כיפור פי 4

בע"ה ו תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

כיפור פי4

(מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות)

 

כשלומדים את שני המקורות ליום כיפור בתורה (ויקרא כג- ויקרא טז), שמים לב שבכל אחת מהפרשיות יש כפילות של תיאור יום הכיפורים. כאילו קיימים שני משמעויות שונות לאותו היום ועלינו לאחד בין שתיהן.

נקרה, כבר עכשיו לשתי הבחינות האלה

  1. בחינה "אזרחית", שמעמידה את האדם שיקבל כפרה , במרכז
  2. בחינה "מיקדשית", שמעמידה את הצורך בכפרת המקדש עצמו.

נסביר את שתי הבחינות יותר מאוחר. נתחיל, קודם כל, בלימוד הפסוקים עצמם:

  • פרשת אחרי מות: ויקרא פרק טז

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּ:

אחרי תיאור של "סדר העבודה", כלומר, כל מה שהכהן הגדול צריך לעשות כדי להיכנס לתוך קודש הקדשים, ולכפר על כלי המקדש, דבר שלא נעשה על ידי שני בני אהרון שנכנסו שם ומתו .

שני הפסוקים מודיעים לנו על הרבה דברים:

יש יום אחד שחל ב10 בחודש השביעי שבו בני ישראל מתבקשים לקיים שתי מצוות:

  1. עינוי נפש
  2. איסור מלאכה

באותו היום, ה' יטהר את כל בני ישראל.

 

אחר כך, אנו שומעים על אותם הדברים שנלמדו לעיל (עינוי, איסור מלאכה) אבל בהקשר אחר לגמרי: המשך של פרשת "סדר העבודה "! המטרה היא לכפר על  הקודש.

(לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:

ובסוף, פסוק אחד שיכול להיחשב כסיום לפסוקים הראשונים או כמסיימים את הפסוקים השניים:

(לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ

הפסוק הזה מכיל שני חלקים:

  • החלק הראשון, (וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה )נראה חותם את פסוקים כט-ל, הפסוקים המדברים על יום כיפור שמכפר על בני ישראל.
  • החלק השני,( וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:) שחותם את סדר העבודה: אהרון עשה מה שמשה אמר לו לעשות בהתחלת הפרשה

 

  • פרשת אמור: ויקרא פרק כג

גם כאן, יש לנו כפילות דברים: זה מתחיל בבחינה "האזרחית":

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

בפסוקים האלה יש לנו את  הדברים הבאים

  • התאריך: ב10 לחודש השביעי
  • השם של היום= יום הכיפורים
  • הוא מקרא קודש
  • מצוות העינוי
  • איסור מלאכה
  • העונש כרת לכל אחת משתי המצוות
  • המטרה: הכפרה של בני ישראל

אחר כך, חלק מהדברים האלה חוזרים (בשינויים קלים מעניינים) . המונחים החדשים מצביעים על יום כיפור שונה, כיפור של מקדש, כמו שמצאנו בפרק טז':

(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:(לב) שַׁבַּת(שַׁבָּתוֹן (הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

נלמד את המונחים החדשים:

  1. לדורותיכם בכל מושבותיכם: המילים האלה , מופיעים בתורה רק כשהמצווה נשעית מחוץ למקדש, בנוסף לקיומה במקדש או בניגוד למקדש. לא כתוב "ואהבת לרעך כמוך- בכל מושבותיכם לדורותיכם"!. ברור שכל המצוות נאמרות , לכאורה לאורך כל הזמן ובכל מקום. לכן, המילים "לדורותיכם בכל מושבותיכם" מדבר על מצווה בהתייחסות למקדש.
  2. בתשעה לחודש מערב עד ערב: גם כאן, חוזרים על מידע שכבר נאמר בחלק הראשון. אבל המונחים הם קשורים למקדש: במקדש היום מתחיל בבוקר ומסתיים בערב. וכדי לדבר על ערב יום כיפור, חייבים, במונחי המקדש להגיד "בתשעה לחודש בערב"!!. וזה דומה למה שאומרת התורה לגבי פסח:

שמות פרק יב (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

כדי לדבר על חג המצות מדברים על ה14 בנסין בערב כי כך מדברים במקדש! ולא כערב יום 15!

3 שבת שבתון:

  • "שבתון" הוא מונח שמופיע גם בראש השנה וגם בסוכות וגם בשבת. (כולם קשורים למספר שבע. בחודש השביעי או ביום השביעי)
  • "שבת שבתון" מופיע רק בשבת , בשמיטה ובכיפור.

 

כיפור הוא השבת של השבתות! הוא שייך לחודש השביעי , ובכך הוא מכונה "שבתון" אבל הוא גם שבת בעצמו. ובתור שבת של השבתות הוא דורש שהאדם יפסיק כל מה שהוא עושה בדרך כלל ולא רק את המלאכות כמו בשבת רגיל. אפילו האכילה והשתייה והדברים האחרים, אנו שובתים מהם ביום המיוחד הזה!

 

שתי הבחינות:

ראינו שבכל פרשה יש כפילויות. הכפילות מוסברת על ידי הרב תמיר גרנות, בגלל קיומן של שתי בחינות:

  • הבחינה האזרחית:

היא לא מדברת בכלל על מה שנעשה במקדש. מטרתה לכפר על עוונות בני ישראל עמצם. בחינה זו, אנו חווים היום, מאז שנחרב בית המקדש. כדי לקבל את הכפרה, יש לענות את הנפש ולא לעשות מלאכות. רק עצם היום המיוחד הזה מכפר, אפילו אם אין עבודה במקדש

  • הבחינה המיקדשית:

היא מדברת על כפרת המקדש. כשיהודי עושה עברה, הוא לא רק מטמא את עצמו ,(ובכך הוא זקוק לבחינה הראשונה) הוא גם מטמא את המקדש. בכך, הוא מונע מה' מלשכון במקדש. או , לפחות, הוא מסכן את המפגש בין ה' והאדם במקדש. לכן, כדי שה' יוכל לשכון במקדש, או כדי שהמפגש בין ה' והאדם יוכל להתרחש במקדש, יש לכפר על המקדש עצמו. ולכן ביום הזה, יש לעשות עבודה מקבילה, של כפרת הקודש, על ידי סדר העבודה.

כמובן ששתי הבחינות חלות באותו היום. שתי הבחינות נפרדות אבל הן מתחברות לגמרי. באותו יום, יש לקיים אותם המצוות המתוארות בבחינות השונות. למה? כי קיימות שתי בחינות בכל יהודי:

הפן האישי, הפרטי, עם קשר אישי עם ה'.

הפן הלאומי, המורכב בפרטים אבל לא רק. יש מימד ציבורי עצמאי שמתווסף על הרובד האישי פרטי. וכיפור פונה לשני הממדים גם יחד כי אי אפשר להפריד ביניהם.

 

כיפור= שבת שבתון

ראינו שכיפור הוא בעצם "סופר שבת". ואיסור האכילה היא פשוט הרחבת איסור העיסוק האנושי ביום הזה, מעבר למה שאסור בשבת. מה משמעות לזה?

הרי בשבת, אנו מתבקשים להפסיק את המלאכות כדי להתפנות ולהתחבר אל ה'. מהלך דומה ויותר עמוק מתרחש בכיפור: אנו צמים בכיפור כי אנו מתחברים אל ה' עוד יותר מאשר בשבת. ואז, אנו "לא יכולים" לאכול כי אנו מתעלים ממש מעל המצב האנושי שלנו ומתקרבים אל ה'.

 

"ויענך וירעיבך"

בגמרא, החכמים מנסים ללמוד מהצורך להתענות בכיפור לאותו המונח "עינוי". אבל הקשר הוא מאוד מעניין. שם, מדובר על המן שה' נתן לנו במדבר במקום האוכל הרגיל. אכילת מן ולא לחם היא הרעבה! אכילת לחם מהשמים, ישירות מה', היא ההרעבה! כלומר העינוי המדובר במדבר קשור לחיבור ישיר אל ה' וריחוק מהחיים הארציים הרגילים!

העינוי מתורגם למצוות לא תעשה , למרות שהוא מנוסח כמצוות עשה(ועיניתם את נפשותיכם)! בדיוק כמו שהשביתה בשבת מנוסחת בחיוב(בשביעי תשבות"!) ומתקיימת על ידי איסורים "לא תעשה!

ספר יונה פי

בע"ה ח תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

ספר יונה

הרב מנשה וינר

 

הרעיון העיקרי:

יונה חולק על ה'!! יונה איננו מקבל רעיון של "תשובה קטנה". תשובה חפוזה, מהירה, חיצונית. עבורו, תשובה צריכה להיות אמיתית, פנימית, עמוקה. התשובה, לפי יונה חייבת להיות נבחנת בזמן והיא צריכה לבוא מתוך עבודה רוחנית פנימית יסודית ולא מתוך פחד.

לכן, יונה מסרב ללכת לעיר נינווה ולגרום להם לעשות תשובה. לא בגלל שהוא לא מאמין שזה אפשרי אלא שהוא בטוח שזה ייגרם על ידי פחד זה יהיה סתם תשובה רגעית מהירה ולא אמיתית עקרונית.

