בע"ה ל תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

נח מ

מתוך שיעוריו של מניטו

 

זכות בנים

אנו מכירים את המושג "זכות אבות". כלומר, מעשי האבות, הזכויות שהם רכשו בחייהם, מסייעים לצאצאים שלהם. זה אפילו הגיוני: אנו יכולים ליהנות ממה שאבותינו השאירו לנו. כסף, מדע, תרבות..בכל התחומים, אנו בונים את עצמנו על מה שקדם לנו. אפילו כשאנו מחדשים והופכים תהליכים לכיוון השני, אנו עושים זראת, כתגובה למה שקדם. אנו כן נשענים (אפילו אם זה כדי להתנגד אליו) על מה שקדם לנו.

 

בפרשת נוח, אנו מגלים, דרך הלימוד של מניטו, שיש זכות נוספת, במישור אחר, שהוא "זכות הבנים":

כשצאצאים מגשימים חלום של האבות. כשהם מגשימים פוטנציאל טמון ולא מנוצל שהיה בדורות הקודמים, אז הם כביכול מצדיקים את קיומם של האבות! אב יכול להיות גאה בבניו. אבל, במישור אחר, אב יכול להצדיק את הקיום שלו על ידי זה שצאצאיו יעשו את מה שהוא היה אמור לעשות ולא עשה!

למשל: דורי דורות של יהודים חלמו והתפללו לחזור לירושלים. כשאנו חוזרים ובונים את המדינה שלנו וחוזרים מהגלות, אנו לארק מגשימים את החלומות של האבות שלנו. אנו מצדיקים את החלומות שלהם! הם מסרו את נפשם עבור דבר שבסופו של דבר הגיע!

בעצם, אפשר להגדיר את החיים כמתן אשראי של הבורא. וכל החיים יש לזכות בחיים שנתנו לנו במתנה. באשראי. בנקאי מלווה כסף לאדם צעיר כי הוא מאמין שירוויח כסף בעתיד. על בסיס זה הוא נותן לו אשראי. במידה ואכן זה מתממש והוא נהיה עשיר, אז הבנקאי שמח כי זה מצדיק את האימון וההימור שהוא לקח!

אם כן הבנים, העתיד הוא זה שיכול להצדיק את האשראי שקבלנו בעבר!! ואפילו אם הבנים לא מגשימים, לפחות אנו דורשים מהם שהם ימשיכו להשקיע! כך שאולי הבנים שלהם יקחו על עצמם התקווה.

בעצם סיפור האנושות הוא סיפור מתן אשראי לכל דור כד להגיע אולי לגאולה. ואז , נוכל לאמר שהכל היה שווה! אבל עד אז, אנו באשראי!

יש מושג שהולך בכיוון הזה : היום האחרון הוא יום הדין האחרון.

רק ביום האחרון יהיה אפשר לדון! רק אז יהיה אפשר להגיד אם זה היה שווה או לא. הכל נמצא בתהליך מתמיד עם הרבה תקוות לעתיד. בנתיים אי אפשר לקיים מידת הדין במלואה כי תמיד אפשר להגיד:" אבל תחכה ותראה שזה לא נורא או שהרע שעשיתי לא יתקיים, או שהילדים יתקנו.." רק בסוף נדע באמת!

יצחק נותן זכות לאברהם: בלי יצחק אברהם היה "איברהים" מוסלמי!

בלי יעקב יצחק היה אולי נוצרי אוהב עשיו!  בלי דוד, כיסא הכבוד לא היה עומד! וכן הלאה..

 

נח ניצל על ידי אברהם!

עכשיו אנו יכולים להבין ש"אברהם הציל את נוח": כשכתוב שנוח מצא חן בעיני ה', זה אומר שה' ראה בו את הפוטנציאל שצדיק. נח היה צדיק "קטן". (הצדיק האמיתי מציל את כל האנושות).נח לא הציל את האנושות. הוא היה אמור להיות נכחד עם כולם. אבל , ה' גילה בו את הניצוץ , הבלטי מודע בנוח, שיכול לבוא ממנו צדיק אמיתי כמו למשל אברהם. ואכן, כשהגיע אברהם ועשה את מה שהוא עשה, אז הצלת נוח היתה מוצדקת!!

אותו הדבר אומרים על יעקב שהציל את אברהם מכבשן האש

ישעיהו פרק כט(כב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם ..

אברהם, בשעת כניסתו לכבשן האש של נמרוד, לא היה עדיין מספיק זכאי להצלה. הוא עדיין לא היה צדיק מספיק כדי להינצל. אבל, היה בו הפוטנציאל של גאולת העולם. יעקב אבינו, על ידי מיזוג מידות אברהם ויצחק וביסוס הזהות היהודית, בנה את האפשרות לגאולת העולם. בכך, יעקב הצדיק את הצלתו של אברהם מכבשן האש.

