יום ירושלים לעד6

בע"ה כח אייר התשעז

מישל בן שושן

 

יום ירושלים לעד 6

 

 

החג של יום ירושלים איננו החג של העיר ירושלים. יש הרגשה בארץ היום שזה חג עירוני והרבה דורשים  חג לעיר חיפה וחג לתל אביב..מצד אחר, יש אזרחים שמרגישים שיום ירושלים הוא חג לאומני השייך לפלג הימני של המפה הפוליטית .חג שמעורר פולמוס פוליטי על "כיבוש" "חלוקה", מיעוט ערבי, לב הסכסוך.וכל מני מושגים שמאפילים על החג הזה. ברור שבמצבו היום, החג הזה הפך ל"סקטוריאלי". הועבדה שהוא לא יום שבתון מוסיף על ההרגשה הזו. ברדיו משמעים כמה שירים על ירושלים ולא יודעים מה לעשות עם זה!

מצד שני, נראה לי שגם אלה שחוגגים את יום ירושלים, מנסים לעורר את התחושות המיוחדות שהרגישו כששוחררה העיר ב1967 ותולים את כל החג בגעגועים לימים ההם. מזכירים את ה"ניסים" שקרו במלחמת ששת הימים. כל זה מלווה , מצד אחד בהרגשת החמצה (למה משה דיין מסר את המפתחות לוואקף) או מהצד השני , להרגשה  ששם התחילו כל הבעיות:  ה"כיבוש" "המשחית", תחילת כל בעיות מדינת ישראל היום! (כאילו לפני כן הכל היה טוב ויפה ו"רק" אם נחזור למצב הקודם,"נחזיר את כל השטחים הכבושים" ישרור שלום והמשיח יבוא).

נראה לי שהעמדה הזו מאפשרת להרבה ישראלים להצדיק את קיומה  של מדינת ישראל:

הרי הקמת המדינה גם היא נעשתה על ידי כיבוש והתנחלויות . אבל עושים כאילו כיבוש והתנחלות התחילה רק אחרי מלחמת ששת הימים. והמצב בין 1948 ובין 1960 היה מצב אידיאלי שכל הערבים הסכמו לגביו ואף אחד לא מת ואף אחד לא כבש ואף אחד לא התנגד לעצם קיומם של יהודים בארץ הזו מעולם. כדי לשכוח את בעיתיות הקמת מדינת ישראל על שטח זר , כיבוש, מלחמות של הקמת המדינה, זורקים את הכל על מלחמת ששת הימים. רק אז התחלנו להיות רעים. לפני כן היינו טובים וכולם אהבו אותנו.(שוכחים אפילו את הימים שקדמו למלחמה שבה הרגשה של שואה שניה היתה מורגשת אפילו אצל המנהיגים שלנו). קל לנקות את המצפון שלנו ולחשוב שכן , יש דבר כזה  "מדינה מקובלת על כולם", היא היתה המדינה שלפני 67 וכל ההתנגדות הערבית והעולמית על הצינות התחילה ב67 . קל, אבל לא נכון!

אני מקשר את החיפוש אחר מצב שבו מדינת ישראל לא תהווה בעיה, שמדינת ישראל  תהיה מדינה ככל המדינות, שנהיה אהובים ומקובלים על ידי כל העולם, עם החיפוש הישן נושן של היהודים לנסות להיות מקובלים בין הגויים.  החיפוש אחרי מצב שהיהודים בגלות יהיו אזרחים טובים, נאמנים למדינה שבה הם חיים, שלא יפריעו לאף אחד ,אפילו עם מידת מה של התבוללות.

.נראה לי שהקריסטליזציה של כל בעיות קיום המדינה והבעיה היהודית בכלל, לסיפור "הכיבוש המשחית", היא אפשרות בלתי מודעת לדחוק ולמצוא שעיר לעזאזל כדי לנקות את המצפון של אלה ש"לא רוצים שיהודים יהוו בעיה".

 

להיות יהודי, לעניות דעתי, זה לא דבר פשוט וקל.זה אפילו דבר טבעי. זה יוצר "בעיות". ליהודים ולסביבה. או שנקבל על עצמנו את האחריות על הבעייתיות הזו,או שננסה לדחוק אותה. או שננסה להתבולל או שנמשיך להיות גאים. או שננסה לבטל את הזהות שלנו (במידת האפשר) או שנקבל על עצמנו את האחריות להיות יהודים .

בואו נחשוב שהיום, בשנת 2017, היו שואלים את היהודים על הקמת מדינה משלהם בפלסטינה.

מה היתה התגובה של העמים ומה היתה התגובה של היהודים עצמם? קשה לחזור על ההיסטוריה, אבל נראה לי שלא רק אומות העולם לא היו מסכימים על החלטת האום של 48 אלה שהיהודים עצמם לא היו מקבלים בכלל את הרעיון ההזוי הזה.

אם  כן, מה איפשר את הקמת המדינה ב48?

אם נשים בצד את ההרגשה הדתית העזה של מצוות יישוב הארץ והחזרה לציון המסורתית, רוב היהדות החילונית לא היתה מסכימה להקים מדינה לולי האנטישמיות והשואה.

האם האום היה מחליט על התר להקמת מדינה ליהודים ללא רגשי האשמה של השואה?

האם היהודים עצמם היו מעיזים לחשוב על "מלחמה, כיבוש, התנחלות, לאומיות.."  ללא הרגשת האין ברירה ששררה אז?

הקמת מדינת ישראל,היום בשנת 2017,ולא בשנת 1948,  היתה, לעניות דעתי, בלתי מקובלת על רוב היהודים ש"לא רוצים לעשות בעיות לעולם".אילו היום, היה על הפרק הקמת המדינה, רוב היהודים היו מתנגדים!! למה? כי זה לא הזמן, וזה גורם לכיבוש עם זר וזה לאומני וזה גזעני וזה יוצר בעיות שאנו לא זקוקים להן עכשיו….