 

רקע(לע"ד):

נראה לי שיש לזכור את הרקע ההיסטורי של הספר:

יונה הוא נביא מוכר בישראל. אנו נמצאים בזמן שארץ ישראל היה חלוק בין הדרום (ממלכת יהודה) והצפון (ממלכת ישראל) . ממלכת ישראל היא מאוד עשירה ומסגסגת. עם ישראל היושב בה איננו מקיים את מצוות ה' וקשה מאוד לגרום לו לתשובה. יש שני דרכים לנביא לגרום לתשובה של האנשים מולו:

  • להפחיד אותו: לספר לו שעוד מעט ה' יפיל עליו או על סביבתו אסונות
  • או להביא אותו להכרה עמוקה ואמיתית שיש לעזוב את דרך העבודה הזרה ולעבוד את ה' בלבד.

העבודה של נביא בממלכת ישראל קשה במיוחד. יש הרבה נביאים. חלקם הגדול הם נביאי שקר שמשתמשים יותר בכלי ההפחדה והמגיה מאשר השכנוע האידיאולוגי רוחני.

אם כן, הוויכוח הוא אמיתי: האם יש לחפש "תשובה" בכל מחיר, אפילו אם זו תשובה רגעית. או שמה יש  לחתור למהפך רוחני יסודי עמוק.

 

הסיפור

יונה נמצא אם כן בוויכוח הפנימי עקרוני הזה . הוא כבר בחר. העמדה שלו ברורה. הוא נקרא  "בן אמיתי". לא רק בגלל שאביו נקרא כך אלא בטח גם בגלל שהאמת היא המידה העיקרית אצלו.

כשה' מבקש ממנו ללכת לנינווה כדי לגרום להם לעשות תשובה, יונה בוחר לעזוב את הקשר שלו עם ה' מאשר ללכת נגד העקרונות שלו.

נינווה היא עיר גדולה של גוים. מננווה יצאו הגוים שיחריבו את כל ממלכת ישראל ויגרמו לגלות עשרת השבטים. נינווה היא סמל הרוע בעולם של אז. איך בשליחות אחת של איש אחד, הוא יוכל לגרום למהפך כל כך דרסטי ועמוק? אם זה יצליח זה רק על ידי הפחדה ותשובה רגעית מאגית. זה בדיוק מה שהוא לא מאמין בו.

 

אבל מה לעשות, וה' טוען להיפך ממה שהוא חושב ומצווה דווקא לו את השליחות הזו!

יונה בוחר לברוח: הוא לא יכול לקיים את ההיפך ממה שהוא חושב. מצד שני, הוא לא יכול לסרב לדבר האלוהים שאיתו יש קשר הדוק.

לכן, הבריחה שלו היא המוכנות לעזוב את הקשר שלו עם האלוהים. כאילו הוא אומר : תבחר משהוא אחר. אני כבר לא במשחק הזה! אני לא יכול!

 

התגובה של האלוהים מאוד מוזרה: הוא הולך ו"מחפש" אותו בירכתי הספינה! למה? הרי הוא יודע מה יונה מבין. זו עמדה מכובדת מאוד! כל הנביאים כבר אמרו שה' בוחן כליות ולב ושהוא מעוניין ביחסים אמיתיים איתו. הנביאים כבר למדו שההצגות של דתיות הן לא רצויות בעיני ה'! זו בדיוק העמדה של יונה! למה שה' לא יבחר נביא אחר ויניח ליונה??

 

כנראה שמטרת כל הסיפור היא לא התשובה של העיר נינווה אלא הוויכוח בין ה' ליונה עצמו!

זה מזכיר את וויכוח בין ה' למשה בהתחלת דרכו. גם משה סירב וה' התעקש. כי התשובה של משה עצמו מעסיקה את ה' והיא עצמה תהיה המנוע לגאולה! גם כאן, כנראה, ה' מעוניין מאוד שיונה יבין דבר עקרוני.

ושאנו, הקוראים את הסיפור נבין דבר עקרוני מאוד!

 

 

המלכים בספינה

בספינה, המלכים הגויים מגיבים כנראה מצויין. הם מודים שיש כוח עליון שמנהל את העניינים, במיוחד כשהדברים לא הולכים טוב. והם מוכנים לעשות הכל כדי להפסיק את הסכנה. הם מוכנים לחזור בתשובה מיד! הם מאוד "דתיים"!! הם אפילו קוראים ליונה לעשות סליחות!: "מה לך נרדם, קום קרא אל אלוהיך" (הפסוק הראשון בסליחות שלנו עד היום, לקוח מדברי המלכים!)

 

יונה נרדם. הוא כבר לא בעסק. אפילו שהוא יודע שהפטרון זה שיזרקו לים, הוא לא קופץ אל הים. הוא אומר להם: אם תרצו הטילוני אל הים! בפסיביות שמצביעה על הרצון לצאת מהמשחק, לא להיות חלק פעיל יותר!

 

המלכים עושים תשובה. אבל תשובתם חפוזה וחיצונית. הם נודרים נדרים אבל המדרשים יודעים לספר לנו שהם לא יקיימו אותם ברגע שהסכנה חלפה. הם מוכנים להיות מאוד תדיים. אבל רק בצורה חיצונית. לצאת מהסכנה בלבד. תשובה הכפויה על ידי פחד ממוות!

 

התפילה במעי הדג

למה יונה מתפלל? הרי הוא עדיין לא ניצל. להיפך, למות חנוק במעי דג זה אולי יותר חמור מאשר לנסות לשחות בים! מדרשים מציעים שהתפילה הזו היא לא במקומה ושהיא נעשתה רק אחרי שהדג הטיל אותו ביבשה. הם הרגישו בקושי של התפילה דווקא עכשיו. אבל הכתוב הוא כתוב!

הרב וינר מציע להבין שהתפילה של יונה היא שלב בתהליך התשובה שלו: הוא מרגיש שה' איננו עזב אותו! ה' ממשיך לדבוק ברצון שיונה דווקא יעשה את העבודה!

יונה מתחיל להבין שמדובר יותר עליו מאשר על התשובה של נינווה! ה' לא רוצה לנתק את הקשר שלו עם יונה. להיפך, זו מטרת כל הסיפור ויונה מתחיל להבין זאת.

 

התשובה של נינווה

יונה יומר להם משפט אחד בעת חמישה מילים בלבד:

יונה פרק ג (ג) וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר יְקֹוָק וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים:(ד) וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת:(ה) וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם:…(ח) וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:

התשובה של אנשי נינווה היא מיידית ! הם לובשים שקים, צמים. אפילו הבהמות חוזרים בתשובה!או אולי יש להבין שהאנשים חוזרים בתשובה כבהמות!. נקרא נביא אחר, שדומה מאוד ליונה, הנביא יואל:

יואל פרק ב (יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה

לא השקים חשובים! לא קריעת הבגדים והמעשים החיצוניים חשובים , לא הצומות חשובים אלא מה שקורא בפנים, בלב! יואל חושב בדיוק את מה שיונה חושב. זו לא תשובה אמיתית! אמנם יואל מדבר אל עם ישראל, אבל עניין התשובה הוא זהה.

ה' סולח לכל החטאים של נינווה וחוזר בו מלהשמיד אותה.

כנראה שזו הצלחה אדירה של יונה!!

 

אבל לא!

יונה נשאר בזירה כדי לדעת מה יקרא בעיר: אין לו ספק בכלל שהעיר נצלה. הוא נשאר ..כדי לדעת האם התשובה שלהם תחזיק מעמד. הוא רוצה להראות לאלוהים שהוא צדק! שאין דבר כזה תשובה מהירה. זו פארסה! והוא אכן עצוב מאוד:

יונה פרק ד (א) וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּה יְקֹוָק הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:(ג) וְעַתָּה יְקֹוָק קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: ס

יונה טוען שה' איננו אמיתי!!

הוא לא אומר לו זאת בצורה חצופה אלא מזכיר בפניו את הכנוים שלו הרגילים ומשמיט מהרשימה את הכיוני "אמת"!! אכן נשווה עם המקור של 13 המידות שמשה מצטט:

שמות פרק לד(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה

אכן , כמו הנביא יואל, יונה  שוכח (בכוונה) להגיד שה' הוא "אמת"!!

כי זו לא אמת! זו לא תשובה אמיתית!! יונה מוכן למות מאשר להיווכח להצגה הזאת!! יונה הוא איש אמת ואיננו סובל הרעיון שה' לא!!

 

הקיקיון

יש לקרוא טוב את הפסוקים: יונה בונה לו סוכה מפני השמש:

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:

אם כן למה ה' מזמין ליונה קקיון אישי מעל ראשו? הרי הוא כבר בצל!!

(ו) וַיְמַן יְקֹוָק אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כנראה שהקיקיון בא להודיע שוב ליונה שה' דואג לו. ה' לא "השתמש בו" בשביל המשימה. ה' מעוניין מאוד במה שחושב ומרגיש יונה.

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת:(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

ה' שואל את יונה: "ההיטב חרה לך"? מה ? אתה לא מרוצה אפילו כשיש טוב? הרי נינווה עשתה תשובה! זה טוב! על מה אתה מתלונן?

