בע"ה טז תשרי התשע"ה
מישל בן שושן
סוכות 2 נה
קרבנות החג
בקרבנות החג, כמו כל חג, ישנם לפחות שלושה סוגים: פרים-אילים וכבשים.כנגד אברהם יצחק ויעקב.
- הפרים
הם הכי מוכרים . הם כנגד אברהם אבינו. נצטט רש"י (במדבר כט יח)מפתיע:
"פרי החג הם שבעים כנגד 70 אומות שמתמעטים והולכים סימן כליה להם ובימי המקדש היו מגנים עליהם מן הייסורים"
לא רק הפרים מתמעטים בכל יום (13..12…11…) אלא כביכול אומות העולם הן מתמעטות!
עוד יותר מפתיע: אותם הקרבנות שמסמלים התמעטות האומות "מגינים עליהן!
כדי להבין את הרש"י הזה, מזמין אותנו הנ"ה להבין מדרש (שיר השירים רבה פ"ו)לא פחות מפתיע:
"כתוב "ואבדיל אתכם מן העמים". אבל אם היה כתוב "ואבדיל את העמים מכם, זה היה אסון עבור ישראל"!!
כשמוציאים פסולת מהאוכל, אז הפסולת מוגדרת פסולת ולא חוזרים עליה להציל ממנה עוד אוכל. אבל, כשמבדילים אוכל מתוך הפסולת, ניתן, כל הזמן, לחפש עוד אוכל בתוך הפסולת. המסכנה ברורה: עם ישראל הוא האוכל ואומות העולם הם הפסולת. אבל עם ישראל, מברר את מה שיש טוב באומות העולם ומכניס אותו לתוכו. הגלות והיחסים עם הגויים, מאפשרים כל הזמן לברר הטוב שיש בתוך אומות העולם, בין בגרים, בין בתרבות, בין במידות טובות , וכניסים אותם ומעשירים בכך את היהדות עצמה. כך שהיהדות היא מכלל כל הטוב שיש בכל אומות העולם. שבעים אומות מתורגמות בשבעים פנים של היהדות. אילו היה ה' מבדיל את אומות העולם מישראל, אז התהליך הזה היה נפסק מיד ועם ישראל לא היה יכול לזון מ70 האומות והמדרש מרחיק לכת וצופה אפילו כליה לישראל במצב זה.
אם כן, בסוכות, חשוב לנו מאוד להתפלל עבור רווחתם של אומות העולם (הטוב שבהם שנכנסים לתוך עם ישראל) ומבטלים את הייסורים שעם ישראל אמור לסבול עקב הכנסתם של גרים לתוך ישראל. התהליך הזה ממעט את הטוב שקיים באומות העולם עד שמגיעים, באופן תיאורטי לשמיני עצרת, אחרית הימים, שבהם, לא נצטרך עוד להכניס בתוך ישראל מאומות העולם כי נתמעטו עד הסוף הבירורים.
נמצא שרש"י צודק ואיננו סותר את עצמו. אנו גם רוצים להגן על הכנסת מידות כל אומות העולם בתוך ישראל וגם ממעטים הצורך בעבודה הזאת במשך ההיסטוריה.
אם כן, אנו לא מתפללים עבור אומות העולם אלא עבור החלק שאנו מכניסים בתוך עם ישראל מתוך אומות העולם. לא מתפללים עבור הרוסים אלא עבור היהודים הרוסים שמכניסים בתוך התרבות הישראלית את הרוסיות.
כי עם ישראל עשוי מאיחוד המידות . תפקידו לאחד בתוכו את שבעים האומות השונות. אכן סוכות היא חג אוניברסאלי אבל מדובר על האוניברסאליות שבתוך עם ישראל!
- האיילים
עליהם, הנ"ה לא מרחיב את הדיבור.
אבל נראה לי להציע סיבה על הימצאותם של שני אילים בכל יום: האילים מקבילים ליצחק שמידתו היא היראה. בימים של אהבה רבה ושמחה גדולה, טוב שיהיו מסגרות של יראה כדי שהאהבה לא תקלקל את השורה.