 

 

הגדרת הצדיק:

מניטו מסביר קטע בפיוט "נשמת כל חי":

בפי          ישרים      תתרומם

ובשפתי   צדיקים    תתברך

ובלשון    חסידים    תתקדש

ובקרב     קדושים   תתהלל

ארבעת המשפטים ש האלה של הפיוט מדברים על ארבעה סוגים של אנשים שרוצים לעשות את הטוב: הישרים, הצדיקים, החסידים והקדושים.

• הישר= אדם שרוצה לעשות טוב. אבל הוא לא יודע איך. אין לו מערכת מסורית שאליו הוא יכול לקיים "מצוות". הוא מתנהג לפי ראות עיניו, כל מקרה לגופו, לפי החיפוש ולפי ההגדרות של עצמו ל"טוב".

 

• הצדיק= הוא עושה את הטוב לפי מערכת חוקים מוגדרת.
  • הצדיק היהודי= הוא זה שמקיים את מצוות התורה.
  • הצדיק מאומות העולם= מי שמקיים מערכת חוקים מוסריים שמקבלות את שבעה מצוות בני נוח. כל צדיק נידון לפי מערכת החוקים שלו. שר חוץ ספרדי יהיה צדיק אם הוא יביא טובה לארצו, ספרד, לפי האינטרסים של ספרד. וכן שר החוץ הצרפתי. כל אחד יכול להיות צדיק לפי המערכת שהוא שייך אליה.
  • הרשע= מי שיודע מה הוא הטוב ומה הוא הרע ובוחר לעשות רע . זה נדיר מאוד! כי לרוב כל אדם בוחר בטוב וחושב שהוא עושה הטוב.
  • החוטא= הוא רוצה להיות צדיק, אבל קשה לו! יש בו חולשות!

 

• החסיד= מי שמזדהה עם החוקים!
  • חסיד יהודי=מי שרוצה את מה שהתורה רוצה! הוא לא רק רוצה לקיים את חוקי התורה אלא הוא אוהב את חוקי התורה, הוא רוצה את מה שהתורה רוצה. עבורו, המצוות הן עצות טובות ואהובות! לכן, החסיד שמח! ולכן גם כן החסיד יכול לפעול מעבר לחוק! הוא יכול לפעול לפנים משורת הדין! מכאן "מידת חסידות". אי אפשר לבקש מכל אחד להיות חסיד. זה תלוי בהרגשה ובדרגה! לכן "צדיק" שאיננו חסיד יכול להיות עצוב! כי הוא יכול שלא להסכים עם מצווה מסויימת אבל הוא מקיים אותה כי הוא צדיק! ומכאן "הצדיק ורע לו"!! ייתכן מאוד שההגדרה הזו של החסיד, מתאימה גם לחסידים שעליהם מדבר התלמוד וגם לתנועת החסידות שנולדה עם הבעל שם טוב. זה גם מסביר שיש קרבה גדולה בין החסידים לבין אנשי הסוד והקבלה. לא לחינם, הזוהר מגדיר המצוות כ"עצות טובות". כי החסיד (או המקובל) מקיים אותם בכוונה באהבה ובשמחה. ולא רק כי הן מצוות.
  • חסיד אומות העולם= הוא מקיים את הטוב כי הוא מזדהה איתו ! למשל, הגוים שהצילו יהודים בשואה, עשו זאת בניגוד לחוק שהיה קיים במדינה שלהם אבל הם צייתו למוסר הפנימי שלהם ועשו זאת במסירות נפש ומתוך בחירה ורצון לעשות את הטוב הנעלה. לכן, הם נקראים "חסידי אומות העולם" והם גדולים מ"צדיקים של אומות העולם".

 

• הקדוש= זו מדרגה עליונה ביותר. הקדוש רוצה את מה שהבורא רצה, מעבר למתן התורה. הקדוש, נדיר מאוד, מחובר אל המחוקק העליון! אם החסיר היה מחובר אל החוק, הקדוש מחובר אל המחוקק! הצדיק מציית לחוק והישר מחפש!

אם כן, יכולים להיות צדיקים גוים! נוח היה צדיק!

 

מה תפקידו של הצדיק?

הצדיק אמור לעשות הטוב. עבורו, ועבור כל העולם. להביא את העולם לטוב. לתקן את העולם.

מאדם ועד נוח, היו הרבה אנשים. התורה איננה מדברת על כולם. אלא רק אחד בדורו. בכל דור, היה אדם אחד שהיתה בו האפשרות להציל את העולם. הוא  היה צדיק בפוטנציאל. יכול להיות שהוא עשה דברים טובים, אבל זה לא הספיק לתקן את כל העולם. זה רק אפשר לקוות שבדור הבא יימצא צדיק.