יונה מאוד שמח על קיקיון אחד ומיד אחר כך הוא מאוד עצוב ובדיכאון! יונה , איש אמת, הוא אבסולותי או שהכל טוב או שהכל רע! לנקודה הזאת ה' רוצה להביא אותו. תזכור כמה שמחתה על הקיקיון. על זה שאני דואג לך דווקא. על זה שאני אוהב אותך. ומיד אחר כך, אם כבר אין קיקיון, אז אתה בדיכאון כי אתה חושב שאני כבר עזבתי אותך! זה מזכיר מאוד את ההפרעה הנפשית: "דו קוטביות" (BI POLAIRE) או שמרגישים מאוד שמחים או שמרגישים, דקה אחר כך מאוד עצובים.

זה מאוד מתאים למי שמחפש רק אמת אחת. האמת שלו!

 

וזה המסר העיקרי שה' רוצה ללמד את יונה:

ה' הוא "אמת" אבל אין לאדם לקבוע מה היא האמת של ה'!

ה' הוא לא רק אמת. יש לו 13 מידות, שלוש עשרה כינויים, דווקא כדי להגיד לנו שאין אנו יכולים ל"תפוס" אותו איך שנוח לנו! הוא כולל המון מידות. מידות שעלולות להיות עבור שכלנו והבנתנו הפוכות זו מזו.

 

בעיני ה': אפילו תשובה קטנה, מהירה, חפוזה, זה כבר משהוא! אם אדם אחד לא הרג את חברו באותו יום בזכות התשובה הרגעית הזו זה כבר משהוא!!

 

המסר של הספר הוא שאין להיות יותר דתי מהאלוהים!

ייתכן שכולנו כמו אנשי נינווה שאיזה שהוא מובן. אנו כולנו כמו המלכים בספינה. וגם תשובות קטנות כאלה מועילות.  ההיסטוריה מתקדמת על ידי צעדים קטנים. ואין אנו תמיד מבינים הכל!

 

 

ייתכן שקריאת ספר יונה דווקא במנחה של כיפור, כשיש לנו אולי הרגשה שעדיין לא עשינו הכל. שיש לנו עוד הרבה לבקש. שמהש עשינו איננו שווה,  באה כדי להריגע אותנו מעט: תעשו את מה שאני מבקש. אפילו אם יש לכם הרגשה שזה לא הדבר הגדול שחשבנו, אפילו אם זה נראה קטן מול המשימות גדולות.

אפילו תשובות קטנות, מועילות!

 

מה קרה בסוף עם נינווה? הסיפרו מסתיים עם פסוק סתמי:

……….נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.

ה' הוא אלוהי העולם. אנו אנשים קטנים. אל לנו לקחת את מקומו של האלוהים. הוא יודע את מכלול הדברים. עלינו להיות יותר ענווים ולהסתפק בהשתדלות שלנו .

על ידי צעדים קטנים בונים דברים ענקיים!

 

לפעמים, אנו מזלזלים ב"יהודים של יום כיפור" שבאים לבית הכנסת רק ביום כיפור. חושבים עליהם: אם הם לא מאמינים, אז למה הם צמים?. שיעשו הכל או לא כלום.

כמו כן אנו עלולים לחשוב על עולים חדשים. לזלזל בסיבות לעליה. יש עליות כלכליות (מיסים נמוכים) או אנטישמיות.. וחושבים שיש עליה טובה שהיא עליה מתוך אידיאולוגיה וציונות והם רק נדחפו לכאן.

אלה מחשבות זדוניות. מתנשאות.

כל עליה היא עליה. כל מעשה טוב הוא מעשה טוב. כל יהודי הוא עולם ומלואו. מי אנו כדי לדון את האחר ואת טהרת כוונותיו? ספר יונה בא כנראה ללמד אותנו המון ענווה גם בהקשר הזה! כולנו יהודים של יום כיפור!

סדר העבודה פי

בע"ה ח תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

סדר העבודה

(הרב מנשה וינר)

 

  1. הגאון מווילנה מחדש:

ויקרא פרק טז(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

אם כן אסור לבוא אל קדש הקדשים! באף יום בשנה! "אל יבוא בכל עת"! אי אפשר להסביר כך כי הנה כתוב סדר מסויים כן כדי לבוא בפנים!

:(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…

אלא, שיש כאן שני חלקים בפרשה שלנו:

החלק הראשון בפרשה, פונה אך ורק אל אהרון.מתאר לו את סדר העבודה כדי שיוכל להיכנס לקודש הקדשים בכל יום שירצה בשנה. החלק השני, בסוף, שמתחיל בפסוק:

ויקרא פרק טז (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

מדבר אל כל כהן גדול שיבוא אחר כך: הוא חייב  לעשות את סדר העבודה הזה אך ורק ביום הכיפורים בלבבד.

 

  1. בגדי אהרון

באמצע הסדר, אהרון מתבקש להיכנס אל קדש הקדשים ושם הוא חייב להתפשט.:

ויקרא פרק טז (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:

הוא חייב להניח "שם" בקודש הקדשים את הבגדים הלבנים שלו. אחר כך:

(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:

מכיוון שאין מים בקדש הקדשים, מסתבר שהוא רוחץ את בשרו בחוץ ולובש בגדי זהב רגילים.

לא מובן למה הוא צריך להיכנס עכשיו בקודש הקדשים כי הוא כבר נכנס פעם אחת עם קטורת וכבר הזה בדם על הכפורת. לפי הפסוקים האלה, לא יודעים למה אהרון נכנס בקודש הקדשים שנית.

החכמים מסבירים שהוא נכנס כדי להוציא את הכף והמחתה "ששכח" בכניסה הראשונה. כך הם מוצאים סיבה לכניסה השניה הזאת. אבל זה מובא אך ורק בתורה שבעל פה ולא בפסוקים.

גם זה שהוא משאיר את הבגדים "שם" איננו מסתבר. כי הרי הקדש הקדשים יתמלא בכל שנה בבגדי הכהן שהוא משאיר שם! וגם קשה

החכמים מפרשים "שם"= מלמד שהם טעונים גניזה! כלומר "שם"= "לא שם". אהרון, לפי החכמים, איננו מתפשט בקדש הקדשים ואיננו משאיר הבגדים שם, בניגוד לפשט הפסוקים.

במסכת יומא: כל הפרשה אמורה על הסדר חוץ מפסוק זה!!

אם כן מה הסיבה שהתורה כן כותבת הפסוק כאן? ובצורה הזו עם המילים האלה??

 

הרב וינר מציע שיש כאן רמז לחטא אדם הראשון. אחרי החטא, יש לשים בגדים כדי לכסות את עצמו.

הכהן הגדול ביום כיפור מגיע למעלת אדם הראשון שמכפר על חטא אכילה מהעץ! וכביכול, הוא מגיע למצב שהוא איננו זקוק לבגדים!

הוא לובש בגדים לבני פשוטים כל הזמן כשהוא נכנס לקודש הקדשים

אבל הוא מגיע לשיא הכפרה כשהוא איננו זקוק בכלל לבגדים!

הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי שבו הכהן מגיע למצב שבו הוא מתקן את מצב אדם הראשון והוא נכנס לפני ולפנים ושם, הוא פושט את הבגדים ומשאיר אותם שם, כביכול בגן עדן כדי לשחזר את המצב הקדמון של אדם הראשון.

רק שדבר כזה , כנראה , לא התבצע בפועל והחכמים סדרו הכל כדי שתהיה בכל זאת כניסה שניה בבגדי לבן אבל לא פשיטת בגדים. ומצאו סיבה על ידי שכחת הכף והמחתה כדי להיכנס ולהוציא אותם.

 

מסקנה:  בכנסיה של אהרון בלבד,ייתכן שאהרון נכנס ופושט את בגדיו בק"הק! ומתקן את חטא אדם הראשון. אבל יש בעיה: הוא חייב לצאת משם. בחזרה אל העולם הזה המקולקל! ואי אפשר ללא בגדים! לכן ,להלכה , עבור כל הדורות, אין פשיטת בגדים בפנים ויש חמש טבילות ועשר קדושים וסדר העבודה שאנו מכירים. וזה המקום להביא את דברי הרב מידן שמסיב את דעתנו למותו של אהרון:

במדבר פרק כ (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו ..(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: (כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:…(כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר ..

במותו, אהרון כן מתקן את חטא אדם הראשון! מצווה על משה להפשיט אותו מבגדיו. לא מדובר על תכליכי המת. כנראה שגם כאן, אהרון נשאר ללא בגדים בקבורתו.

ייתכן שבמשכן יצא מקדש הקדשים בבגדים כי יש לחזור אל העולם הזה. כי כתוב : "ויצא". אבל , אחרי מותו, אין צורך בבגדים!!

 

  1. ההבדל עם פרשת פנחס

 

מתוך פרשת אחרי מות, אהרון מביא עבורו:

  1. פר לטאת
  2. איל לעולה

ועבור עם ישראל

  1. שני שעירים לחטאת
  2. איל לעולה

 

אבל, בפרשת פנחס, בתיאור הקרבנות של כל יום:

במדבר פרק כט (ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:(ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ

לעולה:

  1. פר
  2. איל
  3. שבעה כבשים

ומנחתם

לחטאת

שעיר עזים

 

  לפי פרשת אחרי מות לפי פרשת פנחס
לעולה
  • איל של הכהן
  • איל של העם
  • פר
  • איל (האם מדובר על אותו איל או שמה יש שניים?: מחלוקת!)
  • שבעה כבשים
לחטאת
  • פר של הכהן
  • שני שעירים
  • שעיר אחד

 

איך אפשר להסביר את השינויים הגדולים בין הקרבנות של יום כיפור לפי פרשת אחרי מות ופנחס?

