ויחי פי5

בע"ה ה טבת התש"פ

מישל בן שושן

 

ויחי פי5

 

הרעיון המרכזי:

יעקב מנסה לבנות משפחה מאוחדת שיהיה לה קשר הדוק עם ארץ כנען, כדי שיוכלו לחזור אליה בסוף גלות מצרים.

 

  1. קבורת רחל.

למה יעקב מזכיר ליוסף את סיפור קבורת רחל אמו? התשובות הנפוצות, קושרות את הבקשה של יעקב מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה לעובדה שהוא בעצמו לא עשה כן לרחל. בין שהוא "מתנצל" מול יוסף (אני לא הבאתי אותה למערה כי הייתי בדרך. .אבל אני מבקש ממך שכן שעשה לי זאת) בין שהוא מראה את חשיבות הקבורה….

אבל קשר כזה בין שני הסיפורים, איננו מתאים את הפשט! אכן, יעקב מבקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, יוסף מסכים ונשבע. אחר כך התורה מתחילה סיפור חדש, ברכת מנשה ואפרים, ובחלק הזה , יעקב מספר את קבורת רחל, ולא בתוך סיפור הבקשה לקבורת יעקב.

 

בראשית פרק מז (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה …(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ … אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(ל) ….(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: פ   (סוף סיפור קבורת יעקב)

בראשית פרק מח (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה …(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

 

אם כן, יש למצוא הפתרון מחוץ לקשר בין קבורת יעקב לקבורת רחל

הרב תמיר גרנות מציע:

יעקב קיבל מה' את ההבטחה שיהיה לו זרע מרובה. עבור יעקב אשתו היא רחל. ורחל לא נתנה לו אלא שני בנים ומתה בגיל צעיר. אם כן, יעקב רואה שהבטחת ה' לא התקיימה עדיין. לכן, הוא רואה בבני יוסף את הבנים שרחל היתה אמורה לתת לו. והוא מברך את מנשה ואפרים בפריון ונחלות נרחבות בארץ, דווקא כי רחל מתה בדרך ולא הספיקה לתת לו זרע יותר גדול!! על ידי ההסבר הזה, מבינים שיעקב איננו מתנצל מול יוסף בכלל. הוא רק מסביר לו למה הוא עומד לברך את מנשה ואפרים בתור בניו שלו!

נזכור שרחל מתוארת על פי ירמיהו הנביא כזו שאחראית לחזרה של הבנים באחרית הימים:

ירמיהו פרק לא (יד) כֹּה אָמַר יְקֹוָק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: ס(טו) כֹּה אָמַר יְקֹוָק מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: ס

 

 

 

אי אפשר שלא לקשר בין המילים :"איננו" והסירוב להתנחם של רחל לסירוב להתנחם של יעקב והמילה "איננו" לגבי יוסף

בראשית פרק לז (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

בראשית פרק מב (יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:….(לב) שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:..

(לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:

 

 

  1. סיקול ידיים

יש להכניס את בני אסנת המצרית לתוך משפחת בני יעקב בתור בני יעקב עצמו. שינוי סדר ההולדה היא סימן לשליטה על עצם סדר ההולדה! כאילו נכון שאסנת הולידה מנשה לפני, אבל אני יעקב קובע שאפרים הוא הבכור! יעקב איננו משנה את מיקומם של הילדים האלה בין ברכיו. הוא בוחר להפגין הבחירה שלו על ידי סיקול ידיו כדי שכולם ידעו שהוא זה שהחליט לשנות הסדר שלהם!

סיקול הידיים בין ימין לשמאל, יכול לרמוז על דבר פשוט יותר ממה שחושבים בדרך כלל: השמאל, הוא בתורה, הצפון, והימין הדרום. בעצם יעקב מעניק לבני יוסף את שתי הנחלות שנמצאות מסביב לעיר שכם:

אחת צפונית לשכם(עבור מנשה, ולכן הוא שם עליו את יד שמאלו(שמאל= צפון)  ואחת דרומית לשכם לאפרים (ששם עליו את יד ימין= דרום). ! ושכם הוא היא הערי היחידה שהוא באמת כבש (שמעון ולוי כבשו אותה אבל זה שייך לו, למשפחתו). זאת העיר המרכזית בארץ שאיליה הוא מגיע בחזרתו לארץ משהיה אצל לבן, היא העיר הראשונה שאליה מגיע אברם מאור כשדים, וזו תהיה העיר שבה ייקבר יוסף עצמו.

שכם היא העיר היחידה שהוא באמת כבש (שמעון ולוי כבשו אותה אבל זה שייך לו, למשפחתו). זאת העיר המרכזית בארץ שאיליה הוא מגיע בחזרתו לארץ משהיה אצל לבן, היא העיר הראשונה שאליה מגיע אברם מאור כשדים, וזו תהיה העיר שבה ייקבר יוסף עצמו.

 

  1. מתי זה קרה?

לפי סדר הפסוקים, כך נראה סדר הדברים:

  • יעקב חולה וקורה ליוסף ומשביע אותו על קבורתו בארץ כנען.
  • אחר הדברים האלה, יעקב חולה ומספר לו
    1. שה' ברך אותו בלוז (בזרע רב ובנחלת הארץ)
    2. מיתת רחל בדרך (דבר שמונע הגשמת הברכה בלוז)
  • יעקב שואל מי הם שני הילדים הנמצאים מולו, הוא מסקל ידיו, מברך אותם ונותן להם מעמד של שני שבטים.
  • פסוק כא: יעקב אומר ליוסף שהוא נתן ליוסף שתי נחלות מסביב לעיר שכם שהוא כבש

 

אבל, כבר למדנו בשנה שעברה (ויחי פי4) את ההצעה של כמה רבנים מהגוש, שכל החלק ג', כלומר מפסוק ח' ועד פסוק כ' כולל, כל סיפור המפגש בין יעקב לבני יוסף, אירע , כרונולוגית, כשהילדים האלה הם ממש קטנים, ברגע שיוסף ויעקב נפגשים בפעם הראשונה, באמצע הפרשה הקודמת:

בראשית פרק מו (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

(  כאן יש להכניס את חלק הברכות למנשה ואפרים שנמצאים בפרשתנו: פסוקים ח-כ)

(לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי:

 

זה הגיוני כי המפגש הדרמטי שחיכינו לו כל כך הרבה זמן איננו יכול להסתפק בשני פסוקים בלבד. יעקב רואה את מנשה ואפרים , ילדים קטנים שאפשר לשים בין הברכיים, לראשונה והוא שואל מי הם. ואז הוא מיד מברך אותם.

 

בפרשה שלנו, רגע שהוא עומד למות, יעקב מזכיר ליוסף , שהוא נתן לו שתי נחלות , עבור יעקב, בני יוסף יקבלו את הנחלות הכי גדולות בארץ. כי הם העיקר של בניו. ואז התורה "מכניסה " כאן את הסיפור שנגזר מפרשת ויגש והודבק כאן כי זה מקשר את ברכת הבנים שקרתה לפני שבע עשרה שנה לאישור מתן שתי נחלות לבני יוסף, רגע לפני מות יעקב.

וכך יש לקרוא הפסוקים לפי הסדר הכרונולוגי:

פרשת ויגש:

  • יעקב פוגש לראשונה את יוסף ובניו. הם בוכים.
  • יעקב שואל "מי אלה?" יוסף עונה "בני הם.." (הקטע מפרשתנו פרק מז פסוקים ח-כ)
  • יעקב מסקל ידיו ומברך מנשה ואפרים
  • יוסף קורא לאחיו ומנחה אותם לגבי פרעה

פרשת ויחי:

  • יעקב מתקרב למותו שבע עשרה אחר כך
  • הוא קורא ליוסף להשביעו על הקבורה שלו
  • הוא מספר לו על הברכה שקיבל בלוז
  • הוא מזכיר לו מות רחל (ואי ביצוע הברכה כי היא מתה) (עד פסוק ז')
  • זו הסיבה שהוא החליט (כבר לפני שבע עשרה שנים) לתת לו שתי נחלות בארץ (פסוקים כא' ..)

 

 

  1. הציונים הראשונים: מנשה ואפרים:

לפחות בכל החלק הראשון של הפרשה, יעקב עדיין חושב שיוסף הוא עיקר בניו. ("ויקרא לבנו ליוסף"). מנשה ואפרים הם כמו בניו שרחל לא נתנה לו. הם מקבלים ברכות השפע וברכות הארץ.

אם אנו נעקוב אחרי שני השבטים האלה בתנ"ך, נגלה שהם הכי קשורים לארץ. והם מקבלים החלקים הפוריים בארץ. בני הבן שיצא לחוץ לארץ בגיל 17, הוא שהביא את כולם לחו"ל, הוא זה שקשור בארץ כנען באופן ממשי. בניו הם אלה שיבואו להתנחל בארץ כנען, הרבה שנים לפני יציאת מצרים!!:

בסוף ספר במדבר, מסופר על הקשר בן בנות צלפחד (בן מנשה) לארץ. גם בני מנשה מגלים עניין רב על חוקי הנחלות בארץ. כשמשה ייתן את עבר הירדן לראבון וגד, הוא יעשה זאת בגלל הדרישה שלהם. אבל כשמשה "נותן חלקי הגלעד והבשן לבני מנשה,זה לא בגלל שהם בקשו זאת, אלא כי הם כבר כבשו החלקים האלה מלפני הרבה שנים. שמות בני מכיר, גלעד, יאיר, כבר ניתנו למקומות האלה לפני כן. משה רק מאשר את יישובם בחלקים שממזרח לירדן שכבר שייכים אליהם מתקופת יוסף!!

זה מסביר את מה שכתוב בפרשה שלנו:

בראשית פרק נ כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

אותם בני מכיר שידובר עליהם בתקופת משה , נולדו "על ברכי יוסף", בתקופתו, כשהם השתמשו בעמדה השלטונית הרבה שלו כדי להתנחל באזורים רחבים מסביב לירדן בחייו!

 

גם אפרים התנחל בארץ כנען בזמן שלטון יוסף ואחריו. כמו שמסופר בדברי הימים א' ז:

כ וּבְנֵי אֶפְרַיִם, שׁוּתָלַח; וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. כא וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר וְאֶלְעָד; וַהֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. כב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם, יָמִים רַבִּים; וַיָּבֹאוּ אֶחָיו, לְנַחֲמוֹ. כג וַיָּבֹא, אֶל-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בְּרִיעָה, כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ. כד וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה. כה וְרֶפַח בְּנוֹ, וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ–וְתַחַן בְּנוֹ. כו לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ, אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ. כז נוֹן בְּנוֹ, יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ. כח וַאֲחֻזָּתָם, וּמֹשְׁבוֹתָם–בֵּית-אֵל, וּבְנֹתֶיהָ; וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן–וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ, עַד-עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ. כט וְעַל-יְדֵי בְנֵי-מְנַשֶּׁה, בֵּית-שְׁאָן וּבְנֹתֶיהָ תַּעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ, מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ, דּוֹר וּבְנוֹתֶיהָ; בְּאֵלֶּה, יָשְׁבוּ, בְּנֵי יוֹסֵף, בֶּן-יִשְׂרָאֵל. {פ}

(לפי סברה זו, יש מקום לשער שגם יהושוע הוא יליד הארץ! ייתכן שהוא בא לעם ישראל ביציאת מצרים כדי לעזור להם , (כמו שליחי הסכנות לעזור ליהודים לעלות ארצה!) וייתכן שמשה בחר בו כיורשו במלחמות נגד יושבי הארץ שהוא הכיר מקרוב)

 

  1. סיפור אחר

על יד התפיסה הזו של יעקב (שיוסף הוא בנו ושבני יוסף הם העיקר בנחלת הארץ), קיימת כבר בפרשה שלנו תפיסה מקבילה: יעקב מברך את בניו האחרים וממנה יהודה כשליט . יוסף הוא הבכור אבל יהודה הוא הנגיד. כמו שמסכם  זאת דברי הימים:

דברי הימים א פרק ה (א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף: ס

קיימים שני סיפורים מקבילים בעניין קבורת יעקב:

  • א. יוסף הוא העיקר

יעקב קורא לבנו ליוסף ומשביע אותו על קבורתו

הסיפור המרכזי שמנוהל על ידי יוסף. הוא לוקח איתו את כל נכבדי מצרים…..ואת אחיו!(כאילו אחיו הם שוליים במסע הזה!!

בסוף הפרשה אחי יוסף , כגוש נפרד מפחדים מיוסף ומשתחוים לו. יוסף, שיחידה נפרדת מרגיע אותם והוא אפילו מצווה אותם על החזרת עצמותיו לארץ ושה' יעלה אותם לארץ. פרט מעניין :

פרק נ- כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה:

יוסף משביע את….בני ישראל !! בני ישראל הם אחיו והוא לא כלול בתוך "בני ישראל"?? הוא באמת יחידה נפרדת. התורה מסיימת בכל מה שקורה ליוסף ואף מילה לא נאמרת על מה שקורה לאחיו אחר כך!!

  • ב. האחים

במקביל יעקב מצווה את שאר בניו לקוברו במערת המכפלה

במקביל, יעקב מברך את האחים

במקביל, האחים קוברים את אביהם, באמצע סיפור הקבורה שמנהל יוסף, התורה משחילה פסוקים שמתארים הדברים אחרת: קבורה בניהול האחים:

פרק נ': יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא:

חשבנו שיוסף ואחיו התפייסו סופית והנה שהתורה מתארת  את שתי הענפים בנפרד. לפעמים, יוסף יגבר ולפעמים זה יהיה תורו של יהודה. מעניינים דברי תהילים:

תהלים פרק עח (ס) וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:…(סז) וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:(סח) וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:(סט) וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:(ע) וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:

מתי האחים יתאחדו באמת? כנראה רק באחרית הימים!! בנתיים, עם ישראל תקופות שונות של אחדות רגעית, מלחמת אחים.. עעיין האחדות יישאר העניין המרכזי שלהם עד הסוף. עד שהם יצליחו באמת לפתור הבעיה על בוריה. למה זה כך? כי זו הבעיה של האנושות כולה. בעיית האחדות של כל הבריאה ושל בני האדם, עם ישראל קלח אותה על שכמו. זו משימת חייו של ישראל. להיות העם המפורד בהשקפותיו שבכל זאת מתאחד. זה המוטו "שמע ישראל…ה' אחד" אחדות ה' תתגלה על ידי אחדות עם ישראל ואחדות כל עמי הארץ!

 

 

  1. שלה או ירושלים?

גם בעיניין מרכז עבודת ה' מחלוקת בין יוסף תתגלה.

עבור יעקב, שלה, בחלקת אפריים, היא המרכז. "עד כי יבוא שילה". הנבואה שלו לאחרית הימים תיפסק בשלב הזה של משכן שילה. עבור התקופה של בית המקדש בירושלים, שם כבר נסתם ממנו!

ארבע מאות שנה נמשך שילטון שילה . ההעברה לירושלים על ידי בן יהודה תהיה שלב שני על חורבן השלב הראשון. אבל נזכור שהחלוקה בין הדרום (יהודה וירושלים) והצפון (אפרים ושילה או בית אל) יהפכו לחלוקה לשתי ממלכות יריבות!

ייתכן שהבכורה של אפרים על מנשה תתבטא על ידי זה ששילה תהיה במרכז נחלת אפרים ולא מנשה.

 

  1. ברכות יעקב

הרב תמיר גרנות רואה בברכות יעקב , נסיון להציב כל שבט במקום שונה, מיוחד, ייחודי, שיכול לעזור לכלל. השלום איננו אחידות דעים אלה ידיעת המקום הנכון של כל אחד בבניין כלל חזק.

הרב תמיר גרנות רואה צורה כיאסטית, כמו מנורה בברכות השבטים. במרכז, בנר המרכזי מופיע המשפט :לישועתך קיוויתי ה'"

ומשנה עבריו, מופיעים זוגות של שבטים שעוסקים בעניין דומה בהשלמה.

ראובן-שמעון ולוי- נדחו (ראה למטה)

יהודה: ברכת השלטון (ישתחוו בני אביך.. )

זבולון  (מסחר מעבר סחורות דרך הים)

יששכר (כוח הסבל בעבודת האדמה)

דן (נחש)

לישועתך קיוויתי ה'

גד (עקב-נחש)

אשר (פרות עבודת האדמה)

נפתלי (מסחר העברת סחורות דרך הארץ, האיילה)

יוסף (שפע , בכורה, ברכת הזרע)

בנימין

 

  1. ברכות יהודה ויוסף

בין יהודה ליוסף, יעקב מחלק לשנים את הברכה שקיבל מיצחק. ליהודה השלטון וליוסף ברכת הזרע והשפע בארץ:

 

ברכת יצחק ליעקב:

בראשית פרק כז (כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ )יוסף)

(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ    (יהודה)

ברכת יהודה:

בראשית פרק מט(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:(…(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב: פ

ברכת יוסף:

בראשית פרק מט (כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן …וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: פ

 

ההסבר נמצא בדברי הימים:

דברי הימים א פרק ה (א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף: ס

(יוסף:בכורה שפע וילדים.   יהודה: גביר, מלכות, נגיד.

