בהעלותך פי5

בע"ה יג סיוון תש"פ

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי5

 

 

 

פרשת בהעלותך מכילה שלושה חלקים שונים . החלק השני, שני הפסוקים המובדלים עם "נונים" הפוכים "ויהי בנסוע הארון.." שמוגדרים כספר בפני עצמו, חותכים אותו עד כדי כך שהגמרא מציעה שהתחלת ספר במדבר עד אותם הפסוקים מהווים ספר בפני עצמו, שני הפסוקים עצמם ספר בפני עצמו וסוף הספר , ספר שלישי.

אפילו לולי היו שני הפסוקים האלה, תוכן החלק הראשון והשלישי כל כך שונים שהיינו יכולים לעשות ההפרדה בעצמנו! החלק הראשון ממשיך תיאור של סדר מופתי של ארגון המחנה, מינוי הלויים והתחלת המסע ממדבר סיני לקראת ארץ כנען.

החלק השלישי מרכז את כל התלונות של העם במדבר. החלק הזה מלא כעסים (של העם, של משה, של ה'..) תלונות מצד העם, מצד משה, מצד מרים ואהרון..), משברים ועונשים. סיכמתי את שלושת החלקים האלה :

 

נושאי פרשת בהעלותך:

 

 

 

 

         החלק הראשון:                                     החלק השני:                                החלק השלישי :

 

  1. הדלקת המנורה: "בהעלותך את הנרות"
  2. מינוי והקדשת הלווים
  3. פסח שני
  4. הענן והאש על המשכן
  5. חצוצרות כסף
  6. הצעה ליתרו להישאר

יוצאים לדרך …

ויהי בנסוע הארון..

ובנוחו יאמר ….

 

 

  1. והאספסוף התאוו תאווה
  2. השלו
  3. תלונת בני ישראל משה נשבר
  4. שבעים זקנים
  5. אלדד ומידד מתנבאים .
  6. מרים ואהרון מדברים על משה

 

שני החיצים מסמלים את ה"עליה" לקראת יציאה מסודרת של המחנה וה"ירידה" ממת השלווה שהושגה כביכול, בחלק הראשון ובעיקר בשני הפסוקים המרכזיים.

ננסה להתמקד רק בשני נושאים של החלק הראשון:

  • מינוי הלויים
  • החצוצרות

 

 

 

 

 

 

  1. מינוי הלויים(המקורות נמצאים בסוף המאמר)

 

בעצם לא מדובר ב"מינוי" הלוויים כמו שמדובר בטהרת הלוויים. הכשרת הלוויים. כבר מהתחלת ספר במדבר, כל פרשה עוסקת בנושא הבדלת הלוויים משאר העם. מה שמאפיין את הפרשה שלנו זה החלק המעשי בטהרתם, במינוי ידיהם. הרב איתמר אלדר למד את כל הפרטים שכתובים כאן (טהרה, גילוח השערות, הנפה….)והשווה אותם עם אותם המעשים  שמתבקשים אצל הכהנים ואצל המצורע. אכן, רק אצל שלושת קבוצות אנשים אלה התורה מתארת הצורך במעשים יוצאי דופן כדי למלא את ידם או לטהר אותם.

 

 

 

נסתי לסכם הדברים בטבלה:

 

  לוי כהן מצורע
טהרה מי חטאת    
  תער על כל בשרם   יגלח את כל שערו
  כבסו בגדיהם   כיבס בגדיו
קרבן שני פרים פר ושני אלים שני כבשים..
קידוש   רחיצה במים רחיצה במים
    הלבשת בבגדים מיוחדים  
שמן   על ראש הכהן בהן יד ורגל ואזן,על ראשו
דם   בהן יד ורגל ואזן בהן יד ורגל ואזן
סמיכה כל ישראל    
הנפה הכהן מניף אותם    
    למלא את ידם , לקדש אותם לכהן לי.  
    שבעת ימים שבעת ימים
  במקום בני ישראל מוקדשים לכהן עבור ה' חוזר לחיים

 

לסיכום ההבדלים:

הכהנים משנים זהות! הם הופכים לאנשים אחרים. הם לובשים בגדים מיוחדים. הם "מוקדשים" לה'. לכן הם לא זקוקים "לטהרה" כי הם חדשים ובגדיהם חדשים לגמרי. הם לא זקוקים לטהר את עברם. כי אין להם כבר את העבר הזה כביכול! הם גם לא זקוקים ל"הנפה". כי ההנפה הי מעשה שמציין שהדבר שמניפים שייך לה' אבל הוא נשאר בעולם הזה במצב שלו. ההנפה מזכירה את השייכות לה' , הדרושה כדי שנהיה מודעים לשייכות של כל מה שקיים בעולם לה', וזה מאפשר לנו להשתמש בדבר. אבל מכיוון שהכוהנים הם שייכים בהגדרתם לה', אין צורך בהנפה. הכהנים זקוקים להזיה על ראשם, על גופם של דם ושל שמן כאילו הם כלי המקדש. הם מוקדשים לה'. כלי שנבנה עבור המקדש איננו קדוש עד שמקדישים אותו במשיחה. כך הכהנים זקוקים למשיחה ולהזיית שמן ודם

 

הלווים הם נציגי העם. הם נשארים שייכים לעם. הם נתונים לעבודת ה' "מתוך בני ישראל". הם לא לובשים בגדים מיוחדים. לכן, הם חייבים לכבש את בגדיהם. והם חייבים להיטהר מהעבר שלהם כי העבר שלהם ממשיך להיות קיים עבורם. הם לא משנים זהות. גם שמם לא משתנה. הם שייכים לשבט לוי כמו שיהודים שייכים לשבט יהודה. הכהנים משנים את שמם מלויים לכהנים ובכך מגדירים את זהותם החדשה. התער על כל בשרם הוא שלב בטהרה שלהם כאילו הם נולדים מחדש, הם נמשלים לתינוק שנולד. הם מתחדשים על ידי הטהרה הזו כי עכשיו הם מקבלים על עצמם לייצג את כל עם ישראל בעבודת המקדש. הם במקום הבכורות של כל העם. אבל מצד שני הם נשארים שייכים לעם למרות היבדלותם ממנו.

 

המצורע: עובר את שני התהליכים! הוא היה נחשב במעט למת. הוא צריך להיוולד מחדש. ולקבל בחזרה את כל מה שהוא איבד כיהודי. התהליך שהוא עובר כמו הלוויים, מטהר אותו מטומאתו והתהליך הדומה להקדשת הכהנים מחזיר אותו לעם היהודי, עם ה'.

 

 

 

 

 

 

  • החצוצרות

 

 

 

 

בציור רואים הכהנים שתוקעים בשתי חצוצרות ובאמצע כהן שתוקע בשופר.

כשמצוות היום היא בחצוצרות, מתחילים לתקוע גם בשופר וגם בחצוצרות אבל השופר מפסיק והחצוצרות ממשיכות.

כשמצוות היום בשופר , החצוצרות מקצרות והשופר מאידך.

 

 

כדי להבין מה קורה בפרשת החצוצרות, נראה לי חשוב לקרוא גם הנושאים הקודמים לפרשיה זו ומה שבא אחריו (המקורות עצמם מובאים למטה) הנה הסיכום של הנושאים:

 

  1. תיאור הענן על המשכן שתזוזתו מעל המשכן מסמנת לכל העם שיש לנסוע
  2. מצוות החצוצרות שעוזרות לכל העם לדעת שהמחנה צריך לנסוע
  3. תיאור המסע הראשון על ידי מסע הדגלים
  4. בקשת משה מיתרו לנסוע איתם כדי להיות להם "לעניים" ולהראות את הדרך.
  5. תיאור המסע כשהארון עצמו מראה לכל העם את הדרך ומכין להם הדרך כי הוא מקדים את כל המחנה
  6. שני הפסוקים "ויהי בנסוע" שמחזקים את ההובלה של הארון במסעות.

 

סיכמתי את הפסוקים במגמה ברורה: להשיב על השאלה: מי מוביל את הדרך? והנה שיש לנו לפחות ארבע תשובות:

  • החצוצרות
  • יתרו (גורם חיצוני, טבעי)
  • הענן
  • הארון

בכל קטע, יש הרגשה שרק גורם אחד הוא הגרום המוביל. אבל כשאנחנו קוראים את כל הפסוקים ביחד אנחנו נוטים לאחד את כולם. (למשל: הענן זז, ואז הארון מתקדם, ואזמשה תוקע בחצוצרות, ואם היה יתרו ,זה גם היה עוזר!…).

אבל ברור שהפסוקים מפרידים בין כל הדרכים האלה בין בתוכן הפסוקים ובין בעובדה שהתורה ראתה לנכון לעקור כל פרשיה ממקומה הטבעי וקיבצה את כולן כאן בשעת היציאה למסע.

  • אכן, מצוות עשיית החצוצרות, נאמרה למשה, כלל הנראה, ביחד עם כל כלי המשכן. יכול להיות יחד עם הכיור . גם המצווה לעשות אותן מכסף ומקשה, מראה שהכל הפרשיה נעקרה מפרשת תרומה או כי תישא והושתלה כאן בגלל הנושא המעניין אותנו: היציאה למסע של העם והדרכים השונות להובלת העם.
  • גם פרשת הבקשה של משה מיתרו לנסוע עם העם אל ארץ כנען כבר נזכרה בפרשת יתרו בספר שמות! כאן, היא מקבלת פן חדש שמדגיש את היתרון היחסי של יתרו בהנהלת המחנה מצד ידיעותיו של המדבר. כמו שהתורה כתבה את העצה של יתרו למינוי שופטים (למרות שבספר דברים העצה הטובה הזו באה ממשה עצמו!) כך היא מצהירה כאן שהנהגה של אדם חיצוני יכל לעזור בהחלט!!
  • גם תיאור הענן על המשכן כבר נכתב בהרבה מקומות. בין היתר בפסוקים האחרונים של ספר שמות.
  • גם תיאור הארון כמוביל קדימה למחנה יכולה להפתיע אותנו שכן הוא תואר עם שאר הכלים כנוסעים במרכז המחנה ולא בנפרד קדימה ובהובלה של שלוה ימים.
  • אם כן, הימצאותם , כאן, של כל הפרשיות האלה (מחוץ למקומן הכרונולוגי) אומרת דרשני!!

 

 

 

 

ברצוני  להציע כאן: שהתורה מציגה את ארבעת הדרכים לצאת לדרך. לאו דווקא בדרך המדבר לכיוון ארץ כנען, אלא הדרך להובלת החיים הפרטיים של כל יהודי , הדרך של הובלת הכלל, בכל המצבים השונים בהיסטוריה.

 

 

הענן:

הנהגת הענן והאש מסמלות את ההנהגה הנסית האלוהית. אין בהנהגה שום חלק לבחירה האנושית. ה' בכבודו ובעצמו מוביל. על האדם רק ללכת בדרך שה' מראה לו על ידי סימנים גלויים (או נסתרים).

נראה לי שהרבה "דתיים" רואים את הנהגת חייהם על פי המודל הזה. הרבה יהודים , למשל, אינם מוכנים לעשות שום פעולה אם נס גלוי ברור ומוכרז, כמו עמוד אש, איננו מצווה להם לפעול. ישנם שמקבלים את דבר רבנים, צדיקים, מורי דרך כמחליפי הענן והאש המתוארים כאן כנציגי ה'

 

 

הארון:

הנהגת הארון היא מאוד סמלית: הארון מכיל את לוחות הברית שה' בעצמו נתן . אמנם מדובר בכלי שבני אדם בנו אבל הוא מכיל לוחות שמימיים. והלוחות מצוות על מצוות. כלומר, שמירת התורה והמצוות היא זו שמנהיגה את האדם והעם. אם אני שומר מה שכתוב בארון, הארון המונהג על פי ה', יראה לי את הדרך בצורה ניסית. כלומר הנס יתרחש בתנאי שאני אקיים או לפחות אכבד, את מה שכתוב בארון.

 

 

החצוצרות:

הם כלי שנוצר כולו על ידי בני אדם. אבל הוא "מקשה": היה גוש חומר (כאן כסף) ובני האדם הוציאו את כל החומר מסביב הכלי שיצא ממנו. כאילו בני האדם עזרו להוציא את הקליפות שמסתירות את הכלי הקדוש שה' יצר בעולם. יש כאן גילוי קדושה על ידי האדם. בנוסף, החצוצרות מזכירות את ה'. "ונזכרתם לפני אלוהיכם", "והיו לזיכרון לפני ה'". כששומעים את קול החצוצרות, קוראים לה' לעזרתנו ומרגישים בנוכחותו. החצוצרות עשויות גם למקרה העדה סביב המשכן כדי שמשה ימסור להם את דבר ה'. יש בחצוצרות חיבור בין מעשה אדם ונוכחות ה'.

השמעת הקול הזה , כמו שהעם שמע קולות השופר בסיני, היא אחת הדרכים להנכיח את ה' בתוך העם.

ההנהגה על ידי חצוצרות מסמלת , אם כן, שיתוף פעולה בין מעשי האדם ששומע את דבר ה'. השמיעה הזו היא לא השמיעה למצוות אלה פיתוח רגישות לקול ה' בעולם, לנוכחותו בקרבנו.

 

 

יתרו:

למה משה ביקש את עזרת יתרו? הרי ה' הוא זה שעוזר לנו , הוא זה שמנחה אותנו בכל שעל במדבר. הוא מגן על כל המחנה מכל הבחינות הפיזיות. מה הצורך לבקש עזרה מיתרו?? משה מבקש ולמרות הסירוב של יתרו הוא שוב ושוב מבקש. התורה אפילו לא טורחת להגיד מה ענה בסוף יתרו. כאילו זה פחות חשוב מאשר בקשת משה!

הנהגת יתרו היא סמל לעזרה שהאדם מבקש מכל הכוחות שברשותו בעולם. זה הgps,שאני תולים את בחירת דרכנו היום. אבל זה גם כל המדע שעוזר לנו לקחת החלטות בחיינו. כל היכולות שפיתח האדם כדי להיעזר בכל אמצעי כדי לעזור לו להנחות אותו בחיים.

העובדה שיתרו סירב היא פחות חשובה מאשר האישור שנותן לנו משה כאן, שיש כן להיעזר בכל אמצעי כאילו אין ענן ואין ארון!!

 

מה שמעניין, לעניות דעתי, זה העובדה שהתורה איננה מתארת חיבור בין כל הדרכים. היא מתארת כל דרך כאילו היא היחידה. אבל היא כותבת את ארבעתן יחד באותו הרצף! כאילו עלינו ללכת בכל אחת מהדרכים כאילו אין דרך אחרת! לפעול כאילו אין השגחה פרטית ולהאמין בהשגחה כאילו היא לא תלויה !

יכול להיות שהאדם מורכב בכל הבחינות האלה. יכול להיות שהוא משתמש בכל אחת או בחיבורן בזמנים שונים בחייו או בנסיבות. יכל להיות שלכל אחד יש נטייה טבעית לאחת יותר מהשנייה. אבל ארבעתן קיימות! משה רבנו הכשיר כל אחת!

 

 

החצוצרות

 

עכשיו שגילינו את ה"סביבה" של פרשת החצוצרות, נוכל לגשת פנימה לפסוקים של החצוצרות:

יש לחצוצרות שני תפקידים שהם ארבע:

 

אסיפה :                                     מסביב למשכן ולמשה כדי שמשה ימסור את דבר ה'

בחגים במועדים, אסיפה מסביב למקדש

 

יציאה:                                      יציאה לדרך המסעות במדבר

יציאה למלחמה

 

  • האסיפה מתבצעת על ידי קול תקיעה אחידה, מרגיעה
  • הפיזור, היציאה, על ידי התרועה, מקוטעת ומפחידה, דורשת התעוררות והכנה מיוחדת

 

גם בתוך החצוצרות, אנחנו מוצאים ארבע כיוונים שמורכבים משילוב שני מרכיבים: ה' והאדם ומונחים על ידי שתי תנועות עקרוניות בחיים: הכינוס והפיזור. הכניסה והיציאה. היום  (היציאה אל עבר העולם )  והלילה (הכינוס לתוך הבית והשינה)

כמו הנשימה, שכוללת  השאיפה והנשיפה, החיים של האדם מורכבים משני המהלכים המנוגדים והמשלימים האלה. בכל אחד מהתחומים, נוכחות ה' מתבטאת בצורה שונה. ודורשת מהאדם רגישות שונה לנוכחות ה'.

נזכיר את החידוש של ה"מגיד ממזריץ": חצוצרותחצי צורות ! האדם ה' נפגשים! לכן הן שתים ולכן המילה המתארת אותן מכילות האותיות של ה"חצי". יש בקולות האלה מפגש בין האדם וה'. אבל כמו כל מפגש, הוא תלוי בנסיבות.

שני המצבים השונים האלה של היציאה והכינוס, הם המצבים שמתוארים בשני הפסוקים המפורסמים בין שני הנונים:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך.." הפסוק מתאר מצב של יציאה , של אויבים, של צורך בהגנה של ה' .

"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות..": הפסוק הזה מתאר המצב ההפוך: של המנוחה, של השקט, של הרגיעה. המהלך של התשובה, של השיבה לתוך הבית, לתוך הארץ, לתוך מצוות ה'. השיבה אל חיק בטוח .

 

רק בזכות התיאור הזה של כל המצבים האפשריים של האדם היוצא והנכנס, המסתכן והבטוח, נוכל לעבור אל המסעות עצמם, כלומר אל עבר הבעיות, אל עבר התלונות, אל עבר יצירת עם תוסס בעייתי אבל משמעותי!

—————————————————————————————————————–

מקורות עבור ההשוואה בין הלויים הכהנים והמצורע המיטהר

 

הלוויים    במדבר פרק ח (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:(…ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק… וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק:(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי..(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ…

 

הכהנים    שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר … וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן …(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:……..כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית ..:(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו ….(כט) … וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם:(ל) שִׁבְעַת יָמִים … לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:… שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:….(… וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:(…

 

המצורע:    ויקרא פרק יד (..ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ …:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר….יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:(טו) …(יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית ..

מקורות לארבע דרכי ההנהגה:

 

  1. הענן

 

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ…(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

  1. החצוצרות:

 

במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:

(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(

ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

 

סיכום התפקידים של החצוצרות:

תקיעה שתי חצוצרות אספת כל העם אל משה
חצוצרה אחת אספת הנשיאים אל משה
תרועה   נסיעת המחנה הראשון
  נסיעת המחנה השני
תרועה   יציאה למלחמה
תקיעה   ביום שמחה ומועד, על הקרבנות

 

  1. הענן והדגלים:

 

(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…..

..

  1. בקשה מיתרו:

 

 (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

 

  1. הארון:

 

(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

 

  1. שני הפסוקים:

נ  (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ  נ

 

 

בהעלותך פי2

בע"ה כ סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי2

מתוך רעיון של הרב מנשה וינר

 

הרעיון המרכזי:

ייתכן שהמכנה המשותף לכל חלקי הפרשה , הוא :"המנהיגות" בישראל. ובעיקר, אימות נבואת משה.

לכאורה, הפרשה דנה בהתחלת הנסיעה של המחנה מהר סיני לקראת כיבוש הארץ, אבל הימצאותם של הרבה עניינים ,כנראה שוליים , מאלצת אותנו למצוא , מאחורי הקלעים את הבעיה המרכזית וקבלת מנהיגותו של משה במרכזה. ננסה להראות זאת בשני שלבים: נתחיל בנושאים האחרונים של הפרשה ובעיקר סיפור צרעת מרים ובשלב שני ניגש אל שני הנושאים הראשונים (בדלקת המנורה והקדשת הלויים.

 

1  נושאי פרשת בהעלותך:

  1. הדלקת המנורה: "בהעלותך את הנרות"
  2. מינוי והקדשת הליווים
  3. פסח שני
  4. הצעה ליתרו להישאר
  5. חצוצרות כסף
  6. יוצאים לדרך ומגיעים ל"חצרות"
  7. והאספסוף התאוו תאווה
  8. השלו
  9. תלונת בני ישראל משה נשבר
  10. שבעים זקנים
  11. אלדד ומידד מתנבאים .
  12. מרים ואהרון מדברים על משה

 

 

  1. מרים

הסיפור האחרון בפרשה, ה"שלון הרע" של מרים ואהרון על משה , יכול להפתיע אותנו מאוד. גם מיקומו וגם תוכנו מפתיעים.