על ידי החידוש של הגר"א:

כל מה שמתואר באחרי מות שייך לאהרון . איך מותר להיכנס בקודש הקדשים.

אבל בפינחס, התורה עוסקת בדבר אחר לגמרי: איך בני ישראל מקבלים את כפרה וחוגגים את יום הכיפורים במקדש בעשור לחודש השביעי. ולכן, יש קרבנות שונים לגמרי.

 

באו החכמים וחיברו בין שתי הפרשיות ובנו מזה את סדר העבודה שכולל את כל הקרבנות כולם. (נשארת מחלוקת אם האיל לעולה של העם שכתוב באחרי מות הוא האיל העולה  שכתוב בפנחס או שמה יש להביא שני אילים לעולה). כי בעצם באותו יום קורים שני דברים:

  1. הכהן נכנס לקה"ק
  2. זה יום כיפור!

וכל אחד משני הדברים האלה מחייבים קרבנות וסדר אחר. שחוברו בסדר העבודה! (ראה טבלאות למטה)

 

  העבודה המקום בגדים
1 שבוע קודם הכהן מופרש ומלמדים אותו לשכת פלהדרין רגיל
2 בערב יום כיפור מעבירים בפניו הבהמות כדי שילמד שער המזרח
3 משביעים אותו- ומלמדים אותו את סדר העבודה לשכת בית אבטינס
4 בחצות- הוא תורם הדשן מהמזבח מזבח זהב
5 וחוזר ללמוד את סדר העבודה עד הבוקר לשכת בית אבטינס
6 טובל טבילה ראשונה בית הטבילה מעל שער המים
7 שוחט התמיד וזורק הדם על המזבח  החיצון מזבח
8 מיטיב חמישה נרות המנורה מנורה
9 מקטיר הקטורת מזבח הזהב
10 מיטיב שני נרות המנורה מנורה
11 מעלה ומקטיר אברי קרבן התמיד( שנותח על ידי הכהנים האחרים) מזבח
12 מברך ברכת כוהנים עם שאר הכהנים מעלות האולם
13 מקריב את המנחות ומנסך את היין. שוחט ומקריב את מוספי החג. מזבח
14 טובל טבילה שניה ומחליף בגדי זהב לבגדי לבן בית הפרווה לבן
15 וויודי על פר החטאת שלו, עבור עצמו וביתו בין המזבח להיכל
16 גורל בין שני השעירים מזרח לעזרה
17 ווידוי שני על פר החטאת שלו. עבור עצמו ועבור הכהנים בין המזבח להיכל
18 שוחט את הפר. מקבל הדם ומוסר אותו למירוס כדי שלא יקרוש צפון למזבח
19 לוקח מחתה, עולה למזבח ולוקח גחלים ושם על הרובד הרביעי בעזרה מזבח
20 מקבל כף ריק ומחתה מלאה קטורת.

מעביר מלא חפניו קטורת מהמחתה אל הכף הריק

העזרה
21 נכנס עם מחתת הגחלים בימינו וכף הקטורת בשמאלו, מניח את המחתה בין בדי הארון (ובבית שני על אבן השתיה), ומקטיר את הקטורת בתוך קודש הקדשים. ביציאתו החוצה בסמוך לפרוכת אומר תפילה קצרה. קודש הקדשים
22 לוקח את הדם ממי שהיה ממרס בו, ונכנס לקודש הקדשים. רובד רביעי שבהיכל
23 מזה בין בדי הארון לכיוון הכפורת. קודש הקדשים
24 מניח את דם הפר על כן של זהב בהיכל והולך לצפון המזבח, מקבל את השעיר לה', שוחטו ונותן את דמו לתוך כלי ומכניס לקה"ק. צפון למזבח
25 מזה בין בדי הארון לכיון הכפורת. קודש הקדשים
26 מניח את דם השעיר על כן הזהב השני. מזה מדם הפר לכיוון הפרוכת. מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת. לבסוף מערב את הדמים זה בזה. צפון למזבח
27 נותן מדם התערובת על ארבע קרנות המזבח. מזיז הגחלים שעל גג המזבח לצדדים ומזה שבע הזאות על גגו. את שיירי הדם שופך על יסוד מערבי של המזבח החיצון "מזבח העולה". קודש הקדשים
28 מתוודה וידוי שלישי על עם ישראל, על השעיר הנשלח לעזאזל. משם שולחים את השעיר לעזאזל. היכל
29 מפריד את אמורי הפר והשעיר, ומייעד אותם להקטרה על המזבח לאחר שיודיעוהו ששעיר הגיע לעזאזל, שולח את שאר הבשר לשריפה מחוץ לעיר מזבח הקטורת
30 קורא בתורה (לאחר שהשעיר הגיע לעזאזל). עזרת הנשים
31 טובל טבילה שלישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב. בית הפרווה זהב
32 מקריב שעיר, שני אילים, אמורי הפר והשעיר, ותמיד של מנחה. מזבח
33 טובל טבילה רביעית ומחליף את הבגדים לבגדי לבן. בית הפרווה לבן
34 נכנס ונוטל את המחתה עם הקטורת. קודש הקדשים
35 טובל טבילה חמישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב. בית הפרווה זהב
36 מקטיר את הקטורת. מזבח הקטורת
37 מדליק את הנרות. המנורה
38 מקריב את מנחת התמיד ומותר מנחת חביתין ומנסך את היין. מזבח
39 מקדש ידיו ורגליו בפעם העשירית והאחרונה, פושט את בגדי הזהב ולובש את בגדיו שלו. בית הפרווה רגיל
40 הולך הביתה תוך שמלווים אותו לביתו קהל רב ביתו!

 

שער ניקנור    עזרת הכהנים  לשכת הגזית                  לשכת הפלהדרין

החיל      עזרת נשים   לשכת הפרווה       העזרה   האולם      ההיכל   קודש הקדשים

 

לשכת בית אבטינס : מחלוקת האם נמצאת בצפון (על יד בית הפלהדרין) או בדרום של העזרה (על יד בית הפרווה)

רבדים: יש מחלוקות :האם הם קומות או מדרגות או שקעים בכתלים

מעלות:

א. שתים עשרה מעלות עלו מרצפת החיל אל עזרת נשים – סך הכל גובה שש אמות

ב. חמש עשרה מעלות מעזרת הנשים לעזרת ישראל(העזרה) – סך הכל גובה שבע וחצי אמות.

ג. מעלה אחת בגובה אמה שעליה עמד דוכן* הלויים. מעלה זו היתה בין עזרת ישראל לעזרת  כוהנים. על גבי מעלה זו נבנו שלוש מעלות נוספות – סך הכל גובה שתיים וחצי אמות.

ד. שתים עשרה מעלות היו בין האולם ולמזבח, עד לפתחו של האולם – סך הכל גובה שש אמות.

 

הבהמה הגדרה הפעולה מיקום בטבלה
כבש קרבן התמיד של הבוקר שחיטה זריקת הדם על מזבח החיצון 7
מקטיר האברים על המזבח 11
פר מוספי החג קרבן עולה על מזבח החיצון 13
איל
7כבשים
שעיר קרבן חטאת על מזבח החיצון
פר פר חטאת של הכהן ווידוי ראשון עליו 15
שעיר לה' חטאת גורל 16
שעיר לעזאזל  חטאת
פר פר החטאת של הכהן ווידוי שני 17
שחיטה וקבלת הדם 18
זריקת הדם לכיוון הכפורת בקודש הקדשים 23
שעיר לה' שחיטה קבלת הדם. מכניס לקה"ק 24
מזה את דמו  בין בדי הארון 25
פר פר חטאת של כהן גדול מזה מדמו לכיוון הפרוכת 26
שעיר מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת 26
שעיר ופר ערבוב בין הדמים ונותן על קרנות המזבח הזהב 27
שעיר לעזאזל מתוודה עליו ושולחו 28
שעיר ופר מפריד האמורים על מזבח החיצון והשאר נשרף מחוץ למקדש 29
שני אלים לעולה של כהן והעם הקרבה על מזבח החיצון 32
אמורי הפר
אמורי השעיר
כבש של תמיד של מנחה הקרבה על מזבח החיצון 32/38

 

פר החטאת של הכהן הגדול

שעיר החטאת של העם = השעיר "לה'"

כיפור ושבת פי

בע"ה ח תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

 

כיפור פי

 

הרב יוסף דוב הלוי סולובייציק ז"ל

 

הרב מזמין אותנו לעיין במדרש המפרש את הפסוקים הראשונים של התורה:

 

בראשית פרק א (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: פ

 

בראשית רבה פרשה ג ד"ה ח א"ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים,

והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים

ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים,

ויבדל אלהים בין האור ובין החושך בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים,

ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים,

 ולחושך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים,

ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים,

ויהי בקר אלו מעשיהן של צדיקים,

 יום אחד, שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים

 

בריאת העולם לוקחת בחשבון שיהיו רשעים וצדיקים. אפשר להגיד שתיאור הבריאה איננו תיאור אובייקטיבי אלא תיאור של העולם בעיני האדם. האור, היום, מסמלים הצדיקים והלילה, התוהו, החושך, הרשעים.

