תצווה פי5

בע"ה ט אדר התש"פ

מישל בן שושן

 

תצווה פי5

 

  • המנורה והקרבן (הרב תמיר גרנות)

נושאי הפרשה הם שניים:

  • בגדי כהונה
  • טקס הקדשת כהנים לתפקידם, בשבעה ימי מילואים

ובכל זאת, בהתחלת הפרשה ולקראת סופה מופיעות שלוש פרשיות יוצאות דופן:

  • הדלקת המנורה
  • קרבן התמיד
  • בניין מזבח הקטורת

הרב תמיר גרנות, מדבר על מצוות הבאת השמן כדי להדליק נר תמיד, כדבר שמסיים את פרשת תרומה. בדומה לקבלת "תופס 4", אין המשכן יכול "לקבל אישור תפקוד"!

אחרי בניית הכלים, יש להשלים את התפקוד שלו. עיקר התפקוד ימולא על ידי הכהנים, החלק האנושי שיעבוד עם הכלים ויישא בעצמו כלים (בגדים).

  • נר התמיד= אין בית מקבל אישור אכלוס ללא חיבור לחשמל! חייב להיות אור!
  • קרבן התמיד= תפעול המזבח הבסיסי.
  • מזבח הקטורת= הוא לא כלי! הוא רק מאפשר ליצור ענן. ללא ענן אין הכהן יכול להיכנס לקדש!

גם הכיור שיתואר בפרשה הבאה אינני כלי. הוא רק אמצעי כדי שהכהנים יוכלו לרחוץ ידיהם.

אם כן, אפשר לעשות הבחנה בין:

  • תפקוד בסיסי של המשכן. תפקידו הוא קשר בין ה' והאדם. הכהנים מאפשרים ירידת דבר ה' אל העם והעלאת תפילות האדם אל ה'. כל מה שמתואר בפרשיות תרומה ותצווה עוסקות אך ורק בתפקוד הבסיסי הזה.
  • תפקוד מורחב: כל מה שיתואר בספר ויקרא ובמדבר: קרבנות מזדמנים, כפרות, …איננו חלק מהתפקוד הבסיסי

 

  • הציץ והמכנסים

בדרך כלל, אנו מונים שמונה בגדים לכהנים:

ארבעה לכהן הדיוט (מכנסים, כתונת, מצנפת ואבנט)

ארבעה נוספים לכהן גדול (חשן אפוד ומעיל וציץ)

אבל הפסוק מדבר רק על שישה בגדים:

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. (שמות כח-ד)

חסרים הציץ והמכנסים!. הם בכל זאת יתוארו בהמשך, בסוף רשימת הבגדים. הרב תמיר גרנות מציע לראות אותם לא כבגדים עצמאיים שעשויים לכבוד ולתפארת אלה כאל נספחים

הציץ: הוא נספח למצנפת שהוא קשור מסביבה עם חוט תכלת, כמו שהאורים ותומים או אבני השוהם הם נספחים לחושן והפעמונים למעיל.

המכנסים, גם הם , אינם "בגדים לכבוד ולתפארת". הם דבר בסיסי, שמאפשר "לכסות בשר ערווה" בלבד.

כמו שעשינו ,לעיל, הבדל בין "כלים בסיסים" ל"כלים משניים" כך גם כאן יש הבדל בין הבגדים העיקריים לבין הבגדים משניים

  • הציץ (הרב מידן)

 

למרות שאמרנו שיש לציץ מעמד משני למצנפת, זה בגד שנראה מאוד ונמצא במצחו של אהרון כל הזמן

 

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

יש קשר בין הציץ לשעיר לה' של יום הכיפורים:

ויקרא פרק טז (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם …:(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיקֹוָק וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:…(…(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

 

גם השעיר הוא "לה'" כמו הכהן הגדול (והוא כמו השעיר!)

