בע"ה ד תשרי התשע"ה
מישל בן שושן
יום כיפור לעד5
מתוך המאמר הראשון של הרב הוטנר (פחד יצחק)
קיימות שתי מציאויות שונות: "ההוויה שלפני החטא" "ההוויה שלאחרי החטא"
כשמדברים על ה"חטא", ניתן לחשוב על חטא עץ הדעת או חטא העגל או כל חטא שאדם עושה. אפשר, לעניות דעתי גם לחשוב על מצב הרבה יותר כללי של "לפני המשבר", כשהכל היה נראה טוב ויפה.
"אחר החטא" הוא המצב, אם כן הידוע לכולנו היום. אחרי חטא עץ הדעת, אחרי חטא העגל. המצב של כל בן אנוש.
- האם כוונת הבריאה היתה לברוא עולם ללא חטא?
בדרך כלל, מבינים אכן שהעולם היה אמור להתנהל ללא חטאים. אבל קרתה "תקלה מצערת" והאדם חטא. נראה לי שלא כן פני האמת. נראה לי, ליהפך, שכוונת הבורא היתה לברוא אדם איך שאנו מכירים אותו ("אחרי החטא") אבל הוא רצה שהאדם הזה יחיה בתהליך של "הליכה אל עבר" אידיאל. שהאדם יהיה מוסרי. שלאדם יהיה עולם טוב יותר, אידיאלי, לשאוף אליו. ולכן, לע"ד, תואר המצב האידיאלי הזה בראשית הבריאה כדי שיהיה עולם אליו האדם יוכל לשאוף ולתקן את עצמו. כמו כן, נראה לי ש"חטא העגל" מסופר, או קרה, כדי שנכיר מציאות של "תורה אידיאלית" שהאדם חייב לשאוף אליה. אבל הלוחות השניים שנתנו היו אלה שאכן תוכננו עבור האדם!!
- מה הן התוצאות של הדואליות הזאת?
האדם המוסרי נמצא תמיד בין שני עולמות: העולם שבו הוא חי והעולם שאליו הוא שואף. מכאן, הגדרות שנות למושגי יסוד:
- א. יש שני סוגי תפילות:
- התפילה שמקורה, בפסוק "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ופרשו חכמנו שעבודה זו היא התפילה.מדובר על התקשרות עם האלוהים, במצב אידיאלי שבו האדם לא חטא.
- התפילה שלאחרי החטא. זו תפילה מסוג אחר. החטא קרה. התפילה עוזרת, מזמינה את האדם לחזור בתשובה. זו התפילה של התשובה. מקור התפילה הזאת נמצא בפסוקים "ויעבור ה' על פניו ויקרא.." שהתעטף הקדוש ברוך הוא כחזן ולימד את משה איך להתפלל.
- ב. יש שני סוגי השגת האלוהים
- השם של ה' הראשון בפסוק "ה'- ה' אל רחום וחנון..". הוא השם של ההוויה ב"ה לפני החטא.
- השם השני של ה', הוא השם של ההוויה שלאחרי החטא. כלומר השם שלוקח בחשבון גם החטא וגם מהלך התשובה. אם כן, כל המילים שבאות אחרי הקו שמפריד, בפסוק , בין שני השמות, הם התיאור של מהלך התשובה של האדם אחרי החטא. למשל, "רחום וחנון, ארך אפים"= הזמנה, מוכנות מצד האלוהים כלפי האדם, שהוא מוכן לקבל את התשובה שלו. מדובר על תשובה אמיתית וכוללת. "ונקה" היא האפשרות הקטנה יותר, לקבל תשובה חלקית, פרטית, על חטא מסוים ולא תשובה גורפת (לפי הרב הוטנר זצ"ל).
- יש לשים לב ששני השמות האלה , זהים הם!! כלומר אין להתייחס, חס ושלום לשתי "רשויות" אלה לשתי השגות שונות של האלוהים שמכיל את כל חלקי הבריאה.