  • ראובן הוא הבכור שנפסל בגלל מעשיו
  • יוסף מקבל הבכורה, השפע והזרע הרב
  • יהודה מקבל את המלכות

בעצם, בסוף ימיו, יעקב מבין שרק האחדות בין כולם תביא אותם לגאולה. אולי זה אחד התפקידים של הגלות, שבסופו של דבר ייווצר עם במצרים. דרך האנטישמיות, דרך השנאה של הגויים שרואים בכל יהודי ,יהודי! זה מזכיר ליהודי שהוא אחיו היהודי הוא יהודי!! ולא שונה ושונא!

 

  1. שמעון ולוי (הרב פוירשטיין)

 

ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר:ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

שתי קריאות אפשריות בברכתם:

התפוצה שלהם, כמעט ללא נחלה, בתוך ישראל היא דחייה

או שמה תפוצתם היא החלוקה של מידתם הקיצונית, במינון נמוך בכל ישראל!

הדחף שלהם להגיב, להעיז, לדאוג לכלל על ידי פעילות עצמית, כל אלה מידות טובות אם הם לקחים במידה הנכונה. לכן, בכל יהודי יהיה קצת משמעון וקצת מלוי! וכך התפוצה שלהם לא תהווה דחייה אלה הכללה !

 

ייתכן שבכל יהודי, ובכל אדם, קיימת מידה מסויימת של כל שבט. והעיקר הוא להכיר בזה . זה מה שעשוי להביא שלום אמיתי. נכן שאין האדם יכול להביע כל הזמן את כל המידות. לכן, יש מידה אחת שהוא יישא יותר מהשנייה. אבל מידה זו היא חלק מהמכלול של האמת. רק כך יבוא שלום אמיתי ואחדות אמיתית.

 

  1. יציאת מצרים

הרב תמיר גרנות מוצא הקבלות רבות בין קבורת יעקב ויציאת מצרים. בין השאר:

  • פרעה שומר על הילדים כשכל האחים עולים. סיורב לתת לילדים ללכת לקבור יעקב מזכירה את הסירוב של פרעה לתת לילדים לצאת ביציאת מצרים.
  • כל צבא מצרים יוצא לדרך. כאן כדי להגן, שם כדי להילחם
  • המסלול לכניסה לארץ דרך מזרח הירדן מפתיע בשני המקרים
  • מנשה ואפרים נמצאים במרכז בשני הסיפורים (ביציאת מצרים בסופה כנאמר לעיל)
קבורת יעקב יציאת מצרים
דרך עבר הירדן הכניסה דרך עבר הירדן
פרעה מסרב לשלוח הילדים פרעה נאלץ לשלוח הילדים
רכבו ופרשיו מגינים על ישראל רכבו ופרשיו באים נגד ישראל
מנשה ואפרים מנשה בכניסה לארץ. ואפרים היה שם קודם

 

 

 

  1. מידת ההבלגה:

הרב יעקב מדן מעיר שהמלכות, ההנהגה, דורשת מידת ההבלגה. אבל יש לברר על מה היא מתבססת. הוא בוחן זאת אצל שלושה אישים: יוסף, דוד המלך והמשיח. נוסיף גם את דמותו של יהודה

  • יהודה

כשהוא חוזר בתשובה, הוא עושה זאת עד הסוף. כשהוא מודה , מול תמר, "צדקה ממני" , הוא לא מפחד להשפיל את עצמו מול כל הסובבית. הוא לא מפחד לקחת על עצמו את הערבות על בנימין. הוא לוקח אחריות על עצמו ועל אחיו.

  • יוסף:

הוא מבליג כל הזמן מול אחיו שעשו לו רעות. הוא אף פעם לא פועל מתוך נקמה אלא מתוך שליחות. גם אחרי מות אביו הוא מרגיע את אחיו ומסביר שרק האלוהים אחראי על המתרחש. הוא בעצם רק שליח. והכל נקבע מהשמיים.

  • דוד המלך

הוא מבליג לא פעם מול האויינות מצד אחיו, מול השינאה של שאול. הוא מוכן לקחת לצידו את האויבים שלו בעבר. אבנר בן נר, עמשא …

  • המשיח

בתיאור הנביא ישעיהו, "עבד ה'" שהוא, לפי מסכת סנהדרין, המשיח, מתואר כשפל, מדוכה, מקבל על עצמו את כל העוונות של האחרים (לא לחינם הנוצרים תפרו לישו את השמלה שמתאר כאן ישעיהו)

 

יהודה מבליג כי הוא חוזר בתשובה אמיתי והוא סובר שמה שקורה לו , הוא הזדמנות לתקן את מעשיו ולא להשליך את האשמה על האחרים

יוסף מבליג כי הוא חושב שהכל בא מהאלוהים, לכן אין סיבה לשמור תינה על האחרים שגם הם מונעים על ידי האלוהים

דוד מבליג כי הוא יודע שרק בטקטיקה זו ניתן ליצור אחוד בעם: כשלוקחים במחנה שלנו את המנהיגים של המחנה הנגדי!

המשיח מבליג מתוך אהבת ישראל אמיתית

יהודה חזרה בתשובה
יוסף הכל מהשמיים
דוד טקטיקה
המשיח אהבת ישראל

 

מקורות:

 

יהודה:

"צדקה ממני על כן לא נתתיה לשלה בני"

 

יוסף:

בראשית פרק נ(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:

 

 

דוד המלך

שמואל א פרק טז (ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְקֹוָק מְשִׁיחוֹ:(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב:(ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר יְקֹוָק:(ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר יְקֹוָק:(י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר יְקֹוָק בָּאֵלֶּה:(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה:(יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:

 

תהלים פרק קיח (כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה:

 

שמואל א פרק יז (יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים:(יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה:(יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: ס(טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם:(טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: פ(יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ:(יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח:(..(כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה:(כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם:…(כח) וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:(כט) וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא:(ל) וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן:(

כב(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שאול שחיפש כל הזמן להרוג את דוד: לדוד לפחות שתי הזדמנויות להרוג אותו ולא עושה זאת

אבנר בן נר: שר צבא שאול. הפך לעוזרו של דוד

איש בושת בן שאול:הומלך אחרי שאול נגד דוד. ובכל זאת דוד לא פעל נגדו

שמעי בן גרא, בן שאול קילל את דוד וזרק עליו אבנים ודוד סירב להעניש אותו

אבשלום בן דוד מרד בדוד.ודוד לא נוקם בו

עמשא בן יתר שעמד בראש צבא אבשלום נגד דוד. דוד לוקח אותו כשר צבא שלו

 

עבד ה':

ישעיהו פרק נב (יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד:…(ג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ:(ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:(ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ:(ו) כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיקֹוָק הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ:// וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו:…(י) וַיקֹוָק חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְקֹוָק בְּיָדוֹ יִצְלָח:(יא) מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל:(יב) לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ: ס

 

הקטע שיש לראות אותו שאיננו במקומו הכרונולוגי

 

בראשית פרק מז (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה …(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ … אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: פ

בראשית פרק מח (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה:(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:

(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה:(ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:(י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:(יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ:(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

 

 

(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:

 

 

 

החיפוש אחר השבט השלושה עשר

בע"ה י טבת התשעח

מישל בן שושן

החיפוש אחרי השבט  השולשה עשר

ויחי מניטו

יעקב מעוניין בדבר אחד עיקרוני עבורו: ליצור עם אחד. כלומר עם מואחד.

המילה "אחד" רומזת בתוכה את המספר 13. כשמגיעים למספר הזה, יש סיכוי לאחדות.

בדרך כלל, מפרקים את המילה "אחד" כך:

א=1 (יעקב שעושה את האחדות בין הבנים)

ח=8 (בני לאה ורחל)

ד= 4(בני זילפה ובלהה)

 

אבל החלוקה הזאת בעייתית כי אנו מחפשים אחדות בין האחים. יעקב, כמו כל אבא, מצליח לפעמים לעשות אחדות בין הילדים אבל תמיד תישאל השאלה" מה יקרה אחרי מות יעקב?

ולכן, כבר מהתחלת הסיפור יעקב רוצה ליצור את השבט השלושה עשר.

תפקיד השבט הזה יהיה כפול:

ליצור אחדות בין השבטים

ליצור אחדות (או לפחות קשר ) עם אומות העולם

מאז שרחל מתה  ושבנימין נראה הילד האחרון (הקטון), יעקב מחפש מי יהיה השבט ה13.

נפתחות מול יעקב כמה אופציות . וכל אחת תיבחן במאורע שונה:

 

  1. דינה

התורה מציינת את לידת דינה בת לאה בדיוק כמו שהיא מציינת את לידת שאר השבטים. המדרשים מציעים שהיו ליעקב עוד בנות אבל דינה היא בגדר שבט. או לפחות מועמדת ליצור השבט ה13.

השאלה היא : עם מי נחתן את דינה?.

החתן האידיאלי חייב להיות "גוי"!(כדי ליצור קשר עם אומות העולם, ואי אפשר למצוא גבר עברי חוץ מהאחים!),  אבל אוהב ישראל!

יש כמה הצעות שמתקדמות לפתחו של יעקב

 

2.עשיו

הראשון הוא עשיו. לא על פי הפשט אלא על פי הרבה מדרשים. עשיו הוא יכול להתאים כי הוא נימול, הוא חלק מהמשפחה אבל לא לגמרי. עשיו הוא אופציה ריאטלית.

בראשית רבה פרשה עו ד"ה ט ויקם בלילה ט ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו וגו', ודינה היכן היא נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקב"ה ..מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה, (נ"א דנסבת לאיוב לאו גיירתיה) בתמיה לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור….

המדרש הזה קשה במיוחד: הוא מאשים את יעקב שהוא סירב לאפשר לעשיו לראות את דינה שמה יתחתן איתה. ולכן, בא לא העונש ששכם בן חמור יבעל אותה באיסור , כלומר יאנוס אותה בכוח.

 

  1. שכם

אבל, אחרי האינוס של דינה, יעקב נראה מוכן לקבל את ההצעה של האחים: שכל בני שכם ימולו את עצמם ואז שכם ייקח את דינה בהיתר. יעקב רואה בפתרון הזה, פתרון טוב ליצירת השבט ה13: בני ארץ כנען שמתגיירים למחצה ויוצרים עם דינה את השבט ה13!

 

  1. שמעון ולוי

אבל באים שני אחי דינה שמעון ולוי והורגים את כל בני שכם!!. יעקב כועס מאוד כי הפתרון מתמוגג לו! מה יהיה עם דינה?

בראשית פרק מט (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:

מי הוא ה"שור" הזה? ומי הוא ה"איש"?

בדרך כלל, יוסף הוא נמשל לשור. ויוסף אמור היה להתחתן עם דינה?(ראה למטה). אבל נראה שה"איש" שמדבר עליו יעקב הוא פשוט שכם

 

5.שמעון

יש מדרש מאוד מעניין שמובא על ידי רש"י:ש מעון התחתן עם דינה!:

בראשית פרק מו(י) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית:

רש"י בראשית פרק מו פסוק י (י) בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:

שמעון התחתן עם אחותו כי היא היתה בדיכאון ולא רצתה יותר להתחתן. שמעון "עושה טובה" לדינה ונולד להם לפחות בן אחד: "שאול בן הכנענית"!

אולי, מאחורי הקלעים, שמעון מנע בכך שדינה תינשא למישהוא אחר!! ובכך סתם לגמרי את הגולל על הפתרון של יצירת השבט ה13 מדינה!! כי הוא, שמעון כבר שבט בישראל ובלקיחת דינה , היא כבר לא תהיה השבט ה13!

כלומר, לא רק ששמעון הרג את שכם , הבעל הפוטנציאלי, אלא הוא גם מנע חתן אחר ממנה!

 

נראה שיכול להיות קשר עם העובדה שיוסף, בחר בשמעון דווקא, כאח שהוא לוקח כבן ערובה, אצלו בכלא המצרי, בעוד ששאר השבטים חוזרים ליעקב, אחרי הביקור הראשון.

האם זה עונש כלפי שמעון?

האם זה כדי לאפשר לדינה להתחתן כי היא שוב "פנויה"?

 

בכל אופן, נראה לי שיש קשר הדוק עם העובדה ששמעון מנע את יצירת השבט ה13 מדינה, אצל יוסף.

שמעון, בתור שבט, יעדר בברכות משה לבני ישראל

חלקו של שמעון בארץ כנען גם היא תיבלע בתוך זו של יהודה והשבט הזה יעלם מהמפה!!

 

  1. לוי

הסיפור של לוי מתחיל עם הסיפור של שמעון אבל הוא לא מסתיים באותה הצורה. גם לוי אחראי בהריגת שכם. גם עליו יכעס יעקב בגלל זה. אבל , נראה שלוי "יעשה תשובה".

במעשה העגל, שבט לוי לא יחטא ויעזור למשה להרוג החוטאים. לוי יקבל מעמד מיוחד. הלויים לא ישתעבדו במצרים. משה ואהרון , משבט לוי הם אלה שינהיגו את עם ישראל . שבט לוי יישאר תמיד כשבט מאוד מיוחד. הוא ישרת בקודש ולא תהיה לו נחלה ("גם כן"- כמו שמעון).

כלומר, אם שמעון מנע לגמרי מדינה מלהתחתן וליצור השבט ה13, לוי, יהיה כמן שבט 13 בעצמו!! כשהוא מקבל סטאטוס מיוחד שמעלה אותו מעל לשאר השבטים!!

 

  1. אסנת

אבל, כמו בכל סיפור טוב, יש סוד סמוי שממנו באה הישועה. מהזיווג בין שכם לדינה, נולדה בת: אסנת!

כתר יונתן בראשית פרק מא פסוק מה(מה) ויקרא פרעה שמו של יוסף איש שנסתרות מפרסם ויתן לו את אסנת שילדה דינה לשכם וגידלה אשת פוטיפרע נשיא של טניס (צוען) לאישתו ויצא יוסף שליט על ארץ של מִצרים:

התורה מספרת לנו שפרעה נתן ליוסף את אסנת לאישה:

בראשית פרק מא (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:…(נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:(נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:(נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:

אבל היא מציינת שאסנת היא "בת פוטפרע". אבל במקום אחר אנו יודעים ש"פוטיפר" הוא "סריס פרעה". כלומר, הוא לא יכול להוליד ילדים בעצמו!

נקרא עוד מדרש מעניין על לידת אסנת:

ילקוט שמעוני תורה פרשת וישלח רמז קלד מה עשה שכם בן חמור ?.. ויצאה (דינה) חוצה לראות בבנות הארץ ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני יעקב להרגה אמרו יאמרו בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב מה עשה יעקב כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה אותה כבת ולקחה יוסף לאשה:

האחים לא אוהבים את הרעיון שאסנת קיימת! הם מגרשים אותה. יעקב תולה על צווריה טליון. היא מגיעה…לאשתו של פוטיפר, בדרך ההשגחה!

איך אסנת יכולה להיקרא "בת פוטיפרע"? המדרש (תרגום יונתן לעיל) יודע לספר שאשת פוטיפר היא זו שקנתה כנראה את אסנת שנמכרה, כמו יוסף מכנען למצרים. והיא אמצא אותה בביתה!! זה מאיר את סיפור אשת פוטיפר באור חדש:

האם אשת פוטיפר רצתה לשכב עם יוסף "כדי להוליד ממנו את השבט ה13? האם היא מודעת לכל הסוד שמתרחש במשפחת יעקב לגבי החיפוש אחר השבט ה13? למה היא קונה שני עבדים: יוסף ואסנת? ולמה התורה מסתירה מאיתנו את הפרטים האלה?

נקרא עוד מדרש מעניין:

ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכה  משבע חדשים ילדה לאה את בניה ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת וכולן נולדו ונולדו זווגן עמם חוץ מיוסף שלא נולד זווגו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה וחוץ מדינה שלא נולד זווגה עמה אמר הילדה הזאת דין ומשפט ע"כ קרא שמה דינה:

לכל בן יעקב נולדה אחות שהוא התחתן איתה! המדרש מספר זאת, הרבה יותר כדי להגיד שדווקא לדינה ויוסף , זה לא קרה! ולמה ? כי הם אמורים להזדווג! כלומר יוסף הוא בעצמו השבט ה13! אבל הוא לא יכול , הוא כבר שבט!