כשאנו חושבים אחורה על התזמון של הקמת המדינה , בדיוק אחרי השואה, אנו חשובים שבזכות הרגשת האשמה של העולם כלפי היהודים ,הם הסכימו לתת לנו להקים מדינה. אבל, יש גם לקחת בחשבון מה היו אומרים היהודים עצמם! גם ליהודים "הנאורים" עזרה התחושה של כפרה על מעשה השואה! היהודים החילוניים ראו בהקמת ישראל פתרון לתוצאות השואה ותו לא!הם הצדיקו מלחמות כיבוש הארץ כי אין ברירה. הגויים  הרגו בנו, עלינו להתגונן מול התוקפנות האנטישמית להבא.חזון הרצל התבסס על זה: מדינה כדי לפתור את "הבעיה היהודית". (האנטישמיות!).

זו עדיין ההצדקה של מנהיגי העם עד היום: "עברנו השואה, לכן, עכשיו יש לנו מדינה כדי שזה לא יקרה עוד". בקושי מזכירים את הפן הלאומי שיש בתורת ישראל. בקושי מזכירים אתמצוות יישוב הארץ והקמת מלכות ועצמאות מדינית. בקושי מזכירים ש2000שנות גלות היו רק מצב זמני עד שנחזור לארץ שלנו.

טיעון זה , שמדינת ישראל היא הפתרון לבעיה היהודית ,הוא בעיני טעות חמורה.אשליה שבעזרת מדינה נפתור את הבעיה היהודית, נבטל השנאה, ונחזור להיות עם נורמאלי, היושב בארץ נורמאלית, כמו כל ארץ ועם אחר, היא אשליה קשה שאנו משלמים את המחיר שלה היום.

כשהילדים החילוניים שלנו מרגישים שבעצם לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה במובן של ביטול הבעיה היהודית, הם מיואשים ועוזבים את הארץ למחוזות יותר נוחים.

אם המטרה היתה לבטל הבעיות, אז נלך לארצות שיש בם פחות בעיות! או לפחות לא הבעיות האלה שדבוקות להיותנו יהודים!

 

עבורי, מדינת ישראל לא תפתור את בעיית האנטישמיות. אולי להיפך, היא יוצרת התנגדות עזה יותר : אנטי ציונות. עבורי, אין להשלות את עצמנו שנפתור הבעיה היודית אחת ולתמיד. לפי מה שהבנתי מעיסוקי במקורות ובהיסטוריה שלנו, אנו כאן כדי ליצור בעיה לעולם! כדי לחיות את הקושי להיות בן אדם בעולם, באופן קיצוני. להיות יהודי זה לא טבעי כי להיות בן אדם זה לא טבעי.

יש בעיה יהודית כי יש בעיה להיות בן אדם

אבל היהודים חווים את הבעייתיות הזאת באופן קיצוני. כדי להזכיר לעולם את הבעייתיות שלהם כבני אדם! בעצם, אנו מעוררים (בלי כוונה תחילה) בעיות ,שבני האדם רוצים להשתיק כדי להקל על החיים שלהם. עצם היותנו יהודים גורם לאי נחת, לאי שקט. בתוכנו ועבור העולם כולו.

או שנתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית הזאת או שנדחוק אותה. אבל אי אפשר לבטל אותה.

 

היהודים שחיו בגלות ורצו "להיראות טוב" בעיני הגויים, ניסו להתבולל או למצוא חן בעיניהם בכל מיני וויתורים על זהותם. הם היו מוכרחים לעשות זאת כדי לנסות "לחיות טוב". אלה שבחרו להמשיך ולקיים את זהותם ודתם, ידעו שהם לא מוצאים חן בעיני הגויים, הם ידעו שהם מתנהגים בצורה לא "טבעית" . הם לקחו אחריות על עצמם ולא ניסו ,לפתור "הבעיה" על ידי התאבדות זהותית והתבוללות. הם סבלו, הם חלמו, הם המשיכו להיות יהודים גאים.

הדת עזרה להם בדרך הזו.

כשהם עלו ארצה, הם עשו זאת כי זו מצווה. התגשמות חלום. הם עזבו לפעמים מצבים יותר נוחים מאלה  שהם מצאו בארץ. אבל לזה, הם היו רגילים: עבור קיום מצווה,כדי להמשיך להיות יהודים, יש למסור את הנפש.

 

לעומתם, היהודים "החילוניים", חשבו ש"ישראליות" תפתור להם את התסבוכת של "להיות יהודי". זו אשליה מרה. הם מגלים שלהיות ישראלי זה לא יותר מקובל בעולם, מאשר  להיות יהודי!

ואז מגיע האשליה הנוספת: זה בגלל הכיבוש! לולי הכיבוש של ששת הימים, הכל היה טוב ויפה!

אם נחזיר את כל השטחים הכבושים מאז 1967, אז כולם יאהבו אותנו ואנו גם כן נהיה גאים בעצמנו כי לא קל לנו להרגיש שאנו "כובשים". או בלשון הרש"י הראשון בתורה "לסטים"!

האשליה היא יפה מדי: לפני הכיבוש ,הישראלי היה מקובל בעולם. אחרי 67 הוא כבר לא .

אז יש לחזור למצב שלפני 67!

אנו שוכחים שה"פתח" נולד לפני 67. שהערבים לא הסכימו ל"ישות יהודית" על אדמה ערבית. ועד היום, הם מכריזים זאת לכל מי שרוצה רק לשמוע אותם.

אז נכון שיש הרבה ערבים שמכריזים שאם נחזור למצב הקודם, אז ישרור שלום והכל יהיה גן עדן. קל מאוד להאמין להם. זה לא פחות מושך מכל המשיחים למיניהם שמשכו את היהודים בהיסטוריה, כולל המשיחיות של ההתבוללות.

הבעיה היא לא שטחים תמורת שלום. הבעיה היא האם אנו מוכנים לקבל על עצמנו האחריות להיות יהודים או לא.

נניח  שאנו "מחזירים" את כל ה"שטחים". ואז מה יקרה? בשנה הראשונה, אולי שלום עם כל העולם. ומה בשנה השנייה?

האם שום דבר כבר לא ירגיז את הערבים? האם פתאום כל העולם יאהב את היהודים. ?