שניהם באים כדי לכפר על חטאים של מעשים "דתיים"

  • הציץ מכפר על כל הקרבנות שיביאו בני ישראל שהיו בהם בעיות כשרות.
  • השעיר מכפר על היהודים שנכנסו למקדש בטומאה!

 

היינו חושבים שהכהן והשעיר של כיפור היה מכפר על עוונות יותר חמורים מאשר פסול במהלך מעשי דתי! מה עם כל העולם הלא דתי שמתחולל מחוץ למקדש?!

בנוסף, יש לשאול למה לא כתוב שהציע מכפר אלא שהכהן הגדול הנושא על מצחו את הציץ, הוא זה שנושא אל עוונות בני ישראל!!

כתוב בגמרא שהציץ מכפר על "עזות המצח".

ערכין דף טז עמוד א ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: +שמות כ"ח+ והיה על מצח אהרן,

נראה לעניות דעתי, שהציץ מכפר על עזות המצח של…הכהן הגדול עצמו! ועל כל הדתיים שעלולים להרגיש שהם "בסדר", שהם עושים את הדברים הנכונים ולכן עליהם הגאווה שהם מחוץ לתחום הביקורת , הספק והרוע.

זו עזות מצח!!

אפילו אם מחויבים אנו לעשות את מצוות ה', ומצווה לכהן הגדול לייצג את בני האדם מול האלוהים במקדש, חייבים כולנו להרגיש ענווה גדולה. והדבר הראשון שיש לעשות בעבודה זה לכפר על העבודה עצמה! כי מי יכול להבטיח שהיא נכונה!! לפני כל מצווה על קרבנות, מדברת התורה על נשיאת עוון המקדש!

 

קשה שלא לעשות קשר בין הציץ ומצוות הציצית.

מלבד הדימוי הלשוני, שניהם קשורים עם חוט תכלת. כאילו כל יהודי שלובש ציצית משווה את עצמו לכהן הגדול! כשקרח ישאל האם בגד שכולו תכלת זקוק לציצית, הוא מפנה את המחשבה לבעיה הזו: הרי המעיל התכלת של הכהן אינו דורש ציציות וכל יהודי משווה את עצמו לכהן. אם כן, יש לבטל את מעמד הכהונה! טענתו חזקה ויש לה על מה לסמוך!

יש בציץ עניין של "תמידות" שמזכיר את קבלת עול שמים. גם הציצית בא כדי שלא נשכח את מצוות ה'.

 

בוהן אזן ורגל (הרב מידן)

אחד הדברים שעושים לכהן כדי לקדשו הוא לשים על אזנו הימנית ועל בוהן רגלו ובוהן ידו הימניות, מדם איל המילואים.

קציצת בוהן יד ורגל היתה בתקופה ארוכה סימן לעבדות.

גם רציעת האוזן היא סימן לעבודת עולם.

כאן לא מבקשים לקצוץ אותם אלא לשים עליהם מדם האיל כאילו קוצצו.

כמו שהאיל היה תחליפו של הקרבת יצחק אבינו, כך כל מה שעושים עם איל המילואים בא כדי לבטא את מסירות הנפש הגמורה של הכהנים לתפקידם.

מסירות הנפש הזו תהיה "תמיד" כמו שמצוין לאורך כל הפרשה בתיאור בגדי הכהנים .

 

תמיד (הרב אלחנן סמט)

יש שני סוגי עבודות של הכהנים: אחד שמאפשר את ההתוועדות עם ה' ש"יורד" במקדש והשני שמאפשר העלאת הבקשות של העם אל ה' כל סוג מכיל ארבע עבודות שכתוב לגבי כל אחת "תמיד"

  1. ארבעת עבודות "תמיד" ב"משכן ההתוועדות":

א. פרק כה (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד: (פעם אח בשבוע)

ב. פרק כז (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

ג. פרק כט (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד.