מה שעשת מרים, הוא כנראה "לא בסדר" כי ה' כועס ומעניש אותה. אבל אנו חייבים להבין מאיזו מניע מרים עשתה זאת.

אם בנבואה אנו עוסקים, נזכור שהכל התחיל מנבואת מרים, האחות הגדולה, ששכנעה את אביה ואת אימה להביא לעולם עוד ילד למרות גזרות פרעה. מרים דואגת מההתחלה שעם ישראל ייגאל ממצרים והיא מרגישה אחראית כל הזמן על הצלחת הנבואה שלה. היא עוקבת אחרי התיבה של משה וכשבת פרעה מגיעה, כשהגרוע מכל יכול להתרחש (למשל הריגת הילד על ידי השלטונות שמגלים את דרך בה עוקפים אחרי ההוראות של המלכות), היא מוסרת את נפשה ומגלה שהיא עבריה ושהילד עברי. היא לא מפחדת לשים את הקלפים על השולחן . כאילו היא מוסרת את נפשה כדי שהילד הזה יחיה ושיגאל את ישראל.

התפקיד של מרים איננו מפסיק להיות גורלי בכל שלבי יציאת מצרים, למרות שהתורה לא מגלה לנו את כל הפרטים. המדרש מספר לנו שאפילו בארגון המחנות מרים עברה בין כל אחד מהשבטים כדי לדאוג שהכל מוכן. היא דאגה למים כל הזמן. היא כל הזמן עם היד על הדופק. היא ואהרון אחיה. מדברים כל הזמן על משה אבל ברור, שמאחורי הקלעים מרים ואהרון הם נמצאים מאחורי משה ודחפים אותו להצלחה. הם קרובים יותר אל העם. משה הוא "איש האלוהים" המנותק ומרים ואהרון הם הקושרים אותו לעם ואת העם אליו. נזכור את הפסוק של מיכה הנביא:

מיכה פרק ו (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם .

 

אם כן מה קרה כאן??

ננסה להתמקם מנקודת מבט עם ישראל המסתכל על משה , המנהיג המנותק, איש האלוהים.

  1. פסח שני:

אנשים טמאים שלא עשו הפסח באים למשה ומבקשים ממנו פטרון. משה איננו יודע!! הוא אומר להם "עמדו ואשמעה .." והולך לה' שמלמד אותו דין פסח שני. זו הפעם הראשונה שמשה נראה "לא יודע" ושהלכה חשובה ניתנת לעם ביוזמת אנשים פשוטים ולא במצוות משה!

  1. יתרו

משה מבקש מיתרו שימשיך איתם כי הוא מכיר את הדרך ומשה "זקוק" לידע שלו. זה גם דבר שלא נראה מעודד! יתרו כבר לימד למשה את ארגון מערכת המשפט והנה שמשה עצמו מבקש את עזרתו להנחות להם הדרך!!

  1. המתאוננים

משה איננו יודע איך להתמודד עם התלונות של שני ישראל. יתרה מזו, הוא נראה מיואש והוא צועק אל ה' שיהרוג אותו!. זה לא בדיוק מה שמצפים ממנהיג בהתחלת מסע ארוך!!

  1. שבעים זקנים

ה' מסכים שמשה איננו יכול להנהיג לבדו והוא מאציל מהרוח הנביאוי אל עבר שבעים זקנים.

  1. אלדד ומידד:

הם נשארים במחנה ומתנבאים. המדרש מספר שנבואתם איננה מחמיאה כלפי משה. הם הראשונים שמעלים את ההנחה שמשה , בסופו של דבר לא ייכנס לארץ!! יהושע שרוצה להגן על משה , נמצא ננזף על ידי משה עצמו שאומר שהלוואי וכל העם יהיו נביאים!. משה נראה עוד יותר מיואש ומוחל על כבודו לגמרי.

  1. מרים ואהרון

ועכשיו נחזור למרים ואהרון: הם מרגישים שפשוט יש בעיה רצינית עם משה. והם מפחדים מאוד שהתהליך כולו  יקרוס! משה היה אומנם מנהיג מצוין בהר סיני. כשהבעיות התרכזו סביב לקשר עם האלוהים. מסירת התורה.. אבל מהרגע שנוסעים, משה נראה "לא מתאים" להנהיג. את העם. הם מפחדים ודואגים מאוד. ואז הם נזכרים שמשה התנהג בצורה מוזרה גם עם האישה או הנשים שלו. כנראה שהוא פרש מציפורה! המדרש מספר שדווקא כשדברו על אלדד ומדד, ציפורה באה אל מרים וספרה לה שלא כדאי להיות אשת נביא כי זה גורם לנביא לפרוש מאישתו! כך נודע למרים שמשה פרש מציפורה! ואז , הכל מתפרץ . לא מקנאה או מכוונות רעות, אלה מתוך דאגה אמיתית : האם משה ראוי ויכול להנהיג את העם לקראת כיבוש הארץ? אולי יש בעיה איתו ויש או לתקן אותה או למצוא מנהיג אחר?

בנקודה הזאת ה' מתערב ומלמד את מרים ואהרון, ואותנו הקוראים, כי משה הוא אכן מנהיג ראוי מאוד . ואפילו אם הוא נראה נבוך , זה בגלל הענווה הגדולה שלו.

אכן משה זקוק שה' בעצמו ידאג להסביר לכולם שוא אכן המנהיג המתאים ביותר והנביא הגדול מכולם!

ה' כבר היה צריך לשכנע את משה עצמו בסנה שהוא מתאים לתפקיד!

עשכיו הוא חייב לשכנע את כל העם ומרים ואהרון בעצמם שהם בידיים טובות!!

 

אבל יש לזכור שה' התערב כבר בהזדמנות אחרת כדי לאמת את נבואת משה: במתן תורה, ה' ירד על הר סיני, בדיוק בשביל הדבר הזה:

שמות פרק יט (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

הסיבה העיקרית של ירידת ה' על הר סיני היא להודיע לכל העם שמשה הוא אכן דובר אמת!! זה כנראה חשוב עד כדי כך!! אימות נבואת משה!!

 

  1. הקבלה בין שני ספרים

 

כאן המקום להזכיר את החידוש הגדול של הרב וינר:

ליציאת מצרים יש שתי מטרות:

  1. מתן תורה ובניין המשכן
  2. הכניסה לארץ ישראל

ספר שמות עוסק במטרה הראשונה

ספר במדבר, ובעיקר הפרשה שלנו, עוסקת במטרה השנייה!

 

 

וכל דבר שקורה בסיפור הראשון (מהיציאה לבניין המשכן, קורה בסיפור השני, בפרשה שלנו. הנה טבלה מסכמת את עיקר הדברים:

 

 

המטרה= קבלת התורה המטרה= קבלה של ארץ ישראל
שנה ראשונה שנה שנייה
ספר שמות ספר במדבר- בהעלותך
יציאת מצרים: פסח פסח שני
עמוד הענן בקריעת ים סוף ועד חנוכת המשכן עמוד הענן והאש בנסיעת המחנה בהכוונה לקראת הכניסה לארץ
יתרו מגיע ברגע השיא ו לקראת או בעקבות מתן תורה ונותן עצות לגבי מתן תורה מציעים ליתרו להישאר כדי לעזור  בדרך לכניסה לארץ הוא מגלה שהוא לא ציוני! הוא בא רק בשביל התורה ולא בשביל הארץ
שרי מאות ושרי אלפים 70 זקנים
קול השופר החצוצרות
מתן תורה= אימות נבואת משה!! אימות נבואת משה :פרשת מרים!!
תלונות ישראל על המים במרה, על הבשר, נתינת המן שיורד מהשמיים כמו התורה תלונות על אוכל אבטיחים…ושליחת השלו, אוכל בשרי , גשמי
חטא העגל (על מתן תורה) חטא המרגלים (על הכניסה לארץ)
ה' רוצה להשמיד את העם  על חטא העגל במתן תורה ה' רוצה להשמיד את העם על שלא רוצים להיכנס לארץ
משה מתפלל ומציל את העם משה מתפלל ומציל את העם

 

מגלים, בעזרת הטבלה הזאת, שסיפור צרעת מרים, מקביל ל…מתן תורה!

אכן, בעקבות הוצאת הדיבה של מרים על משה (מתוך דאגה אמיתית וכוונות טובות), ה' מגלה את טיב נבואת משה ומאמת את מנהיגותו וייחוד נבואתו!

כאילו , היינו זקוקים למשבר דווקא עכשיו, כדי שנדע שמשה אכן הנהיג האמיתי! דרך כל החששות שסיפורי הפרשה הכניסו בעם ובנו הקוראים, דווקא עכשיו שמתחילים תקופה חדשה עם ההליכה במדבר, יש מקום לאמת את בחירת המנהיג על ידי ה' בעצמו!

 

את שתי הבחינות יחד אנו מאמצים. אנו תקועים ומריעים גם בשופרות וגם בחצוצרות. אבל מאריכים באלה שהמצווה בהם. השארנו גם את מערכת המשפט המסועפת וגם את הסנהדרין בירושלים (70 הזקנים). אנו מחברים בין כל בחינות התורה יחד ויוצרים בכך את אחדות התורה יחד עם אחדות עם ישראל.!

 

  1. שני החלקים הראשונים של הפרשה:

עכשיו נוכל לפנות להתחלת הפרשה ולשני הנושאים שדלגנו עליהם עד כה: תפקיד אהרון ותפקיד הלויים. הרש"י הראשון של הפרשה קישר בין קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן לתפקידם של הכהן והלויים. אכן, בעזרת ההסבר של מניטו (ראה הקובץ "בהעלותך מניטו") למדנו שחשוב להסביר את הימצאותם של שבט לוי בראש עולם הקדושה. אהרון חשש: האם הנשיאים (המייצגים את עם ישראל) הם אלה שיטפלו במשכן או הלויים?. התשובה מורכבת:

עם ישראל אמור היה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולטפל בעצמו במשכן ובקודש. אבל חטא העגל גילה שהוא עדיין לא מסוגל והלויים תופסים את מקומו בינתיים.

אמנם הכהנים והלויים נראים "מורמים מעם" אבל השררה הזו אינה אלא זמנית ולהגנת העם עצמו עד שיהיה מסוגל בעצמו למלא את תפקידו.

אם כן, שני החלקים האלה שעוסקים בהצדקת מקומם של הכהנים והלויים בהנהגת העם, מתקשרת מאוד להצדקת מנהיגותו של משה ואפילו האצלת חלק מסמכותו ל70 זקנים.

ייתכן שעדיין לא פתרנו את כל השאלות לגבי מנהיגותו של משה. יהיו עוד מרדות נגדו (קרח…)

אבל בעיית המנהיגות של עם ישראל, היא כנראה מרכזית מאוד. הרבה יותר מאשר בעיית מנהיגות רגילה:

כי מנהיגות עם ישראל מתמודדת עם הסוגיה המרכזית שלו:

להמשיך לשמור על ריבוי השבטים והדעות

וליצור בכל זאת עם אחד

גדולתו של משה היא בענווה שלו. כי זה תפקיד בלתי אפשרי! ורק התגלות ה' בעצמו יכולה להרגיע ולאמת אותו.

 

 

 

 

 

ועוד…

 

  1. נא

יש שני פירושים למילה "נא":

  • א. בבקשה
  • ב. מייד, עכשיו. כמו "בשר נא" = בשר שאוכלים מיד אחרי השחיטה, בלי לחכות הבישול.

בפסוק "אל נא רפא נא לה", מוצאים את שני המובנים:

אל, נא, בבקשה, רפא נא, מיד, לה.

ה' עונה שכן ירפא לה אבל לא מיד, יש לחכות שבעה ימים…

  1. אסף

אסף, הוא שור מנחה בפרשה. מוצאים עשר פעמים את השורש הזה בפרשה שלנו:

 

במדבר פרק יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה

במדבר פרק יא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק יא (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

במדבר פרק יא (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:

במדבר פרק יא (ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק יא (לב) וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:

במדבר פרק יב (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:

 

השאלה המורכבת : את מי אוספים לתוך עם ישראל? מי לא אוספים? איך אלה שאספנו בפזיזות עלולים ליצור בעיות? גם כשאוכלים, איך אוספים את האוכל ואיך דרך האסיפה תגרום למצב הבריאות!. מי נכנס ומי יוצא. וכך בונים "מחנה"!

 

  1. המחנה

גם המילה מחנה היא מילה מנחה בפרשה

מלבד העניין שהעסיק אותנו בפרשות במדבר ונשא על ארגון המחנה של בני ישראל, ההימצאות בתוך המחנה (אלדד ומדד) או מחוצה לו(הסגרת מרים) (השלו מסביב למחנה) היא גם כנראה חשובה. בדיוק כמו השורש "אסף"!

  1. החצוצרות (הרב אלחנן סמט)

לחצוצרות יש ארבעה תפקידים:

  1. תקיעה כדי להקהל את העם מסביב לאוהל מועד
  2. תרועה כדי לסמן את הנסיעות
  3. תרועה בזמן מלחמה
  4. תקיעה ביום שמחה (נצחון) ובמועדים

הרב סמט מצא רעיון אחד שמאחד את ארבעתם: הופעת השכינה. כמו שתוקעים ומריעים בכניסת וביציאת מלך, כך עושים עבור השכינה. זה מסביר שהרמב"ם, למשל מונה  רק מצווה אחת מכל ארבעת התפקידים האלה.

ההתכנסות מסביב למחנה, ברור שמדובר על הקבלת פני השכינה

היציאה לדרך: היו מריעים רק כשהמחנה הראשון והשני נסע: כי איתם נסעו בני לוי הנושאים את המשכן. אם כן, תרועות אלה לא נועדו אלה כדי ללוות את השכינה שעוזבת יחד עם כלי המשכן

היציאה למלחמה: החצוצרות שהיו כלי מקדש, יצאו מהמקדש אל מחנה המלחמה ולכן היה צורך שהלוחמים יקבלו את השכינה שמתייצבת לצידם

במועדים ובניצחונות: במקדש, כי כל ישראל באים להקביל ולראות את פני השכינה.

 

הרב סמט מציע שהחצוצרות נבנו יחד עם כל כלי המשכן. ואם לא סופר עליהם עד כה , זה רק בגלל שהתפקיד העיקרי שלהם מתחיל בנסיעות, עכשיו. (גם בניית הכיור נדחתה ממקומה מסיבה דומה. וגם מזבח הקטורת)

  1. עבודת הלויים:

כשמנתחים את הפסוקים, רואים שיש ארבע סוגי "עבודות" של הלויים:

  1. "לעבוד את עבודת המשכן" (בפרשת במדבר)
  2. "לעבוד עבודת ה'" (בפרשת בהעלותך)
  3. "לעבוד את עבודת בני ישראל"
  4. "לעבוד את עבודתם" (בהעלותך)

אפשר לשאול, את העבודה של מי, עובדים הלויים??

בעצם, את ארבעתן! כי ,הלויים נמצאים בעצם בתווך בין ה' ובין העם. הם עובדים במשכן, עבור ה', אבל גם "במקום" ועבור בני ישראל. והם גם עובדים בתור עצמם כשבט אחד השייך לכלל ישראל!

 

  1. הרשב"ם בפריז

יש פירוש של הרשב"ם, הנכד של רש"י,,שהיה גר בשמפניה, בצפון צרפת, בפרשה שלנו, שמדבר על נסיעתו לעיר פריז, בירת צרפת, כדי לתת שם הרצאה!  זה קוריוז שרציתי להביא בפניכם:

 

רשב"ם במדבר פרק יא (לה) מקברות התאוה נסעו …וכי שתי חצרות היו .. ומסופק לרבותי ונשאלתי עליו בפריש ופירשתיו בדרשה ..

בהעלותך מ

בע"ה חי סיוון התשעח

מישל בן שושן

 

בהעלותך מ

מתוך שיעור של מניטו 1985

 

  1. למה נבחרו הלויים?

אנו רגילים שיש , בעם ישראל, כוהנים, לויים וישראלים. אבל, לכתחילה למה יש צורך בחלוקה והבדלים בתוך עם ישראל? לא פעם, התורה, ובמיוחד מהתחלת ספר במדבר, מציינת שהלווים הם חלק נבדל. אין למנות אותם יחד עם כולם. אין להם נחלה, יש להם גישה אל הקודש שאין לשאר העם..

בפרשה שלנו, בהעלותך, שוב התורה מאריכה במינוי הלויים "מתוך בני ישראל". טהרתם, והקדשתם לעבודה מיוחדת בקודש. מניטו עונה על השאלה: למה בכלל יש צורך לבחור בשבט אחד שיהיה לו תפקיד כל כך מיוחד?

אחרי שנשיב על השאלה הזו, נוכל להבין יותר לעומק שני פירושים של רש"י בפרשה שלנו ובמיוחד, הכותרת "בהעלותך".

 

כשה' ברא את העולם, היתה לו צפייה מסוימת מהאדם. אבל, האדם אכזב. האדם חטא. (חטא עץ הדעת, חטא דור המבול, חטא דור הפלגה..) והמתין הבורא עשרים דורות כדי שהאדם יענה לצפיות שלו והתאכזב.

עד שהבורא המציא תכנית חלופית כדי להגיע למטרה הרצויה: יצירת עם אחד קטן, מתוך עמי הארץ, שתפקידו יהיה להיות עדות חייה למטרת הבורא כלפי האדם. העם הזה, אמור, במשך ההיסטוריה, להיות המחנך, המנחה, האור, של שאר העמים, עד שכולם יגיעו למטרה הרצויה שהיא הכרה של מציאות והשגחת ה' בעולמו.  אם כן, התפקיד של העם הזה, עם ישראל הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש." עם שחי כל הזמן בקדושה ומתוך כך, שיהיה בתפקיד של "כהן" כלפי כל אומות העולם.

אבל גם לתכנית הזו נוצרו  שני עיכובים שמונעים מישראל, בינתיים, למלא תפקיד זה:

 

  1. העיכוב הפנימי: חטא העגל שגילה שהם לא מוכנים עדיין
  2. העיכוב החיצוני: שאומות העולם מסרבים בינתיים לקבל את ישראל ככוהנים שלהם.

 

לכן, ה' בחר בתכנית אחרת ,בינתיים , (עד ששני העיכובים יוסרו): הוא יצר בתוך עם ישראל שבט שייקח על עצמו התפקיד של ישראל כלפי אומות העולם, עבור ישראל עצמו. כאילו הלויים הם , עבור ישראל, מה שישראל אמור להיות עבור כל העולם. הלויים הם, אם כן, ה"ישראל" של עם ישראל! השבט הקטן שאמור להיות הכהן לעם ישראל כולו , כדי שבסופו של דבר עם ישראל יהיה הכהן של כל אומות העולם ובסופו של דבר, אומות העולם כולם יכירו באחדות והשגחת בורא העולם, שהיא היתה המטרה הראשונית של הבריאה.

אם כן, היחס של הלויים כלפי ישראל, דומה מאוד ליחס הרצוי של ישראל כלפי אומות העולם.

קדושת הלויים, היא לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי זמני.

כמו שיצירת עם ישראל איננו המטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שדרכה יכירו כל עמי הארץ בהשגחת הבורא על העולם ואחדותו. זה יקרא רק אחרי שאומות העולם ירצו בהכרה הזו של תפקיד ישראל בעולם וזה יקרא רק אם עם ישראל בעצמו מוכן למלא תפקיד זה.

אבל יש סכנה: שישראל (בהיותם מרגישים שהם שייכים לקדושה) ירצו לגשת לתפקיד שלהם כשהם עדיין לא מוכנים. לכן, אחד התפקידים של הלויים הוא למנוע מישראל לגשת אל הקודש , פן ימותו!!

 

למה דווקא שבט לוי?

כי הם לא עבדו את העגל. ומכוון שחטא העגל היה הגילוי של חוסר המוכנות של ישראל, דווקא מי שגילה עמידה מול הפיתוי הזה נבחר כשבט שינחה את ישראל בעולם הקדושה וימנע מהם לגשת אל הקדושה כשהם לא מוכנים.

חוסר המוכנות מתגלית על ידי זה שישראל הופכים את עובדת ה' בעבודה זרה. הקרבה אל הקודש היא מאוד מסוכנת כשהאפשרות להפוך הקודש לעבדה זרה קרוב כל כך. לכן, חטא העגל הוא מבטא מצורה הכי טובה את הסכנה הזו. כמה ימים אחרי ההתגלות הגדולה ביותר של ה', ישראל מוכנים להצביע על עגל מסכה כאלוהים שלהם! זה מבטא ממש את הסכנה הגדולה לגשת אל הקודש!

