בע"ה טז סיוון התשעה
מישל בן שושן
בהעלותך גז
שני ה"נונ"ים- (לעניות דעתי)
שני פסוקים, באמצע הפרשה, מופרדים משאר הספר על ידי אותיות "נ" הפוכות. האות נון, מסמלת את שיאו של תהליך. שיא שאיננו מושג אף פעם. כאילו שני הפסוקים אמורים לתאר איזו שהיא הרמוניה בין כל מה שקורה בספר התורה. כאילו הם כתובים במישור אחר, מעל לכלף, כשהם מסתכלים על כל הספר תורה מלמעלה ומתאירם כמן סיכום כללי, ראייה כוללת. אם כן, למה יש שני פסוקים ולא אחד (אם הם סיכום ,הרמוניה ואחדות)?
לדעתי, שני הפסוקים מתארים שני מהלכים הפוכים שעושים את חיי האדם בעולם. אין התורה מתארת פן אחד של המציאות, פן אידיאלי, מסודר, אוטופי. להיפך, התורה מתארת את החיים איך שהם. היא לוקחת בחשבון את כל צידי החיים האנושיים.
- הפסוק הראשון:"קומה ה' ויפוצו אויבך.." מתאר מצב של תנועה, עשייה, הליכה, פיזור
- הפסוק השני:"ובנוחו,…שובה ה' .." מתאר, להיפך, מנוחה, ישיבה, אספה,..
כמו נשימה ונשיפה, יום ולילה, החיים בנויים מ"רצה ושוב" ולא בצד חד בלבד.
מעניין שבהוצאת הספר תורה אנו קוראים הפסוק הראשון שקורא לתנועה , התעוררות ובהכנסת הספר למקומו, אומרים "שובה", הפסוק השני שקורה למנוחה.
כאילו התורה באה לא להרגיע אלא לעורר אותנו!!
המנורה
- צורתה
גוף המנורה הוא סמל התורה שבכתב, המסורת שמקבלים. ממנו, יוצאים שישה קנים שמסמלים את המחוייבות של החידוש, של התורה שבעל פה, הבעה של הביטוי של כל אחד, מה שהוא מוסיף על המסורת.
יש קנים בצד ימין ובצד שמאל כי יש דעות שונות, עיסוים שונים, גילוים שונים של החכמות בעולם, כולל החוכמות החיצוניות, כולל עולם העבודה ויישוב העולם. כל קנה הוא רבע עיגול, שיוצא (פשוטו כמשמעו) מגוף המסורת ופונה לעבר שורה אחידה שמחכה להדלקה
- הדלקתה
עם הדלקת הנרות, יש להפנות ששת הנרות כלפי הגוף המרכזי, כך שכל הנרות יאירו את "פני המנורה" שהוא הגוף המרכזי. כך, בונים, על ידי האור, רבע עיגול משלים שמחזיר את הקנה שיצא מהגוף, אל עבר הגוף עצמו. כך, מעלים את כל החידושים והיציאות מהמסורת, אל עבר המסורת כדי להעשיר אותה. בעצם, גם "גוף המנורה", הנר המרכזי, מתעשר מאור ששת הקנים. כך ש"מעלים" כל הזמן את אור החכמה היהודית.
- מסכנה
המנורה מסמלת את החכמה. מה שמייחד היהדות, זה שהחכמה איננה מקובעת. להיפך, מצווה על כל אחד ללמוד, לחדש, להביע את הייחודיות שהוא מוסיף לכל מה שקדם לו, וכל החידושים האלה, מאירים ומעשירים את המסורת עצמה. "ה' יגדיל תורה ויאדיר" התורה שבעל פה גדלה כל הזמן. אי אפשר לכתוב אותה כי היא כל הזמן ביצירה מתמדת. שישה קני המנורה מסומלים על ידי ששה סדרי המשנה. זו משמעות כותרת הפרשה "בהעלותך" יש להעלות, להגדיל התורה כדי שהתוספת של כל אחד תביא ערך מוסף לחכמה הכללית. השלהבת של כל אחד תעלה מאליה לתפארת הכלל.