אפילו אם נוותר על כל הדרישות שבעולם, זה רק שאלה של זמן עד שנרגיש את עצמנו "מרגיזים" וגם הגויים ירגישו שאנו מרגיזים אותם. ואז יהיה מצב חדש עם דרישות אחרות (שטחים, זכויות לערביי ישראל (שיגדלו במספרם), דרישות על אוטונומיה לעיר  יפה, ועכו והגליל והבדואים בנגב.

מהר מאוד נמצא את עצמינו כובשים אוכלוסיות חדשות שחיו בתור אזרחים ישראלים ומבקשים עצמאות.

יקומו נפשות יפות ששכחו כל זאת וירגישו אשמים להיות כובשים עמים אחרים.אם נמשיך בהיגיון הזה, חייבים לבטל כל כיבוש על אדמה ערבית. מהר מאוד נגלה שמעצם לא הכיבוש של 67 עושה בעיה אלה עצם קיום מדינה יהודית באמצע עולם ערבי, על אדמה ערבית היא בלתי נסבלת.

ואז נחזור למצב הקודם מי שירצה להמשיך להיות יהודי, יחיה כמו שחיו היהודים באלפיים שנות גלותם.

 

אבל את זה אנו כבר מכירים. נהפוך את האנטי ציונות לאנטישמיות הרגילה והידועה. יכול להיות שאז נוכל שוב לצעוק כמה אנו מסכנים. זה הרבה יותר נוח לנו להיות מסכנים מאשר להיות "כובשים".היו מן הנעלבים ולא מן העולבים! נרוויח את זה לפחות. את זה אנו מכירים

מי יקום אז ויגיד טעינו?

אלה שיכולים היום (לאור מה שקורה בסוריה) לקום ולהגיד "טעינו" כשרצינו להחזיר את הגולן לאסד, לא יוכלו כבר לסובב את  הגלגל אחורה .

 

 

 

ובכל זאת, אני מאוד אופטימי!

נראה לי שכל ההתנגדות ליהודים ולמדינת ישראל, באה כדי למדוד את הקשר של היהודים לזהותם .

לפעמים נדמה לי שהאלוהים שלח את הערבים מולנו כדי לבחון את הכוונות האמיתיות שלנו!

היהודים רוצים לבוא לארץ? בוא נראה כמה הם רוצים.

הם רוצים את ירושלים? גם אנו נחליט שהיא קדושה לנו יותר מכל

הם קשורים לאדמתם? גם אנו קשורים לאדמה עוד יותר.עד שהם בעצמם יגידו על עצמם שהם גנבים

הם אומרים שהשורשים הם כאן? אנו נראה להם שהשורשים שלנו כאן עד שהם יאבדו רצון להיות קשורים לשורשים שלהם

הם מוכנים למות עבורה? אנו יותר!

הם בונים את הארץ, אנו נבנה עוד יותר, כמו שלא בנינו מעולם.

הם טוענים שהם מסכנים מול עולם אכזר, אנו נראה לכל העולם שאנו הם המסכנים והישראלים האכזריים.

 

לפעמים אני חושב שהערבים הם "נטורי קרטא"= שומרי העיר! כשאני מסתובב בעיר העתיקה או מסתכל על מזרח ירושלים, נדמה לי שהמקום נשאר "בטול" , טבעי, ללא מגדלים ומרכזים מסחריים, בזכות הערבים! אם אנו רואים עדיים ילדים רוכבים על חמורים מסתובבים למרגלות ההר, זה בזכות הערבים!

אם עדיין לא הפכנו את הר הבית לזירת הסכסוכים האכזריים של היהודים במלחמת אחים, זה בזכות הערבים! אני מנסה לחשוב מה היה קורה היום אם הר הבית היה בידנו? מי היה שולט שם? האשכנזים? הספרדים? מי נחשב לכהן? קרבנות? האם הרוב בעם ירגיש קשור למה שיבנו או לא יבנו שם? נראה לי שהם (הערבים  והקדוש ברוך הוא!) מחכים שאנו נהיה מוכנים לקבל את מזרח ירושלים והר הבית כדי לתת לנו אותם!

הכל  תלוי בנו.

מצב העם הוא לדעתי מה שקובע את מהלך ההיסטוריה.

 

השייכות לזהות, השייכות לארץ. השייכות לתורה. הסיבות לקשרים האלה. זה מה שקובע את קצב התקדמות ההיסטוריה.

 

היום, הרבה יהודים חושבים על בסיס "המציאות". הם כבר שכחו לחלום ולחשוב על בסיס האתגרים והמטרות. המשימה היום היא "לחיות טוב".בעבר, המשימות של היהודים היו תמיד :להיות יהודים טובים. ולא רק לחיות טוב.

 

ירושלים היה לא העיר החשובה דתית או לאומית. היא סמל מצב העם

ירושלים היא עיר מחולקת במהותה. היא תמיד היתה מחולקת

היא היתה מחולקת בין שבט יהודה ושבט בנימין.

למרות שכבשו אותה שבט יהודה, אף אחד לא רצה להתיישב בה. הם אמנם שרפו אותה בימי הכיבוש של יהושוע אבל לא רצו לשבת בה. כך גם שבט בנימין.

ירושלים היא עיר קשה כי היא עיר על הגבול. עיר  של גבול. בין השבטים. בין היהודים.

לא רחוק ממנה ארעה מלחמת האחים הגדולה ביותר "פילגש בגבעה".

 

כשדוד כובש את ירושלים: הוא עושה את מה שלא עשו קודמיו: הוא מתיישב בה. והוא קובע שהיא בירת הממלכה כולה. המטרה= לאחד את כל עם ישראל.

ירושלים המחולקת חייבת להיות מאוחדת כדי שעם ישראל יהיה מאוחד.

עם ישראל בנוי משבטים שונים מאוד. כשהם מצליחים להתאחד, הם מגלים את אחדות הבריאה ואחדות בורא העולם. דבר שאיננו גלוי בכלל בעולם. הטבע מלא פיזור ושוני. הגילוי שכל זה מכוון, נשלט על ידי בורא אחד, זה דבר בלתי הגיוני והזוי. ובכל זאת, זה תפקיד עם ישראל. לגלות אחדות מתוך הריבוי הזה.