ה' מבדיל ביניהם. בין בני האדם העושים הטוב ובין אלה שעושים הרע. ההבדלה נראית לנו מועילה. יש דין ויש דיין. אין ערבוב בין הטוב והרע. יש הפרדה ומי שמפריד.

במובן הזה, "העבר", הוא מצד הרשעים כי עבורם אין הבדל בין הטוב והרע. הם מנצלים את הערבוב ביניהם כדי לעשות מה שבא להם. הכל מותר כי אי אפשר לראות. אין אור. הערב הוא הזמן של הרשעים כי הכל מעורבב. כמו בפוסט מודרניזם. אין ערכים כי הכל שווה.

ה"בוקר" זה הזמן של הצדיקים כי אז יש ביקורת. יש הפרדה בין הטוב והרע. אפשר לבסס ערכים . לטוב יש מקום.

 

אם כן למה ה' ברא את הערב? למה לא להישאר כל הזמן באור, בבוקר. ? האדם היה יכול במצב כזה להיות מסוגל תמיד להבחין בין הטוב והרע. וכך אולי לעשות רק הטוב! תמיד יהיו לאדם תשובה על כל דבר.!

האם החטא אינו בא רק בגלל שהאדם נבוך?, כשהדברים מעורבבים אצלו?

 

מצד שני, הערב מאפשר לאדם להיות פחות בטוח בעצמו! הדברים המעורפלים מכיסים אפילו את הרשע לספקות! מתוך הערב, מתוך החושך, יכולה לצוץ התשובה!! בעזרת המבוכה של הערב, יש מקום לתשובה לפלס את דרכה!

כבר במצב של "מבוכה", יש מקום להוציא את האדם מההגדרה של "רשע"! אמנם  זה רק התחלת הבוקר אבל מי יכול לזלזל בהתחלות או ב"אפשרויות" של התיקון?

 

אם כן, בהסתכלות הזו, מה עניין ה"יום אחד"??

למי נתן ה' את היום האחד הזה שהוא יום הכיפורים??

 

"אחד" , פירושו ראשון, אבל הוא גם יוצא מכלל המספרים כדי להצביע על "אחדות", על "מיוחדות".

יש באחדות מציאות של ערב ובוקר מקום לאדם. מקום לתשובה. מקום ליום הכיפורים!

 

יום הכיפורים מחייב את האדם לחוות גם את הערב וגם את הבוקר!

בערב יום כיפור, נושא האדם עניו לשמים. נבוך. מבולבל. מה עשיתי?

מכאן יכול להתחיל תהליך של היטהרות עד לבוקר

 

ובסיומו של היום, יכול לקרוא האדם בקול גדול:    שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!!

מה טיבו של  הצום ביום כיפור?

בעקבות שיעור של הרב חיים נבון:

 

לכאורה התורה דורשת "עינוי הנפש". ועבורנו עינוי זה צער, כאב, עגמת נפש.

אבל מתוך כמה נקודות מעניינות, מתגלה שלא כך פני הדברים. איננו דומה צום יום כיפור לצום תשעה באב . אין כאן לא אבל ולא צער. להיפך, אנו צריכים להיות מאושרים שה' מכפר לעוונותינו. זה הוא יום של רחמים ואפילו של שמחה גדולה. אם כן, מה משמעות הצום? זה כנראה בקשה מהאדם להעלות , באותו היום מהגוף שלו. כדי לגלות שיש לו מימד אחר חוץ מגופו. נשמתו. נקודה אלוהית שעל ידה, הוא מקבל מה' את הסליחה והכפרה.

אם לא אוכלים  בכיפור זה בגלל שאין לנו צורך באכילה!

הנה כמה ראיות לדבר:

 

  1. אכילה בערב יום כיפור

במדבר פרק כט(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

ויקרא פרק כג (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

נראה שיש סתירה בין הפסוקים לגבי היום שבו מתענים: התשיעי או העשירי ? הגמרא משיבה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד ב תנא (ליה) חייא בר רב מדפתי: כתיב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב", וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל והשותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

ואכן, נפסק בהלכה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרד סעיף א (א) מצוה לאכול בערב יו"כ ולהרבות בסעודה. הגה: ואסור להתענות בו…

הטור  מסביר למה יש לאכול בתשיעי:

"והוא מאהבת ה' את ישראל…ויצוום שיאכלו וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי"

ה' איננו מעוניין שיהיה לנו צער ביום כיפור. הצום הנדרש הוא רק כדי להבליט את החלקים האחרים שיש לנו מעבר לגוף שלנו. אין צורך באכילה. לכן, כל דבר שיכול להקל על הצום מבורך! כי אין דרישה להיות בצער או באבל או בכאב.

 

  1. שידוכים ביום כיפור(לע"ד):

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח [ז] אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים

המשנה הזאת ידועה מאוד ומשלימה את התמונה שהתחלנו לתאר לעיל. יום כיפור הוא יום טוב ויוצאים לרקוד בכרמים ועושים שידוכים!

 

  1. 3. יום כיפור -יום טוב

 

אמנם, במסכת סופרים כתוב

:"ביום הכיפורים אין מזכירים בו יום טוב שאין יום טוב ביום צום"

אמנם  , לא "מזכירים" שהוא יום טוב בתפילות, אבל יש מקור אחר מנוגד לו:

ספרא אחרי מות פרשה ה ……ולא אוציא) את ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים,

יום הכיפורים הוא יום טוב לדעת הספרא. ולכן הוא זקוק לכבוד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א מאי דכתיב (ישעיהו נח) "ולקדוש ה' מכבד"? – אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה.

עונג השבת, בדרך כלל, מתבטא באכילה ושתיה , סעודות מרובות..

כבוד השבת, נעשה לפני השבת על ידי הרחיצה של הגוף, כסות נקיה, מיטה סדורה….

יש ביום הכיפורים לפחות מצוות "כבוד" ולכן יש להכין את עצמנו כמו לפני שבת

  • הבית יוסף (סימן תרד) מציע:

חובת האכילה בערב כיפור היא קיום מצות כבוד ועונג של יום כיפור!! שמכיוון שאי אפשר לקיימה במלואה ביום כיפור, בגלל התענית, הוקדמה לערב.

ועוד נביא מקור יותר חריף:

  • בעל השאילתות (שאילתא טו): הני (ראש השנה ויום כיפור) כיוון שאית בהו שמחה, כרגלים דמו ומפסיקים האבלות
  • רבנו יונתן על הרי"ף במסכת עירובין י :  "בשמחת יום טוב של ראש השנה ויום הכיפורים..
  • הרמב"ם:ראש השנה ויום הכיפורים אין בהם הלל לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה.

דווקא שמחה יתירה לא , אבל שמחה כן!!

  • לפי פסיקת המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם סימן עא): חולה שיש בו סכנה אוכל ואומר בברכת המזון יעלה ויבוא..כי הווי לדידיה יום הכיפורים כמו לדידן שאר ימים טובים"

 

  1. מקור התענית (לע"ד)

בדרך כלל כולם מבינים שחמשת האיסורים של יום כיפור נובעים מהמילה "ועיניתם את נפשותיכם". אבל הנה מצאתי מקור שדווקא מקשר האיסורים למילה אחרת: שבתון!

ספרא אחרי מות פרשה ה : (ג) ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה תלמוד לומר שבתון שבות,

זה מחזק את ההגדרה שניסיתי לתת למילה "עינוי": דכאת מימד הגוף והנפש כדי להבליט הנשמה והרוח.

 

וגם נמצא בהרמב"ם הלכות שביתת העשור

  • מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי (הלכה א)
  • מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה (הלכה ד)

וגם בספר המצוות (עשין קסד):

שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם- כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות ובמעשים והשביתה  המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר ,שבת שבתון,

 

הקשר בין התענית ועניין השביתה מחדד את ההגדרה שהצענו בהתחלה: זו הימנעות מלטפל בענייני הגוף.

 

  1. כיפור ושבת

זה מביא אותי לשאלה של השנה שיום כיפור נופל בשבת.

איך אפשר לקיים גם את השבת (כולל העונג שבו) ויום כיפור?

הרי דחיית השבת היא לא גורפת. שהרי אנו ממשיכים ל הגיד בתפילות:

"את יום השבת הזה ואת יום הכיפורים הזה"

העובדה שאנו לא אוכלים איננה, לעניות דעתי, מבטלת את עונג השבת. רק שהעונג מתבטא בצורה שונה. בלי בשר ויין. בהתעלות מעל לגוף וגילוי עונג מסוג אחר, שונה.

אין סתירה כל  כך גדולה בין כיפור לשבת כי הרי כיפור נקרא שבת שבתון. ועניינו שביתה מטיפול בגוף כדי להבליט מימד עליון יותר שבו ה' מטהר אותנו ומכפר על כל עוונותינו.