- אהרון
המדרש יודע לספר שאהרון "חלשה דעתו" כשהוא ראה שבפרשה הקודמת, כל נשיא שבט הביא קרבן והוא לא כי הוא נשיא שבט לוי. ה' ענה לו "שלך גדולה משלהם" כלומר, הדלקת המנורה גדולה מהקרבן של כל הנשיאים. למה היא גדולה? כי כל נשיא הביע את הייחודיות שלו. אבל העבודה של אהרון צריכה לכבד כל אחד ולעשות שלום בין כל התוספות האלה כדי להכניס הכל בתוך המסורת היהודית! כאילו כל קנה, במנורה , מסמל נשיא שונה והדלקת הנרות שיאירו את מרכזה, מאחד את הריבוי הזה. הכהן, שעושה שלום בין כל חלקי העם, הוא זה שאמור להדליק המנורה.
- הקול מדבר
בסוף הפרשה הקודמת, כתוב שמשה היה נכנס אל תוך האוהל ומשם , הקול של ה' היה "מידבר" אליו. המדרש מספר מה היה הקול הזה: הדלקת המנורה על ידי אהרון!! אכן, ההדלקה של המנורה, בצורה שתיארנו לעיל, מסמלת את כל מעשה המרכבה בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה!
הפועל "מידבר" כמו "מתדבר", בצורת התפעל, מסמל גם הוא את הקול שיוצא מהמסורת כדי , בסופו של דבר, להעשיר את המסורת. כמו הקנה שיוצא ומאיר הגוף שממנו יצא על ידי ההדלקה של אהרון.
האספסוף התאוו תאווה
- מי הם האספסוף?
רוב הפרשנים, מתארים אותם כערב רב, אנשים פחותי ערך. סתם אנשים שנאספו, שמתאספים בקלות על כל ריב. עד היום, המילה הזה מתארת, בזלזול את פחותי העם.
אבל יש מדרשים שמגדירים את האספסוף כ"זקני העם"! לא פחות מהגדולים ביותר בעם!(בהסתמך על הפסוק "אספה לי שבעים איש מזקני העם". אם כן, הם אלה שהתאווה תאווה!! מוזר מאוד ואומר דרשני!
- התאוו תאווה
הרב מתרגם:" התאוו שיהיה להם תאווה" כלומר, הם הרגישו שאין להם יותר תאווה וזה היה להם חסר! הזקנים האלה, הם "דתיים חדשים" חוזרי בתשובה שחשבו , אחרי קבלת התורה,שיש לבטל כל תאווה. כדי להיפטר מכל דבר אסור, הם מנעו מעצמם כל תאווה! ועכשיו הם בבעיה!
אם לוקחים את שתי האפשרויות של תרגום המילה "אספסוף", מגלים שני פנים של אותה הבעיה:
"איך לנהל את מערכת התאוות של האדם?"
- אם מבטלים כל תאווה, זה רע מאוד (הזקנים)
- אם חיים רק על התאוות בלי שום בקרה, זה גם רע מאוד(פחותי העם)
- קברות התאווה
הרב מחדש ומתרגם המונח הזה כמקום שבו קברו את התאווה! כאילו הם השחיתו את התאווה! במקום להינות כבני אדם, הם נהנו כבהמות (יותר גרוע מבהמות כי בהמה נהנית תמיד בצורה טבעית ונכונה)
אכילת בשר
לכן, הרב מרחיב מאוד את עניין האכילה לתאבון. אכילת הבשר היא דוגמא טובה כי התורה מדברת על "כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר". מצד שני, הפרשה שלנו מדברת על חטא האנשים שרצו לאכול בתאווה בשר.
- צמחונות
הרב טוען, שלכאורה, אין שום סיבה, לדעתו, לאכול בשר! זה רק גורם לשחצנות מצד האדם שמפעיל כוח אלים כלפי חיות ללא ישע. זה גורם לבני אדם להיות אכזרים. אין שום צורך חיוני לאכול בשר!