אין בעיה, מולידים מדינה בת והיא מתחתנת עם יוסף ומביאה לו "שני ילדים". פעמיים התורה אומרת ששני בני יוסף נולדו מאסנת!

אם כן, מנשה ואפרים הם שני השבטים שמולידה אסנת ליוסף, מועמדים ליצור את השבט ה13!!

 

  1. מנשה ואפרים

ואכן יעקב קורא ליוסף ומבקש "לפני מותו" לקבוע שמנשה ואפרים יהיו שני שבטים במקום שבט אחד של וסף!!

כשזה קורא בתורה, אנו יכולים לשאול את עצמנו למה פתאום בחר יעקב לעשות זאת. עכשיו, הדברים יותר ברורים! כשיעקב , סוף סוף מצליח ליצור את השבט השלושה עשר, הוא יכול למות בשקט !!

ובאמת השבט השלושה עשר נולד מיוסף, הבן שהיה אמור להביא עוד בן:

בראשית פרק ל (כד) וַתִּקְרָא (רחל) אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:

ומאסנת, בת דינה שמצליחים להביא ממנה את מה שחיפשנו מההתחלה: השבט ה13!

 

  1. מנשה

מעניין לשים לב ששבט מנשה, יהיה שבט גדול מאוד בעם ישראל עד כדי כך שיההיו שני חצאי שבט מנשה. אחד בעבר הירדן המזרחי והשני בעבר המערבי. כאילו מנשה הוא זה שאחראי על איחוי הקרעים ועל הקשר עם אומות העולם השכנות השוכנות מחוץ לארץ כנען!

 

אבל!

אכן, יעקב יכול למות. הוא הביא לעולם את כל שבטי ישראל וגם את השבט השלושה עשר שיצור את האחדות. אבל, אחדות זו תתקיים באמת רק באחרית הימים! כל זמן ההיסטוריה, אחדות זו היא בבנייה! וכל המטרה של עם ישראל היא לבנות אחדות זו. האחדות אפשרית, הנה יעקב קבע אותה. אבל בפועל יש עוד המון עבודה כדי ליצור את האחדות בעם ישראל. למה? כי אחדות בתוך עם ישראל חייבת לשקף אחדות בין כל  העולם!! וזה לא קל.

לכן, בפרשה שלנו, אומר המדרש שכל בני יעקב אמרו מול המיטה שלו את קריאת שמע שמטרתה יצירת אחדות בעם ישראל על ידי ההבנה שה' הוא אחד. ועל ידי כך, שיש לגלות אחדות ה' בכל העולם כולו.

אם כן, בפועל, אנו עדיין מחפשים אחרי האחדות המיוחלת והשבט השלושה עשר.

לכן, בתורה, כל פעם שנמנה את שבטי ישראל, נמצא רק 12. או שנספור את לוי ואז מנשה ואפרים חוזרים להיות שבט אחד, שבט יוסף. או שני שבטים כשמעלימים את שבט לוי:

 

ראובן  שמעון   לוי      יהודה  יששכר  זבולון  דן  נפתלי  גד אשר            יוסף            בנימין ===12!

ראובן  שמעון              יהודה  יששכר  זבולון  דן  נפתלי  גד אשר      מנשה אפרים    בנימין ====12!

 

 

עשיו                    ראשו של עשיו  (ראה קובץ מיוחד לנושא זה)

 

דינה                 שכם                            יוסף                 אשת פוטיפר

 

 

לוי         שמעון                אסנת                            מנשה      חצי שבט מנשה    אפרים

 

 

 

יוסף מקשר

בין

האחים עולם היהודי האבות ארץ כנען לכן הוא יוצר

את השבט השלושה עשר

והוא הגויים הבנים חוץ לארץ

 

ראשו של עשיו

בע"ה י טבת התשעח

מישל בן שושן

 

ראשו של עשיו

ויחי מניטו

 

בקובץ "החיפוש אחר השבט השלושה עשר", דברנו על האפשרות שעשיו היה מתחתן עם דינה ויוצר איתה את השבט השלושה עשר. לאינו שיעקב לא רצה בכך והתוצאות של הסירוב הזה.

בניתי , בסוף המאמר ההוא כמן "פאזל" עם כל הדמויות שמשחקים בחיפוש אחר השבט השלושה עשר:

עשיו                    ראשו של עשיו

 

דינה                 שכם                            יוסף                 אשת פוטיפר

 

 

לוי         שמעון                אסנת                            מנשה      חצי שבט מנשה    אפרים

 

 

אבל לא הסברתי מה עושה "ראשו של עשיו" בסיפור! הנה כמה הסברים שלמדתי מהשיעורים של מניטו בנושא:

 

עשיו איננו "אח שנדחה" כמו שישמעאל היה. ישמעאל היה בנה של הגר ויה יותר קל להיפרד ממנו. הוא לא נולד מהאימהות שלנו. אבל עשיו נולד מבטנה של רבקה אמנו והוא גם האח התיאום של יעקב! אי אפשר לדחות אותו על הסף. הסיפור של עשיו יהיה תמיד קשור לזה של יעקב עד אחרית הימים!

 

עשיו היה יכול להיות ישראל אם רק היה מקבל על עצמו לטפל בעולם הגשמי ולקבל את יעקב כאח שמטפל בעולם הרוחני. שניהם היו יכולים ליצור את עם ישראל.

זה לא נעשה. אבל זו היתה אפשרות ריאלית ביותר.

יעקב ינסה להיות הוא בעצמו ישראל. אבל מה מקומו של עשיו ?

נקרא מדרש מהפרשה שלנו , ויחי:

כתר יונתן בראשית פרק נ פסוק יג :(יג) וישאו אותו בניו לארץ של כנען ונִשׁמע הדבר לעשו הרשע ויסע מהר של גבלה בחילות גדולים ויבא לחברון ולא היה עוזב ליוסף לִקבור את אביו במערת המכפלה מיד הלך נפתלי וירץ וירד למִצרים ויבא בההוא [באותו] היום ויביא שטר (מכר) שכתב עשו ליעקב אחיו על חלקו במערת המכפלה ומיד רמז לחושים בן דן ויקח חרב ויקטע ראשו של עשו הרשע והיה ראשו של עשו מתגלגל עד שבא לתוך המערה וינח בחיקו של יצחק אביו וגופו קברו בניו של עשו בשדה המכפלה ואחרי כן קברו אותו בניו ליעקב במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מעפרון החִתי על פני ממרא:

עשיו בא למנוע קבורת יעקב במערת המכפלה! הוא רוצה את המקום עבורו!!

עד היום, גם בני ישמעאל וגם בני עשיו, מתאחדים כדי למנוע את הבעלות שלנו על המקום ההוא.

יהודה מנסה להרוג את עשיו והוא לא יכול: עשיו דומה יותר מדי ליעקב אביו!

לכן, חושים בן דן הורג את עשיו וחותך לו את ראשו שמתגלל לתוך המערה.

ראשו של עשיו כן נקבר במערת המכפלה עם האבות שלנו!!

 

מניטו מסביר שראשו של עשיו הוא החלק הטוב של עשיו:

ההיגיון, המדע, מידת הדין.  בזכות עשיו, והתרבות היוונית והרומית, נקבע בעולם מחוייבות לחוק.

הבעיה היא שהחוק שנקבע על ידי בני אדם, הוא יחסי. ובהרבהמקרים אין בו מוסר.  בגלל העדר "מוסר עליון" (כל אחד קובע את המוסר שלו), קבעו בני עשיו שיש לצטט לחוק. החוק הופך להיות המוסר!

וזו אין אנו יכולים לקבל. אנו, היהודים, מחשיבים את המוסר מעל לחוק. החוק בא רק כדי לשרת את המוסר.

לכן, אנו לא מקבלים את שאר גופו של עשיו!!

 

אנו מודים לעשיו על העבודה שעשה בהיסטוריה להשליט חוק וסדר.  אבל עד כאן! רק את הראש הזה. לא יותר

 

כי המעשים, התרגום בפועל של החוק חייב להיות כפוף למוסר.

היום, למשל, אנו יכולים להיתקל בבעיות חמורות שבהם המוסר נרמס בגלל החוק.

מחבל שרצח מול כולם אנשים, יכול להשתחרר מהכלא בגלל פרוצדורה לקויה!

החוק הוא יבש, קר ובלי לב.

ואת זה היהודים דוחים על הסף. מקבלים את ראש עשיו אבל לא את השאר!

עוד חידושים על ויחי ממניטו:

 

עוד על " ראשו של עשיו":

המדרשים מספרים לנו שעשיו היה מתפלפל עם יצחק אביו על דקדוקי הלכות. איך מעשרים את המלח…

רבי מאיר הוא גר . הוא נולד ממשפחה רומית. הוא צאצא של עשיו.! לכן רבי מארי מאוד חריף בפלפולים ובהלכה

כשיעקב חזר מאת לבן והיה אמור לפגוש את עשיו, המדרש אומר שהוא "פחד להרוג את אחרים"

אחרים= רבי מאיר!

יעקב לא רצה להרוג את עשיו (אם זה היה בא להרוג אותו) בגלל הטוב שיצא מצאצאי עשיו! והוא רבי מאיר, או כל מה שהוא מסמל.

  • "צדק תרדוף"= תחפש את המוסר דרך הדין!
  • "הוו מתונים בדין"= לבחור דיין בעל רחמים. זקן.
  • התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב.

התורה שבכתב מצומצמת מאוד . כשה' מבקש ממשה לכתוב :"כתוב זאת בספר"=הוא בעצם אומר לו: רק את זה תכתוב, לא את השאר, לא את התורה שבעל פה שהיא העיקר! העיקר זה מה שלא כתוב! הכתוב בא לכתוב את הבעל פה. אנו עם התורה שבעל פה. אנו לא צדוקים. אדום והנצרות צדוקים.

  • מכאן, למשל,עמי שאין לו מספיק אמונה, מכפר על ידי קיום קפדני של ההלכה!!

מניטו מסכם כך ההבדל בין הצדוקים והפרושים:

  1. הצדוקים לומדים ומאמינים במה שהם למדו והבינו
  2. הפרושים (אנחנו),מאמינים. ולומדים כדי לדעת את מה אנו מאמינים בו!

 

אל נא תקברני

יש שני סיפורים בהתחלת הפרשה:

הראשון, פרשה סתומה (סודית)היא הבקשה של יעקב להיקבר בכנען ולא במצרים

השני, פרשה פתוחה (גלויה), היא הברכה למנשה ואפרים

מניטו טוען ששני הסיפורים האלה הם אותו הסיפור רק שיש לו פן סודי ופן גלוי.

העובדה שיעקב הופך שני מצרים (מנשה ואפים) כאילו הם עברים ומכניס אותם בתוך המשפחה העברית, מקבילה לעובדה שיש לעזוב את המצריות ולחזור להיקבר בכנען!

 

ויקרבו ימי ישראל למות

לא כתוב שישראל ימות אלא רק הימים של ישראל. הימים של העם היהודי בארץ כנען, הם ימי ישראל, והם קרבים למות בגלל התחלת הגלות

 

ויקרא לבנו ליוסף

למה יעקב קורה דווקא ליוסף כדי שיקבור יקבור אותו בארץ כנען?

רש"י: כי יש לו את היכולת!

מניטו: כי יוסף הוריד אותו אז שהוא יעלה אותו!

יוסף אחראי על העלייה של היהודים בחזרה לארץ כנען בגלל שהוא היה אחראי על הירידה שלהם!

 

אנכי אעשה כדבריך

עדיין יעקב לא ביקש מיוסף להישבע לו על הקבורה בכנען. ובכל זאת, יוסף אומר לו "אנוכי אעשה כדבריך", כלומר: אני אעשה אותו הדבר: הבנתי את המסר!  אבקש להיקבר בארץ כנען!

 

האבות והבנים:

  • דור האבות= דור ההבטחות
  • דור הבנים= התחלת ההגשמה

זה ההבדל המהותי בין ספר ברשאית (האבות), לשאר הספרים (הבנים)

זה גם ההבדל בין הגלות (האבות של הדור הקודם לנו) ומדינת ישראל(הבנים, ההגשמה של התקווה)

ויוסף עושה את החיבור ביניהם: הוא גם אב מבחינה זו שהוא אב למנשה ואפרים, שני שבטים

והוא כמובן גם בן.

 

יוסף הוא בעצם איש החיבורים הגדול. הוא המאסף . הוא זה שיחזיר את נידחי ישראל עם משיח בן יוסף.

קבורת יעקב

בע"ה י טבת התשעח

מישל בן שושן

 

קבורת יעקב

מתוך השיעור של הרב מנשה וינר

 

כשמתבוננים , בפרשת ויחי על סיפור קבורת יעקב, שמים לב לדבר מעניין מאוד: יש שני סיפורים משולבים אחד בשני. שניהם מביעים "בחינה" שונה:

 

  1. הסיפור הראשון: יוסף

יעקב מבקש מיוסף לקבור אותו בארץ אבותיו. הוא לא מציין שזה יהיה דווקא  במערת המכפלה. בנוסף, הוא עושה הכל כדי שיוסף יישבע לו על כך. למה? כי הוא זקוק לאישור של פרעה. אכן יוסף יספר שאביו השביע אותו, כדי לקבל רשות לקבור את יעקב מחוץ למצרים.

יוסף עולה לקבור את אביו עם….מצרים! ורק אחר כך צויין שגם אחיו באו!

 

בראשית פרק מז (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: פ

והנה הביצוע:

בראשית פרק נ  (ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:(ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה:(ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:

(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:(ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:(י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:(יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

 

למה עושים טקס ב"גורן האטד? איפה זה?. כתוב שזה "בעבר לירדן", אבל יש שני עברים לירדן!! הרב מנשה וינר מביא כמה דוגמאות בתנ"ך, בהם עבר הירדן יכול להיות גם תיאור של העבר המערבי של הירדן!

למה לעשות במקום ההוא "שבעה"? למה להספיד אותו שם?

הרב וינר מציע:

מדובר על העיר שכם! גורן האטד היא שכם. והוא מקשר את סיפור האטד של יותם שקרה בעיר שכם:

שופטים פרק ט (ו) וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם:(ז) וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא …(יד) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ:(טו) וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן:

כאילו יוסף קובר את אביו בשכם, העיר שהוא נתן לו :

בראשית פרק מח (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: פ

 

  1. הסיפור השני: האחים

בעוד שיעקב דורש משאר בניו לקבור אותו דווקא במערת המכפלה. הוא לא דורש מהם שום שבועה והוא לא דואג לשלטונות מצריים.

בראשית פרק מט (כט) וַיְצַו אוֹתָם(אל האחים) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר:(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:(לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

בעוד שהביצוע , שונה גם הוא לגמרי ממה שתואר בסיפור הראשון:

(יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:(יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:

 

 

  1. איפה יעקב נקבר?

בסופו של דבר אי אפשר להישאר עם שתי קבורות של אותו בן אדם בשני מקומות שונים(שכם= גורן האטד וחברון). אכן יעקב נקבר במערת המכפלה. אבל התורה מתארת שתי בחינות שונות משולבות: הקבורה עבור יוסף, מלך מצרים, יחסית לחזרה מהגלות על ידי יוסף שגרם אותה

והבחינה השנייה שהיא הקבורה על ידי כל האחים במערת המכפלה!

 

אנו מוצאים את כפילות הבחינות האלה גם בברכות:

יוסף מקבל ברכה מיעקב כאילו הוא היחיד שמבורך:

בראשית פרק מח(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

2ויוסף יקבל ברכה נוספת, כאילו לא היתה ברכה ראשונה, כשיוסף נמצא בתוך כל האחים:

בראשית פרק מט(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:

 

 

לסיכום:

הרב מנשה וינר מבחין בשתי בחינות שונות משולבות בפרשה שלנו: היחס בין יעקב ליוסף והיחס של יעקב לשאר בניו.

 

האחים יוסף
קבורה ללא אישור מיוחד יש לקבל אישור מפרעה
במערת המכפלה בארץ כנען
בחברון גורן האטד-שכם?
עם ישראל פנימה הקשר עם הגויים

 

——————————————

מצאתי לע"ד:

יש פסוק סתום:

בראשית פרק מח(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: פ

האם מדובר על העיר שכם? או האם יש לתרגם כמו אונקלוס שזה "חלק" נוסף, כלומר שבט נוסף. בכל אופן המילה "אחד" איננה מובנת לגמרי, גם שהיא לא זכר (אֶחד)ולא נקבה (אֲחת) אלא ערבוב "אַחַד"

על ידי פסוק אחר מצאתי אפשרות לפירוש:

בראשית פרק מח:  (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

אפרים+מנשה= 726

ראובן+שמעון= 725

הנה האחד שחיפשנו! היתרון ממנשה ואפרים על ראובן ושמעון!!