משמעות מלכות, היא גילוי האחדות. תפקיד המלך הוא לאחד מתחתיו אוכלוסייה רבה ומגווונת.

אין מלכות בלי איחוד.

כל תקופת השופטים היו השבטים חיים בנפרד, בלי הרגשה של אחדות העם. אף אחד לא זקף אצבע כדי להגן על השבט האחר במידה והיא היתה במצוקה. בשירת דבורה המצב העגום הזה בא לידי ביטוי מובהק.

שלב המלכות, הוא היכולת לאחד את העם. וירושלים מבטאת את היכולת הזו.

המהפך של דוד המלך, זה היכולת לאחד את כל העם המפולג. לכן הוא בחר בירושלים, העיר המפולגת, שאינה שייכת לשבט אחד. כדי לאחד את כל העם בעיר שחוברה לה יחדיו.

 

הקדושה של ירושלים היא הקושי לאחד אותה! רק כשמצליחים את הבלתי אפשרי: לאחד את העם,לאחד את ירושלים, אז יוכל האלוהים לשכון בתוך עמו. רק אז אפשר לדבר על בניין בית מקדש

 

ירושלים מבטאת את מצב העם. מאוחד- היא מאוחדת.

אי אפשר לדבר על מלכות- ביום העצמאות. בלי אחדות העם- יום ירושלים.

לא מדובר בדת או ברוחניות בלבד.

זה דבר מאוד קונקרטי. לא ירושלים מפלגת את העם אלא היא מפולגת כל עוד העם מפולג.

 

אם נוותר על ירושלים, זו ההתחלה של וויתור על המלכות, כלומר על העצמאות.

 

כל עוד העם לא הפנים את חשיבות האחדות, הוא לא יבין את חשיבות ירושלים מאוחדת.

 

אלה שחושבים שחלוקת ירושלים תביא להתחלת התפוררות העצמאות, אינם אנשים הזויים, משחיים לאומנים פנאטים.

אכן הם חולמים

אכן הם לא "מציאותיים"

אבל בזכות החלומות האלה וההסתכלות רחוק, עם ישראל שרד את הפתרונות ה"מציאותיים" של הוויתורים על זהותו והגיע עד הלום.

 

קשה לבקש מבני אדם , שלא להיות "מציאותיים".  קשה לבקש היום מאנשים לחלום ולראות את הדברים בפרספקטיבה.

אבל זה עצם הקיום של עם ישראל. לשחות נגד הזרם שנראה חזק מכל!

 

לסיכום:

אכן, אם מסתכלים באופן הגיוני על המציאות, אפשר בקלות להגיע למסקנה שיש לחלק את ירושלים בין התושבים הערבים והיהודים. יש להחזיר את כל השטחים הכבושים מאז 67. יש להיות מדינה נאורה שוחרת שלום ומתנהגת בחסד וברחמים בכל נושא אפשרי. יש להראות שהיהדות היא אך ורק  הומניסטית. יש לבטל כל לאומניות ומשיחיות. יש לעשות כל מה שניתן כדי לרכוש את אהדתם של כל אומות העולם.יש להיות אור לגויים. יש לעשות כל מה שניתן כדי להפסיק את המלחמות, כולל וויתורים על שטחים שהם בעצם רק אבנים ועפר, ובטלים מול חיי אדם.

אם יש אנטי ציונות, זה בגלל שהישראלים לא עושים זאת היום.

אם היתה אנטישמיות זה בגלל שהיהודים לא השכילו לוותר על זהותם במשך דורות.

הגיע הזמן להפסיק השכול, הרדיפות, השנאה. הגיע הזמן לפתור את הבעיה היהודית.

כל מי שלא מסכים עם זה איננו מציאותי. הוא לא שפוי. לא הגיוני. הוא הזוי. ..

…הוא יהודי!

—————————————————————————————————————

 

יום ירושלים לעד

בע"ה כח אייר התשעו

מישל בן שושן

 

יום ירושלים

ירושלים מחולקת-מחוברת

 

היום אנו חווים פולמוס רציני על חלוקת ירושלים. כשפוליטיקאי מדבר על ירושלים הוא מיד מציין מה עמדתו לגבי "חלוקת " העיר. אנו כבר לא מדברים על "ירושלים הבנויה" או על "בירת ישראל לנצח" אלא על "ירושלים המאוחדת". כמה בחירות אחרונות עמדו על ההאשמה שהשני רצה "לחלק את ירושלים".

האם המחלוקות האלה חדשות או יש להם היסטוריה ישנה?

ברצוני להראות שהמהות של ירושלים תמיד היתה בדילמה של "חלוקה- מחוברת". הפולמוס משנה תוכן, שחקנים, זמנים ותוצאות. אבל נראה לי שלא לחינם תמיד השאלה הזו נשאלת בכל דור ודור כמעט!

  1. ירו-שלם

מלכי צדק, בספר בראשית, קרא לעיר "שלם". אברהם שמוכן להילחם עבור הצדק, קורא לה "ירו" או , "ה' יראה". אה= ו בגימטרייה. כך ש"יראה" יכול להצטמצם ל"ירו".

אברהם קורא למקום הזה כך, מיד אחרי  עקידת יצחק. אחרי שהוא מבין שיש להוסיף את מידת היראה, מידת הדין לעולמו שהיה עד אז מלא אך ורק בחסד.

אם כן, יש שתי תפיסות מנוגדות:

מלכי צדק שחי באשליית השלום, השלמות, שהמלכות מגיעה למי שהוא עושה צדק. הוא לא יוצא למלחמה אבל מצדד במי שכן יוצא למלחמה . הוא פציפיסט, בעד השלום בכל מחיר.

אברהם, כן יוצא למלחמה כדי להציל את לוט. הוא מסכן עצמו. אברהם מכיר שיש ללכלך את הידיים. שהעולם איננו מלא שלום ושלווה. חייבת להיות גם מידה היראה והדין.לא הכל חסד.

