בע"ה א אייר התשעה

מישל בן שושן

המקווה והתקווה

ביום השלישי לבריאה, ה' דורש ש"ייקוו המים אל מקום אחד" זה יהיה המקווה. המקום שבו הכל מתכנס, מתאסף. שם, במקום המיוחד של האיסוף הזה, ניתן לגלות שקיים "אחד". אחדות. למרות ריבוי ושוני הנחלים וסוגי המים על האדמה, כשהכל מתמזג בים, הים מגלה שבעצם הכל היה חומר אחד. כל נחל חשב אולי שהוא מיוחד במינו. אבל יש שלב שבו מגלים שיש אחדות, וזה המקווה, הים והמים בתוכו.

המילה "תקווה" בנוי גם כן על אותו השורש. כאילו התקווה היא שאיפה להגיע אל מקום האחד!

ה"גלילי זהב" טוען שמצב הגלות של עם ישראל הוא מצב של טומאה כי הוא מצב של פירוד והבלטת השוני. החזרה לארץ ישראל, היא השאיפה של כל הנחלים שנמצאים בגלות העולם לחזור אל "מקום אחד" המקום שבו ניתן יותר לגלות את ה"אחד".

אם כן, ההמנון הישראלי "התקווה"(שנכתב על ידי אדון נפתלי הרץ אמבר בשנת 1878 בערך) כולל בתוכו, כנראה ללא כוונה תחילה, את השאיפה להגיע לארץ ישראל, כאילו היא מקווה טהרה ,שבו, כשמתכנסים כל זרמי העם היהודי, הם מגלים את האחדות