יש פירוש אחר של הנ"ה שיכול לסייע לרעיון הזה: בסוכות המשנה מדגישה את עניין איסור הגזל. מדברים הרבה על סכך או לולב גזול שהם פסולים. למה להדגיש דבר פשוט זה? כי, מסביר הנ"ה, יש בימים אלה של אהבה ושמחה יתרה, סכנה לעבור את גבולות הטעם הטוב. אנשים יכולים להתלהב בצורה לא נכונה ומתוך זה לפרוץ גדרי החוק הפשוט.שני אלים מדגישים הצורך להרבות בזהירות כשעוסקים בהתלהבות ובשמחה.
- הכבשים
כל יום מקריבים 14 כבשים. בסך הכל, 98 כבשים בכל סוכות. כמניין 98 קללות שבפרשת "כי תבוא". שם היו כמניין "חץ" וכאן, כמניין "צח". הכבשים הם מקבילים ליעקב אבינו. בניגוד לאבותיו, מיטתו היתה שלמה. לא יצא ממנו פסול. משפחות "צחה". סיום הבירור והצחות הזאת של עם ישראל מאפשרת לדחות את הקללות שבאות בגלל הבלבולים והסתימות.
- השעיר לחטאת
עליו , הנ"ה בכלל לא מדבר. אבל נראה לי שיש מקום לחשוב על עשיו (איש שעיר).
סוכות חג הדואליות
משה ואהרון
הנ"ה מתאר מערכת שלמה של דואליות והשלמה בין שתי מידות הפוכות שמשלימות עצמן ומתחברות בסוכות, חג החיבורים והשילובים:
חגי תשרי
- ראש השנה
ראש השנה הוא "ראש". מטפל בענייני הראש. כלומר השכל. שומעים, מתכוונים, עושים חשבון נפש. זה היום של משה רבנו שהוא ה"אינטלקטואל". איש האלוהים, הקרוב יותר לשמים. מי שמוסר את התורה ומלמד החוקים.
- יום כיפור
זה הוא יום שפונה יותר אל הרגש. הוידוי מהלב. זה יומו של אהרון. זה שיודע לכפר ולכסות את הדברים שמפריעים לחיבור בין האנשים. הוא שעושה שלום בין האנשים. הוא שנכנס לקודש הקדשים ומתפלל עבור כולם.
- סוכות
הוא חיבור משה ואהרון, מהצד הטוב.
סוכה ולולב
- הסוכה = אהרון. היא מחברת : כולם נכנסים בה. יש בה אושפיזין מכל הסוגים. היא מכילה. היא נשית. עושה שלום (סוכת שלום). גם הצורה שלה היא נשית ומכילה. היא מילה נקבה. מצוותה מתחילה בלילה. כי זה הוא זמן של אמונה וקרבה עם שאר בני המשפחה המתכנסים בבית.ואפילו ישן בה מקיים מצווה!
- הלולב= משה. לכל אחד יש את הלולב שלו. זו הדעת. לכל אחד יש דעה משלו. יש לו צורה של זכרות. תוקפנות. כמו שהדעה של אחד תוקפת את דעתו של השני. מצוותו ביום כי זה זמן היצירה והעשייה העצמית.
- השילוב בין שתי המצוות המנוגדות האלה יכול להתממש על ידי מנהג לברך על הלולב בסוכה. אבל לאו דווקא. העובדה ששתי מצוות אלה חלות בחג אחד מאלצת אותנו לשלב בין שניהם. התורה עצמה מזמינה אותנו לשלב בניהם: עבור הסוכה הוא אומר "למען ידעו דורותכם" ועבור הלולב "ושמחת.." למרות שזה ההפך (הסוכה =שמחה . הלולב= דעת)
יין ומים
- היין= חום הלב, אהרון, שמחה
- המים= קור, משה, חכמה
- מנסכים את שניהם בחג הסוכות. הרמב"ם אפילו פוסק , בניגוד למה שקורה במזבח בדרך כלל(אין לערבב בין הקרבנות) שאפשר לערבב בין ניסוך המים והיין גם לכתחילה.
סדר הדברים
- התורה שבכתב מסדרת את מצוות הלולב לפני מצוות הסוכה.(הדעת לפני שמחת הלב)
- התורה שבעל פה (המשנה) מסדרת את מצוות הסוכה לפני הלולב כי היא עוסקת בהתעוררות של מטה.
