מקץ מוש

בע"ה כז כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

מקץ מוש

מקץ (לעד)

המילה "מקץ" מאוד מוזרה. היא מורכבת משני מרכיבים סותרים:

  • קץ= הסוף שאין כלום אחריו
  • מ….= התחלה

מ…קץ = אפילו שאתה חושב שזה הסוף הגמור, דע שיש עוד דברים שיקרו. וייתכן אפילו שהדברים שיקרו אחרי כלות כל הקיצים, יהיו טובים יותר!

זה, לדעתי הרעיון הראשון של הפרשה: חשבתם, בסוף הפרשה ה קודמת שליוסף אין יותר תקווה. השארנו אותכם בחושך של הבית כלא בלי שום מענה. והנה יש אור אחרי החושך! אין ב"מציאות" רק מה שאנו רואים בה. יש רבדים אחרים (לטוב ולרע!).

 

חלומות פרעה (לעד)

למה התורה מספרת לנו את חלום פרעה? נדיר ביותר שהתורה מספרת לנו, הקוראים, דבר שאיננו עובר דרך ההשגה של בני אדם! לא רק זה אלא שהתורה מספרת לנו שוב אותם החלומות, איך שפרעה מספר אותם! ושוב מספרת לנו אותם בעיניים של יוסף.

בדרך חלום, זה דבר כבר מאוד קשה לספר באופן אובייקטיבי. הכל תלוי בזכרון של מי שחלם, בזמן ובמלים שהוא בחר לספר אותו, ואפילו הוא בעצמו יודע שמה שהוא מספר הוא רק זווית אחת ממה שהוא באמת הרגיש בחלום. כלומר, יש קושי עצום, עבור האדם עצמו לספר את החלום שלום "כמו שהוא היה באמת"

יש הרבה רבדים:

  1. החלום "עצמו", "אובייקטיבית". כמו שהתורה מספרת אותו.
  2. החלום איך שהחולם "תפס" אותו, בתחושות שלו, בזיכרון שלו..
  3. החלום איך שהחולם "מספר" אותו, במילים שהוא מצא בזמן שהוא מספר, דברים שצריכים להיות מובנים לשומע
  4. איך שהשומעים מתרשמים מהחלום
  5. והפתרון התלוי לגמרי בשומע.

כל הרבדים האלה שונים אחד מהשני. וריבוי הווריאציות בפרשה מורים על קיום רבדים רבים אלה.

ומוסיפה עוד רובד: המסר שהאלוהים רוצה למסור בחלום: זה דבר סמוי או גלוי?

  1. אם הדבר אמור להיות ברור, למה שה' לא ידבר ישירות עם פרעה, כמו שכבר סופר בפרשת שרה, וגם כשה' דיבר עם אבימלך או עם לבן או עם בלעם, אז, לא היינו זקוקים לשום "פענוח". המסר היה ברור ולא האריכה התורה בו!!
  2. אם כן, מובן שה' רוצה שה"פענוח" יעשה באופן כזה שיש התערבות של האדם בו. לא רק האדם שיפענח אלא גם האדם שחולם החלום. כאילו תהליך "הפענוח" חשוב יורת מהמסר עצמו!
  3. ואולי, אין "מסר" ברור, אלא כיווני חשיבה שהאלוהים מוסר לאדם ומחכה לתגובה של האדם. האופציה הזו קרובה יותר למה שנראית העמדה של יוסף: יש דברים שנקבעים מלמעלה אבל על האדם לפעול כדי להטות את הדברים לטובה. מכאן נעבור לחידוש של המו"ש:

 

הגיד או הראה?

כשיוסף מפענח החלומות, הוא משתמש בשני פעלים שונים לגבי מה שעשה האלוהים על ידי החלום:

  1. את אשר האלוהים עשה הגיד לפרעה:

זה, לגבי שבע הפרות השמנות והשיבולים העבות . ברור שמדובר על שבע שנות שבע. על זה , אין וויכוח ואין לאדם להתערב כי זה כבר ברכה .לכן יוסף אומר "האלוהים הגיד" כלומר אין מה להתערב בעניין

  1. את אשר האלוהים עושה הראה לפרעה

אבל לגבי הפרות והשיבולים הדקים, יוסף אומר שלפי דעתו (זאת אשר דברתי), הם שנות רעב . כי הוא יודע ששנות הרעב האלה לא יהיו! שתי השנים הראשונות, יוסף ייתן אוכל לכולם וחמשת השנים האחרונות, יבוטלו כי יעקב יגיע למצרים ולא יהיה כלל רעב. אם כן, יוסף לא אומר שהאלוהים אמר זאת במפורש, אלא זו השערה שלו. הוא לוקח על עצמו ההשערה כדי להגן על התדמית של האלוהים וכך הוא יכול להפחיד ולתת פתרון שתסיר הבעיות של שבע שנות רעב. לכן, כאן, יוסף משתמש במילה "הראה" כלומר, ה' מציע ועל האדם לדון בנוסה ואולי גם להתערב כדי שזה לא יקרה.

