שמות פי5

בע"ה חי טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

שמות פי5

 

סיפור אישי באמצע הסיפור הכללי.

בספר שמות עוברים מסיפורים אישיים ומשפחתיים לסיפור העם כולו. כל פרק א' מדבר על מצב העם במצרים ועל התחלת השעבוד.

אבל בפרק ב', התורה עוברת לסיפור משפחתי קטן, בלי להסביר לנו למה היא עושה זאת. בדרך כלל, כשרוצים לתאר מהלך כללי, יש מקום לתאר סיפור אישי שמייצג את הסיפור הכללי. זה מבהיר יותר על מה מדברים. אבל כאן, הסיפור האישי שמובא, איננו מייצג. הילד שנולד איננו נשלך למותו ביאור. והוא לא עובר את עבדות עם ישראל. הוא גדל אצל בית פרעה. למה התורה מספרת לנו זאת? כל מי שקרא כבר את התורה כולה יודע שמדובר במשה וזה נראה לנו טבעי לספר על הולדתו. אבל השאלה היא על סדר הדברים שהתורה מציגה:

  1. סיפור השעבוד הכללי. (פרק א')
  2. משה נולד, חי כמצרי, יוצא ביום הראשון והורג מצרי וביום השני הוא לא מצליח לעשו שלום בין שני עברים. משה בורח למדיין (פרק ב')
  3. ואז (בסוף פרק ב') מגיעים שני פסוקים שמדברים שוב על המצב הכללי:

שמות פרק ב (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

  1. מיד אחר כך, התורה חוזרת , בפרקים ג' וד' על סיפורו האישי של משה, הפעם, בהתגלות ה' אליו בסנה.

שאלתי היא על סדר הדברים. אם אנו מחזיקים בהנחה שכל פסוק נמצא במקומו כי הוא תוצאה של הפסוק הקודם והוא מקדם את הפסוק הבא, ניתן להבין את הדברים כך:

 

הה' לא היה "מתעורר" אם בני ישראל לא היו צועקים. ובני ישראל לא היו צועקים אם לא קרו שני דברים שזעזעו אותם. שני דברים שבאים מבחוץ:

  1. משה הורג את המצרי ביום הראשון ומנסה להשליט סדר ביום השני
  2. יש שינוי שלטון במצרים (פרעה מת).

הרב תמיר גרנות מגדיר את שעבוד מצרים, לא על ידי עינויים, ייסורים, מכות ועבודה קשה. אלה על מצב של חוסר עצמאות מדינית, מצב של הדרדרות פיזית ונפשית, שאליהם מתרגל האדם. ההרגל מבטל כל אפשרות להסתכל על המצב שאנו חיים אותו. מתרגלים למצב שבו אנו חיים די מהר ואז הטבע רוצה שאנו כבר לא מבחינים אם המצב טוב או רע, אם הוא מתאים לנו או לא. יותר מזה: קשה לנו לחשוב על שינוי המצב שאליו התגרגלנו.

לכן, התורה מתארת ילד שיהיה מצד אחד, אחד מבני העם המשועבד, ומהצד השני, הוא יגדל במצב שונה. מחוץ לשעבוד. הוא בא מבחוץ. ורק אדם הבא מבחוץ מסוגל לראות את המצב של המשועבד ולהתנגד למצב הזה.

 

כשמשה הורג את המצרי, זה מזעזע את כולם. ובעיקר את העברים עצמם. ביום השני, העברי צועק על משה . הוא מפר את ההרגל! השעבוד כל כך כבד עד כדי כך שהוא הופך העבד לתומך בשעבוד! של עצמו!!

משה בורח. אבל בכל זאת שני הדברים החשובים שקרו ביום הראשון וביום השני התחילו לחלחל בתודעה של העם. מדברים על זה. אפשרות כזו קיימת. יש מתנגדים ויש תומכים. אבל אי אפשר לעשות כאילו כלום לא קרה.