- בפועל, אנו חוגגים בלילה את הסוכה לפני הלולב. אנו קוראים לחג "חג הסוכות" ולא חג הלולב. כי העיקר בחג הוא השמחה. ואהרון הוא הדמות העיקרית בסוכות.
| סוכה |
לולב |
| אהרון |
משה |
| הלב- השמחה |
השכל-הדעת |
| "למען ידעו" |
"ושמחתם" |
| ניסוך היין |
ניסוך המים |
| נקבה |
זכר |
| לילה |
יום |
| יום כיפור |
ראש השנה |
החיבור בין משה לאהרון גורם לשמחה האמיתית כמו שנאמר, במעמד הסנה אל משה:
"..הלא אהרון אחיך הלוי…הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו"(שמות ד-יד)
זה הוא תיקון הריגת הבל על ידי אחיו. וזוהי מטרת הבריאה עצמה! איחוד המידות ואחוות האחים
הסוכה- תיבת נוח-ארץ ישראל
שלושתם, לא נכנסים ונקלטים בתוכם רק הראויים להם. רש"י (בראשית ו-כ) שרק החיות שידעו לשמור על מינם נכנסו לתיבה. רק הטוב שבאדם נקלט בסוכה. לכן, מצווה זו באה אחרי כיפור שכולם מטוהרים ויכולים להיכנס!
—————————————————————————————–
בע"ה יד תשרי התשע"ה
מישל בן שושן
סוכות נה
הימים בין כיפור לסוכות
למה היום הראשון של סוכות נקרא, במדרש "היום הראשון לעוונות"?
אכן, מדרש תנחומא מסביר שהמילים של התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..", מכנה את היום הראשון של סוכות "יום ראשון" ולא יום החמישה עשר (לתשרי) כי הוא אכן לא רק יום ראשון לחג אלא יום ראשון, במובן כולל יותר, ומגדירה אותו "יום ראשון לעוונות"!
למה ארבעת הימים שלפני כן, בין כיפור וסוכות, שאין בהם שום מצווה, אינן נחשבים כימים שיש בהם עוונות? ולמה דווקא היום שבו עושים כל כך מצוות חדשות כמו סוכה ולולב הוא היום הראשון (אחרי כיפור) שבו מתחילים לעשות עוונות?.
תשובה ראשונה מהרבי מאלקסנדר:
בימים בין כיפור לסוכות, אנו עסוקים בהכנות למצוות הסוכה. כל מי שטרוד בהכנות לקראת המצווה, אינו חוטא!! והוא "גדול יותר" ממי שמקיים את המצווה!!
נראה לי להבין זאת על ידי העקרון שכל מי שחושב שהוא "סיים מהלך", מפסיק להיות "בתהליך".הוא עלול לחשוב שהוא כבר "הגיע". כאילו הוא "מושלם". בניגוד למי שנמצא בתהליך של הכנות ומאמצים תמידיים, נמצא במקום הנכון מבחינה רוחנית.
זה מסביר גם למה "שלוחי מצווה" אינם ניזוקים.
אבל מי שכבר קיים מצווה, יש לו שתי אפשרויות:
- או שהוא חושב, כנ"ל, שהוא סיים מהלך. הוא אז באשליה של שלמות. הוא גם בלי תשוקה לשום דבר . הוא לא חי "לקראת" משהוא. הדיכאון והעצבות יכולים אז להשתלת עליו וזה עולם העוונות
- או שהמצווה , עבורו היא רק אמצעי בתוך תהליך הרבה יותר רחב. ואז, הוא ממשיך ומגביר את המהלך של ההכנות למצווה כי המצווה עצמה היא הכנה לעוד מצווה או למטרות יותר גבוהות. רק אז הוא יוצא מעולם העוונות. התנאי הוא להיות בשמחה, לא רק בהכנה אלא גם בקיום המצווה, כשהתשוקה לעוד לא מסתיימת בגמר העשייה.