לכן עבודת הלויים היא להיות המתווכים, הכוהנים כדי לאפשר לישראל לגשת אל עולם הקדושה בזהירות ובשמירת מרחק.

 

 

 

 

  1. עכשיו אנו מבינים כמה פסוקים:

הלויים נלקחים "מתוך" בני ישראל, כמו שעם ישראל נבחר "מכל העמים".

והם עובדים בכמה מישורים במגביל:

  1. הם גם משרתים את המשכן: הם עובדים עבודת המשכן
  2. הם גם עובדים עבודת ה': כי הם משרתים את המטרה של הבורא שתיארנו לעיל
  3. הם עובדים את עבודת בני ישראל: כי הם הכהנים שלהם , הם חייבים בחינוכו ובשמירתו
  4. והם עובדים את עבודתם שלהם כי גם הם בני אדם מול הבורא

 

(פרשת במדבר) במדבר פרק ג (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: פ

 

(פרשת בהעלותך) במדבר פרק ח (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק:(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיקֹוָק לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:..(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:…(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:.. (יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:.. (כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם: ס

 

  1. פירוש ראשון של רש"י:

 

בעזרת ההסבר המקיף הזה של מניטו, ניגש אל שני פירושים של רש"י. הראשון נמצא בהתחלת הפרשה:

 

במדבר פרק ח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

 

רש"י במדבר פרק ח (ב) בהעלתך – למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:

 

רש"י מנסה להסביר שיש קשר הדוק בין סוף הפרשה הקודמת להתחלה של הפרשה שלנו.

יש קשר בין חנוכת המשכן על ידי שנים עשרי נשיאי העדה כולה לבין שני הנושאים הפותחים הפרשה שלנו:

הדלקת המנורה על ידי אהרון הכהן

הקדשת הלויים

אהרון, כביכול "נעלב", הוא ושבט לוי, על זה שהם לא חנכו את המשכן על ידי קרבנות כמו הנשיאים. אבל מאחורי הסיפור הזה מסתתרת הבעיה עיקרית:

מי מחנך את המשכן? הנשיאים, עם ישראל, או שבט לוי? עבור מי יש משכן? עבור ישראל או עבור הלויים? כי , כפי שנראים ההלכות של המשכן, רק לכהנים וללויים יש גישה אל המשכן באופן יום יומי . האם המשכן שייך לכלל העם או רק לשבט לוי? מה פתאום נותנים כבוד לעם ישראל שאיננו כהן או לוי, לגשת למ שכן ולחנך אותו??

זה בעצם שואל את השאלה העיקרית, מה מקום הלויים בסיפור??

לפי הפירוש של מניטו מבינים:

המשכן שייך לעם ישראל כי הם אמורים להיות עם קדוש והם צריכים להיות הכהנים של כל העולם. המשכן אמור להיות, בסופו של דבר "בית ת פילה לכל העמים". בנתיים, הוא בנוי עבור ועל ידי ישראל. אבל המטרה הסופית היא שכל אומות העולם יעבוד את ה' דרך המקדש. אם כן, אכן, המקדש, שייך בנתיים לעם ישראל. ואכן הנשיאים הם אלה שאמורים לחנך את המקדש.

אבל, בגלל העיכובים שתיארנו לעיל, ובניהם חטא העגל, הלויים הם אלה שייטפלו במקדש. ולכן, מיד אחרי קרבנות הנשיאים, ה' מגדיר שוב את מקומם של הכהנים והלויים:

הכהנים יעבוד במשכן יום יום. בנתיים, עד שעם ישראל יהיהו ממלכת כהנים בעצמם. הלויים הם ימנעו מישראל לגשת אל הקודש פן ימותו כמו שקרא בחטא העגל).

אם כן, בנתיים, אתם הכהנים והלויים, אמורים להיות המתווכים שיאפשרו לעם ישראל כולו למלא את תפקידו.

  1. בהעלותך

ועכשיו חשיבות המילה "בהעלותך". לא מדובר רק ב"הדלקת" המנורה אלא בהעלותם של הנרות אחרי הדלקתם.

כמו שאומר רש"י: "עד שהשלהבת עולה מאליה" רמז לחינוך הארוך של עם ישראל על ידי הכהנים ושבט לוי: יש לעבוד בצורה כזו שעם ישראל "יעלו מאליהם" אל עבר תפקידם המקורי. זאת ההגדרה הנכונה ביותר של עבודת המחנך: לעשות הכל כדי שהחניך יעלה מכוחות עצמו אל עבר המטרה. זה תפקיד הכהן, וזה תפקיד הלויים בתוך עם ישראל.

וזה מסביר את בחירת המילה הזו ככותרת כל הפרשה (לפחות עבור שני החלקים הראשונים שלה).

ולכן רש"י מנסה לגרום לנו להבין שהסיפור ,כאן, איננו מצווה תכנית על הדלקת מנורה שכבר הרבה זמן נבית והודלקה בפרשיות קודמות. אלא להגדיר את מקומם של שבט לוי "מתוך" עם ישראל, שימלא, עבורו, תפקיד הכהנים עד שעם ישראל יהיה מסוגל בעצמו למלא תפקיד זה עבור כל אומות העולם.

 

  1. פירוש שני של רש"י

ניגש עכשיו אל פסוק אחר בפרשה שבו מופיעים בו חמישה פעמים המילים "בני ישראל"

 

במדבר פרק ח (יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

 

רש"י במדבר פרק ח (יט) ואתנה וגו' – חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה:

 

המדרש, מצוטט על ידי רש"י, עושה הקבלה בין חמשת חלקי הפסוק לחמישי תורה:

  1. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל : בראשית
  2. לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד :שמות
  3. וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ו:ויקרא
  4. ְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף :במדבר
  5. בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ: דברים

 

ספר בראשית: זה סיפור הכישלון של הבורא לגרום לבני האדם כולם להכיר בו. זה גם סיפור הנסיון של הבורא לבחור "מתוך כל העמים", באנשים מיוחדים שזרעם יבנו את עם קטן שממנו יתברכו כל גויי הארץ. ספר בראשית מסתיים רק אחרי שהעם הזה נבנה. זה לקח זמן ועמל רב כי על הצלחת הפרוייקט הזה של עם ישראל  עומדת הצלחת בריאת האדם.

כשהפסוק מדבר על בחירת הלויים "מתוך בני ישראל", הוא עושה זאת בהקבלה לבחירת ישראל מתוך אומות העולם. כאילו שני המהלכים (בחירת ישראל ובחירת הלויים) דומה מאוד, כמו שהסברנו בהתחלת המאמר!

ספר שמות: מטרת ספר שמות היא מבניין המשכן והעבודה בו "עבודת בני ישראל באוהל מועד. כי אכן זו היתה המטרה : שישראל יעבוד ישירות במשכן. אבל, בגלל חטא העגל, זה נלקח מהם וניתן ללווים.

ספר ויקרא: הוא הספר שמסביר איך עוונות בני ישראל, השכלונות שלהם, יכול להיות מטופל על ידי עבודת הכהנים. כל עבודת הכפרה של הקרבנות במקדש.

ספר במדבר: הם כל הכשלונות והבעיות הנובעות מזה שעם ישראל איננו עדיין מתוקן כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. איך המנהיגות של משה, אהרון ושבט לוי בכלל, יכולים לטפל בעם הזה כדי שיהיה בו פחות נגף!

ספר דברים: איך מגיעים לכניסה לארץ הקודש. איך בני ישראל יוכלים, דרך מנהיגות הלויים (ומשה בראשם) להגיע בכל זאת למטרה הנשגבה של הכניסה לארץ הקודש.

 

אכן, על ידי ההסבר של מניטו, המדרש הזה הופך להיות ברור וכמעט מובן מאליו!

חצוצרות פי

בע"ה יד סיון התשעז

מישל בן שושן

 

הענן או החצוצרות

בעקבות שיעור של הרב מנשה וינר

 

הרעיון המרכזי:

יש שתי מערכות שונות שמאפשרות לנסוע: ענן ה' או חצוצרות. שתי המערכות מסמלות שני מצבים שונים של העם:

  • או שהעם מאוד פאסיבי, ה' הוא זה שמנחה אותם
  • או שהעם אקטיבי, והוא לוקח על עצמו אחריות

בעצם שתי המערכות פועלות ביחד. ככל שאנו נמצאים קרובים לעבדות מצרים, העם מונחה על ידי ה' וככל שהם מתקרבים לכיבוש הארץ, הם מנחים את עצמם.

 

1המערכת הראשונה: הענן

מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, מי שמנחה את העם במדבר הוא ענן ה':

שמות פרק יג:(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: פ

המערכת הזאת ממשיכה עד שהם מגיעים להר סיני. כשעוזבים את הר סיני אחרי שנה, המערכת הזאת ממשיכה:

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ:(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ענן ה' הוא זה שנותן את אות הנסיעה והוא זה שנותן את אות החניה. הכל מתנהל "על פי ה'" בני ישראל תלויים לגמרי בענן ה'. הם בעצם "בובות" בידי ההחלטות של ה'. וייתכן שזה מאוד מעיק להם! אין להם שום מידע מקדים מתי יש לצאת לדרך ומתי אפשר להפסיק לנסוע. כמה זמן נישאר באותו המקום,…

 

  1. המערכת השניה: החצוצרות

אבל, בפרשה שלנו, מיד אחרי תיאור המערכת הראשונה, התורה מתארת מערכת שנייה: ה' מבקש ממשה לעשות לו "חצוצרות":

במדבר פרק י (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

החצוצרות הן אלה שקובעות מתי נוסעים ומתי חונים. כבר לא מדובר בכלל בענן. אין זכר לענן ה'. הכל תלוי בחצוצרות! החצוצרות יעזרו גם לדברים אחרים: לכנס את העם כדי לדבר איתו, במלחמות..הכל מובן חוץ מאשר התפקיד החדש של "מסע העם". במיוחד מיד אחרי שהתורה מסבירה שהענן הוא זה שאחראי על המסעות!!

המילה ,חצוצרות,:

א. הרב הירש טוען שמקור המילה הוא "חצר". בחצר כולם יכולים להיאסף כדי לדבר, לתכנן, להתכנס. החצוצרה מאפשרת להתכנס בחצר. עוברים על ידם מהאדם הפרטי השוכן בביתו לציבור שמתאסף בחצר.

ב. יש בפרשה של החצוצרות משחק מילים בולט: הן עוזרות נגד ה"צר הצורר". כלומר, הן כלי מלחמה. עוזרות לקרוא לעם למלחמה ולקרוא לה' לבוא לעזור ולנצח.

בשני המובנים האלה, עניין היוזמה האנושית, הדרישה מהעם לקח החלטות, להתארגן כקבוצה ואולי גם להילחם, מאפיינים את החצוצרות. מדובר על כלי אנושי . ה' במקש שמשה יעשה "לו" חצוצרות."עשה לך שתי חצוצרות כסף"

  1. נוסעים בצורת תיבה או בצורת קורה?

יש מחלוקת בתלמוד הירושלימי (מסכת ערובין) שרש"י מצתת:

רש"י במדבר פרק י פסוק כה (כה) מאסף לכל המחנות – תלמוד ירושלמי ..אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

דעה אחת סוברת שעם ישראל נסע כשכל מחנה נשאר במקומו, כמו שהיו חונים: ארבע קבוצות של שלוש שבטים מכל צד והמשכן במרכז. כך הם המשיכו ונסעו בצורה של ריבוע ענק , צורת "תיבה".

דעה אחרת סוברת שהעם נסע  בקו ישר. שבט אחרי שבט מאחוריו. בצורת "קורה"

המחלוקת הזו מקבילה למחלוקת שלנו בין שתי המערכות:

כשנוסעים בתיבה, זה אומר שהעם מאורגן כפי שנקבע בפרשת במדבר, בצורה של מחנה צבאי. כשהמשכן, וארון הברית נמצא באמצע כאילו המחנה מגן על הארון. אם יפגשו אויב, הארון נמצא במרכז המחנה מוגן.

כשנוסעים ב"קורה", אין ארגון צבאי. כולם עוקבים אחד מאחורי השני. ההגנה תלויה כולה בהשגחת ה' על המחנה.

 

4 הארון קדימה או במרכז?

יש גם מחלוקת בין החכמים לגבי מיקום הארון. יש פסוק מפורש שקובע שהארון היה הולך קדימה:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הארון הולך (במרחק של שלושה ימי הליכה) לפני העם כדי להכין להם הדרך. הוא יכול לדחות אוייבים, הוא מתקן אולי את הדרך עצמו (לפי המדרש הוא משטח ומסדר הדרך) והענן מראה את הדרך. אם כן, לפי פסוקים אלה, הארון נוסע קדימה. כמו כן, יש לנו מקור מוקדם יותר שמעודד גרסה זו:

במדבר פרק ב (יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם: ס

 

אבל יש גרסה אחרת:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…(יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן: ס(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן ….(כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם: ס(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם ….(כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: ס

יהודה מתחיל ונוסע ראשון. אחריו יש בני לוי שנושאים את כלי המשכן (לא כולל הארון), אחר כך מחנה ראובן ואחר כך בני קהת הנושאים בין השאר, את הארון. ואחר כך שאר השבטים. בני גרשון ובני מררי קודמים את הארון כדי שיקימו האוהל ואחר כך מגיע הארון שמכנסיים במשכן שבנו לפני כן.

על ידי הפסוקים האלה, ברור שהארון נוסע כשהוא במרכז המחנה ולא קדימה!

רש"י מנסה לתרץ על ידי האפשרות שהארון שהולך קדימה הוא לא ארון הברית אלא הארון שמכיל את שברי הלוחות!

רש"י במדבר פרק י וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:

. אבן עזרא מסתדר על ידי פיצול: בנסיעה הראשונה היה הארון קדימה ובנסיעות הארות הארון היה במרכז!

לסיכום:

  • לפי קו ההסבר של הרב מנשה וינר, ברור שמחלוקת זו נכנסת בתוך המחלוקת הכללית של הענן או החצוצרות. הארון קדימה מסמל שה' הוא היוזם, הוא המנחה, הוא המגן, וכולם נוסעים בקו ישר מאחור.
  • הארון במרכז, מסמל עם ישראל שלקח אחריות. הוא מגן על הארון. הוא נוסע בצורת תיבה, צבאית, מוכן להילחם.

 

  1. מתי מגיעים לפארן?

יש פסוקים מאוד תמוהים:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק

הענן עולה (אנו נמצאים במערכת הראשונה) ומתחילים לנסוע ואז מגיעים מיד למדבר פארן!

אבל אנו יודעים שהיו כמה תחנות לפני: מהר סיני הם נסעו למקום שיקראו אותו "תבערה". ואחר כך למקום אחר שיקראו אותו "קברות התאווה" ואחר כך הם מגיעים ל"חצרות". ורק בסוף הפרשה שלנו הם מגיעים למדבר פראן:      במדבר פרק יב (טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן: פ

כאילו הפסוק יב' מדלג על כל התחנות של כל הפרשה. ואחר כך חוזרים להתחלת המסע עם פסוק יג'

הנה עוד דוגמא לשתי מערכות שונות ומקבילות שמתארת התורה:

  • מערכת שמדלגת על כל התחנות הבעייתיות
  • ומערכת שמספרת את כל התחנות.

 

  1. מסקנות:

כמו בהרבה עניינים אחרים, אנו נמצאים מול פסוקים שונים שמתארים שתי בחינות שונות הפוכות שמתקיימות ביחד. כל המסע ממצרים עד לכניסה לארץ, מלווה במהפך נפשי ותודעתי בתוך עם ישראל. הם עוברים מעבדים לבני חורים. הם עוברים ממערכת של ניסים גלויים למציאות קשה של החיים הרגילים בארץ.

כדי להתקדם בין שתי הנקודות האלה (מצרים-ארץ כנען), הם חייבים להתבגר. הם צריכים לאבד את ההגנה המושלמת של ה' ולהתחיל לקבל אחריות על עצמם ולקחת על עצמם את ההגנה.

מהמלחמה שנעשית אך ורק על ידי ה' (ה' ילחם לכם ואתם תחרישון) בקריעת ים סוף, הם חייבים להתכונן למלחמות הכיבוש בארץ כנען, ללא מן, ללא באר, ללא עננים.

 

הפרשיות שלנו בספר במדבר, ובמיוחד הפרשה שלנו בהעלותך, מתארת את המעברים האלה.

כל הזמן, שתי המערכות יתנהלו גם יחד, כמו שמסכם רש"י:

רש"י במדבר פרק י ולמסע את המחנות – בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה וע"פ משה ועל פי חצוצרות:

הכל נכון. אבל חייבים להבין שיש כאן שתי מערכות. הראשונה שיש להמעיט בה ככל שמתקרבים לארץ והשניה שחייבת לקבל יותר תנופה ככל שמתקרבים לארץ

 

הנה טבלא מסכמת:

 

 

מערכת הענן. מערכת החצוצרות
"על פי ה'" אחריות עצמית
מי שקובע הנסיעות הוא "ענן ה'"  מיש קובע אלה "החצוצרות"
לא כתוב צורת המחנות. אולי בצורת קו ישר,"קורה" מחנה צבאי. בצורת "תיבה"
נוסעים כקורה נוסעים כתבה
הארון קדימה והוא נלחם עבורם ארון במרכז הם "שומרים" עליו
המערכת הזו היא מלאה מיציאת מצרים מערכת זו מתגברת ככל שמתקרבים לישראל

 

בהעלותך פי

בע"ה  יג סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי – יתרו

בעקבות רעיון של הרב גרוסמן

 

  1. הרעיון המרכזי:

בהר סיני, עם ישראל חי בבועה. הוא נשאר שם כמעט שנה. כשהוא מתבקש לצאת לדרך, בן שאר הבעיות, הוא נפגש עם העולם החיצון. המפגש עם יתרו (גוי ידידותי) מסמל, לעניות דעתי, את המפגש עם התרבויות הזרות. האפשרות לקחת מהם מה שנראה לנו טוב ולהשפיע עליהם. השאלה "מה ניתן לקחת מהגויים ומה לא" היא שאלה שליוותה את עם ישראל עד היום הזה. נראה לי מעניין שהתורה עצמה מציבה את הבעיה. וקובעת שיש גבולות שאסור לחצות אבל יש גם הרבה חכמה וחלקי תרבות שכן ניתן לשלב ביהדות.

אני אנסה להראות זאת מתוך הפרשה שלנו:

 

  1. רגע לפני היציאה לדרך:

הפרשה שלנו מסיימת את ההכנות ליציאה לדרך. מהתחלת ספר במדבר, העם נפקד בדייקנות. לכל שבט הוסבר המיקום המדויק שלה מול המשכן. הוסברו סדרי הנסיעות. התפקיד של הלויים. איך מפרקים המשכן. אפילו עשיית חצוצרות כדי לציין הנסיעה והחניה, מתוארת בפרשה שלנו.

פסוקים ספורים לפני היציאה לדרך, אחרי תיאור כל ההכנות, משה קורא ליתרו חתנו ומציע לו לנסוע איתם אל ארץ כנען, כדי שיתרו, המומחה של דרכי המדבר, יהיה לבני ישראל "לעניים". מי שינחה אותם בדרך המדבר:

במדבר פרק י  (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הפסוקים מתארים בדייקנות רבה את כל המשא ומתן בין יתרו ומשה. משה מבקש שיתרו יילווה ותם. יתרו מסרב. משה חוזר ומפציר ביתרו. ו…. בסוף, התורה איננה מציינת מה בסופו של דבר עשה יתרו. האם הוא חזר למדין או האם הוא המשיך עם העם. האם שתיקתו כהודאה או האם שתיקתו היא עמידה בעמדה הראשונה שלו. לא יודעים. והתורה לא טורחת לספר לנו את סוף הסיפור.

במקום זאת, התורה מספרת "שענן ה'" ו"ארון ברית ה'", הם אלה שנוסעים לפני העם כדי להכין להם הדרך וכדי להראות להם הדרך. כלומר, ה' בעצמו הוא זה שיהיה ל"עניים" עבור העם!