מהרגע ששינוי אחר מתחולל: החלפת השלטון, אז זה כבר גורם לבני ישראל לצעוק . בלי הצעקה הזו, בלי התחלת הרצון להסתכל על מצבם מבחוץ, אי אפשר עדיין לדבר על גאולה. ה' איננו יכול להתחיל לפעול רק אם יש התעוררות, אפילו הקטנה ביותר למטה, אצל העם.

זה מה שגורם לו להתגלות למי שיזם את כל המהלך: משה.

אם כן, המטרה היא המצב של הכלל, של העם. אבל בגלל השעבוד שהגדרתו היא חוסר התקדמות, חייב גפרור אחד להידלק כדי להצית את הבערה מלמטה. הגפרור הוא הסיפור האישי של משה. ורק אז , ה' ממנה את משה להמשיך בעבודה ולשחרר את העם.

 

עמרם ויוכבד

מה גרם למשה להיות הגפרור המתאים ביותר?

  1. העובדה שהוא שייך לעולם הפנימי (העם העברי) והעולם החיצוני (בית פרעה). רק אחד כזה מסוגל לראות את הדברים .
  2. הוא בנם של עמרם ויוכבד! הגנטיקה שלו! המידות שעבור אליו מהוריו. שתי המידות העיקריות שיעזרו לו להיות משה נותן התורה ומשה גואל ישראל. וזה מתואר בשני הימים הראשונים של פעולתו:

 

שמות פרק ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

 

ביום הראשון: הוא מעז והורג מצרי. את התעוזה המרדנית הזו, הוא כנראה שאב מכוחה של יוכבד אימו שסירבה להרוג את הילדים העברים בתור מילדת. הכוח הנשי של המיילדות, הוא הניצוץ הראשון של ההתנגדות למצב השעבוד. זו המידה שתעזור למשה להיות הגואל מהשעבוד

ביום השני, הוא מנסה להשליט חוק וסדר בין שני עברים. את הכוח הזה, הוא שואב, כנראה מאביו, עמרם, שהיה ממנהיגי העבירם במצרים. השופט, החכם, המנהיג. משה בן עמרם יהפוך בזכות מידה זו לנותן החוק, נותן התורה ולהנהיג את העם במשפט.

 

שם השם

מה היא משמעות הדוח שיח בין משה לה', בסנה, שדרכו מתגלים השמות של ה'?ננסה לקרוא את פשט הפסוקים בעזרת הרב תמיר גרנות:

שמות פרק ג (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

  • (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
  • וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
  • (טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

 

הגדרנו כבר את בעיית השעבוד= איך אפשר לצאת ממצב מקובע? הרי אין אסיר מוציא את עצמו מבית האסורים! ובכל זאת על זה מדובר: יש לעורר את בני ישראל לרצות לצאת ממצרים! משה ניסה ולא הצליח. הוא מאוכזב מהתגובה של העברים שאינם מעוניינים לשנות מאומה מהמצב.

לכן ה' נכנס לתמונה. ומצווה את משה . ה' לא עושה דבר מעצמו! הוא עוזר למשה! הוא "מצווה" אותו ללכת בדרך שהוא , משה, רצה ללכת בהתחלה מעצמו!

למה ה' "זקוק" למשה? אם באמת ה' החליט שהגיע הזמן לצאת, אז שיוציא את העם! בנס גלוי או בנס נסתר אבל שיעשה זאת הוא מעצמו. למה ה' פועל רק "מאחורי" משה. משה יפעל וה' יעזור! נראה שהכל חייב להתרחש מלמטה!! ה' רק דוחף את האדם לפעול בכיוון שהוא הרגיש בטבעיות שיש לפעול. הבעיה היא שמשה ברח מפרעה והוא התיישב במדיין. הוא זקוק "לדחיפה" מלמעלה!

 

אחרי שאמרנו זאת, יש בכל זאת לברר מה היא "העזרה" הזו של ה'.