- אכילת בשר
מצד שני, מביא הרב את התיאוריה הקבלית שמדברת על "העלאת העולמות": העולם הדומם, מתעלה, כשהוא מזין הצומח ומוסרת מינראלים לצמח להופך את עצמו, מדומם לצומח. כך הוא מעלה את עצמו.
כך עולם הצומח, כשהוא נאכל על ידי חיות, הוא מתעלה כי הוא הופך עצמו לחלק מהחי.
וכן החי , מתעלה אל העולם של בני האדם, המדבר. הרעיון הזה, הוא הרעיון היחיד שמצדיק, לדעת הרב , לאכול חיות: העלאת החי אל המדבר.
- תנאי
אבל יש לכך תנאי חשוב: צריך שהאדם האוכל את הבשר, יעלה אותו ולא יוריד אותו! אם האדם הזה מתנהג כמו בהמה, אז האסור לו לאכול הבשר הזה. "אסור לעם הארץ לאכול בשר"!(פסחים מט). רק אדם גדול רוחנית, יכול לאכול בשר!! כי יש מחויבות גדולה באכילה הזאת! רק העלאת החי אל עולם המדבר יכול הצדיק אכילה זו! אם כן, אכילת בשר הופכת מסתם סיפוק תאווה לחיוב מוסרי גדול!!
לסיכום
שליחת השלו (הרבה עופות) לבני ישראל, במדבר, לא היתה, לפי הגלילי זהב, עונש. זה היה נסיון לבחון את הרצון של המתאווים לבשר: איך הם יתנהגו מול אכילת הבשר?
- האם הם יאכלו בשר?, ימלאו את כרסם, ימלאו את תאוותם, כבהמות, ואז יוענשו?
- או שידעו לאכול הבשר כבני אדם, מוסריים.יעמדו בניסיון ויהינו מהבשר שנשלח להם.
אכן, אסור מצד אחד להימנע מתענוגות העולם. מצד שני, אין להפוך לבהמות! צורת ההנאה מגדירה את האדם כבן אדם או כבהמה! אין לבטל התאוות להיפך. אבל אין להשאיר את התאווה הבהמית כמות שהיא ויש להגדיר אותה במונחים מוסריים. בני אדם נהנים באותם התענוגות של הבהמות ובכל זאת, צורת ההנאה וגבולותיה שונים.
בני לוי :מ20,25 או 30 שנה?
יש שלושה מקורות סותרים לגבי הגיל שממנו הלויים נכנסים לתפקיד שלהם.
- בפרשת נשא, כתוב "מבן שלושים שנה ומעלה.."(למשל, ד- ל)
- בפרשת בהעלותך כתוב :"מבן חמש ועשרים שנה ומעלה .."(ח-כד)
- בדברי הימים (א – כג- כד) כתוב: "מבן עשרים שנה ומעלה"
החכמים ניסוי לפתור המחלוקת בין שני המקורות הראשונים והציעו שגיל 25 הוא התחלת הלמידה של העבורה ובגיל 30 הם מתחילים לעבוד. אבל ה"גלילי זהב" איננו מקבל בקלות פתרון זה, במיוחד, כשיש מקור שלישי סותר את שני הראשונים. הוא מציע פתרון אחר: הגיל איננו חשוב. מה שחשבו זו ההגעה לגיל הכוח. (בן עשרים -לכוח(פרקי אבות)). והשנים 20-25-30 הם רק אינדיקציה שיכולה להשתנות לפי הנסיבות של כוח האנשים. במדבר היו יותר חלשים והתחילו העבודה בגיל מבוגר יותר!
פסח בשנה השנית
חג הפסח אמורה לחול רק בארץ כנען. אין שום סיבה לחגוג פסח במדבר. לכן, בשנה השניה, שעדיין לא חלה הגזרה להישאר במדבר, כן היתה הוראת שעה לחגוג פסח במדבר. אבל , אחר חטא המרגלים, לא חגגו פסח במדבר.