הרב גרוסמן מציע שזו התשובה האמיתית להצעת משה: משה חשב שיש לבקש מיתרו להיות לעם לעניים. אבל ה', דרך פסוקי התורה, איננו רואה זאת בעיין טובה ומצהיר שארון ברית ה', ענן ה', הם עיני העם ואין לתלות זאת בחכמתו של יתרו!. הכל נכתב כאילו, לא חשובה בכלל תשובתו של יתרו למשה אלא חשובה הנזיפה של ה' כלפי משה ששם את מבטח העם בידי יתרו!!

 

  1. מסביב למעמד הר סיני

 

אם נחשוב על המהלך כולו של התורה מאז שהעם הגיע להר סיני נגלה:

שלפני הר סיני, ברפידים העם נלחם עם עמלק, האויב המר. אחר כך, יתרו מגיע. אחר כך משה מבקש מיתרו לעזוב לארצו. אחר כך, שנה אחרי, כשבני ישראל עוזבים את הר סיני, שוב מדברים על יתרו (שפתאום נמצא כאן!) ואחר כך, קוראים לארון ברית ה' להיות המגן מפני אויבי ה'. סכמתית זה נותן:

 

עמלק———יתרו———–הר סיני———-יתרו——אויבים

 

 

כאילו עם ישראל, בהר סיני , איננו במגע עם העולם החיצון העוין . אבל מסביב, יש שכבה ראשונה של גוים ידידים. מהמשפחה, שאוהבים אותנו, שנותנים לנו עצות. יש אומרים אפילו שמתגיירים. וזה נרמז על ידי הופעת יתרו, לפני ואחרי השנה בהר סיני.

עוד מחוצה למעגל הידידותי הזה, יש אויבים מרים. שיש למחוק את זכרם. להרוג את כולם.

הופעת עמלק היא ברורה בפסוקים, שם בסוף פרשת בשלח.

והאויבים המרים שאחרי הר סיני רמוזים כאן על ידי הפסוקים:

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ

 

  1. יתרו לפני או אחרי מתן תורה?

יש כמה בעיות שגורמות למפרשים לחשוב שסדר הפסוקים איננו כרונולוגי:

  • כתוב, בסוף פרשת יתרו הראשונה, לפני מתן ורה, שמשה שילח את יתרו לארצו והוא אכן נסע למדין.

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(הצעת יתרו לשרי אלפי ושרי מאוד)…      (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: פ

זה מקשה מאוד לפשט שאומר ששנה אחר כך, א נו פוגשים את יתרו יושב עם עם ישראל במדבר סיני:

מוכרת המחלוקת בין החכמים: יש שסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. ויש שסוברים שיתרו הגיע לפנימתן תורה כמו שכתוב בתורה.רש"י מנסה להציע שיתרו חזר למדין רק כדי לגייר עוד אנשים ולהביאם להר סיני וכך יתרו חזר איתם. יש שסוברים שמשה איננו מדבר עם יתרו בפרשה שלנו אלא עם בנו של יתרו "חובב", בנו של "רעואל" הוא יתרו.בכל זאת יש קושי לקבל את הפשט.

  • למה משה משלח את יתרו לפני מתן תורה? לא כתובה הסיבה. משה קיבל בזרועות פתוחים את חתנו, למה הוא יגרש אותו רגע לפני מתן תורה?
  • אולי הפסוק הזה של שליחת יתרו על ידי משה , מקומה בפרשה שלנו. וזה יסביר את סוף הסיפור שחסר לנו כל כך?

 

א. דעת הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה:

הוא נתן את עצתו למשה אחרי מתן תורה ( כי הרי לפני מתן תורה אין מה ללמד לישראל ואין מעמסה עדיין על משה ). יתרו נשאר עם משה והעם בהר סיני עד שהם התבקשו לעזוב. אז משה הפציר בו לבוא איתם. יתרו סירב. ומשה מלווה את יתרו בשלחו אותו. יתרו חוזר למדיין. בניו, הם ממשיכים עם עם ישראל וכשמגיעים לארץ הם מקבלים את אזור יריחו כנחלה.

כדי להגיע לסיפור הזה, החכמים האלה גוזרים כמה פסוקים ומדביקים אותם בצורה שזה יתאים לסיפור הזה.

הנה דוגמה ל"גזור הדבק" הזה:

 

איך זה כתוב בתורה איך זה קרה במציאות
יתרו מגיע להר סיני לפני מתן תורה מתן תורה
יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים יתרו מגיע להר סיני אחרי מתן תורה
משה משלח את יתרו לארצו יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים
מתן תורה משה מבקש מיתרו לנסוע איתם
משה מבקש מיתרו לנסוע איתם יתרו מסרב
יתרו מסרב משה מפציר בו שוב
משה מפציר בו שוב משה משלח את יתרו לארצו
בני ישראל נוסעים בני ישראל נוסעים

 

ב. אלה הסוברים שיתרו הגיע לפני מתו תורה

הם עוקבים אחרי פסוקי התורה. הם לא "גוזרים" שום דבר ומשאירים את כל הפסוקים במקומם.

 

 

ג. בכל אופן, גם אלה שסוברים שיש לגזור ולהדביק הפסוקים כדי להתאים אותם לסיפור הגיוני, חייבים להסביר לנו למה התורה בחרה לספר את הסיפור בצורה כזו! הרי התורה עצמה היתה יכולה לשים את הפסוקים לפי הסדר של המאורעות לשיטתם. אם היא לא עשת זאת, יש להבין למה.

אם כן, אני אנסה להסביר מה עומד אחרי ההגיון של סדר הפסוקים בתורה. כך שזה יתאים לשתי השיטות.

 

  1. בעיה נוספת: ספר דברים

אם לא היה דאי בכך, יש לנו עוד בעיה קשה: כשמשה מספר, בספר דברים את הבחירה ששרי אלפים ושרי מאות (עצת יתרו), הוא "שוכח" להגיד שהרעיון בא מיתרו!! משה ניכר כאדם ענו . לא מדובר אם כן בשחצנות מצדו. . למה משה איננו מזכיר את מקור הרעיון? (כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!):

 

דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:……… (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק …..וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

 

משה מציג את הדברים כך: קשה לו לנהל מערכת משפט וחינוכית לבדו. הוא מציע לבני ישראל מערכת שלמה של שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ואת הדברים הקשים, יביאו לו. זה בדיוק הרעיון של יתרו בפרשת יתרו! אז, משה הסכים עם יתרו וכאן, משה אומר שבני ישראל מסכימים עם משה!!

אי אפשר להבין שינוי הגרסאות!

 

  1. ההסבר שאני מציע:

כמו שהתחלתי להציע בהתחלה, סיפור עצת יתרו מסמל את כל הרעיונות שהעם היהודי יקבל מהגויים מסביבם. יש אולי 80 אחוז ממה שאנו מכירים מהיהדות, שהם לקוחים מהעולם החיצון. עם ישראל בחר בהם, הכשיר אותם, אימץ אותם והם הפכו ל"יהודים" לכל דבר. אנסה לתת כמה דוגמאות

הלבוש היהודי: הרבה יהודים מתלבשים איך שהתלבשו ברוסיה או בפולין במאות הקודמות והם סבורים שאלה לבושים יהודים מסורתיים. הבגדים האלה כבר לא נהוגים על ידי הגויים שהמציאו אותם. והיום הם לבושים יהודיים לכל דבר.

המוזיקה היהודית: היהודים אמצו את המוזיקה של הגויים שמסביבם. בין בגלות בין בארץ כנען. הם תרמו לפיתוח של המוזיקות האלה. הם בחרו בסגנון מיוחד אבל הם אמצו אותן למנגינות לתפילות שלהם. והיום "חזנות" יהודית היא לא יותר משירים של גויים שבהם הם חיו בעבר.גם "מעוז צור ישועתי" שכל יהודי שר בחנוכה בא מלחן גרמני!

האוכל היהודי: גם כאן, כשאנו נפגשים בין העדות השונות, מתחילים להבין שאין אוכל יהודי. יש הלכות כשרות שהשפיעו על תפריטים ומתכונים גויים, ההלכה השפיעה אבל היהודים הושפעו מהאוכל של הגויים שבם הם התגוררו.

בתי כנסת יהודיים: בארצות אשכנז, בתי הכנסת דומים לכנסיות ובארצות ערב, הם דומים לסלון ערבי או למסגדים.

– מנהגים יהודים: טקס ה"חינה" אצל יהודי צפון אפריקה, חג המימונה, חג החיג'ז באתיופיה, ועוד אלפי מנהגים הושפעו ממנהגים גויים.

– מחשבה יהודית: האם הרמב"ם היה מפתח את קווי מחשבתו, באותה צורה אם הוא לא היה קורא את אריסטו?  אפילו כשהיהודים רצו להתנגד למחשבה השולטת בסביבה, ופתחו התנגדות עזה, הם עשו זאת יחסית לגויים! הרי הגמרא דורשת מאיתנו לעשות כמה דברים חשובים, רק בגלל שהגויים או הצדוקים או הכותים חשבו אחרת. כלומר, הלכות שונו בגלל מה שקרה מסביב.

יש אפילו חכמים שגורסים שמצוות התפילין נובעת ממנהג מצרי קדום: המצרים שמו נחש על המצח ועל היד, וכדי להוקיע את המנהג הזה ולהכריז על הקשר שלנו עם ה', עוצבו התפילין על היד ובין העיניים!

מצוות בין אדם לחברו נראות מועתקות מדיני החמורבי. נכון שמצוות התורה שונות, אבל הן מנוסחות באותם המילים ואותם המקרים מובאים. השוני בין התורה ובין הדינים שהיו נוהגים בתקופה ההיא בא לידי ביטוי דווקא בהשוואות האלה.

 

אם כן, ללא ספק, היהדות נבנית על ידי יבוא (ויצוא) והכשרת חכמות נוכריות.

זה אמנם נכון עבור כל תרבות, אבל נראה לעניות דעתי, שזה  עוד יותר נכון עבור היהדות כי זה סימן מובהק של היהדות ואני אסביר למה:

 

נראה לי שהתפקיד העיקרי של עם ישראל הוא

מצד אחד לייצג את כל הצורות התרבותיות והרוחניות של כל משפחות האדמה

ומצד שני, לאחד את כל ההשקפות האלה ולהראות האחדות בעולם.

 

לא לחינם עם ישראל איננו נמנה בין העמים בתורה. הוא מייצג את כל העמים בתוך עם אחד! כדי להיות העדים שיש אל אחד, כוונה אחת, השגחה אחת, בין בבריאת העולם, בין בתפקוד העולם ובין מטרת ומשמעות החיים בכלל.

 

עם ישראל מהיוולדו נבנה על בסיס של 12 שבטים, 70 נפשות. ולא דובר אף פעם על ביטול הריבוי הזה. להיפך, התורה מדגישה הצורך להישאר כל אחד על משפחתו, כל אחד על דגלו, כל אחד בנחלתו.

 

אבל יש חובה להרגיש עם אחד, ללמוד תורה אחת, לגור בארץ אחת, ארץ ישראל.

האחדות מתוך הריבוי הוא , לעניות דעתי, מטרתה המובהקת של היהדות.

 

לכן, קבלת חכמות , מנהגים, רעיונות מהגויים הוא דבר מהותי .

 

מצד שני, יש גבולות. לא מקבלים הכל בכל צורה.

 

לכן, יש עמים ומנהגים שעלינו לדחות בכל תוקף. הסמל שלהם הוא עמלק. יש להחרימו לגמרי. שבעת עמי ארץ כנען , עובדי עבודה זרה, יש להכחידם, להרוג ללא חמלה את כולם ולא להידמות למעשיהם. אלה "גויים רעים"!

 

אבל יש "גויים טובים", שיש ללמוד ממעשיהם לפעמים. לקחת מהם עצות ולהכניס אותם ביהדות!!

 

מסקנה:

עמלק, הוא סמל האויבים הרעים שאין בשום פנים לקבל ממנו כל עצה, מנהג או חכמה.

יתרו הוא סמל הגוי הטוב שיש לקבל ממנו עצות טובות לפעמים ויש לדחות עצות אחרות. יש ביתרו דברים טובים לעם ישראל ויש דברים לא טובים לעם ישראל. יש ללמוד לשים גבולות.

משה הכניס ביהדות את עצת יתרו עד כדי כך שהוא מציג אותה כרעיון יהודי!! כלומר עצת יתרו נכנסה ביהדות, בתור עצת משה רבנו בכבודו ובעצמו!!

ולא מדובר בעצה צדדית אלה מהעמדת מערכת משפטית וחינוכית לעם שיראל!! זה לא דבר זעום. ובכל זאת אין התורה מסתירה את העובדה שהיא באה מיתרו. ומשה מכניס אותה "כדבר משה " (הייתי אומר "תורת משה מסיני"). למרות שהיא באה מיתרו.

אבל מצד שני, להפוך את יתרו ל"עיניים" של העם, זה לא! ה' אומר למשה: עד כאן! העיניים של העם במדבר , זה ה'. זה הענן, זה ארון ברית ה'. יש גבול למה שלוקחים מיתרו!!

 

לסיכום:

ליהדות יש גרעין קשה, זה מה שהם קבלו מסיני. שם, ישראל היו לבד, בלי יתרו (משה הרי גירש אותו דקה לפני). בלי שום נגיעה עם התרבות החיצונית.

 

אבל, אי אפשר להישאר בסיני. אי אפשר להישאר עם הגרעין הזה לבדו. בגלל הייחודיות של עם ישראל, בגלל המטרה העיקרית שלהם(להיות ייצוג כל גויי הארץ בתוכם ולאחד את כל התרבויות). הם חייבים לנסוע הלאה, לעזוב את סיני, להיכנס לארץ השייכת לעמים אחרים. להילחם, להתנחל. ללמוד לחיות בעולם הזה, יחד.

לכן, עליהם להיכנס במגע עם גויים טובים: אלה שמוכנים לקבל את העיקרונות ש הם, וללמוד מהם, ואפילו לספוג בתוכם חלק מהתרבות שלהם. מצד שני, לא מקבלים מהגויים הטובים האלה הכל. יש גבולות.

מחוץ לשני המעגלים האלה , נמצאים גויים רעים שאסור ללמוד מהם כלום.

 

לכן, נראה לי, התורה מספרת על המלחמה עם עמלק ועם אויבי ה' במעגל החיצוני

והיא מספרת על המגעים עם יתרו , במעגל הפנימי יותר. בו, יש מה לקחת ממנו ויש לדחות חלקים ממנו.

והיא מספרת על הגרעין הקשה של היהדות, שבו אין מגע בכלל עם העולם החיצון, השנה בהר סיני.

 

ההסבר הזה, נראה, פותר את כל הבעיות שהצבנו לעיל, והוא עדיין אקטואלי. כי כל קהילה, כל אדם, שואל את עצמו על הגבולות של ההתבוללות, של החיים המשותפים, של חכמת הגוים, של החיים המשותפים ועל הצורה בה ניתן להיות אור לגויים.

עם ישראל בנוי עד היום מאנשים שנדמה להם שהם יהודים אוטנטים לגמרי ואוסרים על עצמם כל מגע עם התרבויות הזרות שאיימות על אורח חייהם. ויש יהודים שמקבלים מנהגי הגויים עד כדי התבוללות שלמה

 

התורה הציבה את הבעיה, אמרה שיש גבולות

אבל על כל יהודי, בכל דור למדוד כמה הוא מקבל עצת יתרו וכמה הוא משלח אותו לארצו!

 

משה- משיח

בע"ה יג אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בהעלותך אש

בהשראת פירוש של הרב אורי שרקי של מאמר הרב קוק (למטה)

 

הרעיון המרכזי:

הפרשה שלנו עוסקת בבירור השאלה המרכזית, האם משה מסוגל להיות המשיח? האם הגיע הזמן? האם העם בשל? האם זה אפשרי שנותן התורה יהיה גם זה שייכנס לארץ ויהיה המשיח?

 

 

משה-משיח

הרב קוק (ראה למטה   ) מסביר שלאדם הראשון היו שני פנים, שתי נשמות, מאוחדות לפני החטא, ואחרי החטא, הן נפרדו.

  • אחת היא הנשמה של התורה שמשה מציג אותה
  • והשנייה היא הנשמה של המשיח שהיא עצם היהדות שיש בכל יהודי.

מטרת עם ישראל היא לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם ולחבר בין כולן על ידי האחדות. אם כן, יש

  1. צורך לבטא את כל האפשרויות, שכל אחד חייב להיות , בעצמו, חלק מהפסיפס האנושי האפשרי בעולם.
  2. ויש צורך שכל אחד יכיר את מקומו ושכולם יתאחדו כדי ליצור התמונה הכוללת של הפסיפס.

כך, עם ישראל יהיה העדות החייה שלמרות שבעולם יש המון פרצופים שונים, יש המון מימדים סותרים ומנוגדים, יש המון עולמות שונים, בכל זאת, אחד הוא ה' שברא הכל, ואחד הוא שמנהל את הכל, אחדות מסתתרת מאחורי הקלעים ויש לגלות אותה באחרית הימים. "והיה ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אם כן, בנתיים, עם ישראל אמור לייצג את הריבוי הקיים בעולם וגם להתאחד בתוך עם אחד וארץ אחת וגורל אחד.

שני המהלכים האלה (שכל אחד יגלה את הייחודיות שלו- ושכולם יגלו אחדות) מוצאים את ביטויים בהסטוריה של עם ישראל ואחד הכלים החשובים ליישם המטרה הזאת היא התורה:

התורה מורכבת מהרבה פסוקים, הרבה אותיות. לפעמים סותרים בניהם. היא דורשת מהקורא לחשוב בכוחות עצמו אחרי שהמפרשים הרבים שקדמו לו, מגרים אותו ונותנים לו חומר למחשבה, גדי שייגלה בעצמו פן אחד בתורה. התורה היא כלי כדי לעורר את היהודי לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו . לעורר אותו להיות אחד מהפסיפס הגדול. התורה דורשת מכל יהודי לגלות פן אחד משבעים פני התורה. כי יש לו "אות אחת" בתורה. יש לו ראייה מקורית וחשובה של גילוי השכינה בעולם. עם ישראל, למד, על ידי התורה, להסתכל על העולם בעיניים פקוחות ותמיד בחיפוש אחרי המשמעויות. ועם ישראל עמל כל הזמן לאחד את כל הפנים של התורה, כל הסתירות בין המילים והפסוקים לתורה אחת. כמו שהתורה מאפשרת לגלות את ריבוי הפנים, כך עם ישראל מגלה ריבוי הפנים של השכינה בעולם. כמו שהתורה היא אחת, כך עם ישראל הוא אחד. למרות הכל!! לא אחיד אלא אחד.

 

אם כן, יש לנו כאן מטרה ואמצעי:

  • התורה היא אמצעי לגלות אחדות בתוך הריבוי
  • ועם ישראל חייב בסופו של דבר לגלות האחדות בתוכו , אחרי שכל אחד גילה והביע את הייחודיות שלו בתוך הכלל.

 

משה- איש עניו

משה הוא נותן התורה. הוא משה "רבנו". כדי ללמוד תורה דרושה ענווה עצומה. כדי ללמוד, יש להתחיל מהנקודה שאני מוכן לקבל. שאני לא יודע הכל. הענווה, היראה, הבושה , הם הכלים הנחוצים כדי ללמוד את תורת משה. כשבני ישראל מקבלים את התורה, משה מסכם את מעמד הר סיני ואומר להם :"לבעור תהיה יראתו(של ה') על פניכם לבלתי תחטאו". לכן, משה הוא איש עניו מאוד כי הוא לומד ומלמד.

 

משיח- חוצפה

אבל, זה לא מספיק ללמוד ולשאול ולגלות פנים חדשים בתורה. יש להיות גאה במה שאני. לעמוד על הביטוי שלי בעולם. להיות אני. להפסיק להיות עניו ולהתחיל להיות חוצפן. במובן הטוב של המילה. החוצפה היא הדרישה שאני לא מוותר על מה שאני מייצג.

כדי לבנות פסיפס, חייבים כל החלקים של הפאזל. ואם חלק אחד יותר מדי עניו ומחביא את עצמו ולא מגלה ומביע את עמדתו, אז יהיה חסר חלק אחד בפסיפס והפסיפס לא יהיה שלם. כל חלק חייב לגלות שהוא חשוב ואי אפשר בלעדיו! לכן, עליו להיות חוצפן!!