(אני מציג את הדברים בצורה כזו כי היציאה ממצרים היא דבר שכל אדם זקוק לו במשך כל חייו. ולאדם אין משה או ה' שידבר איתו בסנה. אין לאדם רגיל לא אותות ולא מופתים כדי לצאת ממצרים!, כדי להתקדם בחיים, כדי לצאת מהקיבוע, ממצב תקוע. לכן כדאי לקרוא, לעניות דעתי, את הדו שיח בין משה לה' , בעיון רב ולהבין מה הם האמצעים שמונחים לפנינו בפסוקים האלה כדי להוציא כל אדם מהמיצר שלו)

לשאלה "מי אנוכי.." כלומר, אין בי את היכולת להתמודד מול המצב הזה, ה' עונה: "אהיה עמך". יש בהרגשה שאנחנו לא לבד, שה' נמצא מאחורי הקלעים, ואוהב אותנו, ברא אותנו ומשגיח עלינו, כוח אדיר. אבל זה כמובן לא מספיק! במיוחד עבור אנשים שלא מרגישים שיש ה' מאחורי גבם. ה' יכול לשכנע את משה על ידי תפיחה על השכם, משה יכול להרגיש העזרה הזאת. אבל איך נוכל לעזור לאחרים שלא קיבלו תמיכה אישית כזו?

לכן משה שואל "מה שמו" שיגיד לבני ישראל. כלומר איך אתה יכול לעזור להם?

התשובה משולשת. (שלוש פעמים כתוב "ויאמר")

התשובה הראשונה, היא עבור משה, השם הוא "אהיה אשר אהיה". איך אפשר לתפוס את ה'? לא על ידי הגדרה של היותו בהווה. אלה הוא מה שיהיה. ואפילו הוא בעצמו לא יודע מה הוא יהיה. הוא יהיה מה שיהיה!. אין קיבוע של ה'. אין "תמונה". אין הגדרה מקובעת. יש לשלול כל הגדרה שלו בעבר או בהווה. "נראה מה יהיה!!" זו השלילה המוחלטת של כל עבודה זרה!. אלילות היא הקיבוע של תפיסת האל. כזה הוא! (אפילו אם נגדיר אותו בעזרת כל הסופרלטיבים הקיימים). ומכיוון שהוא יהיה מה שיהיה, זה דורש ממני, האדם גם כן לחשוב על העתיד שלי. להיפתח אל העתיד. לצאת מהווה, מההגדרות המקבעות אותי בהווה. פתיחות האל לעתיד שלו, מאלצת אותי לחשוב את ההוויה שלי כפונה אל העתיד. ואם כן, לדעת, אם צריך, להסתכל במעמד שלי, בהוויה שלי בעיניים חדשות כל הזמן. כי העתיד הוא החשוב. העתיד יפתיע אותי. אני אהיה מה שאהיה, לא אהיה רק מה שתמיד הייתי עד היום!

 

התשובה השנייה, היא עבור בני ישראל: "אהיה שלחני אליכם": יש רצון מה' להתחבר אליכם . אחרי שהוא הסביר למשה שהוא יהיה מה שיהיה, הוא מודיע לו שיש עכשיו חיבור בין העתיד שהוא יהיה בו, לעתיד שבו יהיהו בני ישראל! כאילו ה' מעוניין בשותפות עם בני ישראל בהליכה הזאת אל עבר העתיד. משה הוא השליח שאמור לחבר את הקרונות (בני ישראל) לקטר (ה')

 

התשובה השלישית, היא עוד יותר קרובה לבני ישראל שאינם חווים שום התגלות (נביגוד למשה בסנה). ה' מדבר על הרושם שהוא כבר הטביע בהיסטוריה של ספר בראשית! הרי ה' כבר דיבר, התגלה, עם האבות. יש מסורת, יש ידיעה מוקדמת. ועל זה ניתן גם כן להישען במסע הזה אל עבר העתיד. זה לא רק מסע אינטלקטואלי מופשט. ניתן להתבסס על מה שכבר יודעים מסיפורי האבות.