 

ושכבתי עם אבותי

זה לא הוראה להיקבר במערת המכפלה. אלה זה אומר אני אמות. כי הרי אחר כך כתוב "ונאתני ממצרים". לכן, כל פעם שכתוב "שכב עם אבותיו, זה רגע המיתה שבה הנפטר פוגש את הקרובים שלו בעולם העליון.

ויחי פי

בע"ה יב טבת התשעז

מישל בן שושן

 

ויחי פי

מתוך רעיונות של הרב מנשה וינר ישיבת מעלות

 

למה מברכים את הילדים על ידי ברכת אפרים ומנשה?

אילו היינו צריכים לבחור דמויות שעל ידם האבא מברך את ילדיו (למשל בערב שבת), לא היינו חושבים על שני בני יוסף. ובכל זאת הם אלה שזוכים להיות הדמויות שנבחרו לברכת הבנים. למה? האמת היא שלא יודעים הרבה על שני הילדים האלה. מלבד השמות וההסבר שנותן יוסף לשמות, הם לא מדברים בתורה ואין לנו מידע מיוחד.

הרב וינר מציע סיבה : זו הפעם הראשונה בתורה ששני אחים לא רבים על הבחירה של הבן השני על פני הבן הבכור! עד כה, מסיפור קין והבל ועד יעקב ועשיו, כל פעם שהבן הבכור נדחה ונבחר הבן השני, זה גרם לעימותים, רצח, שנאה, מכירה(יוסף ואחיו)… וכאן, יעקב מעדיף אפרים השני על פני מנשה הבכור. הוא מראה זאת לשניהם על ידי הידיים שלו , כך שברור לכולם בהוא בוחר בשני על פני הבכור. למרות התלונות של יוסף, יעקב עומד על דעתו. ובכל זאת, מנשה לא מגיב בכלל! השתיקה הרועמת והאצילית הזאת היא סימן לאחווה אידיאלית! מנשה שמח שאחיו הקטן נבחר ומתברך! זו הפעם הראשונה שזה קורה! אחווה זו תופיע יותר מאוחר בין משה לאהרון. גם שם הבכור משניהם נדחה ונבחר האח הקטן, ובכל זאת, אהרון שמח בליבו על הבחירה הזו!

אפילו אם הסכסוך בין יוסף ואחיו ראה מאחורי כולם, החשש של האחים אחרי מות יעקב שמה יוסף יתנקם בהם מראה עד כמה המצב בניהם עדיין לא האחווה המיוחלת. אם כן, רק האחווה בין אפריים ומנשה מאפשרת להגיד שבסוף ספר בראשית, הגענו לפטור (חלקית, ובאופן יחידי) את הבעיה העיקרית של הספר: אחווה ושלות בין שני אחים. השלב הזה הוא כל כך חשוב שיעקב איננו יכול לברך את שאר בניו ולחלק להם את הירושה עד שהוא נוכח לדעת שבין מנשה ואפרים קיימת אחווה אמיתית. אם זה אפשרי, אז הסיפור של עם ישראל יכול להמשיך.

ולא רק המשך הסיפור הוא כאן על הפרק, אלא הנקודה הזו תעמוד כבסיס להמשך הברכה בעם ישראל!!

הברכה העיקרית של אב לבניו תבסס תמיד על השאיפה לאחווה ביניהם , ומשם לכלל ישראל.

"ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" זו השאיפה העיקרית של בניין וקיום העם כולו. בלי אחווה אמיתי, בלי אחדות, הכל נופל. אפילו ירושת הארץ יכולה ח"ו להתבטל (כמו שנראה בהמשך) ללא האחווה הבסיסית הזו.

 

הברכה עצמה:

אם נשים לב לכל הסיפור, יעקב מבקש לברך את יוסף דרך בניו. הוא לא מברך את בני יוסף מיד. הוא עושה כמה הקדמות (הבטחת האלוהים, מות רחל..) ורק אחר כך, הוא מבקש לברך את..יוסף. ואחר כך הוא אומר ש"המלאך" (הגואל אותי..) יברך את הנערים. ורק בסוף (אולי אחרי שיוסף מפציר בו שסוף סוף יברך הילדים), הוא אומר:

(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

בעצם הוא לא מברך אותם!!! הוא מבקש שעם ישראל יתברך על ידם!! ובמה? בזה שהוא שם אפרים לפני מנשה ומנשה לא כעס! כלומר, סוף הפסוק: "וישם את אפרים לפני מנשה" לא בא לספר לנו מה קרה. כי את זה כבר נאמר הרבה פעמים בהרחבה, אלה, זה עיקר הברכה עצמה!! הברכה היא בזה שהוא שם הקטן לפני הבכור והבכור הסכים!! זו הברכה העיקרית! זה סימן האחווה . זה מאפשר ויאפשר לעתיד לעם ישראל להתברך!!

 

למה יעקב מספר ליוסף איך רחל מתה?

בהתחלת הפרשה, יעקב מבקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה ומשביע אולו על כך. אחר כך , כתוב "ויהי אחר הדברים האלה, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.." ואז, יעקב מבקש מיוסף לברך אותו ואת שני בניו. ובתוך הסיפור של הברכות לבניו, כהקדמה להן, יעקב מספר ליוסף שרחל מתה בדרך ושהוא קבר אותה בדרך. למה? רש"י מציע הסבר לא משכנע: הוא מעלה טענה אפשרית על סירוב יוסף לקבור את אביו כי לא עשו כן לאמה שלו. יעקב מתנצל בפני יוסף על קבורת רחל בדרך ומבקש שבכל זאת הוא ייקבר בחברון.

הסבר זה של רש"י היה משכנע יותר אם הסיפור היה נמצא בפסוקים הראשונים, בתוך הבקשה לקבור אותו בחברון. אבל הפסוקים האלה נמצאים בסיפור השני, הסיפור של ברכת בני יוסף! זה לא מסתדר!

הרב וינר מציע הסבר נפלא:

יעקב אהב מאוד את רחל. הוא רצה מאוד שמרחל ייוולדו הרבה בנים. לפחות כמו לאה (שילדה לו שישה). יתרה מזו, לפני מות רחל, ה' בעצמו מבטיח לו שיהיו לו עוד הרבה ילדים:

פרק לה  (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן…….יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:(יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:

במקום זאת, רחל מתה! צעירה ורק עם שני בנים! יעקב מחפש מאז להגדיל את מספר הילדים מרחל! אבל קורה אסון ויוסף הולך לאיבוד. נטרף על ידי חיות! נשאר לו רק בנימין! וגם אותו רוצים לקחת ממנו! ואכן לוקחים אותו. יקעב מרגיש שהחלום שלו הולך אחורה! במקום להגדיל את בני רחל, הם מצתמצמים!

כשיעקב פוגש את יוסף ואת שני בניו שנולדו לו בנתיים, הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא קיים את הבטחתו להרבות ילידם ממנו. האושר של יעקב נובע לא רק מזה שיוסף חי ובנימין חי אלא בעיקר שליוסף נולדו ילדים בתקופה הסתומה שעבר עד כה.

זו הסיבה שבגללה יעקב "לוקח" לעצמו את מנשה ואפרים כאילו הם בניו שלו!!

זו הסיבה שהוא מספר ליוסף את מות רחל: הנה למה אני אקח את שני בניך: כי רחל מתה בדרך להוליד לי עוד ילדים! אני זקוק לילדים נוספים מרחל! זו ההבטחה, זו הדרישה של ה' אלי! והוא מספר ליוסף את הברכה של ה' הכוללת הבטחה לבנים אחרים:

:(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי…(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה:(ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:

 

למה יעקב אוהב יותר את אפרים?

כבר מהתחלת המפגש בין יעקב לבני יוסף, יעקב קרוב לאפרים יותר. כשיעקב חולה, מי שהיה איתו ברגע הזה היה, לפי רש"י, אפרים כי הוא היה רגיל אצלו והוא זה שהלך לאביו יוסף לבשר לו שיעקב חולה

פרק מח (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה

רש"י : ויאמר ליוסף .. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו:

לעומתו, מנשה הבכור היה קרוב מאוד ליוסף. הוא שימש מתורגמן בין יוסף לאחים כי הוא היה איש סודו של יוסף אביו וקרוב ללבו:

פרק מב (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:

רש"י ;המליץ – זה מנשה:

כבר בהתחלת הסיפור, הרבה לפני סיפור החלפת הידיים על הראש שלהם,יעקב מדבר על "אפרים ומנשה" ויוסף מדבר על "מנשה ואפרים".

  • וַיִּקַּח (יוסף)אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:
  • יעקב: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

אם כן , למה יעקב מעדיף את אפריים? נחזור להסבר של יוסף על השמות של בניו:

פרק מא (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:

(נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי:

הנה התרגום של תרגום יונתן:

כתר יונתן :(נא) ויקרא יוסף את שם בכורו מנשה כי השכיחני יי את כל עמלי (סיבלי) ואת כל בית אבא:

(נב) ואת שם השני קרא אפרים כי אמר חיזק אותי יי בארץ יסורי וכמו כן עתיד לחזק בית אבא כך ביסוריהם:

זה מתחיל להתברר: מנשה נקרא על הסבל שעבר יוסף עד כה. הוא הצליח להשכיח ליוסף את כל הצרות שעברו עליו מאז שיעקב שלח אותו לגורלו לעבדות במצרים! מנשה קרוב מאוד לסיפור האישי והכואב של יוסף.

לעומתו, אפרים נקרא על שם הפריון, החוזק, הוא יחזק גם את שאר האחים ובית אביו!

יעקב איננו רוצה להיזכר בייסורים של יוסף. יעקב מעוניין לראות הפריית בית רחל! ואפריים הוא הפורה והוא החזק! יעקב מעדיף לברך את אפרים במקום מנשה! הוא מעדיף לבנות עתיד האומה על פוריות וחיוביות מאשר על ניחום מכאובים!.

 

למה חשובה מחלוקת "הידיים" בין יוסף ויעקב?

אחרי שברור לנו כי יעקב בחר באפרים ויוסף במנשה, התורה מרבה לדייק בהצגה התיאטראלית של יעקב ששם יד ימינו על אפרים למרות שהוא נמצא בשמאלו ויוסף שמנסה להחליף לו הידיים!!למה כל כך דיוקים על השמאל והימין? . זה מסכיר הלכה בספר דברים:

"כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם…דברי ריבות בשעריך..והלכת…אל הזקנים……לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך  ימין ושמאל"

רש"י מצת הגמרא: "אפילו אם אומרים לך על ימין שהוא שמאל!!

הנה בדיוק המקרה שלנו: יוסף חושב שהימין היא על מנשה והזקן, יעקב, חושב שהימין הוא שמאל!! יש לשמוע אל הזקן!! זה גם מזכיר לנו סיפור דומה: הריב בין אברהם ולוט. זה נגמר בחלוקת הארץ: אם השמאל ואמינה ואם הימין ואשמאילה"! רק מה, כאן אנו מבינים שמדובר על חלוקת הארץ. השמאל הוא הצפון והימין הדרום (המפה היה נקראת כשהים למטה והירדן אופקי למעלה)

בעצם, הקשרים המעניינים האלה מפנים אותנו לעניין אחר: הברכה של אפרים ומנשה עוסקת בחלוקת הארץ:

אפרים יקבל את החלק הדרומי יותר ומנשה יקבל את החלק הצפוני יותר.

יוסף יקבל את עיר שכם: בדיוק בגבול בין מנשה ואפרים.

כלומר, העמדת שני הילדים בין ברכי יעקב ויוסף, מסמלת את מתן הנחלות לשבטי מנשה ואפרים!

ייתכן מאוד, לדעת הרב וינר, שהחלוקה בין מנשה ואפרים מסביב לעיר שכם, עוברת בעמק בין הר גריזים והר עיבל! כך שהחלוקה בין ימין (דרום) ושמאל( צפון) על ידי ידי יעקב היא הרת משמעויות!!

יעקב רצה שאפרים יוכל להיות מוגן מצפון (על ידי האח שלו משנה) ומדרום (על ידי הדוד שלו בנימין) כדי שהוא יוכל לפרות ולרבות בשקט.

דרך אגב, יש לשים לב שיעקב כבר קבע את מיקום בנימים מדרום לשניהם, כשהוא קרא לו בן ימין!

 

נחלת הארץ

ייתכן מאוד שהברכות, נוגעות בעיקר לנחלת הארץ.

הרי כשאנו מעיינים בברכת ה' אל יעקב (ואל האבות בכלל), הבטחת הזרע, פריון הילדים, קשורה תמיד לירושת הארץ. אין ברכה בלי ירושת ארץ. כמו שראינו בקשר לידיים השמאליות והימניות, כך גם חלוקת הארץ רמוזה בברכות:

ראובן מאבד את נחלתו . משה רבנו יצטרך להחזיר לו נחלה: יחי ראובן ואל ימות" יאומר משה לראובן. למה הוא אמור למות? כי יעקב בברכתו ביטל לו הנחלה והבכורה.

גם שמעון מאבד את נחלתו. שמעון לא יופיע בברכות משה והוא יקבל חלק קטן בתוך מובלעת של חלקת יהודה.

ייתכן שהאמירה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" רומזת על דבר יותר חמור: הם יקבלו נחלות במקום ראובן ושמעון!

יש לשים לב : כל בכור שנדחה יקבל את חלקו במזרח לירדן! ולא במערב לירדן:

  • לוט שנדחה מאברהם, יקבל, על ידי שני בניו עמון ומואב מקום במזרח לירדן.
  • ישמעאל הבכור שנדחה, יקבל מקום במדבר פראן מזרחה
  • עשיו שנדחה בתור בכור יקבל את ארץ שעיר מזרחה לירדן
  • ראבון, הבכור של לאה שנדחה , יקבל נחלה במזרח לירדן
  • גד, בכור בלהה, לא התכבד בבכורה כל שהיא וקיבל נחלה במזרח לירדן
  • דן, בכור זלפה, אמנם קיבל נחלה ב"גוש דן" אבל, מהר הוא נדחה צפונה ומזרחה לירדן "דן..יזנק מן הבשן(בגולן)"
  • נשאר העניין של מנשה:
  • במידה והוא בכור שנדחה(בעיני יוסף), הוא גם יקבל מקום במזרח לירדן.
  • במידה והוא לא נדחה כבכור(בעיני יעקב הוא רק אחד מבניו), הוא יקבל נחלה בתוך ארץ ישראל.
  • לכן, בגלל המחלוקת הקיימת בין יוסף ליעקב על מנשה , מנשה יתחלק לשניים: חצי שבט מנשה יקבל נחלה מזרחה לירדן וחלק שני ממנשה יקבל חלק בתוך ארץ ישראל

מעמדו של יוסף:

יוסף מתברך על ידי בניו: העובדה שיעקב מעלה את בני יוסף לדרגת בניו, היא זו שמעלה את יוסף עצמו לדרגת "אב". אבות האומה הם שלושה: אברהם, יצחק ויעקב. אבל ליוסף יש מעמד מיוחד כי הוא גם אבא לשני שבטים! זו מעלה שאף אחד משאר האחים לא קיבל! יוסף הוא גם "אב" וגם "רך", בן. כך הוא קיבל את שמו "אברך"!

שמו של יוסף ניתן על ידי אימו רחל "יוסף ה' לי בן אחר". כלומר יוסף נקרא על הרצון להביא עוד ילד. יוסף אחראי, אם כן, על הבאת ילדים נוספים לרחל! חוץ מבנימין, יוסף אכן יביא משנה ואפרים לבני רחל בעם ישראל.

לכן, יוסף מתברך על שם הפריון: "בן פורת יוסף". ואפרים בנו, מסמל את החלק החשוב הזה של הפריון.

ליוסף ניתנת נחלה מיוחדת: העיר שכם . זו לא נחלה כמו שאר הנחלות כי היא רק עיר. אבל העיר הזו שייכת גם לנחלת מנשה וגם לנחלת אפרים!

יוסף מקשר בין האבות והבנים כי הוא אב(של שני שבטים) ובן (של יעקב אבי השבטים)

הוא מחבר בין הצפון והדרום, שכם נמצאת במרכז הארץ בין מנשה ואפרים.

 

 

לסיכום:

למה יעקב התחיל לברך את יוסף, את בניו, לפני שהוא ברך את בניו?

כי בלי האחווה ששררה בין משנה ואפרים, אי אפשר היה יכול יעקב לברך את בניו! ללא יוסף אין אחדות בעם ישראל. ללא אחוות משנה לאפרים, אין ברכה בעם ישראל בכלל!