על ידי החוצפה, כל יהודי מביע את עמדתו האישית בברור ולא מוותר עליה. המשיח הוא זה שידע לתת מקום לכל אחד כדי ליצור תמונה כוללת ולגלות כך, את האחדות. זו אחדות דרך הביטוי העצמי של כל אחד מעם ישראל.

משה מבקש לגלות אחדות על ידי התורה. המשיח מגלה האחדות דרך העצמיות של כל אחד.

 

גאולה אחרי גלות

למה חייבת להיות גלות ארוכה לפני הגאולה והמשיח? כדי שכל יהודי יקלוט פן אחד של האפשרויות להיות בן אדם בעולם. הגלות באה כדי שכל יהודי יהיה או פולני או מרוקאי או תימני. , כדי שכל אחד יבטא את החלק שלו. כי הפסיפס בנוי מכל חלקי הזהויות בעולם.

אחר כך, יש לאחד את כל החלקים בארץ ישראל. כולם חוזרים הביתה, כדי לבנות את הפסיפס, הפאזל. מלך המשיח אמור להיות המנהיג שמסדר את כל החלקים, כל אחד במקומו הנכון, בכבוד לכל אחד, כדי לגלות אחדות התמונה כולה. אז, מתגלה האחדות של ה' שהייתה מוסתרת בכל חלקי הפאזל המפורד והמפוזר בעולם.

 

ענווה וחוצפה

שני המהלכים חשובים מאוד:

הענווה מאפשרת לי להיות מוכן ללמוד, לגלות, להתעורר, לחשוב,לקבל. זה תפקיד משה על ידי התורה.

החוצפה מאפשרת לכל אחד לבטא את הפן שלו בפסיפס. לא לוותר על מקומו וייחודיותו בתמונה הכוללת.

לכן, משה הוא איש עניו מאוד ובתקופת המשיח "חוצפה תסגה" כמו שכתוב למשל במשנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו :" אין מבקש על מי יש להישען על אבינו שבשמים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ".

 

אבל האם ניתן לענווה ולחוצפה להתיישב ביחד ?

האם משה יכול להיות גם המשיח??

 

כשהעם עוזב את הר סיני ומתוכנן להיכנס לארץ כנען, השאלה הזאת מתבקשת. וזה נושא הפרשה שלנו! ונראה בכל אחד מהעניינים שלה את הנושא הזה מתנוסס:

 

  1. 1. המנורה

 

המנורה מסמלת את החוכמה. אבל גם התורה מסמלת את החכמה! למה יש לנו צורך בשני כלים, במקדש, שמסמלים את החכמה?

התורה, בקודש הקודשים, לוחות הברית, שמשה הביא מהר סיני, היא החכמה של התורה.של משה

המנורה, היא החכמה של עם ישראל מצד עצמם:

אם נסתכל במנורה נבחין בעובדה שאין בה נר אחד גדול אלא שבעה נרות. כאילו מתוך העמוד האמצעי, מורש ענף, ומביע את הייחודיות שלו. הוא פונה ימינה, כאילו הוא מביע התנגדות לעמוד המרכזי. ועוד ענף פונה שמאלה, בכיוון הנגדי! וכך כולם. עד שכולם מאירים את הנר שלהם, בעצמיות! זו חוצפה ממש!

אבל, צורת הדלקת המנורה , כשכולם מאירים את הנר המרכזי, כולם פונים אל האחדות של המסורת שניזונה מהריבוי שהתגלה!

המנורה היא האור החיצוני שנובע מהפנים השונות של כל חלקי עם ישראל השונים.

המנורה היא החכמה של המשיח!

לכן, בין המנורה והארון יש פרוכת. הראשון חיצוני והשני מוסתר, בענווה, ביראה גדולה.

סמל משה הוא ארון הברית

סמל המשיח היא המנורה. (ולא מפתיע שסמל מדינת ישראל הוא דווקא המנורה!!)

 

רש"י מסביר שמשה התקשה מאוד בבניין המנורה! עכשיו ברור למה!

אהרון הוא זה שידליק את המנורה שמשה התקשה לבנות!. יש לאהרון מימד של המשיח שאין במשה. (ראה למטה הדיון על אהרון והמשיח).

זה מסביר את מיקומה של הדלקת המנורה דווקא עכשיו בפרשה שלנו! האם משה ידע לבנות מנורה? האם הוא זה שידליק או אהרון? ואיך אהרון ידליק אותה? על ידי שכל אחד מהנרות יעלה לבדו מעלה מעלה, בחוצפה, כל אחד בייחודיות שלו, ואחר כך כולם יאירו את  פני המנורה באחדותה.

עכשיו יותר מובן למה החכמים בחרו בכותרת הפרשה "בהעלותך". תרתי משמע:

להעלות את הנרות–או להעלות את בני ישראל לארץ כנען?.

 

  1. יתרו

משה מבקש מיתרו להישאר איתו ויתרו מסרב. משה ממשיך לנסות לשכנע את יתרו ויתרו לא עונה לו.

יתרו הוא הגר האולטימטיבי.

הגאולה באה מתוך מחשבה אוניברסאלית.

המשיח הוא בן דוד, בן רות, הגרה, בין מואב .חייב להיות למשיח זיקה לאומות העולם. הוא חייב להיות צאצא מגר!

משה אומר ליתרו:" והיית לנו לעניים" כמו שתמר, האימה של פרץ, אבי דוד, ישבה "בפתח עניים"

משה יודע שיתרו יכול לעזור לו להיות המשיח.

ייתכן שמשה התחתן עם ציפורה כדי להביא את המשיח כי היא גרה. צפורה היתה, אולי האפשרות להיות רות, לפני הזמן. אבל זה נכשל! למה? כי משה עזב אותה, ולמה הוא עזב את צפורה? כדי להיות איש האלוהים, איש התורה. יתרו החזיר למשה את ציפורה. אבל משה המשיך בדרכו ולא לקח אותה בחזרה.

משה פירש מאשתו כדי להתמסר לתורה

ולכן, הוא לא המשיח!. יתרו מסרב להישאר עם משה, אולי כי הוא הרגיש שמשה איננו מוכן להיות המשיח! היא ממתין לזמן אר ובינתיים הוא יעבוד מבחוץ, מארצו.

"מואב"= השם שנתה בת לוט לבנה . לא רק שהיא חטאה בעריות כשעשתה ילד עם אבא שלה אלא שקראה לו בשם שמפרסם את המעשה! "הוא מאבא" מ-אב! זו החוצפה בשיאה!! יתרו הוא גם גר וגם ממואב!

 

 

3 ויהי בנסוע הארון (לעד)

שני הפסוקים האלה, מבטאים את תקופת המשיח (ראה למטה :" באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון" הרב קוק).

שני הפסוקים מדברים על המלחמה האחרונה של ה' ברשעים וחזרת כל ישראל על ארצו.

 

הגמרא טוענת (ראה למטה מסכת שבת קטו ב) ששני הפסוקים האלה עתידים להיעקר מכאן ותכתב במקומה. כאילו שני הפסוקים האלה, שהם ספר בפני עצמו, הם יחידה שאין לה מקום בתורה. כמו עובר שנמצא בסוגריים בבטן אימו ושמחכה לצאת לאוויר העולם בזמנו ולהיות עצמאי .

שני הנונים, הם כמו הכליפה של הבועה שבו יושב העובר. זה לא מקומו שם. אבל בנתיים משם הוא נבנה! אבל, לעתיד , אחרי חבלי לידה, הוא יצא לאור כספר חדש, תורת המשיח!!

 

 

  1. העם מתאווה לבשר

זו החוצפה ! יש להם הכל והם רוצים בשר! קישואים ואבטיחים. זו חוצפה ישראלית אופיינית!

הם בעצם דורשים ממשה (ולא מהאלוהים), שיהיה מוכן להיות המנהיג של דברי החול. שיגלה הקדושה מתוך החול. ולא יסתפק לגלות הקדושה מתוך הקדושה!! הם דורשים, במודע או לא, שמשה יגלה את עצמו כמשיח!!

הם נענשים כי כל מי שמגלה אמת כואבת, בסופו של דבר חייב לשלם את המחיר (ראה למטה "האמת והעונש")

 

 

  1. משה מוכן למות

זה כבר אומר דרשני! משה, הגיבור שהיה מוכן לשבור את לוחות הברית, להרוג את כל חוטאי העגל, לטחון את עגל הזהב ולפזר אותו במים, מי שהתמודד עם המון בעיות קשות, מתמותת לנו פתאום כשמבקשים ממנו בשר???

משה הוא איש התורה. כמו רב קהילה שנבחר עבור כישוריו הלמדניות, שנעלב כשמבקשים ממנו להיות השוחט ולפתוח מסעדה כשרה! מה לזה אתם צריכים אותי? אני איש הלימוד, הפילוסוף, במקום לבקש ממני דבר תורה, אתם רוצים ממני להיות שוחט?!!

משה מבין שהוא לא מסוגל להיות המשיח!!. הוא איש עניו מאוד. הוא לא מרגיש קשור לבעיות הגשמיות כל כל של עם קשי עורף זה!

 

6 הזקנים

התוצאה לא מאחרת לבוא: ה' מבין את מצוקת משה ומוצא פתרון: דמוקרטיה! או יותר נכון, האצלת סמכויות לאספת זקנים שתייצג את העם כדי לפתרו בעיות של יום יום. אולי בשילוב משה והזקנים, נוכל לפתור הבעיה! זה מה שיקרה בעצם במשך ההיסטוריה. התפקידים יתחלקו בין השופט, הכהן, המל, הנביא, אנשי כנסת הגדולה,, הרב וראש הקהילה… עד לבוא המשיח שיאחד הכל!!

 

7 אלדד ומדד

לפי המדרש של יונת בן עוזיאל, הם האנטי-תזה של משה:

א. הם אחי משה!!!

הם נולדו מיוכבד שהלכה עם איש אחר, אחר שעמרם גירש אותה ואחר כך, כשהיא חזרה עם עמרם, משה נולד. אנו יודעים שבתורת משה אסור לאישה שהתגרשה מבעלה והלכה עם אדם אחר, לשוב להתחתן עם בעלה הראשון.

(דברים פרק כד) (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק ..

ובכל זאת, יונתן בן עוזיאל טוען שכך עשתה יוכבד!! כלומר משה לא היה אמור להיוולד על פי תורת משה!! ואלדד ומדד, האחים למחצה של משה, הם העדות לבעיה הזאת! כלומר, בעצם הימצאותם בסיפור הם שוללים את הימצאותו של משה!!

 

ב. משה מת

מה הם מנבאים? הם אומרים שמשה ימות ולא יכניס את העם לארץ! במילים אחרות, אלדד ומדד אומרים שמשה איננו המשיח!!! והם מנבאים על מלחמת גוג ומגוג!! המקום היחיד שיש רמז לכל זאת בתורה עצמה!! (ראה למטה במקורות).

כלומר, אלדד ומדד באים ושמים טריז בין משה והמשיח!. מה לעשות איתם? יהושוע מציע לכלוא אותם! משה מסרב. הוא מבין שהוא צודקים!! והענווה שלו מקבלת את הדין!!

 

 

8 מרים ואהרון

על מה אהרון ומרים דברו? על זה שמשה גירש את ציפורה! מה הבעייה? שהוא פרש מהעולם הזה!! והמשיח הוא זה שאמור לאחד העם בעולם הזה, על ידי עסקי החול והחומר. כלומר, הם באמת היו רוצים לראות את משה הופך למשיח!! וה' עונה להם שמשה "ענו מאוד" כלומר, הוא מסביר להם את הקושי!!

נראה לי שמרים הרגישה שציפורה היתה יכולה למלא התפקיד של רות המואביה. (ואולי היא בעמה נעמי)

 

9האמת והעונש

למה מרים מצורעת? אומרים חכמים שהיא דברה לשון הרע על משה. מה הוא לשון הרע? זה דבר אמיתי (כי אם זה שקר, קוראים לזה "מוציא שם רע") אבל האמת הזו מפריעה לשם הטוב של משהוא אחר. זה מוריד את ה"פרופיל" שלו בעיני הביריות!! אם כן, כל מי שמגלה אמת שגורמת לכאב, חייב לשלם עבור זה! כי הוא עלול להרגיש שהוא אלוהים אמת! יש גאווה עצומה אצל מי שאומר האמת! הוא חייב לשלם על זה למרות שהוא צודק!

 

 

10 אהרון והמשיח

לאהרון היו, כנראה התכונות של המשיח: הוא קרוב לכל אחד. הוא מנסה למצוא מקום לכל אחד. כבוד לכל אחד. הוא עושה שלום בין האנשים כדי ליצור אחדות בעם. אהרון היה יכול להיות המשיח!

למה הוא לא הצליח להיות המשיח??

נראה לי שמלכתחילה אהרון ניסה. לפני בוא משה , אהרון היה המנהיג של העם. אבל, היה חסר מימד. היה חסר משהוא לאהרון. אי אפשר להגיע למשיח בלי משה. בלי תכנית. בלי יראה, בלי תורה.

עצמאות, חוצפה, ביטוי עצמיות, הם המטרה העליונה . אבל בלי תורה, ענווה, בושה, לימוד, אי אפשר להגיע להמטרה הזו!! לכן, אהרון היה זקוק לעבודה של משה.

בחוטא העגל, אהרון ניסה לפתור הבעיה של אחדות העם על ידי שהוא ביקש תרומת זהב מכל איש אשר יידבנו ליבו! אבל זה היה בלי משה. משה היה עדיין למעלה. הלוחות לא היו עדיין כאן. לכן זה לא הצליח!!

חטא העגל מבטא האשליה שאפשר להביא המשיח ללא התורה!

לכן, אהרון, לעניות דעתי, לא הצליח להיות המשיח בעצמו. הוא ישלים את תורת משה עד סוף ההיסטוריה, עד בא המשיח!!

 

 

"משה משיח"

ההבדל בין שני השמות הוא חי' במקום ה'.!!!

ההבדל המספרי הוא 13= אחד! שניהם עסוקים באחדות העם. אחד דרך התורה והשני דרך עצמם.

—————————————————————————————————————

 

 

מקורות:

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב

 

תנו רבנן: +במדבר י+ ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן – כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי – רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה – +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים

 

במדבר פרק יא

 

(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:

(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:

(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:

(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:

 

 

 

יונתן במדבר פרק יא

 

(כו) וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִׂרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:

 

כתר יונתן במדבר פרק יא

 

(כו) ונִשׁארו שני אנשים במחנה שמו של אחד אלדד ושמו של השני מידד בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה ונִשׂאת לו, עד שלא ילדה את משה, ותִשׁרה עליהם רוח נבואה, אלדד היה מִתנבא ואומר

  • הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד מִן אחריו ומנהיג העם בית ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם,
  • מידד היה מִתנבא ואומר הנה שׂלוים עולים מִן הים ומכסים כל המחנה של ישׂראל ויהיה לעם לכִשׁלון,
  • אך שניהם כאחד מתנבאים ואומרים הנה מלך עולה מן הארץ של מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים קושרי כתרים וגנרלים [שׂרי צבא] לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ של ישׂראל על בני הגלות אך קִירִיס אִיטִימוס מוכן להם בשעת צרתם והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על ההרים של ארץ ישׂראל ויבואו כל חיות השׂדה וציפורי השמים ויאכלו גופותיהם ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתפנקו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם,
  • והם היו מִן הזקנים שעלו בפתקים הכתובים ולא יצאו לאהל שׁהִצטנעו לערוק מִן הרבנות והִתנבאו במחנה:

 

 

 

 

 

 

שמונה קבצים הרב קוק

קובץ שמיני פסקה קנז

משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו. התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד, שנבאו על עסקי גוג ומגוג, ובזה נכללים כל עניני הארת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו. ותורה שבע"פ, שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, והמה בכתובים. בזיהרא עילאה דאדם הראשון, היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. ע"י נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצוחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענותנותו. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ. גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצויירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדריגות וחילוקים. ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו, אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים, וכמו ותשב בפתח עינים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון, שנכתב באמצע בין פורענות לפורענות – אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר. החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע, יתקע, והמסע הולך הוא לחבר את השירותא משה עם הסיומא משיח. ומדת דיו ממעטת את הקו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של משיח, אבל לע"ל ולא יכנף עוד מוריך, וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת בעינה נתגלתה מדת הדיו ע"י ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר שבעת ימים. ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד עמו, ואור התורה יתגלה במדריגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מידת דיו, כי לא ממידת בשו"ד יבא אור הכבוד, רק ישקני מנשיקות פיהו, ונחל יצא מבית ד' והשקה את נחל השטים, ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה, ולא יוסיפו לדאבה עוד. והארת הזקנים שפעלה על הבשר בזעם תהפך לאור מתוק, בשפעת עונג, בהמות בהררי אלף וכל דגי הים בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן. וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות, ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא, ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח. ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים, המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי ארץ, וממילא אין להם קנין בארץ, רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול ישראל. וביחס זה המשיך משה את יתרו להדבק באי, ורשם את הרושם של זוהר העליון בעמקה של תורה, והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות כבוד ד' עין בעין, ונגלה כבוד ד', שלא כמידת דיו, רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, ולא נצטרך למדת קו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש המגלה כל סתום, ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך.

בהעלותך מוש

בע"ה ט סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

בהעלותך מוש

 

  1. בהעלותך

 

הכהן חייב להדליק בכל יום את המנורה. אבל הפסוק נוקט בפועל לא שגרתי . במקום להגיד "להדליק" הוא אומר "להעלות" את הנרות. רש"י מסביר שהכהן צריך לעשות פעולה שתגרום לשלהבת "לעלות מאיליה".

ה"מאור ושמש" משווה את עבודת הכהן לעבודת הצדיק, הרבי החסידי שמטפל בבעיות של כל אחד מחסידיו. כמו מורה טוב, הוא לא צריך לכפות על התלמיד את השקפותיו ומידותיו שלו,אלא הוא צריך לפעול כדי שהשלהבת, התשוקה, הרצון של התלמיד יתעלו , ינבעו מאליהם. כך שהחסיד יהיה עצמאי באור שהוא מקרין. הצדיק צריך לעורר אצל החסיד את המיומנויות האישיות של החסיד כדי שהוא יתעלה מאליו. וכן מורה טוב לא צריך לגרום לתלות של התלמיד אליו אלה להיפך, להפוך את התלמיד לעצמאי.

 

 

 

  1. שני ה"נונים"

 

  1. בין פורענות לפורענות.

באמצע הפרשה, יש שני פסוקים כתובים בין שני סימנים גדולים: אות נון הפוכה מלפנים ונון הפוכה מאחור. זה מבליט את שני הפסוקים האלה. הגמרא שואלת מה מיוחד בשני הפסוקים האלה?

  • תנו רבנן: +במדבר י+" ויהי בנסע הארן ויאמר משה..", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה.
  • רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן – כרבי.
  • מאן תנא דפליג עליה דרבי – רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה – +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב )

הגמרא מביאה כאן שלוש דעות כדי להסביר הנונים ההפוכים  מסביב לשני הפסוקים (ויהי בנסוע – ובנוחה יאמר)

  1. אין זה מקומה. אלא בפרשת במדבר.
  2. כדי להגדיר ספר בפני עצמו (שני הפסוקים מהווים ספר- מה שלפני ספר ומה שאחרי ספר. סה"כ 7)
  3. להפסיק בין פורענות ראשונה לשנייה

 

רש"י מביא רק את הדעה השלישית.

מה שמעניין הוא הגדרת הפורענויות

  • הפורענות הראשונה היא :"ויסעו מהר ה'"!! (בלתי מובן! מה עניין פורענות לנסיעה הזו הרי ה' מצווה עליה. האם רצה הכתוב שיישארו כל חייהם בהר סיני???)
  • הפורענות השניה: "ויהיה העם כמתאוננים".

רש"י גם מסביר בגמרא מה פירוש "עתידה פרשה זו שתיעקר:

עתידה פרשה זו – לעתיד, שיהו כל הפורעניות בטלין, ולא ידאגו לפורענות, ויצר הרע בטל.

 

אם כן, הפרשה הזו נכתבה כדי להתגונן מהיצר הרע ומכל הבעיות שעם ישראל יפגוש במהלך ההיסטוריה!! מהרגע שאין יצר הרע ואין יותר צורך ב"פורעניות" אין צורך יותר בפרשה זו!!!