העיר הזאת תיקרא "ירושלם" כאילו יש בה את שתי הבחינות יחד!!

  1. ירושלים

האות יוד , שהתווספה מאוחר יותר בכתובים, בין הלמד והמם הסופית, מסמלת את הדואליות. כמו מספריים, ידיים, אפנים. כאילו לא היה מספיק ברור במילה ירושלם שיש כבר דואליות, הוסיפו עוד סימן של דואליות.

  1. העיר של איזו שבט?

לכתחילה, העיר הזאת נמצאת בגבול בין השטח של שבט בנימין ושבט יהודה. ערי קטנטונת שנמצא בגבול, זה מאוד נדיר. במיוחד כש החשיבות שלה מתגלית רק אחרי החלוקה של הארץ לגבולות עבור השבטים. הגבול עובר אפילו באמצע, באזור המזבח בבית המקדש!

הערי נבחרה למרות שאין אף נהר שעובר דרכה. כשאין מים, לא מייסדים ערי!

העיר הזו, תהיה במך הזמן אפילו עיר שאיננה שייכת לאף שבט כי היא שייכת לכל השבטים יחד. כלומר, היא כאילו מחוץ לחלוקה!

שוב מוצאים אנו בה גם סימן של "מעל למחלוקות" וגם "עיר המחלוקת" כי היא מתחלקת בין שבט בנימין ויהודה.

  1. עיר דוד

למה דוד לא בחר בחברון, העיר שבה מלך 7שנים, עיר האבות, כבירת ממלכתו? זה מאוד מפתיע. דוד רצה לאחד את העם סביבו . העם תמיד היה מפולג ומיד אחרי מלכות שלמה הפילוגים התבטאו בחריפות יתרה.

אם כן, דוד בחר בעיר הזו, כנראה, כי יש בה פוטנציאל של חיבור בין כל חלקי העם.

  1. כעיר שחוברה לה יחדיו

במזמור קכב בתהילים, המזמור על ירושלים, כתוב שהיא "חוברה לה יחדיו" סימן שהיא היתה מחולקת!! האם מדובר בין עיר דוד, הר ציון, הר המורייה? יש כמה פרשנויות למילים האלה

  • עיר בנויה בצורה כזו שאין מקום פנוי בתוכה כאילו כל הבתים מחוברות.
  • ב. עיר שמחברת בין כל חלקי העם: "ששם עלו שבטים שבטי יה" האות "ש" בהתחלה, אומרת את הסיבה של החיבור: היא מחוברת ככי כל השבטים עולים אליה. חיבור בשבטים גורמים לה להיות אחת!
  • ג. עיר שכל ישראל "חברים" בה. מתוך תקנה הלכתית, היו יהודים "חברים" ויהודים "עמי הארץ". הראשונים היו מקפידים על דיני טומאה וטהרה והשניים פחות. כך שהחברים לא אכלו אצל עמי הארץ. אבל התקנה אמרה שבחגי ישראל, כשכולם עולים לרגל לירושלים, כולם נחשבים כ"חברים" אין יותר עמי הארץ. אז העיר הזאת מסוגלת להפוך עמי הארץ לחברים! כאילו יותר חשוב שכולם יתאחדו בה מאשר נאכל פחות כשר!
  • ד. עיר שמחברת בין "ירושלים של מעלה" האידיאל, החלום. ו"ירושלים של מטה", המציאות.
  • ה. לסיכום, המזמור, אפילו אם הוא לא נכתב על ידי דוד המלך (שהרי מדובר בו על בית המקדש "בית אלוהינו" ובתקופת דוד עדיין לא נבנה המקדש), הוא נתכתב לפני חורבן הבית השני. ייתכן שאפילו בתקופות ישנות בעבר, הערי היתה או מחולקת ואחדו אותה או שהיא סמלה אחדות וחלוקה.

העובדה שקוראים לעיר הזו בתואר של חיבור אומרת דרשני!

 

  1. התודעה הבינלאומית

במשך אלפי שנים, כל הדתות נלחמו זו בזו כדי לכבוש את ירושלים. היא הפכה לעיר המבוקשת ביותר מבחינה דתית. אפילו אם אסלם מחשיב אותה כעיר השלישית המקודשת ולא הראשונה, התודעה היום בעולם הערבי סמנה את ירושלים כמוקד כל ההתלהבות הדתית והלאומית.

היום, גם הנצרות (שאבדה את חשיבותה הדתית בתודעה הכללית) אינה מרפה להדגיש את השייכות שלה לירושלים. הרבה פתרונות לשלום במזרח התיכון מבוססים על הפיכת ירושלים לעיר בנלאומית. או לחלוקתה מחדש בין שלושת הדתות. אלפיים שנים, ירושלים נשארה חרבה ורק כשהעם היהודי חוזר אליה, מתעוררות השתייכויות  מכל צד. לכל מדינה יש נכסים בירושלים וכל אחד טוען איזו שהיא שייכות לעיר הזאת.

רק העם היהודי איחד אותה ומאפשר חופש דת בה.

מצד שני, היא הפכה ל"לב הסכסוך".

יש, לדעתי לשים לב למילים האלה.

הצורה בה ירושלים תיראה , חשובה לכל עמי הארץ!!

היא באמת הערי שמחברת את כולם ומפלגת את כולם!!

 

  1. הרובעים

גם מבחינה גיאוגרפית, ירושלים המחוברת על ידי חומותיה, מפולגת ל "רובעים" של כל איחד שייך לעדה דתית אחרת. אפילו הספרדים והאשכנזים רבו בה והתפלגו בה.

המילה "רובע" שנולד בחלוקת העיר לארבע, הפך למילה בינלאומית עבור כל חלק מכל עיר בעולם (QUARTIER- QUARTER)!!

 

לסיכום

היום, כשמסתובבים בירושלים, קל מאוד להבחין בין שתי ערים נפרדות: הערי הערבית שהכל כתוב בה בערבית וגרים בה רק ערבים והעיר היהודית. אין חומה מפרידה אבל כולם מרגישים בחומה הוירטואלית.