בלי ברכה ואחדות בעם ישראל, אין זכות לנחלה בארץ ישראל.

ספר בראשית מסתיים עם האפשרות לנחול את ארץ ישראל! בלי מה שקרה בין מנשה ואפרים, ספק רב אם היה אפשר להמשיך הסיפור .

כשאנו נכנס לארץ כנען בסוף התורה, זה יהיה בזכות מה שקרה בסוף ספר ברשאית.

גם בניין המשכן נרמז בפרשה שלנו על ידי מיקום השבטים בסדר מסויים מסביב לארונו של יעקב.

בראשית, הוא ספר שמאפשר את המשך וקיום ההבטחה על הזרע והארץ שתתגשם בסוף התורה אחרי החזרה מהגלות.

 

 

 

 

 

 

 

דן

ויחי מוש

בע"ה יא טבת התשעו

מישל בן שושן

 

ויחי מוש

 

נסתמו עניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד (לעד)

רש"י שואל למה הפרשה שלנו "סתומה", כלומר, שאין מרווח בין סוף הפרשה הקודמת לנוכחית, בכתיבה בספר תורה. והוא נותן שתי תשובות:

"נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד

ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו"

אבל עדיין אין שעבוד!השעבוד יתחיל רק בספר שמות! השעבוד יתחיל יותר ממאה שנה אחרי מות יעקב!

והפרשה שלנו עדיין לא מדברת על ברכות יעקב אבינו לבניו!

נראה לי שיש להבין במילה "שעבוד", לא את עינוי העבודה הפיזית אלא העובדה שהיהודים נמצאים בחו"ל ולא אכפת להם מזה! כלומר, נסתמו להם העיניים להסתכל על המצב מלמעלה. פרשת ויחי מספרת דווקא שטוב ליהודים במצרים. אין צרה ואין שעבוד פיזי עדיין. רחוק מזה. אלא שהתכנית של הקדוש ברוך הוא מתחילה לפעול:

ה' רוצה שהיהודים יתחילו להרגיש מצרים לכל דבר. ואחר כך, עליהם להרגיש שהם לא מצרים! ויהיה מסע ארוך כדי לשכנע שעליהם לצאת משם!! רק השילוב של שני המהלכים ההפוכים האלה,יוליד את "עם בני ישראל"!!!

עם ישראל אמור להציג את כל האנושות כולה. בגווניה ובדעותיהם השונות. בשביל זה, עליהם "להיטמע" בגלות. ומשם, לצאת ולהרגיש עם אחד מתוך כל ההבדלים הקיימים בניהם (הבדלים הנובעים מההבדלים הקיימים בין כל בני האדם) הם אמורים להיות העם המייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם וגם להרגיש שהם עם אחד. כל זאת, כדי לזכות בארץ המיוחדת הזאת והעיד בפני כל העולם על אחדות הבריאה והבורא.

לכן, ה' מבטיח לאברהם שזרעו ירד לגלות ויצא משם. רק כך, העם הזה יזכה לארץ המובטחת.

 

אם כן, אנו נמצאים בשלב הראשון: השלב שה' רצה שהיהודים יהפכו למצרים!!!

ואכן, היהודים הופכים למצרים! איך? בסתימת העיניים והלב היהודי שלהם!!

אין מקום יותר לגלות הקץ כי ה' רוצה עכשיו שלא יחשבו על היציאה. עכשיו, עליהם להיות מצרים!!

לכן, נראה לי, יש דווקא ברווחת החיים הטובים של היהודים במצרים סתימת העניים והלב!!

וזה נכתב "ברמז" בתורה. על ידי הסרת המרווח המתוכנן בין הפרשיות. אין רווח, אין מקום להסתכל לעניים פקוחות! יש לרדת למצרים!

למה נכתב "ברמז" ולא בפרוש? כי בפרוש, באופן ברור, אין לזכור שהם יהודים! ה' עושה הכל כדי שיהיה סתום! לכן, הוא אומר לקורא שיש כאן התחלת תוכנית ההטעמה במצרים, ברמז בלבד!!

 

 

לסיכום: יש שתי תקופות מקבילות לשתי כוונות הפוכות של ה':

  • ה' רצה שבני ישראל ישכחו את זהותם וייטמעו בזהות המצרית. כדי שיהיו מצריים. זה נמשך, בערך 120 שנה בתוך מצרים.במשך התקופה הזאת, היהודים חיו ממש כמו מלכים במצרים.
  • אחר כך, ה' ביקש מהם לצאת משם ולעורר מחדש את הזהות שלהם. כך, הזהות היהודית הייחודית מתעוררת מתוך ההבדל העמוק עם הזהות המצרית!! וזה קרא ב70 השנים האחרונות של השהייה במצרים, עם השעבוד, המכות והיציאה.

אם כן, ה' היה צריך להשכיח את הזהות היהודית מהיהודים במצרים, והוא גרם ל"סתימת עיניהם וליבם" של ישראל והוא זה שסתם את גלוי הקץ מאת יעקב לבניו! למרות שהשעבוד לא התחיל והם מרגישים מצוין שם, מה שקורא זה שהם שוכחים את זהותם, וזו היא "צרת השעבוד" למרות שהשעבוד האמיתי, העינויים, יתחילו יותר ממאה שנים יותר מכן!!

כדי שהזהות של היהודים , מצד אחד, תשכח מהם (בתקופה הראשונה) ותשוב אליהם, בתקופה השנייה, הם היו חייבים לשמור על כמה סימנים, כמו המלבוש, הלשון והשמות שלהם.

המטרה העליונה היא: שישראל יהיו המייצגים של כל האפשרויות להיות אדם (במצרים היו מיוצגות כל הזהויות) ואחר כך, הם היו צריכים להרגיש עם אחד. רק כך הם יכלו לנחול את הארץ שנמצאת במרכז העולם, שבה אחדות ה' צריכה להתגלות. אחדות מתוך ייצוג של כל האפשרויות השונות.

במילים אחרות, ישראל היו צריכים "להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים".

 

ויקרבו ימי ישראל למות

למה הפסוק עובר משם יעקב (ויחי יעקב בארץ מצרים..) לשם ישראל (ויקרבו ימי ישראל למות)?

יעקב= השם הבסיסי של יעקב, השם שהוא לא יאבד אף פעם. בכל מצב. זה מביל לנפשו ולרוחו של יעקב.

ישראל= השם שלו כשהוא זוכה למעלה רוחנית, זו הנשמה העליונה שלו

(תזכורת:כשילד נולד, אביו ואימו נותנים לו את ה"נפש" שלו.

אחרי שהוא לומד לדבר, הוא רוכש ה"רוח" שלו

כשהוא מתחיל לחשוב, להתפלל, ללמוד, לרכוש מודעות רוחנית, הוא יכול להגיע למדרגת "נשמה". לא כל הזמן, אלא מידי פעם, בזמנים שהוא כן מגיע למעלה הוא זוכה לנשמה הזו ובזמן הרגיל, הוא נשאר בנפשו וברוחו הבסיסיים)

לכן, "יעקב " אבינו לא מת. הבסיס יישאר תמיד, בזרעו.בכל מצב, כל יהודי יישאר עם מדרגת "יעקב" בתוכו

אבל, המדרגה של "ישראל" התחילה לדעוך בהיותו במצרים ואכן מדרגה זו מתה. היו צריכים לחכות למשה רבנו כדי לעורר את הזהות של ישראל הזו שנרדמה לה.

 

לוז או בית אל

יעקב קרא למקום "בית אל", אבל "לוז" היה שם המקום לפני כן. כשיעקב מבקש לברך את מנשה ואפרים, הוא מזכיר את הופעת ה' ,בלוז בארץ כנען" ולא את השם שהוא בעצמו נתן למקום: בית אל" למה??

לוז= העצם הקטנה שנמצאת בעורף. לדעת המדרשים, הלוז נברא אחרי שאדם הראשון חטא בחטא עץ הדעת. אם כן, העצם הזו לא חטאה! והיא תישאר תמיד, גם אחרי המוות. משם יתעורר הגוף לתחייה בתחיית המתים.

אם כן, לוז= המצב הבסיסי המקשר, בלי קשר לחטאי האדם, את האדם לשורשו העליון. גם אם האדם חוטא בין אם לאו, הלוז הוא הסימן של הקשר שלו למה שהוא היה אמור להיות.

"בית אל" זה שידרוג של הלוז! במידה והאדם יזכה למדרגה עליונה, בתפילה ובעבודת המידות שלו, הוא הופך את גופו לבית אלוהים, מדרגה שאדם רגיל לא נמצא בה באפן רגיל ותמידי.

 

לכן, כשיעקב מבקש לברך את בני יוסף, הוא יודע שהם יחטאו בעתיד. בכל זאת, הוא מברך אותם מבחינת "לוז", כלומר בזכות היותם "בני יוסף" בלבד. הם מבטאים את היהודי הבסיסי, שנתווסף לעם על ידי זכות אבותיו בלבד ולא בזכויות עצמו.

 

למה התווספו שני שבטים מיוסף דווקא (לעד)

כי יוסף הוא נקרא כך על שם מה שאמרה רחל :" יוסף ה' לי בן אחר". ללא קשר עם לידת בנימין, יוסף הוא זה שאחראי על התוספת. תוספת ילדים, תוספת שבטים, תוספת רעיונות. הוא הילד הגאוני, שאחראי על החידושים ועל התוספות מעבר למסורת. לכן, יוסף פותח הדרך לתוספת השבטים בעם.הוא "ערך המוסף" של העם!

 

לא בזכות מנשה ואפרים עצמם יעקב מברך וממנה אותם אלא היותם "בני יוסף":

לכן, כשיעקב שואל את יוסף :" מי אלה?", הרי הוא כבר מכיר אותם כבר יותר מחמש עשרה שנה! אלא הוא שואל בעצם, לדעת המו"ש: האם הם יכולים לחבר בין ה"מי" ל"אלה"? כלומר האם הם ראויים?

תזכורת:

"אלה" = סימן למציאות כפי שהיא.

"מי"= סימן לשאלה של האדם על מה יש מאחורי המציאות.

החיבור בין הגשמי, המציאותי לרוחני, ה"מי", עושה את המילה "אלוהים" שהיא מחברת בין "אלה" ו"מי".

יוסף עונה לו "בני הם"! כלומר, אל תעביר אותם תחת זכוכית מגדלת על צדקותם. אלא תברך אותם רק בזכות שהם "בני" ותו לא!

 

האל הרועה אותי (המי השילוח)

יעקב מברך בשם "האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו אברהם ויצחק, האלוהים הרועה אותי מעודי…"

אברהם ויצחק מועדפים על נוח כי נוח הלך "אחרי ה'" בלבד, הוא לא יזם. האבות ,כן יזמו ,והלכו "לפני ה'"

אבל יש מגרעת באברהם ויצחק: זה שהם הלכו לפי מידה אחת בלבד וכל הזמן יזמו, אמנם לפני ה', אבל משכו לכיוון מסויים: אברהם בחסד ויצחק בגבורה.

לעומתם, יעקב היה מוכן ללכת בכל כיוון שה' רצה: כלומר היתה לו מוכנות לשנות כיוון לפי רצון ה' המשתנה. זו המעלה הגבוה ביותר. הוא לא יוזם בלבד , הוא יכול להיות קשוב כל הזמן לרצון ה'. הוא לא מקובע בכיוון מסויים. כמו שה תחת שרביט הרועה. הוא כל הזמן משתנה יחסית לרצון הרועה.

המעלה הזו תמשיך על ידי דוד המלך :"ה' רועי וישעי.."

 

סדר האבות

לפעמים, קוראים סדר שונה ממה שמקובל. למשל:"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו מב).

יש בעצם לשים לב למי שנמצא באמצע השלושה ומי מתחיל הרשימה:

  • בדרך כלל הנה הסדר: "אברהם- יעקב- יצחק" כאן, יעקב עושה החיבור בין אברהם ליצחק. יעקב הוא הבריח התיכון המחבר בין הקצוות של החסד והדין.
  • בראש השנה,שהוא יום הדין, יש להפוך הדין לרחמים. לכן, שמים יצחק במרכז :" אברהם- יצחק- יעקב". למשל, בקולות השופר,
    • אברהם-תקיעה.
    • יצחק שברים, תרועה,מידת הדין,
    • ויעקב תקיעה אחרונה- מידת הרחמים.

המטרה היא לעגן את מידת הדין, למתן אותה בעזרת החסד של אברהם מימין והרחמים של יעקב משמאל.

  • במידה ויש בעיה של זכויות, במקרה "חרום", אז משתמשים בסדר הזה: יעקב- ויצחק-אברהם. כמו בקללות של ויקרא. אז, שמים הרחמים מימין והחסד משמאל כדי להגן מפני מידת הדין של יצחק באמצע.

 

 

הקבצו ושמעו בני יעקב

  • הקבצו= להתחבר, כשכל אחד מרגיש "קטן" בעיני עצמו, כדי שיוכל להתחבר עם אחיו.
  • שמעו= שמעו את עצמכם, זה את זה- "וישמע שאול את העם"   (שמואל א טו ד). כאן השורש "שמע" הוא באמת קיבוץ בעצמו!

ושמעו אל ישראל אביכם= שמעו אל המטרה העליונה של עם ישראל, ש"אביכם" בשמים תכנן עבורכם.

 

 

להיות בשמחה תמיד

בברכת שמעון ולוי, יעקב מבטא את רתיעתו מהקיצוניות שלהם "בסודם אל תבוא נפשי.." למה? כי יעקב חושב, כמו המו"ש, שהדרך הנכונה היא לא הקיצוניות, אפילו בעבודת ה'.

לפעמים, אנשים צדיקים מאוד, חוזרים כל הזמן בתשובה ומרגישים שהם אפסיים, בלי ערך, ונופלים בדיכאון ומתנתקים מהסובבים אותם. לכאורה, הם עושים זאת כי הם רוצים להיות אמיתיים, רציניים, דבוקים בה' ובעבודה. אבל, לדעת המו"ש (ולדעת יעקב אבינו בפירוש הזה), הם מפספסים העיקר

כי יש שני קריטריונים שיכולים להגיד לאדם האם דרכו נכונה בעבודת ה':

  1. האם הוא שמח
  2. האם הוא מחובר עם הבריות

השמחה היא הדרך העיקרית בעבודת ה'. כל הזמן שהאדם צריך לחשוב על מעשיו ולתקן אותם, הוא מיד חייב לחשוב שלא להגזים ולכעוס על עצמו ולא להיכנס לדיכאון. כי העקיר היא השמחה בעבודה. אם הוא מרגיש שהוא איבד את שמחת החיים שלו, סימן שעשה טעות בתהליך. ועליו לחזור לשמחה. כי היא מצווה גדולה מאוד להיות בשמחה, תמיד!

הקריטריון השני, ההתחברות עם האנשים הסובבים אותו, הוא גם כן טסט חשוב לדעת אם הוא לא סוטה מהדרך הישרה של עבודת ה'. הכעס על עצמו או הגאווה (הוא חושב הוא באמת עובד את ה' ולא האחרים…)יכולים להטעות אותו ולתת לו לסטות מהדרך הנכונה. עליו לעבוד את ה' "בכל דרכיך", בכל הכיוונים. וכדי לברר זאת, החיבור עם האנשים האחרים הוא מבחן אמיתי. מי שמתנתק מהסביבה עובד ה' בקיצוניות מסויימת וזה אסור לגמרי.

 

 

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב

גד= מלשון אגודה, חיבור. משבט גד יבוא אליהו הנביא שידע לחבר בין כל חלקי העם.

מתי? באחרית הימים, בעקב של ההיסטוריה, בעקבתא דמשיחא

 

 

שנים עשר שבטים

כמניין 12 האפשרויות לכתוב את ארבע אותיות ה'

כי השבטים מסמלים את כל האפשרויות להשיג את הבורא. כל האפשרויות להיות בן אדם הראוי לשם הזה

 

 

 

 

חזק חזק חזק

גימטרייה של "חזק"= 115

שלוש פעמים חזק= 345= משה.

כשמסיימים ספר בקריאת התורה, מזכירים, ברמז את משה רבנו באמירת שלוש פעמים "חזק". משה מחבר בין כל חלקי התורה ומחזק את אחדות העם על ידי התורה עצמה.

לעד:

מעניין שדווקא בין הספרים, כשיש הפרדה בין ספרים שונים בתורה שאמורה להיות "אחת", שם ,דווקא , אומרים המילות "חזק".

