סימנים שמנחים את הכהנים להכריז על הנגע כ"צרעת הגוף":
ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
רש"י עמק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
- מראה הנגע צריך להיות עמוק מגובה העור הבריא
- הנגע עצמו (והשער שבו) חייב להיות לבן
החכמים חברו בין שני הסימנים ואמרו שהלובן המיוחד של הנגע צריך לתת הרגשה כאילו הוא עמוק ולאו דווקא עמוק פיזית. כלומר, הבשר הבריא מסביב, נראה כבולט והנגע , כרדוד.
הלובן, מסמל את הפסקת זרימת הדם. הדם הוא סימן של חיים. הבשר הבריא, הוא אדום, יש בו "נפש", הוא וחי:
יג (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן
דברים פרק יב (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ ..
נגע לבן= חלק מת. שאין בו זרימת דם.
הנגע הזה הוא ביטוי חיצוני לחלק בנפש האדם שהוא מחוסר זרימה, מת, לא בתפקוד, מנותק משאר הגוף.
יש לזכור שבהרבה תרבויות, הבריאות היא פועל יוצא מזרימה. זרימת אנרגיות, זרימת יינג ויינג . רוב המחלות, ברפואות האלה, מטופלות על ידי נסיון לסלק את המחסומים שמונעים הזרימה בגוף.
הרפואה המודרנית, נוטה יותר לסלק את הבעיה בעוד שהרפואות המזרחיות והנאפריקניות הישנות, מנסות לעזור לגוף עצמו, לחלקים שבהם כן יש זרימה, להחיות ולהבריא את החלקים החולים.
לסיכום:
נראה שהמצורע מתאבל, בעצם, על עצמו! על חלקים בנפשו שזקוקים לטיפול! ואכן יש ראייה מצרעת מרים:
במדבר פרק יב (י) .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג …(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת ..
רש"י :כמת – שהמצורע חשוב כמת
יש גם מליצה יפה שמחזקת טענה זו:
בבא מציעא דף נח עמוד ב תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.
הלבנת הפנים, היא הוצאת הדם מהפנים, הוצאת החיים ! לשון הרע הוא אחת הדרכים להלבין פני חבר ואכן גרימת ה"מיתה" הזו , גורמת למיתה חלקית אצל המלבין עצמו, והנה בשרו הפך לבן. מידה כנגד מידה
תהליך הטיפול
- כולו טהור
ויקרא פרק יג (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
אם הצרעת מכסה את כל הגוף אז הוא טמא!
נראה לי להסביר זאת בקלות: אין הטומאה אלא תהליך ריפוי. והריפוי חייב להתחיל מהאדם עצמו, מהחלקים הטובים שבו. אם אין חלק טוב, אם אין בשר חי שממנו ניתן לרפא את השאר, אז על מה להכריז טומאה!!
- המודעות
זה אולי השלב החשוב ביותר: בדרך כלל האדם איננו מודע לבעיה שיש בו. כי אם הוא היה מודע, הוא היה יכול לטפל בה. הנגע על העור , הוא סמן אזהרה מהאלוהים (שדואג לו) שהוא חייב לטפל בבעיה נפשית. לכן, ההכרזה של הכהן, והדברים שהוא חייב לעשות (כל מה שהגדרנו כאבלות על עצמו לעיל), החיוב לקרוא על עצמו "טמא טמא" ! מאלצים אותו להתחיל להפנים שיש בו בעיה ושעליו לטפל בה!
- הכהן
ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר …ְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
אפילו אם הכהן איננו בקיא בנגעים, חייב שכהן דווקא יבוא ויכריז על הנגע כצרעת. למה? כי הוא אחראי על כל התהליך שיסתיים בהכנסת המצורע לבית המקדש!
כשהכהן מכריז על הצרעת, ובכך מכריז עליו כ"טמא", מבקש בזאת להתחיל תהליך שבו המצורע יהיה טמא ואחר כך ייטהר. שני המצבים האלה, מטרתם אחד: לטפל בבעיה של המצורע. גם הטומאה היא חלק מהטיפול!! רוב הטיפול יעשה על ידי האדם עצמו. אבל הכהן הוא זה שבא לעשות את האבחנה, הוא בא אליו כל שבעה ימים כדי לבדוק האם המצורע הבריא . (זה דומה מאוד למטפל פסיכולוגי שבעצם "דורש" כל הזמן איפה נמצא, נפשית, המטופל, ובכך דוחף אותו להתקדם בטיפול העצמי שלו. המטופל ניצב מול "דרישה" חיצונית לו , והיא מדרבנת אותו להתקדם). בעצם, הכהן לא "מטפל" בבעיה אלא דורש מהמצורע לטפל בה בעצמו!