למרות זאת, מסיבות ביטחונית (אם ניתן להם כוח פוליטי בה יהיו יותר התקפות על החלק השני של העיר)

או מסיבות אידיאולוגיות (ירושלים היא שלנו מאז ומתמיד והאוכלוסייה הערבית גדלה בה רק לאחרונה מסיבות אסטרטגית של האומה הערבית)

או מסיבות דתיות (ירושלים היא מקום המפגש בין האלוהים לאבות האומה, בתורה ובנביאיםובכתובים) הוא המקום שבחר האלוהים לשכן שמו שם.

מכל הסיבות האלה, יש רצון עז לשמור על אחדותה של העיר ועל ריבונות ישראלית עליה.

נראה לי, שירושלים היא סימן לאחדות העם היוהדי.

אם כל העם יחבור יחד, אז היא תהיה אחת.

אם העם יתפלג, וככל שהוא יתפלג יותר, היא תהיה יותר מחולקת.

ואת זאת, ניתן להבין מהפסוק:

"כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים, שבטי יה עדות לישראל"

היא מחוברת ככל שהשבטים עולים בה באחדות.

והיא העדות של כוח האחדות שיש בעם היהודי.

מחולקת או אחידה? זה תלוי ביחס של עם ישראל אליה!!

 

מסקנה לענ"ד:

נראה לי שירושלים מסמלת את המטרה הקשה של העם היהודי כולו: לגלות את האחדות מתוך הריבוי והמחלוקות!. ירושלים היא כמו המציאות : מחולקת ומצווה לאחד אותה!

ה' באייר ברמזים

בע"ה ב אייר התשע"ו

מישל בן שושן

  1. ה' באייר ב"תוספות"

בעקבות רמז אצל הרב אורי שרקי

 

נלמד סוגיה בגמרא: תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ה עמוד א

 

ותנא קמא ורבי שמעון (בן אלעזר) תשלומין לעצרת מנא להו? – נפקא להו מדתני רבה בר שמואל. דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו – אף עצרת למנויו. – אימא עצרת חד יומא! – אמר רבא. אטו עצרת יומי מנינן, שבועי לא מנינן? והאמר מר: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד: חג שבועות כתיב.

 

הסבר:

הסוגיה בגמרא עוסקת בשאלה כמה ימים יש לחגוג את חג השבועות יום אחד, או שבעה ימים.בעצם, חוגגים אותו יום אחד אבל ניתן להמשיך להביא קרבנות הראייה במשך שבעה ימים נוספים כאילו שבועות ממשיך שבעה ימים.

מאיפה לומדים זאת? ממה שכתוב בעניין ראש חודש.

כתוב בקשר לבשר ששלח ה' לעם ישראל במדבר שיאכלו אותו "חודש ימים". מכאן שהחודש מוגדר לפי מספר הימים שבו. ומכיוון שהחודש תלוי בימים, הוא נחגג רק ביום שהוא נקבע בו.

אם כן, חג שבועות שכתוב עליו "תספרו חמישים יום", תלוי במניין הימים, ולכן רק היום שקובע אותו (היום החמישים) נקבע כחג שבועות.

אבל כתוב גם כן "שבעה שבועות ספור לך". אם כן, חג שבועות נקבע לפי השבועות. אם כן, כל השבוע הוא חג!

ואם תאמר זה תלוי במה שמונים: הרי אנו מונים הימים וגם השבועות (היום 17 יום שההם שני שבועות ושלושה ימים). מכאן שחג השבועות מכיל שתי קדושות: היום הראשון הוא החג עצמו ושבעת הימים הם "תשלומים" של שבועות וניתן לבוא לבית המקדש בכל אחד מהימים ההם כדי להביא קרבן ראייה או חגיגה.

עוד ראייה נוספת לימים התשלומים האלה: כתוב "חג שבועות" כשעניין השבוע (7ימים) הוא עיקר החג!

 

עכשיו נקרא את התוספות על הסוגיה הזאת:

תוספות מסכת ראש השנה דף ה עמוד א

 

אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת – כי האי גוונא אמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (ד' סה: ושם) גבי ביתוסים שהיו אומרים עצרת לאחר השבת ויליף לה ר' יהושע מהא דאמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש שסמוך לביאתו ניכר אף עצרת שסמוך לביאתו ניכר כלומר לביאת חשבונו ניכר מאימתי התחיל למנות דהיינו מתשעה ועשרים יום משעת מולד הלבנה אף עצרת סמוך למנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ביום ששה עשר בחדש ממחרת י"ט הראשון שאם ממתינין עד אחר השבת בראשית אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחילין למנות בי"ו פעמים בי"ז פעמים בי"ח פעמים בי"ט כמו שפי' שם בקונטרס ור"ת מפרש מה חדש שסמוך לביאתו של חדש ניכר מתי יהיה ראש חדש דמיד דמכסי סיהרא ידעי כולי עלמא שיהיה נולד ולמחר יקדשו ב"ד החדש אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קידוש סמוך לביאתו דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש  (אייר) וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת

הסבר:

הבייתוסים והצדוקים קבעו את חג השבועות חמישים ימים אחרי השבת הראשון שחל אחר הפסח. כדי להתנגד לטענתם, יש כאן דיון שמראה שיש לקבוע את חג השבועות תמיד באותו יום בחודש (בגלל ההשוואה עם ראש חודש שנקבע ביום מיוחד)- השישי בסיוון.

רבנו תם קובע שיש חובה להסתכל על הירח ביום 5 באייר, חודש לפני שבועות, כדי לדעת בדיוק איך תיראה הירח ביום 5 בסיוון וכולם יוכלו לדעת שלמחרת חל חג השבועות ב6 בסיוון!

הוא לומד זאת מראיית הירח ב29 לחודש כדי לדעת שלמחרת , כנראה יהיה ראש חודש!

  • ראיית הירח בה' באייר, מאפשרת לחגוג את חג השבועות בזמנה!!