שושלת הצדיקים בפוטנציאל שמצטטת התורה באדם ועד נוח, היא רשימה של תקוות וצדקות קטנות שאפשרו לעולם להתקיים עד כה. נח היה הצדיק האחרון ברשימה. הוא לא היה מספיק צדיק כדי לבטל את גזרת המבול אבל הוא ידע לצטט למצוות ה'. הוא אכן בנה תיבה וכל מני דברים שאפשרו לו שלא למות במבול.

עצם זה שהוא לא מת, אפשרה לאנושות להמשיך ולהתקיים אחרי המבול.

הצדיק האמיתי שחיכה לו הבורא מאז בריאת העולם (אלה תולדות שמים וארץ ב "הבראם" – באברהם). אברהם יתחיל לחשוב איך להציל את כל העולם. יש לו רצון עז לעשות הטוב עבור הצלת כל האנושות. אפילו את סדום הוא רוצה להציל. לכן, הוא נבחר כדי להתחיל סיפור של גאולה. הוא רק מתחיל אבל הוא הראשון שמתחיל וזה כבר הרבה.

 

 

 

 

חן או צדיק?

בסוף הפרשה הקודמת כתוב:

בראשית פרק ו (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:(ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק: פ

אבל בהתחלת הפרשה שלנו כתוב:

בראשית פרק ו (ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

 

ה' חשב להכחיד את כל היקום, כולל נוח. אבל, הפסוק האחרון מציל את הכל: נח מצא חן בעיני ה'. למצוא חן, זה , בדרך כלל, ההיפך מלהיות צדיק!  הצדיק זוכה על ידי התנהגותו.  המוצא חן זוכה בחינם בהצלתו. רק כי ה' אהב אותו. או בגלל  כל סיבה אחרת שאיננה קשורה לצדקותו!!

אם כן יש התנגשות בין שני המושגים החן והצדק!

יכול להיות שזו הסיבה שבגללה המסורת חותכת בין הפסוקים האלה. מציאת חן נמצא בסוף פרשת בראשית והצדקות של נח בהתחלת הפרשה שלנו. כאילו נשכחנו מה היה כתוב למעלה ויש להתיחס לצדקות!

מניטו מסביר שאין כאן מחלוקת אלא שהאחד מסביר את מהות השני:

כתוב בזוהר שכש"נח" הסתכל בעיני ה' , אז היה כתוב שם "חן"! נח מצא: "חן" בעיני ה'!

אין בנח זכות מיוחדת שמצדיקה את הצלתו חוץ מהפוטנציאל שה' ראה בו. נח עצמו לא הבחין בפוטנציאל הזה! הורי אולי כן (כי הם נתנו לו השם הזה כי הוא היה אמור להביא נחמה לעולם). לפחות הוא לא הביא אותו לידי ביטוי. אבל לה' יש "עיניים" מיוחדות. הוא ראה שיש בנח דבר מיוחד: הוא יכול להביא בחייו או בצאצאיו צדיק אמיתי (כמו אברהם למשל). וזה מה שגרם לה' לא להרוג את נוח.

הזכות של נח היא זה שהוא המשיך לחיות! זה הוא עצמו!

• אלה תולדות נח: נח!

התולדות של נח, מה שהוא הביא לעולם, זה שהוא חי!. כך הוא אפשר את התקווה והאפשרות שייוולד יום אחד אברם! זה הצדקות שלו!!

כלומר הצדקות של נח היא עצם זה שהוא מצא חן בעיני ה'!

בנוסף, נח היה צדיק באשר הוא קיים את מצוות הבורא בבניין התיבה. אבל זה אותו דבר: התיבה רק באה כדי להציל את חייו ! הזכות של נח איננה במעשיו אלא בעצם קיומו! כי יש בו פוטנציאל!!

החכמים משווים בין נח לאברהם

רש"י בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

ההשוואה הזו היא לא לחינם! היא באה לכוון אותנו על המהלך כולו: נוח ניצול בזכות אברהם שיבוא ! זה רק ייקח כמה דורות. אבל כל אחד בדורו עמד מול אותו אתגר.

