בע"ה כח אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ראה פי4

 

 

כי אם אל המקום (לעד)

ספרתי 16 פעמים בפרשה שלנו שבו מופיע הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך ".

למה לא להגיד את שם המקום? למה להשאיר ספק כמעט 500שנים עד לבחירת ירושליים..על ידי דוד!

כמו שעשו השומרונים שכתוב בתורה שלהם "הר גריזים" במקום כל המשפט "המקום אשר יבחר.."!

כשמתבוננים בפעם הראשונה שהביטוי מופיע, עולה הסיבה העיקרית:

 

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ …(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

 

הגויים עבוד ב"מקומות" ו"לשם" אלילים. נגד זה, ה' רוצה שנעבוד את ה"שם" שלו, במקום מסויים. זה נראה דומה מאוד! ובכל זאת, משה מציין :"לא תעשון כן לה' אלוהיכם". כלומר, יש מהדומה ויש מהשונה. הגבול דק אבל חשוב מאוד ועקרוני. מה הם עשו שאסור לנו לעשות?

הגויים שישבו בארץ, עבדו לאלוהיהם "בכל מקום" שהתחשק להם. הם קבעו את המקום בו יוכלו "למשוך" אליהם את כוחות האלים. כמו אצל בלק ובלעם. את הדבר הספציפי הזה, התורה אוסרת! ה' הוא זה שיבחר את המקום!

יש בעבודת אלילים מצד אחד כניעה גדולה מול ה"דרישות" של האלים ומצד שני, יש רצון להשתלט על הכוחות העליונים בתמורה לכניעה הזו. כאילו מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לקבל בתמורה מה שדורשים מהאלילים!

כאילו "הכסף קונה את האהבה"!

זו כניעה מדומה. עובד האליל, רוצה בעצם תמורה לקרבן שהוא מוכן לשלם. כאילו הוא "קונה" את האליל. הוא בעצם חושב שהוא שולט על הכוחות העליונים בתמורה לעבודה שלו.

יחס מסולף זה, קיים כמובן גם בין בני אדם. בין בעל לאשתו. זה יחס של שתלטנות במסווה של נדיבות!

החידוש של התורה הוא , ש"ה' בוחר את המקום"! ה' קובע. ה' קובע אם לענות לתפילה. יש קשר אבל אין השתלטות של האדם על ה'!

זה פן חשוב של העבודה הזרה שאסורה כי היא יכולה לנגוע גם בעבודה הדתית שלנו וגם ביחסים בין בני האדם ולכן, אין אנו פתורים מללמוד דיוקים כאלה. אין אנו פתורים מעבודה זרה, אפילו בעבודת ה'!

 

שילוח עבדים (הרב יונתן גרוסמן)

 

כמו מצוות רבות בספר דברים, חוזרים בשינוי על מצוות שכבר נאמרו בספרים הקודמים. אבל מזווית שונה. כאילו ספר דברים דורש מאתנו להכיל בתוך התורה עצמה זוויות שונות של אותה בעיה. אין זווית אחת אלה ריבוי נקודות מבט. ועלינו להכיל את כולן! זו עבודה קשה שעסקו בה רבותינו בתלמוד. איך ליישב סתירות בין הזוויות השונות, הלכה למעשה. ובכל זאת, אנו מצויים לא לשכוח שמקור ההלכה הוא לא מקור אחד אלא לפחות שני מקורות, כי יש לכל אמת הרבה פנים ונקודות התייחסות שונות. ספר דברים בא לסבך אותנו! היה הרבה יותר קל אם כל הדיוקים של מצווה אחת היו מופיעים בפרשה אחת, כשכל הפסוקים היו מסדרים יפה אחד עם השני! אבל, זה האתגר העיקרי, לעניות דעתי, של עם ישראל: לקבל עליו ליישב סתירות ולהכיל בחינות שונות של המציאות. לקבל ולפתח ריבוי ובאותה העט, ליצור אחדות .