- ג. יש שני לוחות הברית
- הלוחות הראשונים, לפני חטא העגל, מייצגות את המצב האידיאלי. הן נשברות כי העם איננו מסוגל לקבל אותן. בכל זאת, הן אכן ניתנו ושברי הלוחות יישארו , יחד עם הלוחות השניים.
- הלוחות השניים שקבלנו ביום כיפור. בזכות מעשה התשובה והכפרה.
- יש לשים לב ששני הלוחות, הראשונים והאחרונים, נכתבו על ידי אותו ה' שמציג את עצמו פעמיים על ידי אותם המילים. מה שהשתנה זה האדם ולא הבורא חס ושלום.
- ד. יש שני חגים על מתן תורה
- חג השבועות הוא החג של המתן תורה הראשון. יש בו "עצרת לכם" וגם "עצרת לה'". כלומר, זה חג שבאופן שווה, מזמין את האדם ואת האלוהים לחגוג אותו בחלוקה שווה. יש מחלוקת בגמרא (בן רבי אליעזר ולרבי יהושוע) האם יש לחלק את צרכי החג בין הצרכים הגשמיים (לכם) לצרכים הרוחניים (לה') או שכולו לכם וכולו לה'.
- יום כיפור הוא החג שבו ניתנו הלוחות השניים. הוא אך ורק "לה'". כי המהלך של התשובה של האדם גורם לו לחזרה מלאה וכינה אל ה'. אם כן, למה לא מזכירים, ביום כיפור שעיקרו הוא מתן תורה? אולי כי הכפרה תגמר סופית אחרי השמחה של סוכות (שמחת תורה) והכפרה הסופית (של הושענא רבא). ואולי כדי שנישאר מכוונים אל התהליך שהביא את מתן הלוחות השניים והוא תהליך התשובה. ואולי גם כן, החג שבו באמת קבלת התורה היא מלמטה, היא פורים! וזה יסביר את המשחק מילים בין פורים לכפורים!
לסיכום:
כיפור הוא החג של מתן הלוחות השניים. לוחות אלה ניתנו עבור בני האדם החיים את המציאות שלאחר החטא . בני אדם שחזרו בתשובה. אנו שמחים מאוד באותו היום, שהבורא מאוד מעוניין בתשובה שלנו כי הוא אוהכ אותנו ומעוניין בתשובה שלנו. זה הוא יום של התקרבות אמיתית עם הבורא. זה לא יום של סיגופים. אלא יום של שמחה והתעלות. בניגוד לשאר הצומות שמטרתם היא להביא את האדם לתשובה, ביום כיפור, התשובה היא זו שמביאה אותנו לצום!!(ראה למטה). התשובה היא הכלי שאיפשר את מתן לוחות השניים ולכן מצוות היום היא התשובה. אבל לא כמטרה בפני עצמה אלה ככלי, כאמצעי שמאפשר את קבלת הלחות השניים .
שביתת העשור
הצום של יום כיפור, מקביל לאיסור מלאכה בשבת. בעצם, יום כיפור הוא שדרוג השבת.
כמו שהשבת הוא "שביתת השביעי"
כך יום כיפור הוא "שביתת העשור".
הרמב"ם מונה ארבע מצוות דאורייתא בכיפור: שנים עשה ושנים לא תעשה(הנגזרות מהראשונות). הראשונה היא איסור מלאכה, כמו בשבת והשנייה היא איסור אכילה ושתייה. אבל נשים לב לניסוח המצווה השנייה הזאת: "מצווה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה". כאילו הרמב"ם איננו עושה הבדל מהותי בין איסור מלאכה לאיסור אכילה! שני האיסורים באים באותה הכוונה!!
כמו שאיסור מלאכה בשבת לא בא כדי להעניש או לסגף את האדם (למרות שזו יכולה להיות אחת התוצאות עבור אנשים מסוימים), כך איסור האכילה בכיפור איננו בא כדי להעניש או לסגף את האדם!