יש שתי אפשרויות:

  1. כשמסיימים קריאת ספר, יש עצב מסויים, לכן יש להתחזק למרות הסיום
  2. (לדעתי, זאת הסיבה העיקרית): החוזק של התורה בא מה"גמישות" שלה. העובדה שיש הפסקות, פרקים, פרשיות, פתוחות וסגורות, כדי לתת לקורא מרווח שיתבונן ויחשוב. זה מה שנותן הכוח לתורה. כמו קנה הסוף מתכופף ולא נשבר, בניגוד לעץ שנתלש ברוח חזקה, כך חוזק התורה נובע מגמישותה והכנסת חשבת הקורא באמצע הכתב.

ההזכרה של משה רבנו שמחבר את כל התורה כמקשה אחת, היא מרגיעה אלה שאינם יכולים לקבל את העובדה שגמישות היא כוח! לכן, נראה לי, החכמים הכניסו את האמונה בזה שמשה הוא זה שכתב את כל התורה כולה בבסיס האמונה היהודית, כדי לאזן את העובדה שהיא נכתבה ספרים ,ספרים!

כמו עמוד שדרה, אצל האדם, שבנויה מחוליות נפרדות, כך התורה בנויה בהרבה ספרים, פרשיות שונות. הגמישות של האדם מוענקת לו על ידי הגמישות של עמוד השדרה שלו. היא נותנת לו החוזק האמיתי, החוזק של בן אדם, ולא החוזק של גוש מקובע.

ויחי לעד2

בע"ה יב טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויחי לעד2

 

היחס השונה מול מהלך התשובה:

 

  1. חט-חק

ראה בקובץ "ויחי גז": לסיכום: ניתן לדעת את קץ הגלות והצרות מהרגע שאנו מוכנים להכיר באפשרות שאנו חטאינו. למשל, ביכולת להתחבר עם שאר חלקי העם. להכיר שיש אפשרות שהשני צודק במידה מסויימת ושאני יכול לטעות במידה מסויימת. היכולת לקבל העובדה שאני לא תופס את כל האמת. שאני חלק מעם שיש בו הרבה תפיסות שונות שמשקפות ריבוי הפנים של אמת אלהית. זה מה שדוחף את יעקב "לגלות את הקץ" על ידי הזמנתו ל "היאספו". לכן המדרשים מכניסים בסיפור הזה את העובדה שאין אותיות חט-קץ בשמם של השבטים. הם מכניסים גם את עניין ה"סתימה" של עיני יעקב לחזות בקץ כל זמן שיש חטא אצל בניו.

מתי אין קץ לגלות? כשאני חושב שרק אני צודק , שאין סיכוי שאני טועה , וכשאני חושב שהשני טועה לגמרי בלי מוכנות לשמוע ולקבל אותו.

 

  1. אחי יוסף (בהשראת יושי פרגון מקור ראשון)

האחים עשו תשובה. אבל זו תשובה אגוצנטרית! הם מבינים שהם עשו טעות חמורה ומוכנים לשלם עבורה. הם אפילו "דורשים" לשלם עבורה:

כשהם אומרים "לו ישטמנו יוסף", המילה "לו" יכולה לתאר רצון עז! הלוואי שישטמנו יוסף וייקח אותנו לעבדים, כדי שסוף סוף אנו נקבל את העונש שלנו! קשה לנו לחיות כך עם חיוכים וחיים טובים! שיבוא העונש מהר וחזק!!

מה שהם לא חשבו עליו, זה שהעולם מסביבם גם יכול להשתנות! הם לא לקחו בחשבון שגם יוסף התבגר! שגם הוא "עשה תשובה". הוא כבר הצעיר היהיר שהיה בגיל 17. הוא עבר כמה "בורות", כמה משברים. יוסף של היום איננו מחפש יותר נקמה. הוא באמת סלח להם והבין את כל מה שקרה כיד אלוהית. האחים מופתעים לגלות זאת!

אם כן, במקום להתכונן למלחמה שעברה, כדאי להתכונן למלחמה הבאה! כלומר, במקום לתקן את עצמנו אך ורק יחסית למה שחיינו בעבר, יש לקחת בחשבון גם את המציאות המשתנה . אין לעשות רק "תשובה על העבר, אלא להיות מוכנים לעשות "בירורים אחרי בירורים"! ולהתכונן לכל מה שההווה והעתיד מציב מולנו כאתגרים! קל מאוד , יחסית לתקן את העבר במידות של העבר. הרבה יותר קשה להיות מוכן להתמודד עם נתונים חדשים!!

ייתכן שספר בראשית נגמר עם מוסר ההשכל הזה: אל תחשבו שבגלל שהאחים עשו תשובה, הכל גמור ! יש בירורים אחר בירורים! יש עוד ועוד להתמודד עם אתגרים חדשים כל הזמן, מה שיקרה בספר שמות, ומה שההיסטוריה של עם ישראל תצטרך לחוות לאורך זמן ארוך!

אין "זבנג" וגמרנו!

יש להיות מוכנים ומזומנים לכל חידושי המציאות בהווה ובעתיד! זה אתגר הרבה יותר קשה מאשר החזרה בתשובה על העבר!

ויחי גז

בע"ה ט טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויחי גז

 

ויחי

הפסוק הראשון מספר שיעקב חי 17 שנה במצרים והוא עושה שוב את החשבון על סך כל ימי חייו: 147. אבל ידענו את כל הפרטים האלה כבר. אלא, הפסוק בא ללמדנו שיעקב חי חיים מאושרים, ללא דאגות, 17 שנה במצרים. בניגוד לרוב חייו עד כה. אבל השנים האלה היו כל כך מאושרות, שהן הצליחו להפוך את כל שני חיו הקודמים לטובים! כאילו הוא קיבל הרבה יותר ממה שנחסר לו במשך כל ימי חיו. הטוב שהוא הרגיש השכיח והצדיק את כל הרע שהוא חווה בחייו עד כה. עד כדי שה17 שנים האלה צבעו לטובה את כל שנות חייו. כך, מבשר לנו הרב, ירגישו ישראל באחרית הימים: הם יבינו שהטוב שהם חיים היה שווה כל הייסורים שעברו בגלויות!

כמו שכתוב על איוב:  " וה' " ברך אחרית איוב מראשיתו"= לא רק שבאחרית ימי איוב, הוא חי טוב, אלא שבזכות כל ראשיתו הטראגי, נהנה מהחיים באחריתו

 

נס או השתדלות?

למה יעקב איננו סומך על הבטחת ה' להחזירו ארצה? למה הוא מתעקש שיוסף יישבע להחזירו?

הבטחת ה' איננה מבטלת את הצורך בהשתדלות של האדם!!

הרב לועג לאלה שמחכים לגאולה ניסית ללא התערבות האדם. הם לא יותר צדיקים מיעקב אבינו! כמו שמול עשיו, יעקב השתדל לשרוד, כך הוא עשה אצל לבן עם המקלות, למרות כל ההבטחות המפורשות. הוא יודע שה' איננו אוהב שהדברים יבואו בנסים גלויים. הוא יודע שה' מעדיף שהדברים יבואו לפי חוקי הטבע. לכן, יש צורך להשתדל בכל האמצעים כדי שהדברים יקראו במעשה בני אדם ואז בוטחים בה' שהוא יצליח את דרכנו.

כשאין בררה, וכשהאדם זכאי מספיק, ה' יכול לעשות נס. אבל זו לא הדרך הנכונה.

"ועשית עמדי חסד.."= מעשה הכל כדי שזה יקרה, כי אין לי מספיק זכויות כדי להיתלות על נסים

.."ואמת"= וכך, תקיים את בטחת ה' שהיא אמת.

האדם, צריך לעזור לה' לקיים את הבטחותיו!!

ייתכן שיש לתרגם את המושג "הבטחת ה'" כמצווה על האדם להשתדל כדי לאפשר את התכנית האלהית!.

 

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות

כשיעקב פונה אל בני יוסף כדי לברך אותם, פתאום, מספרים שהוא לא רואה והוא לא מכיר אותם(למרות שהוא חי איתם כבר 17 שנה!!)

אלה, מסביר הרב, יעקב צריך לקבל החלטה גורלית: האם יש לקבוע עכשיו שהשבטים האלה והילדים האלה הם ראשי שבטים של עם ישראל? האם הם היגיעו לבשלות ולבירור המתאים? האם יש עוד להמתין כמה דורות ולעשות בירורים אחרים (כמו שעשו בירור בין יצחק וישמעאל ובין יעקב ועשיו?) אז, יעקב רואה שמאפרים וממנשה ייוולדו ירבעם בן נבט ויהו! שני רשעים גדולים! אבל הוא גם רואה שיצאו מהם יהושוע וגדעון, שני גיבורי ישראל! מה לעשות?  יעקב מחליט להתעלם מראיית הבעיות והרע שבהם והוא מחליט לראות את הטוב. יש להתחיל את ההיסטוריה. אין לעשות בירורים אין סופיים!

יעקב, "מזוקן", מהחכמה (זקן= מי שקנה חכמה), הוא מחליט לסגור את עניו על הצד הרע, ומברך את מנשה ואפרים. הרב מציע לכל אדם לעשות כן: לנסות לראות כל הזמן את הטוב ולהתעלם מהרע. כי השמיעה והראיה של דברים רעים, נובעים מדבקות ברוע, כמו הזבובים שנמשכים אל התינופת!. כך הוא מסביר את הפסוק:

"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.. או ראה.. ונסה עוונו". זה מתחיל בראיית הרע. וכבר הנפש חוטאת בזה! הרע נמשך אל הרע. לכן, יש לדעת, לפעמים, להעלים עין מהרוע כדי לא להידבק ברוע! כשיעקב לא רואה, זה כדי לעזור לצד הטוב ולא להימשך לכוחות הרע שיש בכל דבר.

 

נתן לי אלוהים בזה

יוסף היה אמור להוליד 12 ילדים, 12 שבטים! אבל, בגלל המחיר שהיה צריך לשלום בנסיון עם אשת פוטיפר, התבטלו שערה (המדרש אומר שעשר טיפות של זרעו נפלו מעשר אצבעותיו) נשארו לו רק שני שבטים. זה מה שהוא אומר ליעקב "בני הם אשר נתן לי אלוהים, ב"זה" " כלומר במקום "זה"= 12.

אם כן, יוסף מגדיר בעצמו את אפרים ומנשה כנציגים של כל ה12 שבטים שהיו אמורים להיוולד ממנו. למרות שיהיו לו הרבה ילדים נוספים, שניהם מייצגים את כלל ישראל. ולכןי ברכו כל ילד בישראל על ידי שניהם.

 

חודש אדר

הם לוקחים את המקום של שני שבטים מישראל. אבל, הם גם בני יוסף. לפעמים התורה מונה 12 שבטים על יוסף ולוי, ולפעמים את אפרים ומנשה, בלי יוסף ובלי לוי.

מכיוון שכל שבט מקביל לחודש בשנה, אז אפרים ומנשה מקבילים לחודש אדר שהוא לפעמים כפול!

 

אפרים ומנשה

מנשה הוא הבכור. הוא היה המנכ"ל של בית יוסף. הוא דאג לכל הבעיות החומריות, הארגון. כמו אביו יוסף, מנשה היה איש טכני שדואג שהכל יתנהל כמו שצריך.

אפרים היה יותר פונה לטעם הדברים. הוא למד עם יעקב.

מנשה ואפרים הם הסמל של הדרך ארץ(עבודה) והתורה.

כמו שהייתה אמורה להיות החלוקה בין עשיו הבכור ויעקב השני וכמו שיש חלוקה בין יהודה ליוסף, כל יש אותה החלוקה בין מנשה ואפרים.

יוסף קשור יותר למנשה. הוא שם אותו מימין. יעקב משאיר אותו בימין כי הוא מסכים שתפקידו מנשה חשוב מאוד ואפילו קדום לתפקיד אפרים.

אבל יעקב מכריע שהמטרה היא אפרים. המטרה היא התוכן, התורה. ולכן הוא ישים את יד ימינו עליו.

יעקב איננו מעביר את מנשה לשמאל, אלא הוא משאיר אותו בימין כי הוא מצדיק את חשיבותו וקדימות תפקידו. אבל הוא מכריע שהתורה חשובה על הדרך ארץ למרות שללא דרך ארץ אין תורה.

 

חטא וקץ

בכל שמות השבטים, אין האותיות "ח" ולא "קץ". זה מזכיר מאמר חז"ל:

"בבית ראשון, ישראל ידעו את החטא שלהם, ולכן הם ידעו את הקץ שלהם" כלומר, הם ידעו שחטאו ולכן, נודע להם שהגלות תגמר אחרי 70 שנה.

בבית שני, לא ידעו את החטא ולא ידעו את הקץ". כלומר, בבית שני, כולם חשבו שהם צדיקים ולדעתם, אף אחד לא חטא! לכן, העונש שלהם היה בזה שלא נודע להם מה תהיה אורך הגלות!!

אם כן, יש קשר בין "חטא" ל"קץ" כאילו מודיעים לחוטא את תקופת הגלות במידה והוא מודה בחטאו. אבל העונש של מי שחושב שהוא צדיק ולא מוכן להכיר בחטאו, זה שלא מודיעים לו את קץ הגלות!

כשיעקב ביקש לגלות לבני את הקץ, ונעלם ממנו, הוא מיד חשב שאולי הם חטאו! כלומר, אולי יש בהם את הגאווה הזאת שהם לא חוטאים ולכן אין הקץ גלוי !!

אם כן הקץ נעלם למי שאיננו מוכן להכיר שהוא חוטא.

ואיך מכירים שזה שאולי אנו חוטאים? בזה שאנו מוכנים לקבל את האחדות בין כל השבטים! כי אז, אנו מוכנים לקבל את הדעה של השני! לכן, הוא אמר להם "היאספו ואגידה לכם.." כלומר, אחד הכלים לענווה היא המוכנות לאחדות בתוך עם ישראל!!

 

ראובן

למרות שראובן חטא עם בלהה, יעקב איננו פוסל אותו! למה?

כשיעקב שכב, בלילה הראשונה עם לאה, הוא חשב שהיא רחל. כלומר, ראובן, שנולד מהזיווג הזה, נולד "בטעות". הוא היה אמור להיות יוסף, בנה של רחל. זאת היתה כוונת יעקב!אם כן, יעקב מקבל על עצמו את הבעיות שיהיו לראובן מהטעות הזאת! אם ראובן התערב בצורה לא נאותה במשכב אביו, זה , כנראה, קשור חבעייה שיש לו מהלידה: הוא לא היה רצוי. או לפחות, היתה טעות בכוונה! לכן, לדעת הרב, יעקב סולח לראובן ומקבל אותו כאחד מבניו. אבל כשהיה צריך למנות מי הבכור, יוסף שהיה במחשבתו תחילה יקבל את הבכורה ולא ראובן!!

 

 

שמעון ולוי

יעקב עדיין כועס על מעשיהם בשכם. "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". זה נראה עונש, או לפחות תיקון עוונם.

האם זו הסיבה שללוי לא תהיה נחלה? חשבנו שזו מעלה כי הם עובדי ה'! אבל ייתכן שזה תיקון לבעיה שלהם!

גם שמעון לא יישאר הרבה זמן בנחלה עצמאית. נחלתו תיבלע בתוך יהודה במשך ההיסטוריה!!

 

 

 

מה יקרה בעת המשיח?

  • ראשית כל, הרב יוצא נגד כל אלה שחושבים שהמשיח ליבוא בדרך נס. אלה שחושבים שאין מה לעשות בהשתדלות להביא את המשיח באופן מעשי אלה לחכות שהוא ירד מהשמים. הוא משווה אותם לעובדי שבאי צבי. הוא אפילו טוען שיש להם פחות תקנה מאשר אלה שלא מאמינים כלל. כי אלה שמאמינים במשיח שיבוא בדרך נס גלוי, חשובים שהם מאמינים , הם חושבים שהם יודעים. וזה קשה מאוד לתקן.אבל אלה שלא יודעים ויודעים שלא יודעים, יותר קל להם לדעת ולהאמין ולהיווכח.
  • שנית, הרב מאמין שהמשיח הוא יכול להיות מלך. כלומר מי שמצליח לשלוט על העם ולהביא לגאולתו ולקבץ את עם ישראל בארצו, בעצמאות. המך הזה יכול למשול תקופה מסוימת ולאחר מכן, לתת את מקומו לסוג של שלטון אחר שבו תהיה אחדות מלאה בעם ישראל וה' הוא בעצמו ימלוך באופן מקובלת על כולם בלי ספק ובלי פקפוק.
  • שלישית, הגאולה תהיה סופית. בלי חזרה לגולת נוספת (לעולם ירשו ארץ)
  • אחד הסימנים המובהקים של הגאולה יהיה שהארץ תיתן פרות! דבר שהתחיל כבר לקרה בימינו.
  • הגאולה תהיה בשלבים ולא בבת אחת.(מגלה יח) קודם כל בניין הארץ, אחר כך איחוד העם והפסקת המחלוקות וכל המפלגות יעשו שלום:מבשר שלום" ואחר כך "משמיע ישועה" ואמר לציון מלך אלוהיך

 

גד גדוד יגודנו

יעקב התנבא שיגיע עת , לפני הגאולה השלמה שישראל יעשו אגודות ו מפלגות, לשם שמים או שלא לשם שמים, ואחר כך, ה' בעצמו יעשה שכל האגודות יתאחדו לאגודה אחת "ועשיתי אתכם לגוי אחד,

 

 

400או 430שנה?