 

 

 

  1. ההגנה

אחת מהמטרות של הנונים ושל שני הפסוקים האלה היא ההגנה מבעיות. איך זה פועל?

א. עצם ההפרדה בין הפורענויות

כשהאדם שקוע בבעיות עד כדי כך שהוא לא יכול להבחין בהן, הוא נכנס לדכאון בהרגשה שאין יציאה מהבעיות. עצם ההפרדה בין הבעיות, הגדרה של כל בעיה ובעיה בפני עצמה, מאפשרת להסתכל עליהן במרחק מסויים. וזה התחלת הפתרון: להגדיר הבעיה . ההפרדה בין הבעיות היא היכולת לשלוט , מחשבתית, על הבעיות. וזה כבר צעד גדול מאוד בהתגברות נגד הדיכאון.

ב. האות נון

נון שווה 50. הוא השלב שמעל לטבע. הטבע ,סימנו 7. אפילו שמרכיבים הטבע, מגיעים ל49 7X7. אבל השלב שמעל לטבע הוא העולם של השמונה או של החמישים. האות נון, מסמלת ישועה מעבר להיגיון, לחוקי הטבע. ההצלה באה מעולם אחר. האדם יכול להתחבר לעולם המקביל הזה, בזמנים מסויימים ולהבין שיש מי שיעזור לו מלמעלה! זה עולם האמונה, התקווה, האהבה, הרצון להתגבר על הגזרות שנופלות עלינו.

 

ג.ים סוף:

בדומה לאות נון לפני ואחרי, המאור ושמש מזכיר לנו את הסיפור של המלאך שבא להגן על העם, מול ים סוף, אחרי שפרעה בא להילחם נגדם:

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

(יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

( שמות פרק יד (יז))

נשים לב למצב: בני ישראל נמצאים מול הים. זו הבעיה המרכזית. היא "לפניהם."

פתאום, ה' מעיר את המצרים כדי שיבואו לאיים על ישראל "מאחריהם"!!

כשישראל מרגישים במצור בין הבעיה לפניהם ובין הבעיה מאחריהם, אז מלאך ה' שהיה מגן מלפניהם עובר לאחור וגם הענן שהיה מגן מלפנים נוסע לאחור. ההגנה שהייתה מלפנים, הופכת להגנה מאחור.

הכל נעשה , כביכול ביוזמת ה'. הוא רצה שהעם יפחד גם מלפנים (הביא אותם מול ים סוף) וגם לאחור (הביא את פרעה מאחור).

הענן והמלאך, הם כמו הנונים (אומר המאור ושמש). הם מגינים מלפנים ומאחור.

ההגנה מלפנים: האדם בדרך כלל מפחד מהבעיות שממולו. הוא פורץ דרך ואז הוא דואג למה שיבוא מולו. ולכן הוא בדרך כלל מגן על עצמו מלפנים.

אבל הרבה בעיות צצות מאחור. מהעבר, מהדברים שאנו חושבים שהם "מאחורינו". משם, כשאנו לא שמים לב , בגב שלנו, יש גם צורך בהגנה.

שני הנונים מסמלים את שתי הגנות האלה מלפנים ומאחור.

זה מזכיר את מה שאנו אומרים בתפילת ערבית:

"הסר השטן מלפנינו ומאחרינו"

 

  1. המנוע לפעול

הנונים הם גם מסמלים את הדחיפה לפעול:

מלפנים, מדובר על הרצון והיוזמה להתקדם בחיים. לפרוץ גדרים. זה כוח מניע עצום כי הוא בא מהרצון של האדם

מאחור, אבל, לפעמים, האדם פועל בגלל שהוא נאלץ לפעול. בגלל שהוא מקבל מכה מאחור. המאור ושמש טועןף

"בני ישראל לא היו נוסעים ממקום חנייתם עד שראו התעוררות הגבורה"!!

גם היום, המוטיבציה לעלות לארץ היא לא תמיד רק דחיפה אידיאולוגית ורצון לקיים מצוות יישוב הארץ. היא לפעמים מונעת על ידי אנטישמיות וסכנות העוברות בגלות שדוחפות היהודי לעלות ארצה!!

לכן, שני הנונים הם גם מנועים. אחד מקדימה שמושך והשני, מאחור שדוחף!!

 

  1. הפוך פעמיים

הנונים הם כתובים בצורה הפוכה, כלומר, הגב קדימה. אבל הם גם הפוכים מלמטה למטה. הגג של האות, הקצר, הוא למטה והצד הרחב למעלה! רמז לשתי הגנות:

ההגנה הראשונה, כשהנון הפוכה, מסמלת שהאדם יכול לצאת ממבוך, לפעמים, כשהוא מסתכל על המציאותמזווית אחרת.

ההגנה השנייה, ההפיכה מלמעלה למטה, היא ההגנה העל טבעית, "מלמעלה" הגנה מהאלוהים עצמו!! בהסתכלות מהשמים, מהתוכניות העליונות של הבורא בעצמו.

 

  1. סיבת כל הבעיות

המאור ושמש מסביר שלכתחילה, אין מקום למידת הדין בעולם. ה' ברא את העולם למען שכל ביריותיו יהינו. הוא רוצה שיהיה רק חסד. אבל, עצם הבריאה (ובמיוחד הריבוי בבריאה, הפיזור של הנבראים) גורמת לצורך במידת הדין. לחוקים. וזה גורם לכאבים, לבעיות, לצורך בענישה ובהפרעות בהנאה הפשוטה בעולם.

לכן, יש צורך בהגנות מיוחדות.

וייתכן שעל זה מדברת הגמרא למעלה כשהיא טוענת שלא נצטרך יותר את הפסוקים האלה , כשיצר הרע יעלם מהעולם, כשלא יהיה יותר קטרוגים ודינים על עם ישראל.

 

  1. שני הפסוקים
  • הפסוק הראשון, בין שני הנונים הוא

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"

יש כאן תיאור של תהליך אקטיבי. יוזמה, . קימה, אויבים שנפוצו. מנוסת האויבים. זה סימן לנסיעה בחיים.

  • הפסוק השני הפוך:

"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"

יש כאן מהלך של מנוחה, ישיבה, תשובה. הרגעה.

שני הפסוקים הם כמו הנשימה והנשיפה. רצו ושוב. נסיעה וחנייה. לילה ויום. זה טיב מהלך החיים. לכן, הוא מסמל בעצמו ספר שלם. הוא מרכז את שני המהלכים ההפוכים של החיים בתוכו.

הידיעה , ההכרה בשני המהלכים האלה, היא מעצמה מקור לרוגע , להגנה, ליישוב הדעת.

 

  1. האנוכי הריתי את העם?

אחרי התלונות של העם בעניין התאווה לבשר, משה פונה אל ה': ,למה הרעותה לעבדך.. לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה? האנוכי ילידתיהו?…"

המאור ושמש מסביר שמשה לא יכול לעזור לעם .למה?

כי כשאדם נמצא בתחתית המדרגה מול היצר, הוא זקוק לעזרא ממי שנמצא קרוב אליו בקרב הזה. או לפחות מי שכבר התנשא בדבר וסבל כמוהו ויצא מזה. משה היה יותר מדי רחוק מכל הבעיות האלה והוא מרגיש לא קשור לעם. לכן, ה' יציע לו להאציל מנבואתו ל70 איש, מייצגי העם, שיטפלו בבעיות האלה. משה לא מרגיש שייך, זה הפירוש של "האנוכי הריתי את העם?" כלומר אין לנו קשר מהותי!

המו"ש משווה זאת לצדיק שנמצא בעולמות גבוהים מאוד, עד כדי כך שהוא לא יכול לעזור לחסיד שבא אליו עם בעיות "נמוכות". צדיק כזה איננו יכול לעזור לו!! החסיד צריך לפנות לצדיק אחר, שהוא יוכל להבין אותו , שתהיה לו אמפתיה אליו. בשביל זה, הצדיק הזה חייב להיות מאוד עניו ולדעת לרדת למדרגת כל אחד ולא להישאר תלוי למעלה!

אהרון הכהן נבחר לכהן כי הוא עבר טראומה של חטא העגל. הוא סבל כמו העם והרגיש אשם מאוד. לכן, רק הוא (ולא משה) היה יכול להיות כהן, כלומר איש שמטפל בבעיות של כל אחד ומוצא את מקומו של כל אחד בחברה.

 

  1. קברות התאווה

העם מתאווה לבשר. ה', במקום לתת להם את מבוקשם, רוצה לשבור את התאווה שלהם.

"הבשר עודנו בין שיניהם" כלומר, מה"ביס" הראשון, ה' גרם להם כבר למאוס בבשר! ושבר להם תאוותם. הוא גם אילץ אותם להמשיך לאכול. וזה הגעיל אותם סופית.

כך "נקרבה תאוותם" וקראו למקום "קברות התאווה"!!

 

בהעלותך גז

בע"ה טז סיוון התשעה

מישל בן שושן

 

בהעלותך גז

 

 

שני ה"נונ"ים- (לעניות דעתי)

שני פסוקים, באמצע הפרשה, מופרדים משאר הספר על ידי אותיות "נ" הפוכות. האות נון, מסמלת את שיאו של תהליך. שיא שאיננו מושג אף פעם. כאילו שני הפסוקים אמורים לתאר איזו שהיא הרמוניה בין כל מה שקורה בספר התורה. כאילו הם כתובים במישור אחר, מעל לכלף, כשהם מסתכלים על כל הספר תורה מלמעלה ומתאירם כמן סיכום כללי, ראייה כוללת. אם כן, למה יש שני פסוקים ולא אחד (אם הם סיכום ,הרמוניה ואחדות)?

לדעתי, שני הפסוקים מתארים שני מהלכים הפוכים שעושים את חיי האדם בעולם. אין התורה מתארת פן אחד של המציאות, פן אידיאלי, מסודר, אוטופי. להיפך, התורה מתארת את החיים איך שהם. היא לוקחת בחשבון את כל צידי החיים האנושיים.

  • הפסוק הראשון:"קומה ה' ויפוצו אויבך.." מתאר מצב של תנועה, עשייה, הליכה, פיזור
  • הפסוק השני:"ובנוחו,…שובה ה' .." מתאר, להיפך, מנוחה, ישיבה, אספה,..

כמו נשימה ונשיפה, יום ולילה, החיים בנויים מ"רצה ושוב" ולא בצד חד בלבד.

מעניין שבהוצאת הספר תורה אנו קוראים הפסוק הראשון שקורא לתנועה , התעוררות ובהכנסת הספר למקומו, אומרים "שובה", הפסוק השני שקורה למנוחה.

כאילו התורה באה לא להרגיע אלא לעורר אותנו!!

המנורה

  1. צורתה

גוף המנורה הוא סמל התורה שבכתב, המסורת שמקבלים. ממנו, יוצאים שישה קנים שמסמלים את המחוייבות של החידוש, של התורה שבעל פה, הבעה של הביטוי של כל אחד, מה שהוא מוסיף על המסורת.

יש קנים בצד ימין ובצד שמאל כי יש דעות שונות, עיסוים שונים, גילוים שונים של החכמות בעולם, כולל החוכמות החיצוניות, כולל עולם העבודה ויישוב העולם. כל קנה הוא רבע עיגול, שיוצא (פשוטו כמשמעו) מגוף המסורת ופונה לעבר שורה אחידה שמחכה להדלקה

  1. הדלקתה

עם הדלקת הנרות, יש להפנות ששת הנרות כלפי הגוף המרכזי, כך שכל הנרות יאירו את "פני המנורה" שהוא הגוף המרכזי. כך, בונים, על ידי האור, רבע עיגול משלים שמחזיר את הקנה שיצא מהגוף, אל עבר הגוף עצמו. כך, מעלים את כל החידושים והיציאות מהמסורת, אל עבר המסורת כדי להעשיר אותה. בעצם, גם "גוף המנורה", הנר המרכזי, מתעשר מאור ששת הקנים. כך ש"מעלים" כל הזמן את אור החכמה היהודית.

  1. מסכנה

המנורה מסמלת את החכמה. מה שמייחד היהדות, זה שהחכמה איננה מקובעת. להיפך, מצווה על כל אחד ללמוד, לחדש, להביע את הייחודיות שהוא מוסיף לכל מה שקדם לו, וכל החידושים האלה, מאירים ומעשירים את המסורת עצמה. "ה' יגדיל תורה ויאדיר" התורה שבעל פה גדלה כל הזמן. אי אפשר לכתוב אותה כי היא כל הזמן ביצירה מתמדת. שישה קני המנורה מסומלים על ידי ששה סדרי המשנה. זו משמעות כותרת הפרשה "בהעלותך" יש להעלות, להגדיל התורה כדי שהתוספת של כל אחד תביא ערך מוסף לחכמה הכללית. השלהבת של כל אחד תעלה מאליה לתפארת הכלל.

  1. אהרון

המדרש יודע לספר שאהרון "חלשה דעתו" כשהוא ראה שבפרשה הקודמת, כל נשיא שבט הביא קרבן והוא לא כי הוא נשיא שבט לוי. ה' ענה לו "שלך גדולה משלהם" כלומר, הדלקת המנורה גדולה מהקרבן של כל הנשיאים. למה היא גדולה? כי כל נשיא הביע את הייחודיות שלו. אבל העבודה של אהרון צריכה לכבד כל אחד ולעשות שלום בין כל התוספות האלה כדי להכניס הכל בתוך המסורת היהודית! כאילו כל קנה, במנורה , מסמל נשיא שונה והדלקת הנרות שיאירו את מרכזה, מאחד את הריבוי הזה. הכהן, שעושה שלום בין כל חלקי העם, הוא זה שאמור להדליק המנורה.

  1. הקול מדבר

בסוף הפרשה הקודמת, כתוב שמשה היה נכנס אל תוך האוהל ומשם , הקול של ה' היה "מידבר" אליו. המדרש מספר מה היה הקול הזה: הדלקת המנורה על ידי אהרון!! אכן, ההדלקה של המנורה, בצורה שתיארנו לעיל, מסמלת את כל מעשה המרכבה בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה!

הפועל "מידבר" כמו "מתדבר", בצורת התפעל, מסמל גם הוא את הקול שיוצא מהמסורת כדי , בסופו של דבר, להעשיר את המסורת. כמו הקנה שיוצא ומאיר הגוף שממנו יצא על ידי ההדלקה של אהרון.

 

 

 

האספסוף התאוו תאווה

  1. מי הם האספסוף?

רוב הפרשנים, מתארים אותם כערב רב, אנשים פחותי ערך. סתם אנשים שנאספו, שמתאספים בקלות על כל ריב. עד היום, המילה הזה מתארת, בזלזול את פחותי העם.

אבל יש מדרשים שמגדירים את האספסוף כ"זקני העם"! לא פחות מהגדולים ביותר בעם!(בהסתמך על הפסוק "אספה לי שבעים איש מזקני העם". אם כן, הם אלה שהתאווה תאווה!! מוזר מאוד ואומר דרשני!

  1. התאוו תאווה

הרב מתרגם:" התאוו שיהיה להם תאווה" כלומר, הם הרגישו שאין להם יותר תאווה וזה היה להם חסר! הזקנים האלה, הם "דתיים חדשים" חוזרי בתשובה שחשבו , אחרי קבלת התורה,שיש לבטל כל תאווה. כדי להיפטר מכל דבר אסור, הם מנעו מעצמם כל תאווה! ועכשיו הם בבעיה!

אם לוקחים את שתי האפשרויות של תרגום המילה "אספסוף", מגלים שני פנים של אותה הבעיה:

"איך לנהל את מערכת התאוות של האדם?"

  • אם מבטלים כל תאווה, זה רע מאוד (הזקנים)
  • אם חיים רק על התאוות בלי שום בקרה, זה גם רע מאוד(פחותי העם)
  1. קברות התאווה

הרב מחדש ומתרגם המונח הזה כמקום שבו קברו את התאווה! כאילו הם השחיתו את התאווה! במקום להינות כבני אדם, הם נהנו כבהמות (יותר גרוע מבהמות כי בהמה נהנית תמיד בצורה טבעית ונכונה)

 

אכילת בשר

לכן, הרב מרחיב מאוד את עניין האכילה לתאבון. אכילת הבשר היא דוגמא טובה כי התורה מדברת על "כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר". מצד שני, הפרשה שלנו מדברת על חטא האנשים שרצו לאכול בתאווה בשר.

  1. צמחונות

הרב טוען, שלכאורה, אין שום סיבה, לדעתו, לאכול בשר! זה רק גורם לשחצנות מצד האדם שמפעיל כוח אלים כלפי חיות ללא ישע. זה גורם לבני אדם להיות אכזרים. אין שום צורך חיוני לאכול בשר!

  1. אכילת בשר

מצד שני, מביא הרב את התיאוריה הקבלית שמדברת על "העלאת העולמות": העולם הדומם, מתעלה, כשהוא מזין הצומח ומוסרת מינראלים לצמח להופך את עצמו, מדומם לצומח. כך הוא מעלה את עצמו.

כך עולם הצומח, כשהוא נאכל על ידי חיות, הוא מתעלה כי הוא הופך עצמו לחלק מהחי.

וכן החי , מתעלה אל העולם של בני האדם, המדבר. הרעיון הזה, הוא הרעיון היחיד שמצדיק, לדעת הרב , לאכול חיות: העלאת החי אל המדבר.

  1. תנאי

אבל יש לכך תנאי חשוב: צריך שהאדם האוכל את הבשר, יעלה אותו ולא יוריד אותו! אם האדם הזה מתנהג כמו בהמה, אז האסור לו לאכול הבשר הזה. "אסור לעם הארץ לאכול בשר"!(פסחים מט). רק אדם גדול רוחנית, יכול לאכול בשר!! כי יש מחויבות גדולה באכילה הזאת! רק העלאת החי אל עולם המדבר יכול הצדיק אכילה זו! אם כן, אכילת בשר הופכת מסתם סיפוק תאווה לחיוב מוסרי גדול!!

 

 

לסיכום

שליחת השלו (הרבה עופות) לבני ישראל, במדבר, לא היתה, לפי הגלילי זהב, עונש. זה היה נסיון לבחון את הרצון של המתאווים לבשר: איך הם יתנהגו מול אכילת הבשר?

  • האם הם יאכלו בשר?, ימלאו את כרסם, ימלאו את תאוותם, כבהמות, ואז יוענשו?
  • או שידעו לאכול הבשר כבני אדם, מוסריים.יעמדו בניסיון ויהינו מהבשר שנשלח להם.

אכן, אסור מצד אחד להימנע מתענוגות העולם. מצד שני, אין להפוך לבהמות! צורת ההנאה מגדירה את האדם כבן אדם או כבהמה! אין לבטל התאוות להיפך. אבל אין להשאיר את התאווה הבהמית כמות שהיא ויש להגדיר אותה במונחים מוסריים. בני אדם נהנים באותם התענוגות של הבהמות ובכל זאת, צורת ההנאה וגבולותיה שונים.

 

בני לוי :מ20,25 או 30 שנה?

יש שלושה מקורות סותרים לגבי הגיל שממנו הלויים נכנסים לתפקיד שלהם.

  • בפרשת נשא, כתוב "מבן שלושים שנה ומעלה.."(למשל, ד- ל)
  • בפרשת בהעלותך כתוב :"מבן חמש ועשרים שנה ומעלה .."(ח-כד)
  • בדברי הימים (א – כג- כד) כתוב: "מבן עשרים שנה ומעלה"

החכמים ניסוי לפתור המחלוקת בין שני המקורות הראשונים והציעו שגיל 25 הוא התחלת הלמידה של העבורה ובגיל 30 הם מתחילים לעבוד. אבל ה"גלילי זהב" איננו מקבל בקלות פתרון זה, במיוחד, כשיש מקור שלישי סותר את שני הראשונים. הוא מציע פתרון אחר: הגיל איננו חשוב. מה שחשבו זו ההגעה לגיל הכוח. (בן עשרים -לכוח(פרקי אבות)). והשנים 20-25-30 הם רק אינדיקציה שיכולה להשתנות לפי הנסיבות של כוח האנשים. במדבר היו יותר חלשים והתחילו העבודה בגיל מבוגר יותר!

 

 

 

פסח בשנה השנית

חג הפסח אמורה לחול רק בארץ כנען. אין שום סיבה לחגוג פסח במדבר. לכן, בשנה השניה, שעדיין לא חלה הגזרה להישאר במדבר, כן היתה הוראת שעה לחגוג פסח במדבר. אבל , אחר חטא המרגלים, לא חגגו פסח במדבר.

