וישב נה

בע"ה יט כסלו התשע"ד

מישל בן שושן

 

וישב נה

וישב יעקב

בגמרא (סנהדרין) כתוב "וישב אינו אלא לשון צער"! כלומר, אין לאדם להפסיק להתקדם בעולם הזה. כל יום שהוא חי, הוא חייב ללכת הלאה. מהרגע שהוא מבקש לשבת בשלווה, בא לו צער כדי להניעו ! וכך אנו מגיעים לאמרה המפורסמת במדרש: "ביקש יעקב אבינו לשבת בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".

ייתכן ויעקב חשב שהמשימה הושלמה. הבירורים והעבודה הקשה של בירור הזהות הישראלית נגמרו. אפילו, ייתכן שהוא חשב שהגזרה של הגלות בברית בין הבתרים, הושלמה על ידי השהייה שלו אצל לבן.

אבל סיפור יוסף יראה לו שזה לא נגמר בכלל! יש עכשיו להביא את הבנים לכלל עם. וזה יעשה רק במצרים!

 

מה ההבדל בין יוסף לאחיו?

"אנחנו מאלמים אלומים": תרגם אונקלוס: אנחנא מאסרין אסרן. "איסור" הוא מלשון "קישור"(כמו אסור ברהטים). כלומר, יוסף מכריז שכל שבט עוסקת בקישור . אבל על איזה קישור מדובר? כל אחד מנסה "לקשור את נשמתו למקורו". כלומר, כל שבט מנסה להיות "דתי". במובן שכל אחד מנסה לקשור את החיים שלו לכוונת האלוהים שברא אותו. כל אחד עוסק ברוחניות. כל אחד בדרכו. כל אחד בשביל עצמו.

אבל יוסף עוסק במשהו אחר: "והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי". מטרת עבודת הקישור של יוסף היא לקשור גם בין האחים עצמם! להיות המנהיג שלוקח על עצמו את האחריות שכל האחים יעשו עם אחד!! לא רק ברוחניות אלא בעיקר בגשמיות!

בעצם, יוסף הוא המקשר הגדול!!

הוא מקשר בין הגוף והנשמה, בין כל האחים ביחד ובין ישראל לאומות העולם! יוסף מסרב להשאיר את עם ישראל בודד והוא מחפש את ההשפעה מהגויים אל ישראל ומישראל אל הגויים.

 

למה יעקב אהב את יוסף?

כי הוא "מכל בניו"! (וישראל אהב את יוסף מכל בניו)

כלומר, תפקיד האבא הוא להיות לא רק המוליד את בניו אלא גם לאחד בניהם. אבל , הוא לא שייך לדור של בניו. הוא יודע שמיד אחרי מותו, הסכנה לפיזור של כל האחים, כל אחד בדרכו הוא, עורבת ומסכנת את עתיד העם. לכן, הוא אוהב את יוסף כי הוא מרגיש אחראי על "כל בניו". יוסף הוא היחיד שיכול לקשר בין כולם, אפילו אחרי מות יעקב!

 

למה עשה לו כתונת?

המילה "כתונת" מופיעה לראשונה בפרק שני של בראשית, כשהבורא עשה לאדם ולחווה כותנות עור . לפני החטא, הם לא הרגישו שום בושה. אחרי החטא, הם שמו לב שהם ערומים. כלומר, הם הרגישו בעיה בין שתי עובדות: מצד אחד, יש להם גוף, הדומה לשאר הבהמות. ומצד שני, יש להם צלם אלוהים. דרישה רוחנית, פן מוסרי. והפער בין שתי ההרגשות גרם להם להתבייש. לפני כן, כנראה, הם חיו בשלום עם המצב. אבל האכילה מעץ הדעת טוב ורע גרמה להם לחיות באי נוחיות את ההפרדה הקיימת בין הגוף והנשמה.

הלבשת הכותונות, מאפשרת להם לחיות בלי בושה. (הלבוש הוא עבור הבושה). הכתונת היא הכלי המאפשר להמשיך ולקשור בין הגוף והנשמה.