- מחוץ למחנה מושבו:
ניתוק מהחברה היא דבר מאוד אלים כלפי האדם. והחוויה הקשה הזו אמורה לעורר אצלו חקירה פנימית : מה מסמל הנגע הזה? מה הוא החלק שמת בנפשו.. השקט והבידוד אמורים לסייע לטיפול באיזון הפנימי הדרוש כדי לשחזר קשרים יותר בריאים עם עצמו ועם שאר החברה.
- הזמן:
הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי. שבעה ימים, זו יחידת זמן שלמה מינימאלית . מצורע יכול להישאר במצב הזה אפילו חודשים או שנים! כי הטיפול תלוי בו! אם הטיפול היה מתחולל על ידי תרופה או מטפל חיצוני, זה לא היה תלוי בזמן אלא בטיפול החיצוני. ההמתנה של פעולת הזמן על המצורע היא סימן שמחכים לבשלות פנימית!
- הטהרה
אחרי התהליך של הטומאה – שהוא החלק הראשוני של הטיפול, יש תהליך שני של הריפוי והוא הטהרה!
יש שלושה שלבים בטהרה. לא דאי שהכהן הבחין שאכן הנגע הבריא לגמרי. יש תקופת הבראה! לא מבריאים בן רגע! והתהליך השני הזה של הטהרה מכיל שלבים והתקדמות איתית
- הכהן שהבחין בריפוי הנגע, עושה טקס מיוחד עם שתי ציפורים. זה יאפשר למצורע שנטהר לחזור לתוך המחנה. אבל עדיין לו לביתו ולאשתו
ויקרא פרק יד (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:
הציפור "החיה" מסמלת את המצורע שהיה "מת" שחייב לשוב אל החים. לכן, המילה "חיים" חוזרת כל הזמן בטקס הזה. בן שמדובר על הציפור או המיים.
הדם שנשפך מהציפור השניה, מתערבב עם האודם של התולעת שני בתוך המים וצובע את הציפור החיה כאילו היא חוזרת לחיים על ידי הדם! הדם היה חסר בנגע הלבן. ועכשיו, הוא חזר ומאפשר חיים רגילים.
- אחרי שבעה ימים במחנה, הוא יכול לחזור ולהיכנס לביתו
- ביום השמיני, הוא מביא קרבנות שיאפשרו לו להיכנס לבית המקדש. וזה סוף התהליך כולו.
לסיכום:
אומרים שאין יותר צרעת אמתית היום. אבל מתוך כל הדיוקים האלה, אני לומד כמה עקרונות חשובים לגבנו היום:
- יודעים היום, שכמעט כל המחלות של העור, מושפעות מהמצב הנפשי של החולה בהם. טיפול נכון איננו יכול להסתפק בסילוק הסימפטום בעור , אלה כדאי לבחון את המקור הנפשי או הפיזי הפנימי שלו. הרי הכהן או האדם עצמו היה יכול לחתוך את החלק הנגוע בעורו ובכך לחסוך את כל תהליך הטומאה והטהרה! אלה שבכך, הוא היה מפספס את ההזדמנות לטפל במקור הנפשי!
- מחלה פיזית או נפשית, מקורה, רוב הזמן, בחוסר זרימה. בעיקובים, במחסומים. נפשיים או פיזיים. והלבן המסמל חוסר זרימת הדם , הוא סימן לחסימה. הטיפול בו היא חזרה לזרימת הדם או לזרימה בכלל.
- הטיפול המובחר הוא הטיפול מתוך הכוחות הבריאים הקיימים באדם עצמו. החלקים הבריאים מטפלים בחלק הנגוע. המטפל, בעצם מציב את האדם מול הבעיה ומצביע על הכוחות הבריאים שבמטופל שבהם הוא יכול להיעזר להבריא. אם אין בשר חי, אז אין טיפול (ולכן טהור הוא!)
- הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי
- אין להסתפק בהפסקת הסימפטומים כדי להכריז על סוף התהליך. יש לקחת בחשבון זמן ארוך ושלבים של "החלמה" (הטהרה).
- חייב להיות "גורם שני", אדם מבחוץ (הכהן- רופא- פסיכולוג., חבר טוב..) שישמש מול מטופל כ"עוגן", הדורש התקדמות ומול מי המטופל מרגיש שעליו לתת דין וחשבון. זו העזרה העיקרית של המטפל!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 