 

תקיעות ותרועות

אם ישראל באחדות,יש צורך רק בתקיעה, שהיא מידת הרחמים. אין צורך בתרועה שהיא באה לאחד העם ולפזר האויבים, בשעת מחלוקת בישראל.

 

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל

ה' מבקש ממשה למנות מנהיגות שתקבל נבואה ושתסייע להנהיג את העם.

הקריטריון העיקרי הוא: שכל 70 הזקנים האלה ידאגו אך ורק לכלל ולא לעניינים אישיים. הם חייבים לראות את צורך הכלל לפני צורכם האישי. הם חייבים להתאסף ביחד כדי למשול. זה הדבר העיקרי. לא חכמה, לא לימוד, לא גבורה או עושר. אלא אחדות בניהם.

כי בתוך עם ישראל כוח המחלוקת רב ויכול להתעורר מהר מאוד. במיוחד אם יש מחלוקת במנהיגות. לכן, חשבו מכל שלא יהיו מחלוקות בין המנהיגים עצמם.

לכן, כתוב "אספה לי"= שכוח האספה והאחדות היא ראשונה במעלה בבחירת האנשים האלה.

 

הנבואה

הקריטריון העיקרי כדי להיות נביא הוא מידת הענווה.

  1. כדי לתת לה' לדבר מפי הנביא בלי התערבות
  2. האגו של האדם הוא זה שמונע ממנו לראות את הדברים החשובים ביותר

לכן, משה, העניו, היה הנביא הגדול מכולם.

לכן, אלדד ומדד היו יותר גדולים בנבואה משאר הנביאים: הם לא יצאו מן המחנה כי הם טענו שהם לא מתנבאים עבור עצמם אלא עבור העם. ורצו לשבת בתוך העם. לכן, נתנה להם הנבואה גם בתוך המחנה.

יהושוע ושאר הזקנים, התנבאו רק מחוץ למחנה, באוהל מועד.

הסיפור המעניין היא הדרישה של יהושוע לכלוא את אלדד ומדד. משה מסרב. כאן נראית הענווה העצומה של משה והיהירות של יהושוע שלא קיבל ששני אנשים זרים יתנבאו יותר ממנו, המשנה למשה!

גם סיפורי מרים ואהרון, הנביאים הקרובים למשה, מתערערת על ידי שיקולים אישיים והם נענשים בגלל זה.

 

רב גדול

קוראים לרבה של עיר גדולה "רב גדול, ורבה של עיר קטנה , רק" רב". למה?

כי רבה של עיר גדולה, "סובל" הרבה אנשים. הוא צריך להנהיג, לקחת בחשבון , הרבה יותר יהודים, עם בעיות ודעות שונות. כוח הסבל , הסבלנות, ההכלה, עושה את המנהיג!

לכן, משה , שהיה מנהיג של עם שלם, היה מנהיג "גדול"!

 

ענווה אמיתית

איזה ענווה יותר גדולה: הענווה האמיתית או הענווה המדומה?

הרב עונה: הענווה המדומה!, הענווה שאינה אמיתית! כי בה, האדם עושה מאמצים אדירים כדי להתנגד לגאווה הטבעית שלו! בזמן שבענווה הטבעית, אין האדם עושה מאמץ! ולפעמים, הוא ריק מכל , הוא באמת לא שווה כלום! העניו הגדול הוא זה שיש לו את כל המעלות והמידות והיכולות להתגאות בהם ואיננו מתגאה.

 

מרים ומשה

  • כשמרים דברה על משה, הוא היה כל כך עניו שהוא לא שם לב, זה לא נגע לו בכלל. אבל תלמיד חכם שמעליבים, ה' בעצמו דורש את עלבונו!
  • מרים חכתה למשה התינוק, על שפת היאור. בזכות הרגע הזה של המתנה, היא זכתה שכל עם ישראל יחכו לה שבעה ימים עד שתתרפא מצרעתה לפני שנסעו.

בהעלותך אה

בע"ה טז סיוון

מישל בן שושן

 

בהעלותך אה

 

 

בהעלותך את הנרות

לפי הא"ה, הנרות(הכלים שבתוכם שמים השמן והפתילה) לא היו דבוקים למנורה.

הוא מביע עמדה זאת למרות שבגמרא דנים על האפשרות ההפוכה. והוא אומר את המשפט החזק הבא:

"ואני אומר אילו הייתי שם (בין האמוראים) הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות"

לא רק שהא"ה "לא מפחד " להתווכח עם הפרשנים הגדולים שהיו לפניו, אלא גם עם האמוראים ואולי גם עם התנאים!! אלא הוא אפילו רואה וויכוח נועז כזה כחובה לכל יהודי באשר "ידו משגת"!! הוא לא מקבל ההנחה שיש לקבל כל מה שנאמר על ידי הראשונים כדבר מובן מאליו. עבורו, הם לא יותר רשאים להכריע בגלל שהם "קדמו לנו". אלא כולם שווים מול פרשנות המקרא. יש רק מגבלה אחת : לא לסתור את ההלכה הפסוקה. חוץ מזה, הכל מותר וחובה על כל אחד לפרש הכתוב לפי מה שידו משגת! (איפה ישנם עוד אנשים כאילו בימינו!!)

העובדה שהנרות היו מובדלים מגוף המנורה גורמת לכמה מסכנות חשובות:

  1. כשהכהן היה "מיטיב" את הנרות, הוא היה מוריד הנר, מנקה אותו מהפתילה והשמן שיש בו ומחליף הכל.כל זאת הוא עושה למטה, על יד המנורה. ואז הוא מחזיר אותם למקומם בצורה כזו שהפיה תהיה מופנית כלפי הנר המערבי (פני המנורה).
  2. המילה "בהעלותך מובנת עכשיו: יש להעלות (פיזית) מחדש את הנרות שהוא טיפל בהם על קנה המנורה.
  3. העבודה הזאת היא לא "הדלקת המנורה" אלא בניית המנורה מחדש כל פעם!! הוא בעצם "חונך" (פעולה שגורמת לכלי במקדש לחזור לתפקוד) את המנורה כל יום!! כל שאר העבודות במשכן הן "הפעלת" הכלים. קרבנות, קטורת, כל הדברים האלה הם לא משנים את הכלים עצמם אלא מפעילים אותם. אבל העלאת הנרות בחזרה אל המנורה , כאילו "בונה" מחדש , כל יום את המנורה . וכך הוא מבין את ההשוואה שעושה המדרש בין העלאת הנרות לחנוכת המזבח על ידי הנשיאים.בשני המקרים, חונכים לראשונה את הכלי. והכהן חונך המנורה כל פעם שהוא מדליק אותה!!
  4. זה גם מסביר למה הפסוקים הבאים יציינו שוב שהמנורה נעשתה "מקשה אחת" כי היינו חושבים שמכיוון שהנרות נפרדים אז כל שאר המנורה גם הוא עשוי מחלקים. לא. רק הנרות הם נפרדים מגוף המנוןרה שעשוי מקשה אחת.
  5. עבור הא"ה עיקר כוונת המעשה הוא : שכל הנרות יהיו מופנים כלפי הנר המערבי!! זה לא פרט תכני קטן אלא עיקר הדלקת המנורה!! כל נר מסמל חכמה מחכמות העולם וכל החכמות מתרכזות על ידי עם ישראל לנר מרכזי אחד וממנו שוב יוצאים ממנו חכמות חדשות ומאירים בחזרה הנר המרכזי. תפקיד עם ישראל הוא בעצם להיות המרכז את כל חכמות העולם (שבעה קנים הם סמל לשבעים אומות העולם) ולמצוא את הקדושה והאחדות שיש בכל אחת מהן.הנס של הנר המערבי שהיה דולק כל הזמן מצביע על המפעל כולו של חיפוש וגילוי האמת התמידיים על יד כל האנושות בעזרת נצחיות עם ישראל שאמון על תפקיד זה.
  6. המדרש מספר שאהרון היה עצוב ששבט לוי לא הקריבה קרבנות יחד עם כל שאר השבטים בחנוכת המזבח. כי תפקיד שבט לוי נראה שולי. הם רק המשרתים של העם! ועצם היעדרותם בהקרבת הנשיאים מפלה אותם לרעה. הם לא "יוזמים" הם רק "מתפעלים" את המשכן! תשובת ה' :"שלך גדולה משלהם" מסבירה לאהרון שהדלקת המנורה היא סוג של חנוכה ויוזמה .
    1. ומיכון שזה מתרחש יום יום,
    2. ומכיוון שמדובר על המנורה,על הצורך היום יומי לחדש בתורה שבעל פה,

אז לא רק שלשבט לוי יש חלק מלא בעם אלא שהתפקיד שלהם דורש יוזמה יום יומית ותפקיד עוד יותר חשוב: המנורה מסמלת את החכמה והתורה שבעל פה:

  1. פירוק המנורה והרכבתה כל יום מורה לע"ד על הצורך לחדש ממש בכל יום את המחשבה, הלימוד,והעיון בתורה ובחכמות. לא דאי ב"תפעול" החכמה על ידי לימוד שחוזר על עצמו . אלא יש לעשות כאילו מבטלים הכל ובונים מחדש כל יום את התורה שבעל פה!! הלימוד האמיתי דורש לעשות כאילו לא יודעים שום דבר , כאילו שוכחים הכל , ולנסות לקרוא את הדברים ולחשוב מחדש על הכל!!

 

 

נתונים נתונים המה

הלויים הם מתנה שה' נותן לכהנים כדי שיעזרו להם בעבודות המשכן. למה פעמיים "נתונים" כי זו מתנה שאי אפשר לסרב לה!! הכהנים והלויים לא היו מפתחים אותם המידות (הכהנים היו בעלי חסד והלווים ממידת הגבורה!) יכולים היו להיות חילוקי דעות חזקים בין שתי המשפחות. וקשה מאוד לקבל עזרה ממי שלא מסכימים בדרכו! ייתכן שהכהנים לא היו רוצים לקבל עזרה מהלויים ולסרב את ה"מתנה " הזאת!. לכן, ה' בא ומכריח את הכהנים לקבל מתנה זו! כאילו עבודתם חייבת לכלול את עבודת החיבור בין הכהנים והלויים, בין מידת החסד והדין!!

 

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית..(ט-א)

למה ה' מצווה לעשות פסח? הרי זו מצווה שכבר הוסברה לפני יציאת מצרים! למה לחזור עליה?

כי עם ישראל חטא בינתיים. חטא העגל יכול להיחשב כעזיבת דרך ה'. ייתכן שהם נחשבים עכשיו כבני נכר! ובן נכר אסור בקרבן פסח! לכן, על ידי המצווה הזאת לקיים את חג הפסח בשנה השנית, היא בעצם הוכחה מאת ה' שעם ישראל איננו נחשב כ"בן נכר" ושחטא העגל נסלח, לפחות במידה מסוימת שמאפשרת לעם ישראל להמשיך ולהיות ישראל. חג הפסח היא החזרת  תעודת הזהות מחדש אל העם!

 

וכי יגור אתכם גר..ועשה פסח  (ט-יד)

למה לציין שמי שהתגייר ליהדות חייב בקרבן הפסח? הרי הוא חייב בכל המצוות בתורה!

אלא שהיינו חושבים שהוא לא יכול להגיד "עבדים היינו במצרים.." כי אבותיו לא יצאו בפועל ממצרים!. קא משמע לאן שהוא צריך להיחשב כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים. היציאה איננה חשובה רק מבחינה פיזיט היסטורית אלא זה עצם זהות ישראל שנקבע ביציאה. כיהודי, הוא מקבל את היציאה בכל רבדיה.

"ואתם ידעתם את נפש הגר"(שמות כג-ט): ישראל היו "גרים" במצרים. הפשט מדבר על הזרים (ולא על אלה שמתגיירים) הגרים בארץ ישראל, שיש לנהוג בהם כבוד. אבל הא"ה משתמש במשפט הזה כדי לחזק את עמדתו שהגרים (אלה שמתגיירים) גם הם יצאו ממצרים, בנשמתם!

 

ויאמרו האנשים ההמה ..אנחנו טמאים…למה נגרע..(ט-ז)

למה ה' קובע לאנשים האלה להקריב פסח רק חודש אחר כך ולא למחרת הפסח, כמו שאר הקרבנות של החג שיש שבעה ימים להקריב אותם במידה ולא הוקרבו ביום הראשון?? למה לקרבן פסח אין "תשלומים" בשבעת ימי החג וצריכים להקריב אותו רק חודש אחר כן??

לע"ד: כי חודש אייר מסמל את הגאולה שנעשית על ידי יוזמת האדם. ניסן היא הגאולה שבאה מלמעלה. לכן, יום העצמאות, יום ירושלים, לג בעומר (מלחמת בר כוכבה) נופלים באייר. האנשים שהיו טמאים היו יכולים לפטור עצמם מהקרבת הפסח. התעקשותם מסמלת את היוזמה והרצון האנושית להיגאל. ולכן, נראה לי, נקבע שהם יקריבו באותו התאריך (15 לחודש- זמן שהירח במלואו) אבל חודש אחרי זה, חודש היוזמה האנושית!

 

ויש אשר יהיה הענן עד הבוקר..(ט-כא)

מהתחלת הבריאה (אולי מחטא אדם הראשון) ישנם "ניצוצות" הקדושה מפוזרים בכל חלקי העולם. על עם ישראל ללקט את הניצוצות האלה ולהכניסם לתוך עם ישראל. זה קרא במצרים. זה קורא במדבר וזה יקרא בכל הגלויות שישראל ילכו שמה במשך ההיסטוריה.   גם במדבר יש ניצוצות קדושה שיש להציל מהמדבר ולהכניסם בתוך עם ישראל. רק ה' , יודע נסתרות, יודע כמה זמן יש להישאר בכל מקום כדי לאסוף משם את הניצוצות השבויים בו. רק הוא יודע אם צריך רק להישאר שם רק יום או שנה! ולכן הענן הוא זה שמקציב את המסעות והישיבות במקומות השונים במדבר.

לע"ד: יש להעמיק בנושא הניצוצות: בדרך כלל אנו מסבירים זאת בכל מיני חכמות, מידות טובות שקיימים אצל הגויים ושעם ישראל צריך לרכשו ולהכניס לתוכו.  אבל איך אנו נפרש את הניצוצות הנמצאות במדבר??

לדעתי, הניצוצות נמצאות בתוך האדם עצמו! הוא לא מודע לפוטנציאל האדיר הזה. ישנם מצבים, מקומות, חיכוכים שונים עם המציאות שגורמת לחלקים חשובים בתוך נפש האדם לצוץ החוצה ולהתגלות. על אחת כמה וכמה שהתהליך הזה חשוב עבור בניית עם ישראל שאמור לחוות את כל האפשרויות האנושיות של השגת האמת האלוהית ולקבצם בתוכו. המדבר מלא מקומות שונים שיכולים להשפיע בצורה שונה על נפש האדם ועל כלל העם ולעזור לגלות פנים חדשות של "קדושה" אצלם. התהליך הזה של גילוי רבדים מוסתרים בתוך האדם או גילוי דברים חדשים הבאים מחוצה לו, הוא התהליך שהחכמים (חכמי הקבלה בעיקר) מתארים כאיסוף ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם. החיכוך בין האדם לסביבה , בין האדם לאנשים זרים אחרים יבין האדם למקומות ומצבים מיוחדים (כמו המדבר) מעשירים את האדם בכל מני הסתכלויות שונות על החיים. ומכיוון שתפקיד עם ישראל הוא לייצג את האחדות שיש בין כל הראיות האלה, איסופם מכל עבר המציאות והעולם חשוב מאוד עבור העשרת זהותו ותפקידו!

ויהי בנסוע הארון

שני הפסוקים מתארים את שני המצבים המנוגדים שבו יכול להימצא האדם:

הנסיעה: כשהאדם זז, הוא בתנועה. הוא יוצא לדרך. במצב הזה הוא יכול ללמוד הרבה על עצמו ועל העולם.

הישיבה: זה מצב שונה לגמרי אבל האדם יכול ללמוד על עצמו גם דברים חשובים. בישוב הדעת, בלימוד, בהתבוננות…

המטרה, אמרנו לעיל, היא לאסוף את ניצוצי הקדושה המפוזרים במדבר. כל מקום במדבר, כל תחנה היא מקור העשרת הזהות הישראלית. אבל גם הדרך , הנסיעה בין שתי תחנות היא דרך לרכוש הניצוצות האלה.

אבל בשני התהליכים ההפוכים האלה, אנו מבקשים עזרה שונה מה':

  1. בנסיעה, אומרים "קומה ה' ויפוצו אויבך..". ייתכן והמצב הדינאמי עוזר לאדם יותר להתקדם ולגלות דברים חדשים. הקימה של ה' מצביעה על תעוזה, יוזמה, התרחשויות חיצוניות דראימטיות. והם אלה שעוזרים לאדם לגלות את מה שהוא צריך לגלות בזמן הדרך. יש גם סכנות לא מעטות בתהליך הזה . בדרך, האדם יכול להיתקל באין ספור סכנות המאיימות עליו ועל התהליך של איסוף הניצוצות. לכן מבקשים עזרה מה' שיגן עלינו בזמן הנסיעה.
  2. בישיבה, יש פחות סכנות אבל יש גם פחות הזדמנויות להתקדם ! לכן מבקשים מה' שיעזור לנו לאסוף את הניצוצות האלה! "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" מבקשים מה' שיאסוף או שיעזור לנו לאסוף את הניצוצות .

 הניצוצות האלה הם בעצם מה שמרכיב את עם ישראל!!

אין הניצוצות רק תוספת חיצונית לעם ישראל שיש לו לאסוף בתור תפקיד שולי. אלה זה אחד ממטרות קיומו של ישראל! להיות הקטליזאטור של כל חוכמות העולם. המאסף של כל הניצוצות שקיימות בעולם! וזה מה שעושה אותו!! הניצוצות הם רבבות אלפי ישראל!

 

יתרו

הא"ה מפתח את כל הסיפור של עזיבת יתרו את המחנה , דרך שתי הדעות ההפוכות המובאות במדרש(מכילתא):

  1. רבי יהושוע שסובר שיתרו לא התגייר ליהדות!
  2. רבי אליעזר שסובר שיתרו כן התגייר!

לדעת רבי יהושוע, משה לא רוצה שיתרו יעזוב בגלל שיש סודות טקטיים (מיקומם הסודי של עם ישראל במדבר) שאסור שעמי הארץ יגלו. יתרו היה יכול להפיץ מדע רגיש זה ולסכן אותם!

לדעת רבי אליעזר, יתרו רוצה לחזור כדי לגייר שאר בני עמו!

 

וישמע משה את העם בכה למשפחותיו…ויחר אף ה' מאוד ..(יא-י)

כל חטא שעושה האדם, ה' יכול להפחית מחומרתו כשהוא אומר שהאדם חטא בגלל שהוא אנוס על ידי מצבו כאדם, בגלל היצר הרע, בגלל תאוותיו.. ולסלוח לו.

אבל כאן, ה' כועס מאוד כי מדובר על החלטה רצונית לגמרי והם מעוררים בזה את היצר הרע שבתוכם!

החזרה למצרים היא מכעיסה אותו מכל דבר אחר כי זה הליכה אחורה מרצונם.

 

לא אוכל לבדי לשאת..(יא-יד)

משה רומז כאן לה' שהוא היה רוצה שיבחרו עוזרים. וזה מה שה' יצו לו.

 

..התקדשו למחר..(יא-יח)

למה לחכות עד למחרת כדי להביא להם בשר? כדי לאפשר להם לחזור בתשובה בלילה! כי הבשר שיבוא יגרום למותם בסוף!