איסור המלאכה בשבת, בא כדי שהאדם יכיר בחלק אחר שקיים בתוכו. חלק יותר רוחני. חלק שאיננו משתעבד לעולם המלאכה והעיסוק בפרנסה ובעשייה. כשהאדם מגלה זאת בעשיית השבת, הוא מתעלה. הוא מקבל זווית אחרת על המציאות שלו בעולם.
כמו כן, ביום כיפור, נדרשת עבודה דומה, יותר עליונה, יותר קשה אולי, אבל הכוונה היא אותה כוונה: שהאדם יגלה חלק "מלאכי" בתוכו. לא אוכלים בכיפור כי אנו עושים כאילו , באותו יום, אין לנו גוף! כמו שלא עובדים בשבת כאילו אנו לא חייבים לעבוד ולהתפרנס והכין אוכל!
כיפור ושבת:
ה"אור שמח", המשך חוכמה, בפירושו על הרמב"ם, בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק ד הלכה א) קובע שאם יש חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום כיפור, הוא חייב לקדש על היין. ואם כיפור נופל בשבת, הוא איננו צריך להגיד "מקדש השבת ויום הכיפורים" אלא רק "מקדש יום הכיפורים". למה? כי כיפור כולל שבת!!
אין שום סתירה בין כיפור ושבת! אחד (כיפור) יותר גדול מהשני (שבת) כי הראשון הוא בעשירי והשני הוא בשביעי!!
(להלכה היום, כולם מודים שאין לקדש , לא בכיפור ולא בכיפור שחל בשבת משום ספק ברכה)
הערה לגבי "ועיניתם את נפשותיכם"
בהסבר שפיתח הרב הוטנר, הוא לא מתייחס לקשר בין המילים "עינוי " ו"איסור אכילה". הוא מפתח כיוון אחר. לכן הוא השתמש במילה "סיגוף" ולא "עינוי" כי זה היה סותר את ההסבר שלו.למרות זאת, ברצוני להציע יישוב אפשרי של הסתירה:
אין התורה מפרשת מה מובן "עינוי הנפש". "מפי השמועה" אומרים חכמים, מדובר על הצום. אבל האם "עינוי הנפש" פירושו בהכרח סיגוף? לדעתי לא! אני מציע לתרגם "עינוי הנפש"= "השתקת צרכי הגוף":
ברצוני לחזור להשוואה בין השבת וכיפור
ברור לכולי עלמא שאין איסור המלאכה בשבת בא כדי לסגף את האדם. למרות זאת, אדם שמעשן כל השבוע , מרגיש עינוי גדול בשבת בגלל האיסור הזה. אדם שמכור לאי פון שלו, מרגיש חוסר וצער על אי שימוש באי פון בשבת. וכן סוחר שסוגר את החנות שלו בשבת למרות שזה היום שבו יש הכי הרבה קונים בשוק. כל אלה מתענים בשמירת השבת למרות שאין כוונת עינוי במצווה.
ייתכן שיותר מאוחר, או במישור אחר, כל אלה שהתענו באיסור מלאכה בשבת, ירגישו שבעצם זה עשה להם טוב כי הם נהנים מעולם אחר והם ירגישו פחות משועבדים. אבל זה רק בשלב מאוחר ומשני.
כלומר, ייתכן מאוד שאיסור המלאכה דורש, לאנשים מסוימים צער גדול בשלב ראשון ורק בשלב שני, יכול להביא להם תועלת מורגשת.
כך, לדעתי הדבר בכיפור."עינוי הנפש" יכול להיות "השתקת הגוף". כאילו מכבים את החלק הגופני שיש בנו כדי לתת לחלק הרוחני לתפוס מקום יותר משמעותי. דבר שיביא לקרבה אל ה', תשובה וכפרה. ייתכן ש"כיבוי" צורכי הגוף יביא איתו צער מסוים. הקושי לצום הוא דבר נפוץ מאוד. אבל הוא גם עלול להביא, בשלב שני, להתעלות. וכנראה זו היא המטרה. צמים כי אין לנו גוף כביכול, באותו היום!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 