אבל חשוב מאוד שלא נגדיר את ה' באופן מקובע על ידי מה שאנו כבר יודעחים על פעולותיו! כי כך נאבד הכל! לכן הוא מציג את עצמו כאלוהי אברהם ואלוהי יצחק (שהתגלה אליו בצורה שונה לגמרי) ואלוהי יעקב. כדי להמשיך ולבלבל את התמונה. כדי שלא תהיה תמונה מקובעת. כאילו הוא מתאר את עצמו כצבע. אבל הוא אומר יש בי צהוב ויש בי אדום ויש בי כחול. אבל הוא לא נותן את המינון של כל צבע! הכל פתוח כי אפשר ליצור מגוון אין סופי של צבעים כך!

 

שמי וזכרי:

"זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"

השם= איך אנו תופסים אותו. מה הוא עבורנו.

זכר= הרושם שהוא עושה במציאות.

שני המשפטים הראשונים שאומר ה' (אהיה אשר אהיה , אהיה שלחני אליכם)= שם ה'. ="שמי"

המשפט השלישי (אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם….)= הזכר של ה'. מה שאפשר ללמוד מהמעשים והדברים שכבר הופיעו בעולם.

השם פונה למחשבה של האדם שזקוק להבין מי הוא ה' .

הזכר פונה אל מה שהאדם יכול להרגיש, למה שהוא יכול ללמוד מהעובדות, מההיסטוריה.

 

חשיבות השם

ניתן לשאול האם שאלת מה הוא שם ה' היא שאלה עקרונית עבור ההמשך או שמה היא שאלה פורמלית כדי להציג את הנפשות הפועלות.

הרב תמיר גרנות מראה שבכל המשא ומתן עם פרעה ועם בני ישראל, מה שקובע הוא תמיד "מי הוא ה'?" הצד ה"דתי" חשוב מאוד. זה מסביר למה הבקשה מפרעה היא לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה'. למרות שהמטרה העיקרית היא היציאה לכניסה לארץ כנען בלי חזרה. כי הכל עומד , קודם כל, על ההכרה הדתית של העבודה לה'. רק אחרי שהשלב הזה מקובל על ידי בני ישראל ועל ידי פרעה, רק אחרי קביעת השלב הדתי, יש מקום למהלך לאומי פוליטי של עצמאות מדינית בארץ כנען.

זה גם מסביר למה פרעה שואל כל הזמן "מי ה'?" עד למכת הברד. מכאן והלאה, פרעה מכיר ב"ה'". ויש להמשיך, כנראה , במכות, כדי הודיע לבני ישראל מי הוא ה'!

היציאה לשלושה ימים לעבוד את ה' היא לא שקר. זו לא תחבולה. זה מהות היציאה! רק אם בני ישראל ופרעה יסכימו שזה מהלך דתי, רק אז, ניתן לעשות מלחמה וללכת לכיוון כיבוש הארץ.

גם שמות בני ישראל המתחילים את הפרשה, חשובים כדי שנדע מי הם אלה שאמורים לקבל על עצמם את משימת היציאה ממצרים.

כך שטבעי לתת לפרשה שלנו ולכל הספר את הכותרת "שמות"! שם ה' , שם משה ושם המרכיבים את עם ישראל

 

לסיכום

המטרה היא הרבה יותר רחבה מאשר הוצאת עם מארץ שמשעבדת אותו.

מדובר על חידוש היסטורי שנוגע לכל עם ולכל אדם:

אפשר וחובה לצאת ממצב של הרגל, של קיבוע.