 

 

כיפור אש2

 

 

בע"ה ז תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

יום כיפור אש

מתוך מאמריו של הרב אורי שרקי

 

כיפור בזמן המקדש כיפור היום
אז, הפרט הרגיש הרבה יותר חלק קטן בתוך כלל.שייכות לכלל קדמה , בתודעה, להרגשה הפרטית. היום הפרט מרגיש שהוא העיקר בעולם. הכל מתנהל עבורו ומסביבו. הכלל בנוי , בדיעבד, מהפרטים.
לכן היה קל להבין שהכהן הגדול, איש פרטי, סמל לכלל האומה,היה יכול לכפר על הכלל כולו. היום כל אחד זקוק לעשות עבודת הכהן עבור עצמו. וזה הרבה יותר מסובך וקשה, מכאן האופי המאיים של כיפור
השעיר לעזאזל היה מכפר על כל החטאים (שאין בהם כרת או מיתה)אפילו בלי תשובה. לכן, האנשים היו שמחים ביום כיפור עלינו להבין את סדר העבודה ולהפנים את השלבים שנעשו בו כי על כל יחיד לעשות את המהלך הזה!

 

הטהרה והכפרה

 

יש דמיון רב בתהליך הטהרה מטומאת מת, על ידי הפרה האדומה לבין העבודה של הכהן לכפר על חטאי האדם:

ייתכן שהדמיון בין השורשים "פרה" וכפרה" לא מקרי!

הפרה האדומה נשחטת מחוץ למקדש אבל מול המקדש ומשתמשים באפרה בתוך המקדש

כמו כן, השעיר המשתלח, יוצא אל מחוץ למקדש כדי לכפר על החטאים.

העניין של ה"חוץ" והפנים", מפנים לעבודה של האדם, מחיצוניותו אל פנימיותו וחזרה.

הנה הדברים בסכמה שאמורה לשלוח אותנו לכל מני כיווני מחשבה:

 

השתלטות כוחות הטבע הפראיים על הצלם האלוהי שבאדם , השתלטות הנחש, שהביא לחטא ולמיתה

 

יציאה מחוץ למקדש, מקום הטבע           מול המקדש שמפנימיותו שואבים כוחות הטהרה

עבודת הכהן:

היא חזרה אל מקור החיים, התחברות אל שורש הנשמה. עבודה שדורשת מהאדם לחזור אל הפנימיות שלו:

– הכהן הוא עומד לבד בפנים

הוא נכנס לפני ולפנים

-מקום שממנו הושתת העולם

ביום מיוחד בשנה

סדר העבודה הוא בעצם  שרשרת שלבים שלא נגמרים עד שהשלב הבא מתחיל.כלומר, מתחיל הכהן לטפל בנושא, ולפני שהוא מסיים את כל מה שקשור בנושא, הוא מתחיל בנושא הבא. הוא מסיים לטפל בנושא אחד , הרבה אחרי שהוא התחיל או אפילו סיים נושאים אחרים הבאים אחריו. הסדר מאוד חשוב ואם דבר נעשה, בטעות, לפני או אחרי , בסדר הדברים, זה פוסל את כל העבודה ויש לחזור לפי הסדר. כללו של דבר:

 

קישור חלקי המציאות מהחוץ אל הפנים             והפקת עוצמה מכפרת מהפנים אל החוץ

 

 

 

מחלוקת בגמרא על מקור הפרישה של הכהן הגדול שבעה ימים לפני יום כיפור:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף ג עמוד ב

 

כי אתא רב דימי אמר: רבי יוחנן מתני חדא, [רבי יהושע בן לוי] מתני תרתי. רבי יוחנן מתני חדא: לעשת לכפר – אלו מעשה יום הכפורים, [ורבי יהושע בן לוי] מתני תרתי: לעשת – אלו מעשה פרה, לכפר – אלו מעשה יום הכפורים.

רבי יוחנן מתני חדא? והא אנן תנן: שבעת ימים קודם יום הכפורים, ושבעת ימים קודם שריפת הפרה! – מעלה בעלמא. – והא אמר רבי מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם, לעשת – אלו מעשה פרה. לכפר – אלו מעשה יום הכפורים! – ההוא דרביה. דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: לעשת – אלו מעשה פרה, לכפר – אלו מעשה יום הכפורים.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מהיכא קא ילפת לה – ממלואים, אי מה מלואים – כל הכתוב בהן מעכב בהן, אף הכא נמי – כל הכתוב בהן מעכב בהן. וכי תימא הכי נמי, והתנן: ומתקינין לו כהן אחר, ולא קתני מפרישין! וכי תימא: מאי מתקינין – מפרישין, ליתני או אידי ואידי מתקינין, או אידי ואידי מפרישין! – אמר ליה: אלא מר מהיכא יליף לה? – אמר: מסיני, דכתיב +שמות כד+ וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי. מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי, מאי ששת ימים? זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה – טעון פרישת ששה. – והא אנן שבעה תנן! – מתניתין רבי יהודה בן בתירא היא, דחייש לטומאת ביתו. אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי דילפינא ממלואים – היינו דתניא: זה וזה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם, דהואי נמי הזאה במלואים. אלא לדידך, דילפת מסיני – הזאה בסיני מי הואי? – אמר ליה: ולטעמיך מי ניחא? במלואים – דם, הכא – מים. – הא לא קשיא, דתני רבי חייא: נכנסו מים תחת דם. אלא לדידך, הזאה בסיני מי הואי? – אמר ליה: מעלה בעלמא.

 

 

ריש לקיש רבי יוחנן
הכהן פורש,שבעה ימים לפני כיפור, כדי להתכונן לעבודה.ריש לקיש לומד זאת מפרישתו של  משה לפני עלייתו להר סיני כמו שכתוב: ויקרא אל משה ביום השביעי (שמות כד) רבי יוחנן לומד את המצווה שהכהן צריך לפרוש 7 ימים לפני כיפור מפרישתו של  אהרון ובניו בימי המילואים, לפני חנוכת המשכן
המחלוקת בין שני התנאים הגדולים, נוגעת בעצם על מקור יסוד הכפרה
לפי ריש לקיש,

מקור יסוד הכפרה הוא התורה שנתנה בסיני

לפי רבי יוחנן,

יסוד הכפרה הוא הסגולה הישראלית שנתגלתה בהשראת השכינה במעשיהם של ישראל, במשכן

ריש לקיש משווה בין יום הכיפורים למתן התורה רבי יוחנן משווה בין יום הכיפורים לחנוכת המשכן
ריש לקיש מדבר על  משה רבי יוחנן מדבר על אהרון
משה הופרש שישה ימים וניגש ביום השביעי, הוא גם שירת במשך שבעה ימי המילואים אהרון התחיל העבודה שלו רק ביום  השמיני,יום  חנוכת המשכן
שבעה ימים מפרישים כהן גדול ומלמדים אותו הלכות, שמתאים ללימוד התורה על ידי משה.

בדיוק כמו שאהרון למד ממשה , במשך שבעה ימי המילואים את סדר העבודה

כיפור ביום השמיני בו ביום מתחיל הכהן לעבוד כמו אהרון שהתחיל רק ביום השמיני למילואים
עולם הזה: השלמת הבריאה ביום השביעי היום השמיני: עולם הבא. מפגש פנים מול פנים עם הבורא

 

לסיכום (לענ"ד):

אנו משלבים את שתי העמדות, זו של רבי יוחנן וזו של ריש לקיש:

שבעה, הוא הסמל של משה רבנו שעוסק בעולם הזה. ביום השביעי הוא ניגש לקבל התורה. לכן, שבעה ימים מפרישים את הכהן ומלמדים אותו תורה, סמל העולם הזה.

אבל, הכהן נכנס ביום השמיני, סמל לעולם הבא, לעבודה במשכן, או במקדש. משם, מהעולם הבא, מהעולם שמעל להיגיון, מעל למידת הדין ולחוקי העולם הזה, משם, הוא מוציא לנו הכפרה. כי הכפרה באה מעולם שמעל לעולם הזה. משם, מהמקור של החיים, מאחורי הפרגוד, כביכול לעבר לחוקי המשחק של העולם הזה, משם הכהן אמור לביא לנו הכפרה. משם, גם אנו היום, מיום הכיפורים הזה שהוא מעבר לזמן, אנו מקבלים את הכפרה, הרחמים, מעבר למידת הדין.

אך בעשור לחודש השביעי:

נראה לי שיש לעיין במילה "בעשור" ולא כתוב "בעשירי לחודש" כאילו , יש "לעשר " את החודש השביעי. יש לעשות בו שינוי. החודש השביעי הוא חודש השבע, חודש הטבע. "לעשר " אותו, זה להביא אותו מעל לזמן הטבעי. כמו שמעשרים התבואה להכשירה. כמו שהמעשר מתעשר!עשרת ימי התשובה הם מעל לזמן ומעשירים אותו!ויום כיפור הוא השיא של "מעל לזמן הזה"  הוא השמיני כלפי השבע, המעשר של השנה כולה.

שנה

ה "בני יששכר" אומר שהשנה הרגילה מונה 365 ימים, כמניין ימות החמה. אבל,המילה "שנה" היא רק 355! כלומר, יש 10 ימים שהם מעל לזמן והם העשרה ימי תשובה!!

צאתו של הכהן

השמחה ביום כיפור היתה על צאתו של הכהן מקודש הקדשים ולא על כניסתו:

בכניסה הוא יצא מהעולם הזה! ביציאה, הוא חוזר לעולם הזה! כמין תחיית המתים.