מכאן התשובה לשאלה שלנו:

האלוהים לא רצה למסור מסר, כמו דע לך שיהיו שנות רעב או שבע. אלא האלוהים רוצה שהאדם החולם, יגלה בעצמו , מצד אחד שיש מתכנן מלמעלה שמושל על העולם, אבל מצד שני, שהמציאות יכולה להשתנות לפי ההתערבות של האדם עצמו. ה' מעוניין שפרעה יבין את שני הדברים גם יחד! זו ההתבטאות הברורה ביותר עד כה של המיוחדות שיש ביהדות: מאמינים בה' כאילו הוא עושה הכל ומצד שני מאמינים שהאדם חייב לפעול כאילו ה' לא עושה כלום! יוסף מבין גם הוא שיש להחשיב החלומות באופן דואלי:

  1. גם לקבל את המסרים מלמעלה
  2. וגם לפעול כדי להסב הדברים לטובה.

 

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו

זה מראה שיוסף השתנה והאחים לא השתנו. לא באופן פיזי אלא בעיקר בהתקדמות אל עבר מה שה' דורש מהם. אם התורה מתעניינת ביוסף והשאירה לרגע את האחים בלי לספר לנו מה קרה להם בתקופה הזו, זה כדי שנבין ששום דבר משמעותי לא קרה להם. אבל יוסף כן למד הרבה דברים על עצמו. הוא כן "קנה חכמה" ולכן עכשיו יש לו זקן! יוסף התשנה מאוד וזה אולי גם השפיע על מראה הפנים שלו.

לפעמים התורה מזניחה חלקים גדולים של האנשים הפועלים בסיפור ומתמקדת על אנשים אחרים ותקופות מסוימות. זה כדי להגיד, שמבחינתה, זה לא מעניין, עבור המסלול שאליו היא רוצה להוביל הסיפור.

למשל, היא אומרת שאדם זה (למשל בין אדם לנוח ומנוח עד אברהם) הוליד את פלוני. זה לא שהוא לא הוליד אחרים אלא להגיד שזה מה שמעניין מבחינת הסיפור של התולדות.

 

למה היה רעב?

מטרת הרעב היתה שכל הכסף של כל העולם יגיע למצרים ומשם, ישראל ייקחו אותו בצאתם ממצרים! מהרגע שכל הכסף הגיע לשם וגם יעקב הגיע, אין צורך ברעב.

אפשר להבין שה"כסף" איננו רק הדבר הגשמי אלא כך החכמות וכל המידות הטובות שהיו קיימות בעולם, היו מיוצגות במצרים בזמן שישראל באו לשם, כדי שהגלות במצרים תפעל במלואה , כדי שהיהודים ייקחו משם את מירב הניצוצות שהיו יכולים לקחת בצאתם.

 

יעקב יוסף ובנימין

מידת יעקב היא התפארת. זו מידה "מאחדת". יעקב איחד בין החסד והגבורה ויצר מידה חדשה, מידה של איחוד , מידת התפארת. אבל זו עדיין "מידה"

לעומתו, יוסף הוא "צדיק". ואין לו מידה משלו. מידת היסוד המיוחסת ליוסף היא מידה שיכולה לקבל בתוכה כל המידות . זו היכולת שלה: להיות ניטראלית לגמרי. היא בלתי מפלגתית. כל אחד יכול להזדהות איתה. היא דומה לרופא הכללי וכל האחים האחרים דומים לרופאים מומחים במידה מסויימת. חייבים רופא כללי כדי להעניק אוזן קשבת כוללת. לכן, אפילו יעקב היה זקוק ליוסף!! התפארת זקוקה למידת היסוד כדי לתרגם את עצמה בעולם התחתון.  זו הסיבה שיעקב היה כל כך עצוב בלי יוסף. לא רק בגלל בעיה סנטימנטאלית אלא בעיקר בגלל שאפילו התפארת זקוקה למידת היסוד של הצדיק.

בלי יוסף, יעקב הסתדר קצת עם מחליפו של יוסף: בנימין! שהיא צדיק קטן. כלומר, בנימין יודע לעשות את העבודה כמו יוסף אבל באופן מצומצם יותר.

מטרת יוסף היתה להביא את אבין למצרים.

לכן, הוא לא בא אל יעקב כי הוא יודע שיעקב זקוק לו.

הוא לוקח שמעון כדי שירגישו שחסר מומחה אחד במידות ושהתמונה לא שלמה. זה לא עזר הרבה

לכן, יוסף ביקש שבנימין יבוא: כדי לנתק אותו מיעקב ושיעקב יצטרך לבוא בעצמו למצרים!

 

נראה לענ"ד:  שחסידות חב"ד היתה יכולה למלא את התפקיד של יוסף: להיות מקבלי כל יהודי באשר הוא ולהיות "מקובלים" על ידי כל האוכלוסייה בישראל. כן היו אנשי חב"ד בתחילת דרכם. הם חילקו סופגניות בכל בסיס צהל ללא שום הפרעה. הם היו היסוד של הדת בעולם היהודי.

כשהרבי ז"ל ביקש מהם לתמוך במועמד מסויים בבחירות לראשות הממשלה והם התערבות בבחירות באופן מאוד בוטה , הם איבדו את היכולת הזאת והפכו בעיני העם כולו כ"פוליטיים". הם עלו מהאפשרות להיות בעלי מידת היסוד למידת התפארת. כלומר, הם עדיין דוגלים באחדות אבל מכיוון שהם צדדו בחלק מהעם, אי אפשר כבר לחלק סופגניות לחיילי צהל בבסיסים! ואני מתרגם זאת כך: הם פספסו את ההזדמנות להיות מידת היסוד ונשארו רק מידת התפארת!