מי שמצווה על זה, הוא בורא האדם. והמהלך הדרוש מצריך כמה שלבים

  1. הצעקה= גורם חיצוני ושינוי חיצוני עשויים לעורר את האדם על מצבו
  2. השליחות= יש לדעת שכן היציאה מהמצב הירוד אפשרי. הוא נעשה , בדרך כלל, בעזרת גורם שלישי
  3. התגלות= ה' מראה את הכיוון: אין להגדיר את ההוויה במונחים של עבר או הווה. אין לקבל את המציאות כעובדה מוגמרת. יש תמיד לפנות אל עבר העתיד. יהיה מה שיהיה. כי הבורא, ההווה והמהווה, משתנה כל הזמן לפי הנסיבות. הכל תלוי במה שיקרה. לכן על האדם להשתנות, ולשאוב את היכולת לשינוי וחידוש מה' שהוא בעצמו יהיה אשר יהיה!
  4. שלילת עבודה זרה= אלילות היא קיבוע. קיבוע כוחות, קיבוע אליל כל שהוא בצורה, בהגדרה מקבעת.

 

כל זכר ליציאת מצרים הוא דחיפה לאדם לעשות חושבים ברגע נתון על מצבו ולצאת מהקיבוע שעלול לכלוא אותו.הוא יכול לעשות זאת בעזרת כל השלבים שקרו בהתחלת ספר שמות.

 

 

חידושי הרב מידן:

 

מספר בני ישראל:

המספר "שבעים", מזכיר את אותו המספר של בני נוח. זה המספר של כל אומות העולם. בני ישראל הם ריכוז, נציגות של כל האפשרויות להיות בן אדם.

איך הם המליחו להגיע למספר שישים ריבוא 210 שנה אחר כך?

החכמים אומרים שזה נס גדול והנס הזה הוא שכל אישה הולידה שישייה בכל הריון:

שמות פרק א …:(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:

רש"י שמות פרק א (ז) פרו – שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:

וישרצו – שהיו יולדות ששה בכרס אחד:

הרב מידן מציע הסבר יותר מתקבל על הדעת: במשך 190 שנה, היו בערך 8דורות כשכל דור הוא בערך 20 שנה. אם אישה יכולה להוליד כבר מגיל 12, ונישואין עשויים להתרחש בגיל 15 בערך בתקופה ההיא, אז הגיל הממוצע של ההולדה הוא 20. אם נקבל העובדה שלכל משפחה היו בממוצע שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות, אז יש פשוט להכפיל את המספר של הגברים שנכנסו למצרים (66) במספר שלוש בכל דור. מגיעים בקלות למספרים קרובים ל600000גברים מעל גיל 20 ביציאה, במיוחד אם נוסיף שלושת הדורות האחרונים.

כמובן שנס גדול היה, זה הנס שמתאר רש"י לעיל: לא היתה מיתת ילדים ולא היו עקרות. ואלה כבר ניסים גלוים בפני עצמם !

דורות שנים מספר גברים
דור 1   66
דור2 20 198
דור3 40 594
דור4 60 1782
דור5 80 5346
דור6 100 16038
דור7 120 48114
דור8 140 144342
דור9 160 433026
דור10 180 1299069

סיבות השעבוד:

החכמים מחפשים את סיבות השעבוד בכמה כיוונים:

  • עונש על מכירת יוסף
  • עונש על ירידת אברם למצרים (הרמב"ן)
  • ברית בין הבתרים: עונש על אברהם שאמר "במה אדע כי ארשנה" או כי "ירך את חניכיו".

הרב מידן: מציע הסבר שאיננו תלוי בעונש :

במלחמת חמשת המלכים עם הארבעה, אברם ניצח את כולם והיה במצב של שלטון על כל עמי האזור מנהר פרת ועד הנילוס. היתה הזדמנות פז להגשים מיד את ההבטחה של ה' על נתינת הארץ הגדולה הזו.