תשובת הריב"ש (אלג'יריה) מצותת על ידי הנאות הדשא:
יש שני מצבים אפשריים:
- מצב ראשון, אם האדם מרגיש ומתנהג כילד ללא אחריות. אדם שמבקש שיסלחו לו על כל עוונותיו כי הוא עשה זאת בשוגג, באונס. הוא רק בן אדם. אנושי לחטוא… המצב הזה הוא המצב, למשל, של ילד, לפני הבר מצווה . זה גם המצב של האדם אחרי יום כיפור: כל עוונותיו התכפרו. ואם הוא חוטא, הוא יכול לטעון שזה בגלל ההרגל של החטאים שעשה לפני כיפור!
(כי הרי כל עברה גוררת עבירה . אם כן, העברה השנייה נעשית בגלל העברה הראשונה . האדם לא היה בבחירה חופשית כי היא "נגרר" אחרי העברה הראשונה. אבל העברה הראשונה נמחלה בכיפור. אז כל העברות שיעשה אחרי כיפור, יכולות "ליהנות" מטיעון האונס של גרירה מהעברות שלפני כיפור, בלי לשלם עליהם מחיר כי הן נמחלו לו!)
- מצב שני הוא מצב של קבלת אחריות. מה שקורה ביום הבר מצווה : מהרגע שמקבלים עול מצוות, אנו גם מקבלים על עצמנו עול העוונות! מהרגע שהאדם בונה סוכה ומקיים מצווה, הוא נכנס בעולם האחריות. במושגים של הנ"ה, "מהרגע שהוא נכנס תחת הסוכה שמגנה עליו מפני עוונות, הבחירה החפשית שלו שוב מתאזנת והוא מקבל עליו את מחיר העוונות שהוא עלול לעשות מרגע זה!
לומדים מכאן, שהיום הראשון של המצוות הוא היום הראשון של העוונות! כשהאדם יוצא ממצב בלתי אחראי הוא מיד נכנס לעולם האחריות . עולם המצוות מחייב! המצווה איננה דבר סתמי. כמו שהמצווה מאפשרת אותי לגדול, כך הסיכונים גדלים!!
בעצם, אין ברירה. האדם איננו יכול להתעלם מאחריותו בעולם. הכניסה בעולם המצוות באה רק כדי להמחיש לו את המצב שלו. הוא צריך להכיר במצב הזה!
"ולקחתם לכם ביום הראשון", פירושו: לכם ממש! אתם לוקחים מעכשיו, על עצמכם, אחריות על החיים שלכם כאנשים בוגרים. אתם לוקחים על עצמכם אחריות מלאה על הכל. וזה יגרום לכם להיכנס בחזרה, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, להכרה של אחריותכם. כמו יום הבר מצווה, אתם מקבלים אחריות על מעשיכם!! והיום הראשון של המצווה הראשונה הוא גם היום הראשון שממנו מתחילים לקבל אחריות על העוונות!!
למה לא חוגגים סוכות מיד אחרי צאת יום הכיפורים?
כדי לא לערבב שמחה בשמחה!
כלומר, כדי לקבל את אחריות הכניסה בעול המצוות בחזרה, ביישוב הדעת! כדי שלא נטען שהיינו נלהבים מיום כיפור, שהמצב המיוחד של כיפור גרר אותנו לסוכות! לא! תיקחו את הזמן שלכם ותכינו את עצמכם לסוכות בישוב הדעת. אברהם אבינו חיכה שלושה ימים לפני עקידת יצחק כדי שהמעשה שלו יקבל ערך. כי אם הוא היה מתלהב מיד אחרי סיום דיבורו של ה' אליו והיה שוחט את יצחק במקום, זה לא היה בישוב הדעת! אלא מתוך התרגשות והתלהבות בלתי מיושבת.
מכיוון שחג הסוכות הוא חג של הדעת (למען ידעו דורותיכם), אז הדעת צריכה להיות צלולה. ויש להרחיק את יום כיפור מסוכות!
מה עניין השמחה (לע"ד)?
עיקר החג , לדעתי, הוא ללמד את האדם איך לשמוח כל השנה. הבעיה עם השמחה היא שיש לפעמים דברים שגורמים לנו שמחה. יש את שלב ההכנה, שלב התשוקה , ההמתנה, החלום. כל זה מלא עונג, כמו בשבת. ואז מגיע "הדבר בעצמו" גורם השמחה הגדולה. הבעיה היא: מה קורה אחרי? בדרך כלל, כל האוויר בבלון נעלם. יורדים מההתלהבות. יכולה אפילו לחול עצבות ודיכאון.