יש פסוקים סותרים בנוגע לזמן השעבוד במצרים. לפעמים מדובר על 400 שנה, שמתאים לברית בין הבתרים אבל יש פסוק מפורש שמדבר על 430. בדרך כלל, מתרצים שה400 שנה מתחילים עם לידת יצחק וה430 שנה מתחילים עם ברית בין הבתרים. אבל יש כמה מפרשים שחולקים על זה (למשל הרמב"ן שטוען שאברהם היה בן 75 שנה בברית בין הבתרים ושכתוב שרק זרעו יהיה גר.) הרב מציע חישוב אחר:

במשך 30 שנה, יצחק ויעקב חיו במצב של "תושבים", הם הרגישו נוח ולא הרגישו "גרים". השלושים שנים האלה, אם כן, אינם יכולים להיחשב בתוך חשבון ה400 שנה והיה על עם ישראל להישאר 30 שנים יותר במצרים כדי למלא את ה400 שנה של "שעבוד" או "גרות" כמובטח בברית בין הבתרים. כך הוא החשבון:

כל פעם שכתוב בתורה "וישב", פירושו, שהייתה הרגשה נוחה של התיישבות ולא גרות.

אצל אברהם, רק פעם אחת כתוב "וישב", וזה היה לפני ברית בין הבתרים (וישב אברם באלוני מורה)

אצל יצחק, כתוב פעם אחת "וישב"(בגרר) וזה נמשך 4שנים. מיד אחר כך, אבימלך מגרש אותו.

אצל יעקב פעמיים: כשהוא חזר מלבן וזה נמשך 9 שנים (מסיפור דינה ועד שנמכר יוסף)

ופעם שנייה: במצרים "וישב ישראל בארץ גושן" 17 שנה.

סה"כ כל הישיבות= 4+9+17=30 שנה שהיו ישראל חייבים להשלים כגרים ועבדים במצרים, כדי להגיע ל400 שנה "נטו" של גרות מאז לידת יצחק!

 

ויחי אה

בע"ה ט טבת  התשע"ב

מישל בן שושן

 

ויחי אה

                   ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאל שנה.

 

  1. יעקב – ישראל
  • האומה כולה: מתי האומה מקבלת את השם "ישראל"? כשהמעשים שלה ראויים.
  • האיש יעקב: מתי יעקב מכונה ישראל? כשהוא בשמחה, במנוחה. אבל כשהוא בכעס, בעיצבון או בדאגה, התורה מכנה אותו "יעקב"! (הא"ה מביא במקום –לאורך שני דפים!- את ההסבר לכל מקום שנכתב שם יעקב בתורה ומסביר איזו דאגה או שמחה היתה באותו המקום!!) ההבדל בין יעקב לישראל הוא אותו ההבדל בין שבת ויום חול. "ישראל" מקביל לעונג שמרגישים בשבת. אבל זה דורש הכנה, עבודה קשה ושמירת עקרונות נוקשים!

כשיעקב ראה את יוסף , הוא אמר: "אמות הפעם אחרי ראותי את פניך". בגלל זה, הוא גזר כביכול על עצמו מיתה! (שוב דיבורו הטעה אותו- כמו מה שאמר לגבי רחל שגנבה הטרפים!) ולכן, כל ימי שהותו במצרים הוא ייקרא "יעקב". עד שהוא יגיע לזמן מיתתו, אז חוזרים וקוראים לו ישראל! זה לא אומר שהוא היה עצוב במצרים אלא בגלל הגזרה שגזר על עצמו בדיבורו, נקרא יעקב. וכשכתוב "וישב ישראל .." מדובר על העם ולא עליו עצמו.

  1. ויחי יעקב 17 שנה

אלה היו השנים הטובות ביותר עבורו!! רק אז לא היתה לו אף בעיה. לא עשיו, לא לבן לא דינה ולא יוסף. כל הבנים שלו נאספו וחיים בשלום יחסי. אין עבדות במצרים וכולם מכבדים אותו שם , אפילו פרעה. רק בשנים האלה אפשר להגיד שהוא "חי" באמת!

  1. ויהיו ימי יעקב 147 שנה

מה שקובע אלה השנים האחרונות! אדם יכול לפעול כל חייו למען מטרה כל שהי. רק ההצלחה או הכישלון בסוף ימיו יכולים לתת משמעות לכל ימי חיו !! בזכות ה17 שנים שהוא "חי" טוב בהן, אפשר להגיד שהוא חי 147 שנה! ה17 שנים האלה נתנו משמעות לכל הסבל של השנים הקודמות. ייתכן שאם יעקב לא היה מצליח לראות את בניו מאוחדים ונאספים, אי אפשר היה להגיד שהוא הצליח בחייו!! זה יכול להסביר את הכללת שני המשפטים בפסוק אחד: "ויחי ..17 שנה..(ובזכות זה, אפשר להגיד ש)ויהיו ימי יעקב 147שנה..)!

  1. 147 שנים

למה יעקב לא חי 180 שנה כמו יצחק? בגלל שהוא אמר על רחל (בלי לדעת שהוא מדבר עליה) " לא יחיה" וגימטריית המילה "יחיה" היא 33.לכן, 33 שנה נחסרו לו בחייו על הטעות הזו!! (טעות שגרמה גם לרחל למות מוקדם!)

  1. שבע שנים וארבעים ומאת שנה

בניגוד לכל שאר האבות והאימהות, המספר של שני חייו מתחיל עם הספרה הקטנה ומסיימת עם הספרה הגדולה: 7 ואחר כך 40 ואחר כך 100. (באברהם כתוב 100 ואחר כך 70 ואחר כך 5- יצחק: 80ואחר כך 100-…) . למה? כי 47 יעקב חי באושר יחסי: 13 שנים עם רחל אהובתו+11נוספות על יוסף בארץ כנען+17 במצרים+6 בילדותו הקטנה! כמו שהא"ה הסביר למעלה ש17 השנים הטובות ביותר היו ה17 האחרונות ואלה נתנו הטעם לשאר, כך הוא חוזר על אותו הרעיון ואומר ש47 השנים הפחות גרועות שלו קדמו ל100 השנים האחרות שהיו ממש גרועות.

לע"ד: מעבר למשחקי המספרים האלה, נראה לי שיש כאן רעיון גדול: אברהם ויצחק התחילו מהלך. ההתחלה היתה חשובה עבורם. אבל עבור יעקב , סוף התהליך הוא קריטי! אם הוא יכשל הכל נכשל!! ולכן מתחילים לספור מהסוף כי הסוף אצלו הוא המכריע, בתור אחרון האבות בשושלת. אבל יש לשים לב שיעקב לא יגמור לגמרי את העבודה, כמו שנראה בהמשך. יוסף הוא זה שימשיך את כל מה שיעקב לא סיים . יוסף יתקן את הטעויות של יעקב!

  1. 17 שנה

עוד הסבר לעובדה שהתורה מציינת סכום השנים האלה (היינו ,בקלות, יכולים ללמוד זאת בלי שהתורה תציין זאת במפורש: הוא חי 130 שנים בארץ כנען ו147 שנים בסה"כ!!):

זה בדיוק מספר השנים שבהם יעקב "פרנס" את יוסף בקטנותו. יוסף היה "המשביר" .כלומר, יוסף אמור היה בכל חייו לפרנס את עצמו ואת כל המשפחה. לכן, הוא "מחזיר" ליעקב את השנים שהוא פרנס אותו ועכשיו, במצרים הוא מפרנס את יעקב! כאילו 17 השנים האלה , מקבילים ל17 השנים הראשונות של יוסף: יעקב ויוסף הם מאוד קשורים אחד לשני. עד כדי הזדהות. לפי הזוהר אחד הוא "המילוי" של השני. אחד מוציא לפועל את הנסתר של השני. כך שהתקופה בה יעקב "פרנס" את יוסף צריכה למצוא לה מקבילה שבה יוסף "פרנס " את יעקב: במשך 17 שנה בדיוק !  או במילים של הא"ה:

"כל אחד הטיב מספר "טו"ב"(17) שנים לשני, כמו שכתוב "טובים השנים מן האחד"!!

 

 

סיכום תורת הגלגולים אצל הא"ה:

כל אחד מקבל נשמה שהיא מורכבת מהרבה "ניצוצות" של אור אלוהי. בכל יום, לפי מעשה האדם, ינן ניצוצות שעולים למקורם למעלה. זה מסביר את נחיצות השינה שהיא כמו מיתה, כי יש חלקים שונים של הנשמה שעולים ולא חוזרים! בזקנה, נשארו לאדם פחות ניצוצות, פחות כוחות! אבל רגע לפני המיתה, כל הניצוצות שוב יורדים כדי לעלות כולם עם הנשמה. לכן, בסוף החיים יש התגברות רגעית של הכוחות! באופן הזה יעקב ידע שקרבים ימיו למות . וזה גם מובן המילים "ויתחזק ישראל ישב על המיטה". כל ניצוץ נקרא  "יום"! וכשהתורה אומרת "ויקרבו ימי ישראל למות, פירוש הדבר שסכום הניצוצות שעלו גורם לו למות! וזה מסביר למה התורה אומרת "ויהיו ימי שני חיי…" כי היא מונה לא רק הזמן שחלף אלה גם את הניצוצות שתוקנו על ידי האדם בחייו, והם "ימיו"!! כל הניצוצות שלא תוקנו , חוזרים (לא בהכרח כמקשה אחת!) לתוך נשמות אחרות כדי לקבל את תיקונם. ואלה נקראים הגלגולים.

 

פרק מח:

נשים לב להשתלשלות הפסוקים:

  1. יעקב מבקש מיוסף שיקבור אותו במערת המכפלה (סוף פרק מז)
  2. יוסף מביא את שני בניו ליעקב כדי שיברכם.
  3. יעקב מספר ליוסף על ברכת ה' אליו
  4. יעקב מבשר ליוסף שמנשה ואפרים יהיו מעכשיו "בני יעקב"!
  5. יעקב מספר שרחל מתה בדרך והוא לא קבר אותה במערת המכפלה
  6. יעקב דורש מיוסף שיכריז שמנשה ואפרים הם גם "בני יוסף"!!
  7. יעקב מברך את מנשה ואפרים.

 

רואים שסדר הדברים איננו הגיוני לכתחילה. אנסה לסכם את הפירוש הארוך של הא"ה בכמה נקודות:

 

  • יוסף הוא "מילוי האות וו ויעקב הוא האות וו:! כלומר, שיוסף הוא המשך הזהות של יעקב, יוסף ממשיך את תפקידו בעולם והוא עושה את כל מה שיעקב היה רוצה וצריך לעשות והוא לא הצליח לעשות. כשהתורה אמרה "אלה תולדות יעקב, יוסף .." הא"ה תרגם "אלה תולדות יעקב ויוסף"! כלומר, יוסף הוא בתור אב נוסף שאחראי על השלמת תפקיד יעקב.
  • יעקב מכריז: ה' הבטיח לי שיהיו לי עוד שני ילדים בנוסף לאלה שנולדו לי עד כה! "הנני מפרך והרבתיך". שתי מילים אלה מורים על שני ילדים נוספים שייוולדו ליעקב עוד. אבל, מה לעשות, רחל מתה (בגלל יעקב) ואין מי שיביא לו עוד ילדים. לכן, שני הילדים של יוסף הם "לי הם" כלומר הם נחשבים ממש כמו שני בני יעקב. יוסף "רק" הביא אותם לעולם אבל הם שייכים ליעקב!! זה מה שאמר ה'!! (דרך אגב, יוסף יענה ליעקב "בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה"!! כלומר גם לי יש שייכות לילדים האלה מצד החלטת האלוהים!!)
  • יעקב מסכים שמנשה ואפרים חייבים לקבל שתי ברכות: ברכה אחת מצד היותם בני יעקב וברכה אחרת מצד היותם בני יוסף! וגם יוסף, כנראה מסכים עם זה. נקרא את הפסוקים המעידים ששניהם הסכימו לזה:
    • "וייקח את שני בני עמו את מנשה ואת אפרים": יוסף מביא אותם בתור "שני בניו- עמו" ובנוסף הוא מביא איתו "את מנשה" בתור שבט בפני עצמו, בן יעקב, שבט מישראל. "ואת אפרים" שיקבל ברכה בזכות עצמו, בתור שבט בישראל, בנוסף לברכות בתור בני יוסף!!
    • וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ? ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה"!! למה יעקב שואל מי אלה? (זה מזכיר את השאלה של יצחק "מי אתה בני? האתה זה עשיו..?..) כלומר יעקב יודע מי הם אבל הוא רוצה שבנוסף למימד הראשון שיעקב מעניק להם בתור בני יעקב, הוא רוצה שתהיה להם שייכות לאביהם יוסף. אין אב יכול להיות אב אם הוא לא היה בן!

מנשה ואפרים בסכנה אם הם יתנתקו מהאב הביולוגי שלהם! הם צריכים לקבל ברכה מצד היותם בני אביהם. לכן, חשוב שיוסף לא יתנתק מהם אלה שהוא יכריז שהם עדיין בניו אחרי שיעקב החליט להעמיד אותם לשבטי ישראל כראובן ושמעון. הוא מחכה לתשובה של יוסף :"בני הם"!! ורק אז הוא יכול לברך אותם!!

  • רחל מתה בדרך. בגלל יעקב ("מתה עלי רחל"- בגללי !!) ובנוסף, יעקב לא קבר אותה במערת המכפלה!! ובגלל כל הטעויות האלה, ליעקב אין יותר ילדים מרחל!! יעקב חייב להסביר את הטעויות שלו ליוסף כי יוסף הוא זה שיתקן אותם: הוא כן יקבר את יעקב במערה והוא כן יביא ליעקב את הילדים החסרים!!
  • נזכור שיוסף קיבל את שמו מרחל . "יוסף ה' לי בן אחר". מוזר! יוסף ימשיך לשאת את השם הזה גם אחרי שבנימין ייוולד! למה?? כי , כנראה, יוסף הוא אחראי על…כולם! הוא אחראי אפילו על אלה שאינם נמצאים עדיין!! בדיוק כמו שרחל תהיה אחראית לבנים שעדיין לא חזרו לארץ! היא מבכה על בניה …היא נקברה בדרך דווקא כדי לדאוג לאנשים שנמצאים "בדרך" ועדיין לא הגיעו! עדיין לא נכנסו לתוך כלל ישראל!!
  • יוסף הוא באמת בנה של רחל . הוא והיא דואגים לאחרים!! לבנים הנוספים!מצד שני, יוסף הוא באמת הבן של יעקב , כי הוא ממשיך את דרכו. יוסף הוא מוכן להיעלם בתור שבט. הוא תמיד היה מוכן ללכת לאיבוד עבור האחרים. הוא היה מוכן ללכת לשכם, לבור, למצרים..למסור שני ילדים ליעקב,, לוותר על המעמד של ראש שבט .. !!

 

ויברך את יוסף ויאמר…

 

במה יעקב מברך את יוסף?? אם קוראים את כל מה שהוא אומר לו, לא מוצאים שום "ברכה". הוא רק מתאר את מה שקרה. הוא אכן סבל מהחיצים של כולם ונשאר "איתן" הוא החזיק מעמד. הוא יפה, יש לו חן, יש לו הרבה ילדים. אבל במה יעקב מברך אותו לעתיד? העיקר של הברכה היא….עצם הברכה!! :

  • לפעמים, כשרוצים לברך הרבה, אז לא מפרטים כי זה יצמצם את הברכה!
  • יעקב מסר ליוסף את הכוח לברך בעצמו! הוא מסר לו את ברכות אבותיו ..ועוד יותר! (ברכות אביך גברו על ברכות הורי) כלומר שאין כאן רק "מסירת" הברכות של האבות. אלה תגבורת על הברכות האלה. כי זה משמעות הברכה: התגברות הדברים בלי גבול!
  • "המלאך הגואל .." : הא"ה מתרגם המילה "מלאך"= מאמר ה'! כלומר שתמיד יישאר הקשר בנך ובן ה'. שה' ימשיך ל"דבר" לך. שדיבור ה' יהיה עבורם לעזרה תמיד
  • "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין"= ליוסף יהיו הרבה ילדים . וכפל העניין להגיד שיש לדבר שתי סיבות:
    • הסיבה הראשונה היא בזכות יוסף עצמו. זהות יוסף מלידתו היא הוספת הבנים.
    • הסיבה השנייה היא בזכות זה שיוסף ידע לסתום את עניו כשאשת פוטיפר פיתתה אותו להסתכל על נשי המלוכה . וכמו שהוא ידע לנצור את עניו, כך תהיה לו ברכת שדיים ורחם, ברכת הפריה ורביה, האפשרות להינצל מהעין הרע!!