תקיעות ותרועות
אם ישראל באחדות,יש צורך רק בתקיעה, שהיא מידת הרחמים. אין צורך בתרועה שהיא באה לאחד העם ולפזר האויבים, בשעת מחלוקת בישראל.
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל
ה' מבקש ממשה למנות מנהיגות שתקבל נבואה ושתסייע להנהיג את העם.
הקריטריון העיקרי הוא: שכל 70 הזקנים האלה ידאגו אך ורק לכלל ולא לעניינים אישיים. הם חייבים לראות את צורך הכלל לפני צורכם האישי. הם חייבים להתאסף ביחד כדי למשול. זה הדבר העיקרי. לא חכמה, לא לימוד, לא גבורה או עושר. אלא אחדות בניהם.
כי בתוך עם ישראל כוח המחלוקת רב ויכול להתעורר מהר מאוד. במיוחד אם יש מחלוקת במנהיגות. לכן, חשבו מכל שלא יהיו מחלוקות בין המנהיגים עצמם.
לכן, כתוב "אספה לי"= שכוח האספה והאחדות היא ראשונה במעלה בבחירת האנשים האלה.
הנבואה
הקריטריון העיקרי כדי להיות נביא הוא מידת הענווה.
- כדי לתת לה' לדבר מפי הנביא בלי התערבות
- האגו של האדם הוא זה שמונע ממנו לראות את הדברים החשובים ביותר
לכן, משה, העניו, היה הנביא הגדול מכולם.
לכן, אלדד ומדד היו יותר גדולים בנבואה משאר הנביאים: הם לא יצאו מן המחנה כי הם טענו שהם לא מתנבאים עבור עצמם אלא עבור העם. ורצו לשבת בתוך העם. לכן, נתנה להם הנבואה גם בתוך המחנה.
יהושוע ושאר הזקנים, התנבאו רק מחוץ למחנה, באוהל מועד.
הסיפור המעניין היא הדרישה של יהושוע לכלוא את אלדד ומדד. משה מסרב. כאן נראית הענווה העצומה של משה והיהירות של יהושוע שלא קיבל ששני אנשים זרים יתנבאו יותר ממנו, המשנה למשה!
גם סיפורי מרים ואהרון, הנביאים הקרובים למשה, מתערערת על ידי שיקולים אישיים והם נענשים בגלל זה.
רב גדול
קוראים לרבה של עיר גדולה "רב גדול, ורבה של עיר קטנה , רק" רב". למה?
כי רבה של עיר גדולה, "סובל" הרבה אנשים. הוא צריך להנהיג, לקחת בחשבון , הרבה יותר יהודים, עם בעיות ודעות שונות. כוח הסבל , הסבלנות, ההכלה, עושה את המנהיג!
לכן, משה , שהיה מנהיג של עם שלם, היה מנהיג "גדול"!
ענווה אמיתית
איזה ענווה יותר גדולה: הענווה האמיתית או הענווה המדומה?
הרב עונה: הענווה המדומה!, הענווה שאינה אמיתית! כי בה, האדם עושה מאמצים אדירים כדי להתנגד לגאווה הטבעית שלו! בזמן שבענווה הטבעית, אין האדם עושה מאמץ! ולפעמים, הוא ריק מכל , הוא באמת לא שווה כלום! העניו הגדול הוא זה שיש לו את כל המעלות והמידות והיכולות להתגאות בהם ואיננו מתגאה.
מרים ומשה
- כשמרים דברה על משה, הוא היה כל כך עניו שהוא לא שם לב, זה לא נגע לו בכלל. אבל תלמיד חכם שמעליבים, ה' בעצמו דורש את עלבונו!
- מרים חכתה למשה התינוק, על שפת היאור. בזכות הרגע הזה של המתנה, היא זכתה שכל עם ישראל יחכו לה שבעה ימים עד שתתרפא מצרעתה לפני שנסעו.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 