השמחה נובעת מזה שאנו, עם ישראל, רוצים הכהן כאן, איתנו! וגם מצוות התורה , מטרתן לשכלל את העולם הזה. לכן, כל נוכחותו של הכהן בקה"ק ,מטרתה היא להביא לנו, משם, כפרה לכאן!.

 

 

חגי תשרי ותיקון העברות:

 

שלוש עבירות שורש כל הקלקולים בעולם עבודה זרה שפיכות דמים גילוי עריות
שורש התיקון על ידי האבות אברהם שנלחם נגדה יצחק שמסר נפשו יעקב שמיטתו שלמה
שזכותם מזכירים.. ביום כיפור בראש השנה סוכות

 

 

 

 

שעיר לעזאזל

 

יש לנו הרגשה לא נעימה כשאנו קוראים את הפרשה הזאת: אנו שולחים שעיר אחד לעזאזל, ושוחטים שעיר אחד לה'! כאילו היו שתי רשויות! אנו משווים בין ה' לעזאזל!!

האמת, שבדיוק ההיפך קורה:

אכן, יש כוחות , בעולם,  שהם רעים, מכשילים, פראים, נגד רצון הבורא(נבראו על ידו אבל מצווה על האדם להתעלות מעליהם, ובעזרתם ההתנגדות כלפיהם, להיות יותר מוסרי). אבל הכוחות האלה, הם חלק מהעולם שה' בעצמו ברא. הוא מבקש מאיתנו להזין את הכוחות האלה: לתת להם אוכל! הם משחיטים, אבל הם נחוצים בעולם והם נבראו כי הם חלק ממערכת (טוב ורע) טבעית שעליה העולם והאדם מושתתים. העיקר בסיפור, הוא שה' מבקש מאתנו לשלוח לכוחות האלה מזון, שעיר!

אכן, העולם בנוי על כוחות שונים ומנוגדים. וה' אחד ברא אותם. עלינו לדעת מי צריך להיות בפנים ומי צריך להיות בחוץ. יש לנו להכיר בהימצאותם של כוחות הרע. לדעת להתרחק מהם, אבל, לא להתכחש מקיומם. יתרה מזאת, עלינו לדעת שהם נבראו על ישי ה' בעצמו!!. כמו שאנו חיים עם יצרים, כולל יצר הרע, אנו חייבים להכיר בנחיצות של היצר הרע, של היצר בכלל, כי בזכותו אנו חיים. אין כוח ליצר הטוב בלי היצר הרע!

 

 

ספר יונה

אנו מרבים לבקש "רחמים" ביום כיפור. דרך אגב, המילה, בארמית "רחמנא" היא לא ,המרחם" אלה "מי שאוהב אותנו" כי המילה "רחם" בארמית, תרגומו בעברית הוא "אוהב".

 

כדי להבין על מה אנו מסתמכים כדי לבקש מה' "רחמים", יש לקרוא ספר יונה

יש פסוק מפתיע בסוף הספר (ד-י):

 

ויאמֶר יְקֹוָק אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד . וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

 

איזה מן השוואה זו? הרי יונה חס על הקיקיון מטעמים אגואיסטים. הקיקיון היה מציל עליו. איך האלוהים משווה בין ההרגשה האגואיסטית הזו לבין היכולת של האלוהים לחוס על עיר של פושעים?

מכאן, אורי אליצור ז"ל למד:

אכן, ה' חס על העולם ועל ביריותיו מסיבה אנוכית! כי הוא צריך את בני האדם!!

הבורא ברא את העולם ואת בני האדם. הוא כביכול אחראי על ביריותיו. אנו לא יודעים למה הוא עשה זאת אבל העבודה שהוא ברא אותם, אורמת לנו שהוא מעוניין בקיומם ובהישרדותם!!

 

לכן, כל מי שבא מול הקדוש ברוך הוא ואומר לו:

  • הנני! רחם עלי , תאהב אותי, כי אני כאן למענך!
  • הנה סיבה טובה לתת לי לחיות:

אז ה' חייב לרחם עליו!

אנו רק צריכים להגיד לו למה כדאי לו לתת לנו רחמים. למה אנו כדאיים לו!

 

  • הנה אנחנו, הנה הארץ שנתת לנו. אנו נלחמנו עבורה, הקמנו אותה, שמור עלינו , ועליה!

כיפור שם

25-09-09

מישל בן שושן

 

כיפור שם

 

 

תשיעי בתשרי (קי)

  1. ראש השנה הוא תיקון השכל
  2. עשרת ימי תשובה תיקון הנפש (כפרות..)
  3. ערב כיפור הוא תיקון הגוף עם סעודה מפסקת

כך שנכנסים ליום כיפור אחרי תיקון השכל, הנפש והגוף! נכנסים אליו כמלאכים ויכולים לקב ל הטהרה והכפרה על שלושת המרכיבים באדם.

 

עשרת ימי תשובה (קי)

הם מקבילים לעשרה מאמרות שנברא בהם העולם

  • "בראשית" "ויהי אור " מקבילים לשני ימי ראש השנה.
  • וכך כל יום…שבהם האדם נברא כביכול מחדש
  • התשיעי בתשרי  מקביל למאמר "נעשה אדם"
  • העשירי מקביל להיתר שניתן לאדם לאכול מכל הבריאה.

 

בין התשיעי לעשירי ,יש שני ימים שעניינם תיקון האדם עצמו ועצם ההנאה מן העולם, האכילה.

התורה מדברת על שני ימים אלה כיום צום. פעם ה9 ופעם ה10 ("בתשעה לחודש…." ו"בעשור לחודש")

האמת הכנראה היא שהיינו צריכים לצום בשני הימים,או לאכול טוב בשני הימים!!,וזאת כדי לציין את שלמות האדם, גם באכילה.

אבל לאכילה יש שני מימדים הפוכים:

  1. האוכל משלים את הגוף. ומבחינה זו הוא חייוני להשלמת האדם ולתיקונו כדי שיוכל להתייצב מול הבורא
  2. אבל מצד שני האוכל מונע את האדם מלהיטהר כולו בכל שאר חלקי הרוחניות שלו! האוכל מושך אותו לבהמתיות וקשה לו להתייצב מול הבורא כך!

לכן , אוכלים ביום אחד, כדי לתקן את הגוף והשלים אותו בכל מימדיו. וצמים ביום המחרת כדי לבוא מול הבורא בהרגשת שלמות גם בחלקים האחרים שהם הנפש והשכל. (במיוחד הנפש שהיא מורגשת ב"תענו את נפשותיכם")

ולכן הגמרא אומרת ש"מי שאכל בתשיעי , כאילו צם תשיעי ועשירי"

וכך יוצאים לכל הדעות!

 

כיפור מניטו

בע"ה ה תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

 

כיפור מניטו 1992

 

EXPIATION ET PARDON=כפרה

לכפר=לכסות. לכסות החטא כדי לא לסבול מהתוצאות שלה ולקבל כוחות שיאפשרו לחיות ולטפל בהם!

הכפרה ביום כיפור היא כללית. יש התנהגות פרטית וגם כללית. לכל יהודי יש שני מימדים בהתנהגות שלו: הפרטית והכללית איך הוא כלול בכלל.אבל  רוב התפילות ביום כיפור הם על המימד הכללי, הקבוצתי.

התשובה היא תנאי לכפרה.

אין התורה היתה יכולה להתקבל רק בתנאי שהתשובה היא אפשרית.

התשובה היא ייחודית לתורה. אין היא כלולה בדעת הטבעית של אומות העולם. זה חידוש של התורה.

התשובה, התיקון של העולם תלוי בהתנהגות המוסרית של האדם.

יש צורך לכפרה כללית ואי אפשר להסתפק בכפרה פרטית.

 

פרשת אחרי מות:

"וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה(AVEU- CONFESSION) עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם על ראש השעיר ושילח ביד איש עיתי המדברה "

 

הרמב"ם אינו מונה מצוות התשובה אלא הווידוי. התשובה היא טבעית אצל אדם שהוא צדיק.

רק צדיק יכול לחטא!! כי יש חטא רק למי שמכיר את מרות החוק ! והוא הצדיק!!

כשהוא רוצה לעשות תשובה, יש מצווה להתוודות.

כמו כן ,אין מצווה להתחתן כי זה דבר טבעי. התורה רק תדבר על איך מתחתנים! אין מצווה לאכול. אבל יש מצוות איך לאכול. (הרמב"ם חי באסלם שבו הכל הוא "מכתוב"! והוא היה צריך להילחם נגד זה אצל היהודים!)

לכן אין התורה מצווה תשובה אלא איך עושים התשובה= הווידוי.

 

רק בגלל שאנו קדושים, רק אז יש לנו מצוות. אשר קדשנו במצוותיו.

אם הטוב לא נובע ממני, אז אין התורה מדברת אלי! היא מדברת רק למי שרוצה לעשות הטוב! התורה אמורה רק להגיד לנו איך לעשות הטוב.

יש יותר מצוות לא תעשה כדי ללמד אותנו שהתורה מלמדת יותר מה לא לעשות. מה שיש לעשות, אמור להיות טבעי עבור מי שרוצה לעשות הטוב! אבל אין לו מושג מה הוא הרע שאסור לעשות!