וכתה הרב קוק (ריש מילין בהברקה, ירח בן יומו) שהירח רומז "ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת"

יסוד שבתפארת הוא היום , בספירת העומר של ה באייר

יש גם לציין מקור נוסף אצל הארי ז"ל על התאריך הזה:

 

 

  1. עוד רמז בספר "צדיק יסוד עולם" להאר"י ז"ל (רות ג, יג)

 

כתב שזמן הגאולה הוא ביסוד שבתפארת, שהוא הספירה של יום העצמאות:

)יג( לִינִי הַ לַיְלָה לילה מורה על הגלות, לפיכך הלמ״ד של ליני גדולה על המשכת הלילה, רצה לומר, אריכות הגלות בעונותינו הרבים, וגם מורה הלמד, על השתלשלות של הקו הוא בסוד תלת ווין בצורת למ״ד, בסוד מגדל הפורח באויר, והקו משתלשל מעולם לעולם עד שיזריח בעולם הזה, שהוא עולם העשיה

וְ הָ יָה בַ בֹקֶ ר כשיתחיל להזריח עמוד השחר, בזמן הגאולה אִ ם יִגְָאלְֵך טוֹב רצה לומר, אם יתעורר אותו הטוב הגנוז מעצמו על ידי תשובה ומעשים טובים יִגְָאל יהיה הגאולה מיד בבוקר, רצה לומר, בזמן הקץ הראשון, כי כמה קיצין כלו ועברו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וְ אִ ם לא יַחְ פֹץ לְגָאֳ לְֵך שלא יעשה ]יעשו[ תשובה ּוגְַאלְּתִ יְך ָאנֹכִי פירוש, אני מעורר אותו הטוב, כנאמר למעני אעשה

 חַ י יְהֹוָה :

חי הוא בסוד יסוד,

הוי' הוא תפארת,

ויש בכאן רמז גדול, שלא ניתן לכתוב. באשר שנוגע אל זמן הגאול

 

התקווה

בע"ה א אייר התשעה

מישל בן שושן

 

 

המקווה והתקווה

 

ביום השלישי לבריאה, ה' דורש ש"ייקוו המים אל מקום אחד" זה יהיה המקווה. המקום שבו הכל מתכנס, מתאסף. שם, במקום המיוחד של האיסוף הזה, ניתן לגלות שקיים "אחד". אחדות. למרות ריבוי ושוני הנחלים וסוגי המים על האדמה, כשהכל מתמזג בים, הים מגלה שבעצם הכל היה חומר אחד. כל נחל חשב אולי שהוא מיוחד במינו. אבל יש שלב שבו מגלים שיש אחדות, וזה המקווה, הים והמים בתוכו.

 

המילה "תקווה" בנוי גם כן על אותו השורש. כאילו התקווה היא שאיפה להגיע אל מקום האחד!

ה"גלילי זהב" טוען שמצב הגלות של עם ישראל הוא מצב של טומאה כי הוא מצב של פירוד והבלטת השוני. החזרה לארץ ישראל, היא השאיפה של כל הנחלים שנמצאים בגלות העולם לחזור אל "מקום אחד" המקום שבו ניתן יותר לגלות את ה"אחד".

אם כן, ההמנון הישראלי "התקווה"(שנכתב על ידי אדון נפתלי הרץ אמבר בשנת 1878 בערך) כולל בתוכו, כנראה ללא כוונה תחילה, את השאיפה להגיע לארץ ישראל, כאילו היא מקווה טהרה ,שבו, כשמתכנסים כל זרמי העם היהודי, הם מגלים את האחדות

 

יום העצמאות בעד

22-04-07

מישל בן שושן

 

יום העצמאות בעד

הרב בן עזרא

 

הרב צבי יהודה קוק מתאר המצב הניסי שאנו חיים בו, ולפעמים לא שמים לב אליו. מתי בהיסטוריה שלנו קראו כדברים האלה?

  • צעירים שקמו וחרפו נפשם למען לחימה והצלת עם ישראל. ובנייה בארץ
  • – ארץ ישראל שהיתה שוממה אלפי שנים שוב פורחת ואילו מייצאת טכנולוגיה, חכמה, יבול,..לחו"ל
  • האימפריה העוטומנית שגורשה על ידי המאורעות ההיסטוריים כדי שארץ ישראל טיפול בידי ארצות אירופה ושהם יחליטו לתת אותה לנו בהסכמה בין לאומית
  • מכל ארצות טבל באו רוב העידות היהודיות ונשארו במקומות אלו בודדים . הארצות שעדיין לא צמחה מהם העלייה רק הגיע זמנם.
  • מרכז לימוד התורה חזר לארץ ישראל
  • התעוררות השפה העברית שנקברה על ידי אומות העולם זה אלפיים שנה. היא שבה לתחייה באופן כמעת ניסי.
  • ועוד ועוד..

יש להפסיק את קטנוניות המחשבה והטענות הטפלות מול הניסים הגלויים האלה. ותחזינה עיננו העצומות את שוב ה' בציון.

 

יש לקרוא באותו נושא את הקבצים :

-תזריע בעד

-עומר בעד

 

יום העצמאות 62 לעד

18-04-10

יום העצמאות 62 לעד

 

יום השואה ויום העצמאות

שמעתי , בהרבה נאומים ביום השואה, וכן בהתבטאויות של אנשים שונים בתקשורת, שמדינת ישראל היא "תשובה לשואה". במובן שמדינת ישראל קמה בגלל השואה, כתשובה "לבעיה היהודית". או כדי שלא תהיה עוד שואה לעולם.

נכון שהשואה "עזרה" בהרבה מובנים להקמת המדינה : בתגובת האומות, בעליה המסיבית..

אבל , הציונות קדמה לשואה.

העם היהודי ישב בארץ הזאת הרבה לפני השואה.

ממלכות ישראל במשך 1500שנים קדמו לגלות

מצוות יישוב הארץ קדמה לשואה!

אברהם נצטווה לעלות לארץ, לא כדי לפתור את האנטישמיות שהייתה באור כשדים!

בקיצור, אל לנו לצמצם את הקמת המדינה רק לפתרון מצוקת רדיפות ויצירת כוח צבאי מרתיע!