 

הצאן ובקר ישחט להם …(יא-כא)

מה אומר בעצם משה?איך יכול משה לא להאמין ביכולת ה' לתת להם בשר??? הא"ה מסביר שמשה לא חושד ביכולתו של ה' ,אלא הוא שואל שתי שאלות וה' עונה לו על שתיהן:

  • אם אתה תביא להם רק סוג אחד של בשר, אז זה יגרום להם להתלונן שוב ולדרוש סוגים שונים של בשר! הוא שואל האם זה פיתרון להביא להם כל מיני סוגי בשר כמו צאן, בקר, דגי הים כדי שלא תהיה להם עוד טענות?!  ה' עונה לו שכן, בהבאת סוג אחד של בשר הוא יצליח לספק להם כל תאוותיהם. מה שחשוב כאן זו הריצה אחר התאווה והמסכנה שיגיעו אליה שבסוף זה לא מוביל לשום דבר טוב!
  • מצד שני, משה איננו מבין איך יכול להיות שה' יעשה נס לתכלית דבר רע?? הנס יהיה הבאת בשר בכמות גדולה ובסופו של דבר זה יהיה עונש!! "היד ה' תקצר" כלומר האם ה' יעשה דבר נס עבור דבר רע? ועל זה ה' אומר לו שכן, יעשה דבר נס כדי להביאם למסכנה שכל מה שהם עשו היה לחילול ה'. וזה דבר "יקר" מאוד וזה פירוש "היקרך דברי". תבין שזה דבר יקר.

 

אלדד ומדד

הספרי מביא שתי אופציות והא"ה דן בשתיהן:

  1. משה לקח 72 פתקים, 6 בכל שבט , כדי לבחור לו את שבעים הזקנין. והיה צריך להוציא מהנבחרים שניים. והשניים האלה בהיו "בכתובים" זאת אומרת שמם רשום על הפתקים הנבחרים, היו צריכים לפרוש מה72 כדי שיהיו רק 70. ובכל זאת, נחה עליהם רוח ה' אפילו שהם היו "מיותרים", וזאת משום שהם היו "בכתובים" כלומר בפתקים של הגורל.ה' הנחה את רוחו עליהם בזכות ענוותנותם שישבו במחנה. ואחר כך, זה גרם למבוכה: האם משה טעה כשהוא בישר שרק אלה ה70 שנכנסו באוהל מועד יתנבאו? או אולי נבואתם היא נבואת שקר? לכן כתוב "וירוץ הנער ויגד למשה…" כי כולם נבהלו.
  2. רבי שמעון טוען ששני האנשים האלה היו בכלל ה70 שנבחרו. רק שהם לא רצו להיכנס באוהל מועד מתוך ענווה גדולה. ושמם (אלד ומדד) מורה שהם היו ידועים כאנשים מאוד כשרים.ולכן, רוח ה' נחה גם עליהם למרות שלא נכנסו באוהל מועד ונשארו במחנה.ואפילו הרוח לא הפסיקה לשרות עליהם למרות שהרוח פסקה אצל שאר הזקנים! ("ותנח עליהם") "והם בכתובים" = הם נבחרו עם כולם בפתקים של הגורל. ומה שגרם למבוכה שבגללה "וירץ הנער.." זה שהם סירבו לדבר משה לבוא לאוהל מועד ועוד שייתכן שהרוח שנחה עליהם לא באה מהאצלת נבואת משה אלה ממקור אחר!!

 

 

ויען יהושוע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם( יא-כח)

נבואת אלדד ומידד היתה שמשה ימות ולא יכניס את העם לארץ, ויהושע כן יכניס. לכן, יהושוע היה צריך בעצמו לשלול את הנבואה הזאת בעצמו כדי שלא יחשדו אותו בפוטש אם הוא היה תומך בנבואה זאת! ולכן כתוב "אדני משה" ו"משרת משה".. ובכל זאת, זה לא הספיק להמעיט בחטא יהושוע שהשיב דבר בפני רבו ונענש על זה.

 

ויאמר שמעו נא דברי (יב-ו)

למה ה' אומר "נא"?

כדי שירגישו את דיבור ה' באמת , דבר שלא שמעו אף פעם לפני כן! אפילו כשכתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון", אומר הא"ה שהדיבור היה מכויין רק למשה והוא סיפר לאהרון אבל אין ה' דיבר עם אהרון ישירות!!! לפחות לא כמו עכשיו.  וזה יצדיק שמשה פרש מאשתו כי רק כך היה יכול לשמוע את דבר ה' באמת!!

זה יענה למרים ואהרון על שתי טענותיהם:

  1. למה משה פרש מאשתו
  2. ולמה נבואתו גדולה משלהם!!

והוא הוסיף ואמר להם "עתה" כדי להבהיר שהם לא ישמעו אותו יותר בכזו בהירות!!

 

 

 

ויחר אף ה' בם וילך (יב-ט)

חרון אף ה' גרם לצרעת אהרון ומרים מיד!

  • אהרון נצטרע אבל מיד צרעתו הלכה בלי שאף אחד ירגיש וידע שהיה מצורע.
  • מרים הצטרעה ונשארה בה צרעתה. מיד כשמשה התפלל הפסיקה צרעתה. אבל היא נשארה שבעה ימים בהסגר כאילו היתה מצורעת, בגזרת הכתוב.

אם נשאל מי היה הכהן שקבע שמרים מצורעת? אפשר להשיב שזה היה ה' בעצמו! והוא טיהרה בסוף שבעה.

 

 

ותסגר מרים .. שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים(יב-טו)

איך ייתכן שהעם מחליט לא לנסוע, והלו כתוב שרק הענן מחליט מתי נוסעים!!!

התשובה של הא"ה דחוקה אבל היא היחידה שמצאתי: הכתוב מודיע לנו שהעם הבין את חשיבות מרים עבורם והם הסכימו לחכות כל זמן דרוש עבור מרים.

 

 

 

 

 

 

הגדרת הנבואה על ידי הא"ה

 

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו (יב-ו)

יש כאן הרחבת גדולה של עניין הנבואה על ידי הא"ה:

יש שלושה דברים בעניין הנבואה:

  1. השגת המראה
  2. זמן השגתה (בכל עת או רק כשה' מחליט)
  3. השגת בחינת הדיבור.
  4. השגת המראה )"במראה אליו אתוודע")

יש שלוש דרגות בהכרת ה':

  1. העצמות:מה שהאדם יכול להשיג רק אחרי מותו. דבר שאי אפשר להשיג בחיים. גם משה ביקש מה' להראות לו זאת (הראני נא את כבודך= עכשיו ולא אחרי מותי). זו הדרגה של "עצמות אורו יתברך".של "לא יראני האדם וחי".אפילו משה לא השיג זאת בחייו.
  2. התמונה: אור המאיר שמתיחסת אליו עניין "התמונה"! רק משה ראה את "התמונה" הזאת:"ותמונת ה' יביט" כמובן שיש להסתייג ולאמר שלא מדובר בתמונה פיזית ככל התמונות שאנו יכולים לדמיין.
  3. המראה:הבהקת אורו יתברך מרחוק. בדומה לנר דלוק שרואים מרחוק. זה נקרא "מראה" וזאת היא נבואת כל שאר הנביאים חוץ ממשה.

 

  1. זמן השגת הנבואה: ("אליו אתוודע")
    1. משה: יכול להשיג את הנבואה בכל עת שירצה (בכל ביתי נאמן הוא)
    2. שאר הנביאים: הם יכולים להתנבא רק כשה' מאפשר זאת.

 

  1. השגת בחינת הדיבור("בחלום אדבר בו")
    1. יש מקרים שבהם האדם החולם שומע דיבור אבל הוא איננו בטוח במה שהוא.והדיבור לא ברור לו.
    2. יש מקרים שאין דיבור בכלל אבל יש דמיון, משלים..ועל זה מדברת התורה ב"פתרון החלום" שיכול לבוא אחרי החלום, בהקיץ.

על ידי שתי צורות נבואות התנבאו כל שאר הנביאים חוץ ממשה.

  1. בניגוד לשתי הצורות האלה, משה קיבל את הנבואה בברור רב. שאר הנביאים התנבאו בחלום או אפילו בהקיץ, אבל עם הבלבול השייך לחלום בשני אופניו שתוארו לעיל .משה לא קיבל משלים או דמיונות שהיו זקוקים לברור או פתרון. הכל אצלו היה מאוד חד וברור.

 

למה ה' התנבא בצורה שונה  למשה ולשאר הנביאים??

כי רק משה הצליח להפוך את חומריותו לצורה!! בשביל זה הוא פרש מהאישה והרחק מחיבור גוף ונשמה שיש בכל אדם רגיל.רק למשה, צורתו היתה דומה לגופו. אבל שאר בני האדם, עצם חומריותם מונעת מהם את ההשגה המיוחדת של משה. ואף על פי זאת, יש נביאים ש"השתגעו" כשהם קבלו את נבואתם הפחותה יחסית למשה

למשה ה' דיבר "פה אל פה" ולא כתוב "פה אל אוזן"! כי דבר ה' היה יוצא מפיו של משה! "אדבר בו"! ולא "אדבר איתו"!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בהעלותך מי

בע"ה יג סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

בהעלותך מי

 

 

 

למה המנורה היא סמל החכמה היהודית?

כל דת היתה בוחרת בלפיד אחד שמאיר את העולם כולו.

המנורה , לעמותה, עשויה ב"לפיד" מרכזי אבל ממנו יוצאים קנים שנראים כאילו הם מתרחקים מהזרם המרכזי של החכמה המקובלת עד עכשיו ומפתחים, כל אחד בכיוון אחר הארות חדשות.

המנורה עשויה על ידי חצי עיגולים שמרכזם קנה מרכזי.

זאת המסגרת שניתנה על ידי ה' בעצמו אל עם ישראל. אבל יש מצווה : על האדם להדליק אותה. בהדלקה, הכהן משלים את העיגולים על ידי אור.

המצווה, לפי ההסבר של רש"י על הפסוק "בהעלותך את הנרות: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", היא שכל נר צדדי צריך להאיר את הנר המרכזי. כאילו כל החידושים של כל אדם מישראל, צריך לבוא להאיר את המסורת עצמה! "פני המנורה" הוא, לדעת רש"י, הנר המרכזי.

יוצאת לנו מנורה שבמקום להיות דבר סטטי ומקובע, הוא דבר מאוד דינאמי שהוא מואר על ידי ההארה של האדם עצמו! הנר המרכזי מקבל את ההארות של כל הקנים והאור הזה "נכנס" לתוך הקנה המרכזי להופך להיות הוא בעצמו המסורת! וחלילה, מהמסורת הזאת (הנר המרכזי) יצאו "החוצה" עוד קנים שיאירו את הנר המרכזי וכן הלאה.

זה מזכיר לי סביבון: הוא מסתובב מסביב לציר שלו . אבל זה גם גורם לציר בעצמו לנוע על השולחן! כלומר, הנר המרכזי (הציר המרכזי של הסביבון) הוא בעצמו נע, מתחדש, זז, לפי ההארה של הקנים (הסיבוב של הסביבון על הציר שלו). היהדות היא בעצם תרבות מאוד דינאמית!  עם ציר מרכזי חזק. אבל שהוא יכול לנוע בכל זאת לקראת התחדשות. הדלקת המנורה היא בעצם תפעול מערכת "התורה שבעל פה" שמסתובבת מסביב לתורה שבכתב (הנר המרכזי.

 

אבל כאן מגיעה השאלה של הרמ"י: אם כן, למה הפסוק לא אומר "יאירו ששת הנרות"??

אכן, רק שישה קנים מאירים את הנר השביעי!. במקום זה הפסוק אומר: "יאיר שבעת הנרות"!

התשובה של הרמ"י פשוטה: גם הנר המרכזי דורש שידליקו אותו והוא גם צריך להאיר את עצימו!

כלומר, אין לקחת את "רצון ה'" כדבר סטאטי . אלה כדבר דינאמי.

הדלקת הנר המרכזי והצורך שגם הוא יאיר את עצמו מסמל החיפוש האין סופי של האדם אחרי "רצון ה'"!

לא רק החידושים החיצוניים מאירים את המסורת אלא המסורת עצמה זקוקה לחיפוש מתמיד!

 

עכשיו מבינים עוד יותר טוב את רש"י:

פני המנורה= הנר המרכזי. איך רש"י הגיע למסכנה זו? אם הכתוב השתמש במילה "פני המנורה" זה כדי להזכיר לנו את הפנים של האדם! לפנים יש הרבה פנים! ו"החכמה של האדם תאיר פניו". כשהפנים מוארות והם מאירות את האדם כולו! כל העמוד המרכזי (גוף האדם) מואר על ידי הארת פניו. והפנים מצביעות על המצב של כל האדם. וזה הגוף המרכזי, הנר המרכזי!

 

 

 

ויעש כן אהרון

רש"י:"מלמד שבחו של אהרון שלא שינה"

הרמ"י: "לא שינה"= אף פעם לא הדליק את המנורה באותה צורה! הוא לא נכנס להרגל. כל הזמן, ההדלקה היתה באופן אחר. וזה בדיוק מה שציווה ה'! שההארה של האדם תחדש לגמרי את הכל וכך כל הדלקה היא חדשה ! וזה שיבחו של אהרון: הוא הבין מה היתה הכוונה של ההדלקה וההארה של החכמה בכללה: יש לחדש בה כל הזמן. כמו שאסור לתפילה שתהיה דומה לקודמתה, וכן כל עבודה. הכל צריך להיעשות בהתלהבות מחודשת והבנה חדשה כל הזמן!

 

 

טהרת הלויים:

כדי להכניס לתפקידם הלויים, משה היה צריך ל"טהר" אותם, על ידי כמה שלבים

  1. הזאת מי חטאת

זה , מקביל, לדעת הרמ"י ל"טהרה" שכל אדם יכול לעשות לעצמו כשהוא מרגיש שהוא קרוב לחטוא. לפי עקביה בן מהללאל במסכת אבות. השלב הזה, מקביל לעצה הניתנת לאדם לדעת "לאן אתה הולך".

כשהוא עושה מעשה, האדם צריך לדאוג לתוצאות המעשה. אין להסתפק בזהירות המיידית בלבד. יש לשקול את תוצאות מעשיו. זה ימנע ממנו, רוב הזמן לחטוא.  אבל מה הקשר עם הפרה האדומה (הזאת מי חטאת)?

הזאת מים שהתערבבו עם אפר שרפת הפרה, מזכירה לאדם : היתה פרה, סמל החיים. היא נותנת חלב, מולידה עגלים..שוחטים אותה. ולא משתמשים בבשרה. שורפים אותה עד שהיא נהפכת לאפר. נראה שאין יותר חשיבות לפרה הזאת! מהחיים המלאים הגענו בסוף השרשרת …לכלום! סתם אפר. זה ממש מדכא כשחושב האדם על עצמו . הוא ימות ואין משמעות לחייו! זו טומאת מת! זה הדיכאון שנובע מהמגע (הפיזי והנפשי) עם רעיון המוות. והנה, האפר הזה שאיננו, לכאורה , שווה כלום, הופך לחפץ היקר ביותר! על ידו מטהרים טמאי מת! זה בא לעודד את האדם המדוכא: אין להסתפק בראייה  של העובדות המיידיות. לאדם כן השפעות. בהווה וגם בעתיד. לכל מעשה יש תוצאות אין סופיות בהרבה עולמות!

  1. העבירו תער על כל בשרם

השערות הם הכעס של האדם!(זוהר במדבר קנ"א:) . השלב הזה מקביל לאמרה באותה המשנה באבות:"דע מאין באת". כשהאדם זוכר שהוא התחיל מכלום, זה מוריד ממנו את הכעס על הבריות האחרות.

  • דרך אגב, הלווים, "הם מנוקים ומזוככים מתאווה, לכן צריכים להעביר תער"

בניגוד אליהם, הנזיר, הוא בעל תאווה. ולכן, הוא כן צריך לתת לשערות שלו לגדול כי הוא זקוק לכעס כדי להתמודד עם התאוות שלו!

  1. וכבסו בגדיהם

האדם צריך לנקות את מעשיו . שיהיו מזוככים ככל האפשר. זה מקביל ל"דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

  1. והיטהרו:

השלב האחרון הזה (טבילה) מורה על זה שהאדם צריך לעשות לעצמו סייגים במידת הצורך. כל אחד לפי מה שהוא מכיר את עצמו. כדי לא להגיע לידי עברה.

 

 

מאין לי בשר

משה היה מבחינת המן. הלחם שבא מהשמים.

משה לא היה קשור לבחינת הבשר שהוא עניין של הרחבת התאוות הארציות (כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר). אכילת הבשר היתה אפשרית כשיהושע בן נון נכנס יותר לתמונה.לכן משה אומר שמבחינתו הוא לא יכול לספק להם בשר "מאיין לי בשר"!

 

ותדבר מרים ואהרון במשה

הרמ"י משווה את המחשבות הפסולות של מרים ואהרון על משה למה שחשבו אנשי כנסת הגדולה על המלך שלמה. בהתחלה, הם חשבו שהוא צריך להיכנס לרשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא. עד שיצא בת קול והכריזה ששלמה יגיע לעולם הבא ושיש לו זכויות שאינן ידועים לבני האדם.

בעצם, בזכות הלשון הרע של מרים ואהרון, ה' מודיע לכולם את זכויותיו הרבים של משה. אילולי הפרשה הזאת, לא היינו מגלים את מעלותיו הרבות של משה! עד אז, היו סבורים שלאדם יש את הזכויות שנראים לעין בלבד! וה' גילה שאין לדון את האדם על פי מה שנראה לעין.

מכאן, הרמ"י מסיק גם שפרשות עגומות לכאורה, באות לפעמים לגלות דברים שבלעדיהן לא היינו מודעים אליהם!

 

המסעות והחניות

נסיעה= יציאה לקראת הלא נודע, במטרה להכניס קדושה במדבר.זה דורש תעוזה והתפשטות מצד האדם. דרך אגב, במצב של נסיעה, ה"טמאים" (זב, טמא מת, מצורע) לא היו נשלחים מחוץ "למחנה"! הכל היו מעורבים! כי הם היו במצב התפשטות.

החניה= מצב של צמצום. התכנסות. צבירת כוחות. זה מצב הפוך מהנסיעה.במצב זה, "סובלים את ההסתרה" כלומר, יש להסכים להפסיק את החקירות והחיפושים. יש לעבוד מתוך סבלנות.

ה' הוא זה שמחליט מתי יוצאים ומתי חונים. רק הוא יודע מתי יש לנשום עמוק  ולהתאפק ומתי ניתן להתפרץ!

 

 

ההבדל בין התלונות

בפרשה הראשונה של התלונות של העם נגד משה, לא נאמר "ובעיני משה רע". בניגוד לפרשה השנייה ל ה"תאווה". הרמ"י מסביר שבראשונה, פרשת "ויהי העם כמתאוננים", הבעיה נבעה מ"עצבות". העם היה עצוב! וקשה להתנגד לעצבות של האחרים! אין על מה להתלונן נגדם!

אבל בפרשה השנייה, ה"מתאווים" הביעו תאוות מוגזמות. הם לא שלטו על תאוותם. על זה, כן אפשר  להשפיע. לכן, משה הגיב :"ובעיני משה רע" על הפרשה הזאת.

 

ויך ה' בעם מכה רבה

לא כתוב "עם רב" אלא "מכה רבה". במקום להעניש אנשים רבים, ה' בחר להעניש אנשים גדולים שהאובדן שלהם מהווה מכה רבה! הרמ"י מצדד ברעיון הזה ש"אובדן נפש יקרה מאוד" יכולה לכפר, או להחליף פורענות שתפגע בהרבה אנשים!! (הרעיון הזה מפריע לנו בגלל ההקבלה עם הנצרות: "ישו התייסר במקום כל האנושות"- אבל אין להסתיר רעיונות כאלה שקיימים אצל הרבה מקובלים ואצל הרבה חסידים!)

 

ספר במדבר

אחד מהמטרות של ספר במדבר, לעיני הרמ"י הוא ללמד ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא":

בסדרה שלנו כתוב "ותאכל בקצה המחנה" מלמד שהקצינים שבהם נפגעו!

בפרשת שלח כתוב: "כולם אנשים , ראשי בני ישראל הם" מלמד שהמרגלים היו מבחירי העם!

בפרשת מקושש (צלפחד היה איש גדול), בפרשת קורח (שהיה מנושאי הארון), ואפילו בפרשת חקת, יסתבר שמשה ואהרון יכולים לחטוא!. בפרשת בלק, זמרי החוטא הוא נשיא שבט.

"המדבר"= חרבן. שיממון שיש בכל פרט!

בכל עניין גבוה מאוד ובכל אדם גבוה מאוד ,יש בו עדיין מכוחות "המדבר".

המדבר מרמז על העולם לפני הבריאה , התוהו-בוהו. ונשאר משהוא מזה אצל כל אדם.על האדם לשאוף להשלים את צורת האדם שבו כדי לצאת מהמדבר.