 

הרמב"ן: הוא חושב שהאנשים הם פחות נעלים ממה שחושב הרמב"ם ! והוא חושב שהתורה מצווה לנו מה לעשות וזה לא כל כך טבעי! לכן יש מצווה לעשות תשובה לדעתו! הרב טוען שהפשט של התורה יותר נוטה לרמב"ם. הרמב"ן מחדש כי היהודים אינם במדרגה שהיו צריכים להיות.

 

ירושלמי שבועות א הלכה 5

חידוש התורה הוא שהתשובה אפשרית.

"רבי תנחומא לימד בשם ריש לקיש: בשעה שאמר ה':"והתוודה עליו" התחיל משה לשיר "מזמור לתודה .."

כשמשה שמע שהווידוי אפשרי, שהתשובה, התחיל להודות.

  1. הטבע איננו יכול לקבל שחטא יכול להימחק!היום, התרבות הכללית מקבלת את העניינים האלה אבל זה רק בזכות אלפי שנים של תורה דרך הדתות הבנות של היהדות. לפי התורה, החוק צריך להתאים למוסר! עבור הרומאים, המוסר צריך להיות חוקי! בדיוק ההיפך!!אם לא היתה ההתגלות, אם היינו מסורים אך ורק לידי השכל הטבעי, לא היתה תשובה כי החוק היה מונע אותה כי המוסר היה משועבד לחוק. התורה מחייבת החוק להיות מוסרי!! ולכן התשובה אפשרית. אצל הגוים, במיוחד הנוצרים, החוק קובע הכל. אצל התורה, המוסר הוא העיקר.רצון ה' הוא העיקר. והחוק בא כדי לסדר דברים מסביב!
  2. יש עוד קושי עבור השכל הטבעי: כדי שתהיה תשובה, צריך שהזמן יהיה הפיך! וזה בלתי הפיך. והתורה מאפשרת זאת. בעברית גם כן ניתן להפוך עבר לעתיד והעתיד לעבר!! זה אחת הסיבות שהגויים לא קיבלו את התורה. למה ה' בכל זאת הציע להם? כדי שבאחרית הימים לא יאמרו למה לא הצעת אותה לנו! (עבודה זרה 3)

(למה כפה עליהם הר בגיגית. הרי כבר קבלו אותה לפני כן!?  המהר"ל: רק מאורסים מתחתנים! כופים כללים רק למי שמוכן לקבל החוזה! רק עבור אלה שבחרו להתחתן כופים עליהם כתובה וכללים! התורה היתה צריכה להיות כפויה אחרי שהם הסכימו לקבלה!)

מהרגע שהחטא נעשה, הזכרון של החטא לא יכול להימחק לעולם! אפילו אם הזמן הפיך, איך הזכרון יכול להשתנות? "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך"(ירמיהו) כשהיית נערה, ארוסה, אז, הסכמת. אני זוכר לך את החסד ההוא.

 

"אל תשליכני מלפניך (דוד חטא) ורוח קודשיך אל תיקח ממני השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני…

"אלמדה פושעים דרכיך…."

החטא של דוד התפרסם כדי שנדע שהפרט יכול להתכפר. דוד מבקש שה' יסלח לו כדי שדוד יוכל ללמד שהתשובה אפשרית.( דבר דומה עבור הכלל ממה שקרה בעגל. התורה מלמדת את חטא הגעל ? כדי ללמד שהתשובה של הכלל אפשרית)

 

וכל זה נלמד מהמילה "והתוודה"!!

 

"כי לא הקדשתם אותי במי מריבה" לא בגלל שמשה הכה את הסלע לא נכנס לארץ!! "ידבר עמים תחתינו" =יכה העמים! זאת אומרת ש"דבר" משמעו גם כן להכות!

הרמב"ם: החטא של משה הוא שמשה כעס. אבל יש כעסים טובים!

אלא : כל פעם שהעם חטא, משה התפלל עבורם. ועכשיו, משה לא מתפלל עבורם! הוא אומר "שמעו נא המורים"! אין לו יותר את הסבלנות כדי להנהיג אותם! מהרגע שהוא לא יכול להתפלל עבורם!!

 

"ומות בהר .." יש וויכוח בית מלאך המוות ונשמת משה שלא רוצה למות! וה' עונה: אתה הרגת מצרי! משה ענה אבל אתה הרגת את כולם! ה' עונה: נכון אבל אני יכול להחיות אותם ואתה לא! ואז פרחה נשמת משה!

מכאן, לומדים שלא טען ה' שמשה חטא במי מריבה! הוא הזכיר לו מיתת המצרי!

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם. לפני ה' תטהרו"

מה קרה ב10 תשרי? מסירת לוחות שניים. יש עדות שהכפרה אפשרית עבור הכלל.

מה ההבדל בין הלוחות הראשונות והשניים?

  • לוחות הראשונות= הנה החוק. מי שעובר על החוק חילל את זהותו והוא כבר איננו ישראל!
  • לוחות השניים= הנה החוק ואם עוברים על החוק , יכולים לחזור אל כלל ישראל על ידי התשובה. התשובה יכולה להיעשות כל יום אבל באותו יום, יש כללות ישראל שמקבלת כפרה וטהרה . התשובה הכללית שנעשתה על ידי משה עבור כלל ישראל, חוזרת על עצמה על ידי הכהן הגדול בכל שנה!

היום ההוא , בעצמו, עצם היום מכפר!! רק הקשר עם הכלל מספיק כדי לקבל הטהרה של הכלל.

 

שני השעירים

שניהם נהרגים. אבל בצורות שונות מאוד. אחד בלי כבוד בכלל והשני בכבוד גדול!

(ישראל אלדד: הווידוי הוא כללי. משהוא חסר אחרי אלפיים שנות גלות: ברגע מסוים, הגלות הופך להיות עבירה ולא עונש! צריכים להתוודות שאנו לא רצינו מספיק לחזור! כי כשאי אפשר היה לחזור, אי אפשר היה לוודא אם רוצים לחזור. אבל אם ברגע שזה אפשרי לא חוזרים, אז זה אומר שבאמת לא רצינו! ואז הגלות היתה חטא !!ולא רק עונש!!)

הגמרא משווה פורים וכיפורים:

שניהם יישארו באחרית הימים.

(המילה פור היא לא עברית!)מוצאים "גורל" בשני המקרים!

הגורל בפורים: המן בחר היום להשמדת ישראל.

מאז חורבן הבית, הגלות היא במקום הכפרה של החטאים במקום בית המקדש!

יש שני סוגי גלות

  • הגלות בצורה של שעיר לעזאזל :ישראל לא יודעים מי הם
  • הגלות בצורה של שעיר לה': ישראל שומרי התורה בגלות

בזמן השואה, כל היהודים היו נרדפים. אבל היהודים שעשו כאילו הם לא יהודים הרגישו עוד יותר כואב! "כמובן שהיהודים הדתיים זכאים לאנטישמיות, אבל אני שלא עושה כלום כדי להיות יהודי, למה מתנפלים עלי ??" זה  כאב להם  עוד יותר משאר היהודים.

המן לא מצא יום בלי זכות. ביום 14 אדר, יום ירח מלא של החודש שמשה נפטר. ולא ידע שזה החודש שבו הוא נולד!. מרדכי שמע שני תלמידי חכמים משוחחים על אורך העומר שצריכים להביא, בזמן הפורענות ואז הוא נרגע: אין סוף לישראל בזכות התורה.

איזה גורל בוחר בין ישראל שנשמר כישראל בגלות וישראל שלא מחשיב עצמו כישראל בגלות???

 

אנו ,בזמן של קיבוץ גלויות של שתי האפשרויות להיות יהודי.

הזכות של התשובה של היהודים שהתבוללו גדול מזכות התשובה של היהודים שהשתמרו כיהודים!

אלה שחזרו לארץ בלי לדעת מאיפה באו ולאן הם באים ובכל זאת הם באים!! זה מפליא!!

 

פעם , "בעל תשובה" היה מי שחטא וחזר על חטאו, באפן הקלאסי של המושג.

אבל היום, "בעל תשובה" הוא זה שחוזר לארץ או חוזר ליהדותו אחרי שהוא איבד כל זיקה.

 

הגורל הוא לא משחק מזל. אלא "גורל" במובן :מה שצריך להיות עבור האדם הזה.

פעם , הכהן הגדול היה יכול להבחין על ידי הגורל.אבל מעט מאוד רבנים יכולים ,היום,לענות לשאלות לפי הגורל! לפי תאריכים או כל דבר אחר (וזה לא לפי המזל)!!  יש חסידים מסוימים שפותחים ספר ומוצאים שם מילה אחת ועונים כך על השאלה הגורלית ששאלו אותו. זה על יד הגורל!

 

 

 

 

 

 

קדושה של שחרית (רבי יהודה הלוי) 1986

—–(כמה רעיונות בודדים)

  • עשיר עניו הוא באמת עניו -אבל עני עניו, אי אפשר לדעת אם הוא עני או עניו!
  • המלכים היו צריכים להשתחוות יותר מהכוהן כי יש לו יותר כוח ושליו להראות יותר ענווה!
  • במקדש היו כורעים ומשתחווים. אבל בגלל הפחד להידמות למוסלמים שמתפללים או לעבודה זרה, בוטלו ההשתחוויות. וגם הרמת ידיים

—–