לכן, כל החכמה היא: איך לעורר מחדש את כל התהליך!
כל יום בחג הסוכות, אנו חווים את כל השלבים שתיארתי לעיל: שאיבת המים והעלאתם עד למזבח. אבל יש ירידת המים בשפיכתם בניסוך. במקביל למה שקורה בתחומים ביולוגים אחרים, יש ירידת המים אחרי סיפוק התשוקה.
הבעיה היא :איך לעורר שוב התשוקה? אז הולכים בחזרה אל מי השילוח ושוב שואבים מים ומעלים אותם למקדש!
וכל יום, מוצאים דבר חדש שמעורר שמחה חדשה, תשוקה חדשה.
לכן, יש מצווה להיות שמח: זו המצווה החשובה ביותר שהיא תלויה באדם עצמו: יש מצווה להיות אופטימי!!
הדיכאון והייאוש הם העוונות החמורים מכל.
בסוכות לומדים לעבוד על עצמנו כדי למצוא כוחות ותשוקות חדשות ומחודשיות, כל יום מחדש, כדי לעורר אופטימיות, שמחת חיים ורצון לחיות טוב ולהיטיב.
- לכן מתפללים על המים. לא רק בגלל שזו העונה אלה ש"ירידת המים" היא הדבר שאליו משתוקקים כל הזמן.אבל כשיורדים המים, יש לעמול כדי שוב ושוב להתפלל על מים חדשים!! זו השמחה התמידית!
שבע ברכות של החתן והכלה
נראה לי שהמנהג לחגוג שבעה ימים אחרי החתונה, כל יום עם פנים חדשות, בא כדי לחנך הזוג, לא ליפול בשגרה. אחרי מילוי סיפוק התשוקה של החתונה, יש לעורר כל יום מחדש התשוקה והשמחה! הפנים החדשות באים כדי לעורר התחדשות זו!! גם בחיים הזוגיים, יש לחפש תמיד התחדשות כדי לעורר התשוקה והשמחה
הפנים החדשות בסוכות=האושפיזין
אחת הדרכים של החידוש כדי לעורר התשוקה היא לחיות מצבים שונים. שינוי האושפיזין בכל יום היא הזדמנות להתחדש. כל יום חיים לפי מידה שונה. יש לנו פנים חדשות בסוכה! לעורר התשוקה והשמחה כל יום!!
סיכום שלושת המאמרים הראשונים לעיל
לפי ההסבר הזה של השמחה ואיך להיות בשמחה תמיד, נראה לי שכל ההסברים מתחברים לעניין מרכזי אחדף
כשהאדם הוא "בהכנה", אז יש לו את הכלים של השמחה: הוא משתוקק. כשהוא כבר קיים את מבוקשו (אפילו אם זו מצווה) הוא עלול ליפול בדיכאון כי אין לו תשוקה מחודשת.
כל הדאגה של הרבנים החסידיים היא לעורר את השמחה מחדש כל הזמן. בין בעולם ההכנה ובין בעולם קיום המצווה. כשמצצוה נעשית בשמחה, היא צריכה לגרום לי להיכנס להליך מחודש של תשוקה לעוד
אז, יוצאים מעולם העוונות!
אם המצווה היא דרישה מהאדם. יש דרישה חשובה יותר: הדרישה שהמצווה עצמה לא תכבה את התשוקה למצווה! אלא תעורר אותנו לעוד מצווה.
חג הסוכות בא אחרי כיפור: אחרי הטהרה, הלידה מחדש, יש ללמוד איך להיות אופטימיים בעולם העשייה כי ההוא העולם האמיתי ולא עולם המלאכים של יום כיפור.
אכן, (כמו שהמעמד מחייב או הבחירה מחייבת-NOBLESSE OBLIGE)כך המצווה מחייבת. היא מחייבת כי היא מכניסה אותי לעולם האחריות אבל בסופו של דבר היא מחייבת אותי לחיות בצורה אופטימית ובשמחה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 