 

אלה תולדות נח

המושג "תולדות" חשוב מאוד. מדובר על איך הדור הבא יכול להביא זכות , חידוש, תוספת, לדור הקודם. כבר מבריאת העולם, העולם בתהליך של תיקון מתמיד. מניטו מזמין אותנו לבדוק את שלוש עשרה המילים "תולדות שיש בתנ"ך:

 (1)בראשית פרק ב(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ ..                              ו  ו

(2)בראשית פרק ה(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם …  ו X:

(4)בראשית פרק י (א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ ….                                       ו  X:

בראשית פרק כה (יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם                            ו  X

בראשית פרק כה(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם ………………….X X

(13)רות פרק ד (יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן:                ו    ו

 

בפעם הראשונה היא כתובה באופן מלא, עם וו בהתחלה ווו בסוף: תולדות. זו התכנית האלוהית. אבל, עד שיבוא דוד המלך, סיפור התולדת הוא חסר. מידי פעם חסר וו הראשון ולפעמים הוו השני. (פעם אחת חסרים שני הווים, בתלדת ישמעאל!!) רק כשיש תקווה שייוולד דוד המלך, בסוף מגילת רות, חוזרת המילה להיות מלאה בשלמותה "תולדות" עם שני ווים

זה מסביר שכותרת הפרשה היא לא "תולדות" אלא רק "נוח". למרות שהמילה מופיעה קודם :"אלה תולדת נח". רק כשייוולד יצחק , עדיין המילה תולדות תהיה חסרה אבל החכמים שמו אותה ככותרת של הפרשה "ואלה תולדת יצחק!

 

 

 

מגדל בבל

 

לפני דור הפלגה, היתה האנושות מאוחדת.

בראשית פרק יא(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:

וזה טוב!.

אבל הם השתמשו באחדות לרעה.

…(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

אחדות רעה היא אחידות. רודן אחד (נמרוד) שכופה על כולם להיות שווים. לא לחשוב מכוח עצמם. זו ההגדרה ההפוכה של האחדות הרצויה: שכל אחד יהי אחראי על מחשבותיו ומעשיו. ומתוך העצמאות הזאת, תבוא אחדות אמיתית. לכן כדאי לפזר:

:….(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:(ח) וַיָּפֶץ יְקֹוָק אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְקֹוָק שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְקֹוָק עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: פ

וכל ההיסטוריה היא ניסיון למצוא האחדות  האמיתי הרצויה הזאת בחזרה .ליצור אוניברסאליות. מאז בבל,כל האנושות נמצאת בגלות. התפקיד של עם ישראל הוא לגלות האחדות הזאת. החיים של ישראל בגלות הם לא החיים הנורמאליים שלו אפילו כשהם בגלות התפקיד שלהם הוא לגלות אחדות.אבל בעיקר כשהם על ארצם.

הבעיות: כל פעם שעם מנסה לשחזר אחדות, זה הופך לרודנות! והראשונים שנתקפים הם היהודים! כשהיהודים שוכחים שהם בגלות, אז מתחילה האשליה של התמזגות בין העמים: היהודי והמקומי.יהודי הופך להיות צרפתי. זו אשליה לחטאת המטרה. ואז מתחילה אנטישמיות והם "מקבלים על הראש".

יכול להיות שבצורה בלתי מודעת, העמים שמנסים ליצור אחדות אונברסאלית, מרגישים בהתחלת דרכם שיש מכשול לכוונותם והם היהודים. כי היהודים הם אלה שאמורים לגלות את האחדות האמיתית!

נמרוד היה הראשון שחיפש אחדות למטרת רודנות. והעברי הראשון שניזוק מזה היה אברם.

אבל גם המצרים, גם היוונים, גם הרומאים, גם הקומוניזם, גם הנאציזם,,

כל אלה שחשבו לבנות עולם חדש עם סדר חדש ואחדות האנושות כולה, עשו זאת רק למען השם שלהם (נעשה לנו שם), למען שלטון ורודנות.

היהודים אמורים לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם, כל אחד במקומו ובמיוחדותו, ובאותה נשימה לגלות אחדות בתוך הריבוי הזה, על ארץ אחת, ארץ ישראל.

אבל בשביל זה, היהודי חייב לא לטבוע בגלות. כשמבקשים ממנו להישאר יהודי למרות הקליפה של התרבות שהוא נמצא בה כדי לייצג אותה בקודש.

אברם היה מאוד ארמי! והיה צריך להוציא ממנו את קליפת ארם, כדי ליצור את הזהות היהודית. ישמעאל ועשיו שיצאו אפשרו לזהות של בני יעקב ליצור העם הזה.

 

אם כן יש מטרה אחת וסכנה אחת בכל גלות עם ישראל:

1. להוציא משם ניצוצות= לקבל מהם את הטוב שיש בכל תרבות
2. לא לשכוח שאנו יהודים ויש לחזור הביתה כדי ליצור האחדות הזאת!

כל פעם, בהיסטוריה שגוי מנסה להיות אימפריאליסטי, צריך לברוח! כי עוד מעט היהודים יחטפו על הראש! ויש לשים לב למה שקורה היום בארצות הברית!