זה נכון בעם ישראל שמכיל המון דעות שונות ושבטים שונים

זה נכון בתורת ישראל, ובמיוחד כשפוגשים את ספר דברים

וזה נכון בארץ ישראל שקיימים בה מקומות מאוד מגוונים שמגדלים אנשים שונים בתוכה.

 

ולעניין העבדים באופן ספציפי:

יש לנו שני מקורות עיקריים: אחד בפרשת משפטים, בספר שמות והשני בפרשה שלנו:

 

שילוח עבדים בספר שמות: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: ס

 

שילוח עבדים בספר דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

 

יש קודם כל לציין שבספר דברים, בפעם השנייה שפוגשים את אותם ההלכות על אותו נושא, התורה מדברת אלינו כאילו לא שמענו אף פעם על המקור הראשון. היא לא "מוסיפה" על העניין הקודם. היא פשוט מספרת לנו את הסיפור מחדש כאילו אף פעם היא לא דברה על זה!! עובדה זו איננה מועלת על ידי הפרשנים . החכמים מתיחסים לשני המקורות כאילו הם "משלימים" אחד את השני. נראה למשל רש"י:

 

רש"י טו (יב) כי ימכר לך .. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חידש כאן העניק תעניק:

עבור רש"י, כמו עבור כל החכמים, העיקר הוא ללמוד עוד ועוד הלכות למעשה וליישב סתירות. כאן, לדעתם יש שני חידושים, ויש פשוט לצרפם למצוות של המקור הראשון.

שני החידושים הם:

• מצוות מענק: האדון חייב לתת מענק שחרור לעבד. זה לא הופיע בכלל בספר שמות.
• החידוש השני, הוא שכאן, הכתוב מחבר בין העבד לאמה (אחיך העברי או העברייה) בעוד שבספר שמות, שני המקרים שונים לגמרי: אחת בא לעבוד והשנייה באה להינשא לאדון או לבנו כשהיא תגיע לגיל מתאים לנישואין!. החידוש הוא שאם היא עדיין לא הגיעה לגיל המתאים היא חייבת להשתחרר אחרי שש שנים מקסימום.

הרב גרוסמן מוסיף הבדל משמעותי נוסף:

• כתוב בשמות "ויצא" כשפונים אל השלטונות או מוסרים לעבד את זכויותיו. בעוד שבדברים, כתוב "תשלחנו". כי כאן מדברים אל האדון ולא אל העבד.

מכאן , ניתן להבין ששתי הבחינות השונות של ספר דברים וספר שמות נובעות מהסתכלות מצד העבד בספר שמות והסתכלות מצד המעביד, האדון, בספר דברים.  אם אין מענק בספר שמות, זה בגלל שזו לא זכות העבד. כמו שאי אפשר שעני יחחיב משהו לתת לו צדקה. זו לא "זכות " חוקית של העני לדרוש צדקה. אבל, מצד העשיר, כן יש חובה לתת לעני!. גם כאן, יש חובה לאדון אבל זו לא זכות לעבד.

אם כן, מצוות שחרור העבד העברי אחר שש שנים היא  דוגמא טובה שמייצגת את ההבדלים בין מצוות דברים למצוות שאר הספרים :יש רצון לספר לנו את אותו הסיפור מזווית שונה ועם השלכות ומצוות שונות התלויים מהזווית החדשה.  דרך אגב, מה קורה אם האדון לא רוצה "לשחרר" העבד! אם הוא לא רוצה להגיד לו "צא"! כלומר לא לשלח אותו, מה עושה העבד? המכילתא עונה:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא [מ]למד שמצוה לאומר לו "צא" יכול אם אמ' לו צא הרי הוא יוצא ואם לאו אינו יוצא ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם.

זכות העבד גוברת והוא יוצא למרות שהאדון לא אמר לו לצאת! שוב ההלכה מכרעת בין המקורות השונים

 

סיכום ההבדלים:

 

שמות (משפטים)	דברים (ראה)
יצא לחופשי	תשלחנו חפשי
–	מענק
אם בעל אישה	–
אדוניו: זכויות העבד	יאמר אליך: מדברים אל האדון
הלכות העבד /שונים מהאמה (לשם נישואין)	עבד=אמה: העברי או העברייה