ד. ל. ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:

  1. עבודות ב"משכן העבודה"

הבגדים: שמות פרק כח (א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי ..ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

האפוד: שמות פרק כח (יב) וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן: ס

החושן:שמות פרק כח (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:(ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס

הציץ: שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(…לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק.

 

שפת אמת תצווה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

ואתה: עד עכשיו משה היה כהן גדול. מעכשיו יעבור התפקיד לכהנים. משה בעצמו צריך ל"תת", להעניק אותו! מרצונו! אפילו שזה מפחית את גדולתו! הכהונה זקוקה, (כמו שראינו לעיל לגבי הציץ) להרבה ענווה. לכן, כל מינוי הכוהנים תלוי במעשה של ביטול עצמי וענווה אדירה מצד שמה!

תצווה: "כי נר מצווה ותורה אור"

הנר הוא הכלי ששמים בתוכו השמן  ופתילה

כל מצווה היא כלי, אמצעי בלבד. אמצעי חיוני אבל הוא לא העיקר. העיקר הוא האור. על ידי המצווה, נוכל אולי להדליק אור. אם לא, המצווה עלולה להישאר כלי בלבד בלי שנשתמש בו.

ברכת המצווה :מעניקה אור למצווה. הבעל שם טוב אומר שמצווה היא "צוותא" מחברת עם האור האלוהי! ויש לחשוב שה' יעזור לנו בעשיית המצווה!. יש לחשוב שהמצווה, ה', הוא זה שנותן אור בעולם.

קיום המצווה ללא ברכה  מוציאה מידי חובה. אבל הברכה שעושים לפני המצווה, עשויה להכניס את האדם לתוך החובה למצוא דרך שהמצווה, הכלי, יביא לאור הנכסף מעשיית המצווה.

 

ואתה תצווה (לע"ד)

למה המסורת בחרה להכניס את פרשית נר תמיד לפני הקדשת הכנים? ובכך היא אלצה לקחת ככותרת של כל הפרשה את שני המילים הראשונות "ואתה תצווה"?

ראינו לעיל, שהמצווה משולה לנר כי היא האמצעי, הכלי, שעל ידו ניתן להדליק אור. אבל למה ללמד עניין חשוב זה דווקא לפני מינוי הכהנים?

לאור המשפטים החוזרים בכל הפרשה שדורשים מהכהן "לשאת" על כתפיו את שמות בני ישראל, לשאת את עוונותם, לשאת את עוון הקדשים, לכפר על חטאותיו (פר החטאת), להרגיש כמו אילו של יצחק שעולה על המזבח כעולה, כששמים דם איל המילואים על אוזנו כנרצע ועל בוהנות ידיו ורגליו כעבד ממש, תמונה כוללת עולה: הענווה העצומה של הכהן היא תנאי הכרחי למינויו.

הענווה היא במרכז הקדשת הכהנים.

שמו של משהאינו מופיע, כי, נראה לי, יש לבטא את ענוותנותו של משה שמאפשרת הכהנת הכהנים. והוא משה שהיה עד כה כהן גדול, צריך לקדש את אהרון אחיו במקומו. אילו משה העניו מכל האדם, לא היה מוכן לעשות צעד זה, אולי לא היו יכולים כהנים בכלל!

אם כן, כל עבודת הכהנים תלויה בענווה עצומה הנדרשת מהם כל הזמן. ענווה ואחריות אין סופית. על עצמם, על העם, ועל כל העבודה בקדש.

הענווה הזו דורשת מכל מי שמקיים מצווה, להרגיש שהוא עדיין "לא בסדר" אחרי קיום המצווה. המצווה היא רק הזמנה לחיפוש את האור שהיא אמורה להביא בעקבותיה.

הכהן הוא ה"דתי" העליון. והענווה הנדרשת ממנו היא עוד יותר דרושה לכל יהודי "דתי".

ולכן, נראה לי, הלימוד של חיפוש אחרי האור מתוך עשיית כל מצווה באה כהקדמה לפרשת קידוש הכהנים. כי היא תנאי עיקרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.