המעשה הנגדי של הלבוש, הוא ההפרדה בין הגוף והנשמה והיא "שפיכות הדמים". הריגת אדם היא הוצאת הנשמה מגופו והפרדתם. (לכן אסור לאכול את הדם ויש לכסות את הדם ששופכים בשחיטת בהמה)

לכן, אומרים בגמרא (זבחים פ"ח ב.)שהכותונת של הכהן הגדול, באה כדי "לכפר על שפיכות הדמים". ושם, מביאים לראייה שהכותונת של יוסף הוטבלה בדם.

אם נסכם: הכתונת היא הסמל של החיבור בין היות האדם גם בהמה וגם בעל נשמה אלוהית. ואכן, עד ימינו, הלבוש הוא אחד מהסמלים הבולטים של התרבות של האדם.

לכן, יעקב עשה ליוסף כותונת: כי זה סמל החיבור בין החומריות והרוחניות. זה סמל עבודת הקישור שיוסף היה מומחה בה.

הפסים: נראה לעניות דעתי, שהפסים מסמלים את הכבוד שרוכש יוסף לכל אחד מהאחים. האחדות איננה באה כדי לבטל את הייחודיות של כל אחד. (אחדות ולא אחידות). לכל שבט יש צבע משלה. לכל שבט יהיה דגל משלו. אבל לחבר את כל הצבעים, ולעשות כתונת בעלת כל הצבעים, בעלת פסים רבים, כשכל "פס" הוא בצבע אחר, מסמל עוד יותר את עבודת יוסף, בעיני יעקב אביו.

 

נסעו מ"זה"

יוסף, הוא , לפי המקובלים, מדרגת "זה"

המילה "זה", מסמלת דרך רחוקה. מצביעים על מטרה רחוקה ומכוונים הכל כלפיה.

כשה' מראה למשה את הירח כדי להסביר לו את קידוש החודש , הוא אומר לו "החודש הזה". החודש של יציא6ת מצרים, הוא תחילת חזון רחוק מאוד שיש לכם להגשימו במשך כל ההיסטוריה. אין הדבר יכול להתברר עכשיו, לכן יש צורך להראות למש, "באצבע", כלפי השמים את הכיוון .

גם המנורה, משה התקשה להבין את משמעותה ולכן ה' הראה לו בשמים את צורתה :"וזה מעשה המנורה"

משה התנבא ב"זה הדבר", כלומר באספקלריא המאירה, שמראה את המטרה הסופית ומדלגת, לפעמים על השלבים.

ליוסף, ברורה התכנית הסופית. איחוד העם וההשפעה על ומ- הגוים.

יוסף הוא מבחינת "זה". הוא לא מפחד מכל המכשולים בדרך. הוא לא מפחד להגיד את האמת שלו. הוא מפחד ממה שיאמרו האחרים. הוא סגור על התפקיד שלו והוא רץ להגשימה. כמו טיל שכבר שוגר אל עבר מטרתו.

כשהוא פוגש את האיש בשדה, הוא אומר לו שאחיו "נסעו מזה" .כלומר, המלאך הזה מבשר לו שהם דואגים לעצמם ולמציאות המעיקה אותם עכשיו. הם לא רגישים למטרות הסופיות. הם עזבו את הבחינה שלו "זה"!

"והנה קמה אלומתי וגם ניצבה". יוסף מכריז בזאת שהמטרה שלו "ניצבת", קיימת, חזקה בדעתו להתגשם. הוא לא מהסס. הוא יודע שהוא לא יחזור בו!

 

לרעות "את" צאן אביהם

המילה "את" מודגשת, בספר תורה על ידי שתי נקודות מעליה. רש"י מסביר שזה בא כדי שנבין שהאחים הרעו את עצמם! ולא את הצאן. כלומר, כל שבט הלך למימוש עצמי. הם לא דואגים לאחדות השורות.

הפירוש הזה מתאים מאוד לפירוש על המילה "זה" לעיל.