אם הרעיון הזה יישאר לבדו כבסיס להקמת המדינה, המדינה תהיה בצרות!

הישראלים אינם יכולים לבסס את זהותם על הרעיון הזה בלבד!

 

חייבים להכריז, ללמוד, לברר את התוכן החיובי שיש בחזרת העם על ארצו, ללא קשר לעובדה שהיו רדיפות שאילצו אותנו לעשות כן. כי באמת, היהודים תמיד חיו עם התקווה לעלות ארצה, בגלל האידיאל, בגלל המצווה האלוהית, בגלל המשיכה החיובית, המשימות הנשגבות שיש לעם על ארצו!

 

טוב שיום השואה איננו היום שלפני יום העצמאות! כי אם היה כך, קשה מאוד היה לשרש את הרעיון הפסול הקושר את מדינת ישראל לשואה בלבד.

 

אינני מבין ואינני מקבל בשלוות נפש את ההצמדה של יום הזיכרון לחללי צהל ליום העצמאות.הרגע בו אנו "עוזבים לנפשם" את המשפחות השכולות, כשהשמש שוקעת, ומתחילות החגיגות, תמיד גרם לי לאי נוחות מסוימת. הייתי מעדיף שיעברו כמה ימים בין שני הימים האלה. כדי לעקל, כדי לתת לזמן לעשות את שלו. אינני אוהב את "אילוץ" המשמעות שדוחפים לנו בהצמדה הזאת. כאילו זורקים עלינו מים קפואים מיד אחרי מים בוערים .אבל מכיוון שהעם בחר בזה, אני מכבד החלטתו ומכבד את שני הימים וגם צירופם. אבל מצאתי השנה סיבה לקבל זאת בפחות התמרמרות: העובדה שיום הזיכרון לחללי צהל ולא יום הזכרון לשואה מקדים את יום העצמאות, בגלל הסיבות שפירטתי לעיל!

 

מה אנו חוגגים?

לא את ראש ממשלתנו, לא את ממשלתנו, לא את מדיניותה, לא את תוכן החלטותיה. אלה עצם העובדה שיש לנו ממשלה.

לא את החלטות הצבא, לא את ביצועי הצבא, לא את מדיניות הביטחון שלנו, אלא את עצם זה שיש לנו צבא.

לא את שגשוג הכלכלי, לא את המדיניות הסוציאלית, לא את האי-טק, לא את יכולתנו להפריח את השממה, אלה העובדה שיש לנו אפשרות לגור על הארץ הזאת.

לא את ההחלטות של בית המשפט, לא את בג"ץ, אלא את העובדה שיש לנו מוסדות משפט כל שהם .לא שאנו שמחים מהטמפרמנט הישראלי, לא את שלוות החיים, המזג אוויר היפה, אלה עצם היותינו על הארץ שלנו.

אנו חוגגים את התחלתה הניסית של גאולתנו.

אנו מודים לאלוהים,

איננו גאים על ניצחונותינו במלחמות,

איננו גאים על השיגנו הכלכליים, החקלאיים והמדעיים.

איננו גאים על חכמתנו,

אנו גאים על המשימה ההיסטורית שנפלה בחלקנו.

 

דיינו:

אילו הצלנו ה' מהכחדה שלמה, ולא הביאנו לארץ ישראל …………….דיינו

אבל הוא הקים לנו מייד את ארצנו

אילו  הביאנו לארץ ישראל תחת שלטון זר………………………………..דיינו

אבל אנו בשלטון עצמי.

אילו הביא רק חלק מאיתנו,…………………………………………………….דיינו

אבל הוא מביא כל פעם, חלק אחר מעמנו מהתפוצות

אילו לא היה נותן לנו את ירושלים……………………………………………………..דיינו

אבל זכינו לכבוש את ירושלים

אילו ההינו מפוחדים, עלובים, עניים, נזקקים……………………………………………….דיינו

אבל הוא נתן לנו להרגיש גאווה, עושר, שגשוג, ובנייה לאין שיעור

אילו היו לנו הרבה צבאות, הרבה לשונות והרבה חלקות ארץ נפרדות,……………………………..דיינו

אבל הוא מאפשר אחדות הארץ, אחדות השפה, אחדות הרשויות

 

ההלל הוא על העתיד יותר מאשר על העבר

את ההלל אנו קוראים בראש חודש ולא בסוף החודש.

אנו לא מודים על מה שקרא, אנו מתמלאים שמחה על העתיד.

אנו מודים:

אנו מודים על העבר, בטח, כי אסור להיות כפויי טובה!

אבל אנו יותר מודים על ההזדמנות שה' נותן לנו לחדש, להתחיל עידן חדש, לנצל את היום המיוחד שמזמין אותנו לחשוב , להתעשר מכוחות חדשים, עבור שיפור העתיד.

כך ביום העצמאות: חייבים קודם כל להלל, להודות על הניסים שנעשו לנו. אבל זה לא כל הסיפור. אנו צריכים לשמוח על זה נשפל בחלקנו לחדש, לבנות ולנטוע לעתיד.

 

נדחה

השנה, יום העצמאות נדחה וחוגגים אותו ביום ו באייר.

למה נדחה? זה פחות חשוב! הוא נדחה בגלל סיבות קואליציוניות שיש אלה שחששו על חילול שבת כשבמוצאי שבת ייפול יום הזיכרון לחללי צהל…

העיקר הוא שהחגיגה ביום דחוי משמעותית עוד יותר! זה אומר שאנו מקבלים על עצמנו את החלטות הכלל. בדיוק כמו שיום טוב היה נקבע על ידי הרשויות האנושיות (בניגוד לשבת שנקבע על ידי האלוהים), ההרגשה הזו של קדושת יום חול על ידי החלטה אנושית, איבדנו אותה בגלל הקביעה של הלוח הנצחי ללא התחשבות של עדות או החלטות בית דין!

והנה ההרגשה הזו חוזרת אלנו ביום העצמאות הזה!

וזה מעניין כי זה בדיוק מה שאנו חוגגים: ההתעוררות מלמטה כלפי הגאולה.

"אשר תקראו אתם"!