אברם סירב. היו לו בטח סיבות טובות. (אולי הוא לא רצה לכפות על עמים זרים את אורחות דעותיו)

לכן, ה' מצא לו אפשרות מתאימה יותר: שזרעו יהפוך לעם רב והעם הזה יוכל לבוא לכבוש את הארץ מתוך ידיעה בוגרת על מה הוא שעבוד, מה הוא חירות, מה היא עבודה זרה ומה היא עבודת ה'. ברית בין הבתרים מכריזה על התכנית הזו שנגזרה מהחלטת אברם עצמו. כל גלות מצרים , מטרתה ליצור עם בתנאים כאלה.

האם בכל זאת היה חטא? אולי בזה שבני ישראל לא נשארו בארץ גושן כמתוכנן. הם מילאו את כל הארץ , אולי במטרות רווח, או התבוללות. וזה גרם לאנטישמיות ולשעבוד קשה.

 

ושאלה אישה משכנתה

שמות פרק ג (כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת …

 

בברית בין הבתרים כתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ייתכן שזו הסיבה לציווי לשאול מהמצרים חפצי ערך לפני היציאה. מה שמפריע לנו הכי הרבה זה ההרגשה של שקר ושל גניבה.

אנו רגילים לקרוא את המילה "לשאול" במובן של היום, "השאלה", כלומר לקיחה על מנת להחזיר.

אבל בתנ"ך, יש מובן אחר:

שופטים פרק ה (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

סיסרא לא השאיל מים כדי להחזיר אותם. אלא כדי לשתות אותם!

שאלה= בקשה. שלא על מנת להחזיר.

 

בעניין העקרוני, יש לשים לב שבכל סוף גלות, העם היהודי קיבל מתנות רבות מהגויים.

 

ישעיהו פרק ס (א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְקֹוָק עָלַיִךְ זָרָח:(:..(ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְקֹוָק יְבַשֵּׂרוּ:(ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר:… (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ:

בשיבת ציון המלך כורש העניק לשבים המון נכסים יקרים כדי לבנות את המקדש.

גם בהקמת מדינת ישראל, קבלנו עזרה כספית מכמה מדינות!

 

יש לשים לב שזו הלכה מפורשת בספר דברים לגבי שחרור עבד:

דברים פרק טו (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ ..

כאילו עם ישראל הוא בעצם שליחם של כל אומות העולם! הגלות אפשרה לבני ישראל לקלוט בתוכם את כל פרצופי בני האדם שהיו בתוכם. ובחזרתם ליק עמם ולארצם, הם מייצגים אותם בתוך עם אחד כדי ללמד על אחדות בעולם. לכן, הכסף שהם נותנים להם מסמל הבקשה (הבלתי מודעת) להמשיך בשליחותם בשמם. (לע"ד)

 

האותות

שמות פרק ד (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ….

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:(ג) וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:…

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:

(ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

במשא ומתן בסנה, ה' נותן למשה שלושה נסים שיעשה מול בני ישראל ומול פרעה כדי לשכנע אותם באמיתות השליחות שלו.:    שני אותות:

  1. המטה שהופך לנחש
  2. היד שהופכת למצורעת

ומופת אחד:

  1. המים ההופכים לדם

לגבי שני האותות הראשונים, יש לשים לב שהם שני עונשים שאנו מוצאים בהמשך התורה לגבי כל מי שמדבר רע על משה: מרים דברה רע על משה ונענשת על ידי צרעת והעם שדיבר על משה נענש על ידי נחשים!

במדבר פרק יב  (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם ..(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם … וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

בעצם אין רק שלוש אותות, אלה חמישה! כי היד הופכת אחר כך ליד בריאה והנחש הופך למטה!

 

אותות ראשון : זרוע נטויה אות השני: יד חזקה מופט
מטה לנחש נחש למטה יד מצורעת חוזרת כבשרו מים לדם
מופט אות מופט אות מופט

 

אפשר להבדיל בין  האותות למופתים כך:

  • האותות= עבור ישראל. סמלים, המלמדים דבר
  • המופתים= עבור המצרים, עם פן מסויים של עונש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.