 

הנה אנוכי מת והיה האלוהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם

 

יעקב אומר כאן שהגאולה איננה קשורה למעשי הבנים. היא קשורה רק להבטחת האבות. ולכן היא בלתי נמנעת. מה שיש לישראל לעשות בעיקר הוא להשתייך לאבות! (לכן אולי המדרש אמר שישראל לא שינו שמם, בגדם ולשונם במצרים) אפילו אם ישראל יהיו עובדי עבודה זרה, השתייכותם לאבותם היא מה שתציל אותם!!

 

 

 

ויחי מי

בע"ה יב טבת התשע"ג

מישל בן שושן

 

ויחי מי

 

מה היא ברכה?

זה דיבור שאמור לעזור לשני.

אפילו אם לפעמים זה כולל תוכחה או שימת דגש על חסרונות, אם זה נאמר בצורה טובה זה עוזר ואז זה "ברכה"!

לכתחילה, יעקב איננו אומר שהוא הולך "לברך" את בניו. רק אחרי כל הברכות, נאמר שהוא בירך אותם. למה? כדי לא להיות שבוי בתוך מה שהוא יגיד. הוא רוצה כנראה להשאיר אצלו את כל חופש הביטוי כלפי טעויות בניו. כדי שמה שיצא מפיו יהיה כן ולא מזויף . בסוף, מסתבר שהמכלול מהווה באמת "ברכה"! אפילו אם יש מגרעות בכל אחד מהבנים, המכלול מהווה ברכה! במידה ויעזרו אחד לשני!

 

יהודה

יעקב שם לב שהדברים שלו יהפכו להיות ברכות, כשהוא מברך את יהודה! את ראובן שמעון ולוי הוא "מקנטר" נגדם! אבל כשמגיע תורו של יהודה, הוא מבין שיש ביהודה את האפשרות לאחד את כולם ולהפוך האיחוד הזה לברכה:

  1. יש בשם של יהודה את ארבעת האותיות של שם ה'.
  2. האות דלת שנוספת לארבעת האותיות מסמלת את ההכנעה :"דלית מגרמיה כלום" כלומר, יש ביהודה את היכולת להרגיש שהוא "מקבל" הכל מהשמים! זו תכונה עצומה שיכולה לאפשר החיבור בין המידות! לכן המידה הזאת ניתנת למלך! הספירה האחרונה היא ספירת המלכות כי היא "מקבלת" בתוכה את כל הספירות האחרות ! דוד המלך היה מזרע יהודה והיתה בו תכונה זו.

 

ראובן(חלק ב)

יעקב איננו מתחיל בהכפשת ראובן אלא בתיאור תכונה מיוחדת שיש בו :

"בכורי אתה- פחז .." כלומר, שיש לראובן התכונה ליזום מהלכים טובים. בתור בכור, הוא יוזם. יש לו רעיונות. יש בו רצון טוב . אבל, "זה לא הולך לו"! הוא מפשל אחר כך!! זה פירוש "אל תותר"! הוא לא גומר לפי התחלתו! וזה הביא אותו להסתבך "חיללת יצועי..". לכן, יעקב מצביע על הבעיה העיקרית של ראובן ומקווה שכך הוא יתחיל לתקן אותה! שישתמש ביתרונות שלו ויתקן החסרונות! וזו באמת ברכה!

 

גד (חלק ב)

"גד" הוא מלשון "גדי" כלומר "קטן. גד נולד קטן. לכן, הוא זקוק לאחרים. הוא זקוק לצוותא! ואיגוד. ולכן יעקב אומר:"גד גדוד יגודנו"! כלומר, הנה החיסרון שלך(גד) והנה הפתרון(יגודנו)!

זה יהפוך את גד למומחה באיגודים! יהיו בשבטו הרבה חיילים. ואליהו הנביא שיבוא לאגד כל ישראל יבוא משבט גד!

 

יוסף (חלק ב)

הצלחתו היא בקפיצה מסחררת! מיד הוא מצליח להגיע לאן שהוא רוצה. מיד יש לו את הרעיונות שאליהם הוא צריך להגיע. והוא חותר למטרה ללא היסוסים! כ"הרף עין"! "עלי עין"!

אבל תכונה זו מנוגדת לתכונה הכללית של ישראל: הישועה בישראל צריכה לבוא "קמעה קימעה"! כלומר באיטיות רבה, בשלבים מבוררים. כמו שאומר יעקב לעשיו "ואני, אתנהלה לאיטי..".

יוסף בא לעולם כדי להילחם נגד עשיו. הוא אחראי על יחסי חוץ! ומכיוון שהגויים משתמשים בכלים שונים מהכלים של ישראל, יוסף משתמש בכלים דומים לאלה של הגויים!! ההצלחה של הגויים באה, בניגוד לישראל, בקפיצות מהירות . לכן גם ליוסף יש התכונה הזאת!

תפקידו של יוסף יהיה להביא אל הגויים את מה שטוב בעם ישראל. הוא תמיד במגע עם הגויים. הוא ימשתמש במגעים האלה כדי להביא את הישועה הסופית באחרית הימים. ואנו עדים לשלב של הגאולה מבחינת "משיח בן יוסף" שהביאה להקמת מדינת ישראל על ידי נקיטת כל האמצעים והכלים שנמצאים אצל הגויים כדי להצליח. זה יכול לאפשר , בשלב שני, ליהודה לפעול בצורה יותר יהודית!

 

 

 

בנימין (חלק א וב)

הוא אחיו של יוסף. גם הוא מטפל בענייני חוץ. (דרך אגב, גם רחל מטפלת באנשים שנשארים בחוץ היא נקברה בדרך ובוכה על בניה שנמצאים בחו"ל). אבל בנימין אחראי על הפעולה ההפוכה: הוא מברר את הדברים הטובים שנמצאים אצל הגוים ומכניס אותם לתוך עם ישראל! ולכן הוא זקוק להרבה יראה כי זה תפקיד מסוכן!("בין כתפיו שכן"= זקוק ליראה). בנימין יהיה בגבול בין ישראל והגויים. הוא ישב "בספר". הוא צריך כל הזמן "לטרוף" כלומר, לבוא מהר ולקחת את מה שהוא צריך ולהסתלק  לפני שהחיצוניים יעשו בו רושם! "בנימין זאב יטרוף"!

 

 

האם השוני בין השבטים מועיל?(הפירוש הזה נמצא בתוך הפירוש על שבט גד- חלק א)

לכאורה, אם מחפשים "איחוד האחים" היינו חותרים לאחידות! ולא היא!!

להיפך, יש חובה שכל שבט יפתח מידה שונה לגמרי מהשני!!

הרמ"י מחדש: המילה "שבט" פירושה ענף מהעץ! וכמו שלעץ יש ענפים שאמנם מקורם בגזע אחד, הם נראים כמתפתחים לכל כיוון! וזה מה שעושה את העץ!

שני המהלכים חשובים: הפרדה בין דעות כל שבט ושבט ואחדות בניהם!!

 

 

 

מה ההבדל בין יעקב  לנוח?

כשיעקב מתפלל אל ה' בברכת בניו הוא אומר:

"האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו- האלוהים רועה אותי.."

יעקב בעצמו עושה הבדל בין התייחסו אל ה' ובין מה שעשו אברהם ויצחק:

אברהם ויצחק התהלכו לפני ה'! זאת אומרת לענ"ד, שהם היו החלוצים ואפילו גרמו להשראה אצל הבורא! כמו שמורה יכול להרגיש התרוממות רוח מול תלמיד שרוצה יותר ממה שהוא מלמד אותו. כמו שהמורה יוכל להוציא מעצמו בלימוד יותר מכפי שהוא התכוון לכתחילה, בעקבות תלמידים חרוצים שהולכים "לפניו". כך ה' אהב את האבות כי הם נתנו לו לרצות יותר מהאדם! במילים של הרמ"י: "האבות הרחיבו את רצון ה'"!! אפילו רצון ה' גדל על ידי התנהגות להתלהבות האבות!!

לעומתו, יעקב מציג את עצמו כאדם הרבה יותר צנוע שמוכן ש"ירעו" אותו . כלומר הוא מוכנע לפני השגחת ה'.

האם תכונה זו של יעקב נמוכה או גבוה מזו של הוריו?

הרמ"י עונה בלי היסוס: היא גבוה יותר!!

אם נשווה את נוח ליעקב, נוכל לכאורה להגיד ששניהם "הלכו אחרי" ה' בניגוד לאברהם שהלך "לפני ה'"! אבל באמת  יעקב שונה לגמרי  מנוח:

אני אנסה להסביר זאת על ידי משל: שני אנשים נראים מאוד "נחמדים". אבל האחד הוא נחמד כי הוא מפחד מהאנשים האחרים. הוא חלש ולכן אין לו ברירה אלא להיות נחמד כלפיהם! אבל השני, הוא גיבור ואיננו מפחד בכלל מהאחרים הוא כבר הראה בעבר שהוא יכול להפחיד את כולם בכוחו. אבל הוא בחר להיות נחמד מתוך רצון ובחירה חופשית! ההבדל ביניהם הוא עצום!

כך נראה לי ההבדל בין נוח ליעקב: נוח התהלך אחרי ה' כי הוא היה איש קטן, ללא הרבה יוזמה והתלהבות. הוא עשה מה שביקשו ממנו  אבל הוא אף פעם לא התייצב לפני ויזם מהלכים שילהיבו את נותן הפקודות!

לעומתו יעקב הוא בנם של אברהם ויצחק שהיו מעבר לזה. החזרה "לאחור" , אל "מאחורי ה'" לא נעשית מתוך חוסר ידיעה וחוסר נסיון בהליכה "לפני" אלא מתוך בחירה לשדרג את "ההליכה לפני" לדבר עוד יותר גדול והוא הידיעה שבכל זאת, למרות הגדולה והתרוממות הרוח , ההכנעה היא דבר נשגב יותר![

 

 

יעקב אבינו לא מת!

למרות שכתוב שחנטו וקברו אותו! אבל לא נאמר עליו את המילים "מיתה"!

כי יעקב חי במצרים כמו בגן עדן! כל ילדיו נמצאים יחדיו , מקובצים, באחדות. וזה מטרת חיי יעקב! לכן, לפי הרמ"י, אין שינוי בין סיוף ימי יעקב לבין מותו! עיקר חיי יעקב היו להגיע למצב שבו

  1. יהיו לו 12 ילדים (מספר הריבוי הגדול באפשרויות ההשגה האנושית)
  2. ושכל אחד יפתח את דעתו אפילו בניגוד לאחרים.
  3. ושיהיו כולם מאוחדים!

לכן כתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים 17 שנה" כלומר אלא היו השנים העיקריות של חייו(חלק ב).

 

 

אלוהים חשבה לטובה!

יוסף יודע מה שה' חושב!! (הוא תמיד יישאר יוצא דופן במישור הזה!)

אבל מה ה' חשב בדיוק? למה ה' גרם למכירת יוסף למצרים?

הרמ"י מסביר: שום דבר רע לא יכול לקרה לעם ישראל כל עוד הם מאוחדים.

ה' היה צריך להגשים את תכניתו של ברית בין הבתרים. איך הוא היה יכול לגרום לגלות ישראל? רק על ידי הפירוש בניהם!! לכן, מכירת יוסף והפירוש בניהם אפשרה את הגלות למצרים!!

 

מה יעקב גילה לבניו? (חלק ב)

נראה לכאורה שיעקב רצה להגיד להם משהוא ובסוף\ הוא לא אמר להם כלום על "מה שיקרה אתכם באחרית הימים"! לכן החכמים אמרו שמה שהוא רצה להגיד "נסתם ממנו" ברגע האחרון ואכן הוא לא אמר להם מה שרצה.

אבל הרמ"י אומר שדווקא את עיקר הדברים הוא כן מסר להם:

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים": הכל נאמר במילה הראשונה!!

האספו= היטהרו!!

המילה להיאסף, אומר מדרש תנחומא (ויחי ס"ח), פירושה גם "טיהור"! לומדים זאת בסיפר מרים: אחרי שתיסגר שבעת ימים כדי להיטהר מהצרעת, כתוב:"ואחר תאסף"! כלומר, אחר כך היא טהורה!

טהרת עם ישראל היא באסיפה של כל החלקים יחד!!

מעניין מאוד!! היינו חושבים שכל אחד צריך לטהר את עצמו! לא! שכל אחד יישאר כמו שהוא! רק צריך לדעת להיאסף ביחד!! זו הטהרה!

הטומאה של מרים באה אחרי שהיא אמרה לשון הרע. שזה גורם לפירוד ! האספה לתוך המחנה היא הטהרה!!

 

לעניות דעתי:

כדי לסכם את הפירושים של הרמ"י, נראה שיש מבנה של שלושה שלבים בכל אחד מהפירושים:

  1. יהודה: הוא גדל עד כדי רכישת ארבעת אותיות שם ה' ומעל למדרגה הזאת, הוא רכש מדרגה גבוה יותר שהיא ההכנעה , המוכנות לקבל מכולם, האות דלת. וזה העניק לו את המלכות. כלומר, יהודה נמצא במדרגה שנראית הראשונה והתחתונה ביותר (למטה מהכל) אבל בעצם זה רק למראה עיין, בעצם הוא למעלה מכולם!
  2. יעקב: הוא בנם של אברהם ויצחק שידעו להתעלות עד כדי ללכת לפני ה'! ומעליהם עלה עוד יעקב והגיע למדרגת ההכנעה שמשם הוא מוכן לקבל הכל מה'. "ה' הרועה אותי" הוא אמנם נמצא מאחורי ה' כמו נוח אבל הרבה יותר מעל לאבותיו שהיו לפני ה'! כאילו יעקב עבר את נוח, את אברהם ויצחק ועלה עליהם למדרגה שנראית דומה לזו של ההתחלה אבל היא בעצם הרבה יותר גבוה ממנה!
  3. כל שבט משבטי ישראל: מה שדרוש היא אחדות. יכולים להישאר אחידים! פשוטים, בלי עצמיות מבדלת והיות, כנראה, אחידים ומאוחדים. אבל זו מדרגה נמוכה מאוד. הם יצטרכו, כל אחד, להתעלות ולייצר אישיות ומידה מיוחדת ומובדלת משאר השבטים. ואחר כך, הם צריכים להגיע לשלב שלישי שהוא ליצור אחדות בין כל השבטים וזו המטרה הנשגבה!! כל שבט , הוא מלא מכוח , עצמה, מיוחדות ובכל זאת, הוא "מקבל" את האחר ויוצר אחדות מתוך עצמה

 

השלבים אשים תנכיים היחס אל ה' השבטים
שלב ראשון נוח מאחורי ה' אחדות מתוך אחידות
שלב שני אברהם – יצחק לפני ה' נפרדים כל לבנות אישיות והשקפה מיוחדת
השלב שלישי העיקרי יעקב- יהודה ה' רועה אותי-ד מתאחדים על ידי "קבלה" של האחר ומתוך כוח

 

 

 

  • למה אני כותב לפעמים "חלק ב" או "חלק א":

ספר מי השילוח לא נכתב בימיו של המחבר, רבי מרדכי יוסף ליינר. אחרי מותו, כמה מתלמידיו קבצו רישומים ממה ששמעו ממנו, והכל יצר ספר המי השלוח חלק א' הוא כנראה נערך סופית על ידי בניו

אבל היה לו עוד נכד בשם "מרדכי יוסף ליינר" שרשם רישומים על פרשנות התורה. והוא טוען שאלה רישומים של דברי תורה של סבו הרמ"י! והוא הוציא לאור רישומים אלו בשם דומה "מי השילוח חלק ב"! אי אפשר להיות בטוח שאלה באמת הדברים של סבו או שלו עצמו שנקרא באותו השם ורצה לתת להם תוקף גדול יותר.

לכן, כל ההוצאות השאירו את שני הספרים בחלוקה זו:

מי השילוח חלק א. שכולל את הפרשנות על כל התורה ועל הנביאים והגמרא

ומי השילוח חלק ב שכולל גם הוא פירושים על כל התורה ועל הנך .

למה לא איגדו את שני החלקים? אינני יודע . אבל אני רושם את מקור הדברים כדי שנוכל לעיין במקור ובספר הנכון!

כשאני לא רושם כלום, מדובר על חלק א